טיול, שחרור
המוטו שדניאל פומרנץ בחר לחיים היה סאב קוץ' מילגה ‑ הביטוי ההודי שפירושו: הכל אפשרי • אבל אז הוא נהרג באסון הנגמ"ש בצוק איתן ולטיול הגדול שאחרי הצבא הוא לא הגיע מעולם • "צוות דניאל" ‑ המורכב מלוחמים לשעבר, מנציח אותו על ידי שיקום בתי ספר מוזנחים בהודו • סמדר שיר התלוותה להוריו של דניאל ז"ל, ורדה ואבי, שאזרו את הכוחות להצטרף אל הצעירים בפרברים העניים של מומבאי • "דניאל היה ואיננו, שום נס לא ישנה את זה", אמרה ורדה, "אבל הם העתיד"
כשדניאל, צעיר בניה של אל"מ (מיל') ורדה פומרנץ היה כבן שש, היא השאירה אותו בבית עם אביו ושלושת אחיו והתעופפה להודו, עם תרמיל על הגב. גם היא, עת פרשה מתפקידה כראש מחלקת נפגעים בצה"ל, הרגישה צורך לצאת לטיול הגדול של אחרי הצבא. חודשיים לאחר מכן היא חזרה הביתה עם הפתגם ההודי השגור "סאב קוץ' מילגה" ‑ הכל אפשרי, ולא העלתה בדעתה שדניאל אימץ אותו כנר לרגליו.
בשבת האחרונה של דניאל בבית, שבועיים לפני שנהרג בסג'עייה, במבצע צוק איתן, הוא סיפר לה שבחופשתו הבאה יחקוק בגופו את "סאב קוץ' מילגה". אמו פסלה את הרעיון על הסף. "מה פתאום קעקוע?", שאלה, "מספיק שאתה חי את המשפט הזה בכל יום ובכל דקה". כבר במהלך השבעה הלכו רבים מחבריו של דניאל בדרכו וקיעקעו את המוטו הזה על גופם. הבחורים ‑ על הגב. הבחורות ‑ על פרק היד.
ועכשיו, ורדה ואבי פומרנץ, הוריו של דניאל - "הילד הכי חי, שהפך למת" - בהודו, עם "צוות דניאל" של עמותת "לוחמים ללא גבולות" שהגיע למומבאי, זו השנה השישית, כדי להתנדב ולהפגין את פניה היפות של ישראל, במיוחד של יוצאי הצבא.
"זה הזוי", אומרת ורדה כשהיא טובלת את אצבעותיה בפחית של צבע ירוק וצובעת את העץ של גולני על קיר בית ספר שמכחולי המתנדבים כבר כיסו את כתמי הטחב שלו בלבן. "אני יודעת שזה עלול להישמע מטורף, אבל אני רואה את דניאל בכל מקום ובכל פינה. הבוקר ראיתי אותו בשיעור שבו לימדו לספור באנגלית עד עשר, בהפסקה ראיתי אותו מרקיד ורוקד עם התלמידים, כשהחבר'ה שואלים אותי איך אני מתמודדת עם היתושים המניאקים האלה אני מצטטת את דניאל, שמיום גיוסו לגולני אמר 'הכל דבש', ובכל רגע של מפגש איתו אני חייבת לצבוט את עצמי כדי לוודא שאני לא חולמת ולא הוזה. מה פתאום הוא כאן? הרי 'צוות דניאל' לא היה נוסד אילו דניאל שלי...".
זיכרון ללא גבולות
המייסד, גילי כהן (32) יוצא דובדבן, הגיע לביתה של ורדה במהלך ה־30. "סיפרתי לה על הרעיון של 'לוחמים ללא גבולות' שצץ בראשי במהלך טיול השחרור שלי לתאילנד, כשישבתי בבית חב"ד בקוסמוי. לא האמנתי למראה המסות של הישראלים שמטיילים שם. הרגשתי שחייבים לתעל את המשאב האנושי האינסופי הזה למטרה חיובית, מעבר לחוויות ולכיף. אם מיטב הנוער שלנו פושט את המדים וטס להתאוורר, למה שהם לא יעצרו את המסלול לשבועיים ויתנדבו באיזשהו מקום שכוח אל?"
בשובו ארצה הוזעק כהן למבצע "שובו אחים", ובמהלך החיפושים אחר שלושת הנערים החטופים הוא גילגל את הרעיון עם יאיר אטיאס, חברו לנשק. "לא ידענו שמציאת הנערים תוביל למבצע בעזה, שיתבע מחיר כל כך כבד ויכפה עלינו לזכור ולהזכיר את חברינו שלא חזרו ממנו לבתיהם", הוא משחזר. "פתחתי דף פייסבוק וסיפרתי שאני מחפש מתנדבים שייצאו לפיליפינים, שנראתה לי כיעד מרתק. ההיענות הייתה מדהימה, אבל לא הצלחנו למצוא אנשי מפתח מקומיים שיחברו אלינו להפקה. בערב שבת שיתפתי את אבא שלי ברעיון היפה שלא מתרומם, והוא שאל 'למה ננעלת על הפיליפינים? שני בתים ממני גר קונסול ישראל במומבאי'. אחרי דקה דפקתי לו בדלת, הוא סיפר שבקרוב יסיים את תפקידו, והבטיח לחבר אותי לאנשי קשר. במהלך ארגון המשלחת הראשונה של 'לוחמים ללא גבולות' שתצא למומבאי ישבתי בבית, מול הטלוויזיה, וכמו כל עם ישראל צפיתי בלוויה של דניאל פומרנץ ובאמא שלו, שהפעילה את הסלולרי והשמיעה לכל הנוכחים את ההקלטה של שיחת הטלפון האחרונה עם בנה".
ורדה נוגעת בדיסקית החרוכה של דניאל שנעטפה בציפוי עור וחוברה לשרשרת שרק לפני כניסתה למקלחת היא מסירה אותה מצווארה. הזמן מתעתע בה, היא מודה, ובהודו הוא מתעלל בה ביתר עוצמה. לרגע נדמה לה שזה קרה אתמול, לכל היותר שלשום, ומיד לאחר מכן היא נזכרת איך מאז ומתמיד היא ידעה שהמבשרים יגיעו גם לדלת ביתה. מה שבטוח הוא שדניאל, בן ה־21, לא העלה בדעתו שאמו לחצה על כפתור ההקלטה, ושאלפי ההולכים אחר ארונו ישמעו את קולו, צלול וברור, באומרו: "יש לי בקשה אחת, אני רוצה שתנציחו אותי בדרך מיוחדת, שתעשו כל שנה מסיבה בחוף הצוק הדרומי, שכולם יבואו ויחגגו". באותה שיחה הוא גם הפנה את אמו למכתב הפרידה שהשאיר בתיבת פתקים בסלולרי שלו. "אם אתם קוראים את זה", כתב, "סימן שאני סיימתי את הקריירה שלי, אבל לפחות לחמתי בכבוד ואני שמח. תהיו בטוחים שאני שמח. ותגידו לחברים שלי שאני אוהב אותם".
"זה טקסט אצילי, דווקא מפני שהוא לא כתוב בשפה מליצית", אומר כהן. "מעולם לא נתקלתי בטקסט של חייל צעיר שיוצא לקרב האחרון שלו בלב כה שלם. אני בא מהציבור הדתי, שבו נהוג להזכיר את המת בספר תורה. דניאל פתח בפניי חלון לאוכלוסייה רחבה שרוצה להנציח את החלל בדרכים אחרות - בטיול, בהתנדבות, בעשיית טוב, בלתת".
קללת ה־31
מתנדבי "צוות דניאל", הפזורים בכיתות שונות בבית הספר הממשלתי בשכונת סנטה קרוז ווסט בלב מומבאי, קופאים במקומותיהם בתדהמה למראה האישה בעלת מבע הפלדה שדוחפת את השער החלוד ונכנסת לחצר. אין להם ספק בזהותה ‑ היא ביקרה אותם בימי ההתנדבות שעשו בפנימיית רננים בזכרון יעקב, כהכנה למסע - אך איש לא רמז להם שהיא תפתיע אותם על חם. גם התלמידים שיצאו להפסקה בוחנים אותה בפליאה. שיער השיבה הארוך שלה זרוע בפסים ורודים וכחולים. אפילו העשירים שביניהם, אלה שגרים בפחון שעל גגו מותקנת צלחת המאפשרת קליטת טלוויזיה, לא חזו באטרקציה כזאת מעודם.
"חברים, לעבודה! מה תפקידי בכוח?" שואלת ורדה. גם היא ובעלה חמושים בחולצות הלבנות של "לוחמים ללא גבולות" ששרווליהן הארוכים אמורים לספק הגנה מזערית מפני גדודי היתושים שמתעוררים לחיים בכל פעם שגשמי מונסון ניתכים מלמעלה והופכים את האדמה לבוצית.
"הייתה לי הרגשה שתבואי, אבל לא האמנתי שתעשי את זה", ניגש אליה מתנדב מזוקן.
"אתה צודק", היא הודפת את הרגשנות המוגזמת. "גם אני תוהה מה אנחנו עושים כאן. הרי דניאל הוא זה שהיה אמור להשתחרר מהצבא ולעוף על הודו".
למה עד כה לא הצטרפת למשלחת שנושאת את שם בנך? אני מגששת.
"בגלל ה־13", היא יורה. "דניאל נולד ב־13 בספטמבר והשאיר לי משימה - לארגן מסיבה. מדי שנה בא לי להרוג אותו. אני מרימה את העיניים לשמיים וצועקת אליו 'איזו מורשת הטלת עליי? מסיבה זה עסק של צעירים. אם בא לך לחגוג אז תרד, פעם בשנה, ותארגן לעצמך מסיבה. זה לא בשבילי'. אבל הילד שלי ציווה עלינו לשמוח וזה מה שאני עושה. כשהמשלחת הראשונה המריאה להודו אפילו לא שקלתי את האפשרות להצטרף אליה. זה היה בערב ראש השנה וכינסנו את כל המשפחה המורחבת לארוחת חג אצלנו כדי לאחות את השורשים ולבנות מהם מציאות חדשה. וזה היה חג נורא. ידעתי שהוא יהיה כזה. בכל שנות כהונתי כרמ"ח נפגעים, כשצילצלתי למשפחות השכולות שהיו בטיפולי, איחלתי להן 'חג קל'. אף פעם לא הוצאתי מפי את הברכה 'חג שמח' מפני שידעתי ששום שמחה לא תשרה בביתה של אמא שעיניה מחפשות את החיימק'ה שלה, שלא מסב לשולחן".
השנה, בחגי תשרי, היא ואבי ימשיכו לחרוש את הודו. "מאז צוק איתן חל זינוק במספר המשפחות השכולות שבוחרות לברוח לחו"ל. ברור שזו בריחה. אבל אילו הייתי מגיעה כרמ"ח נפגעים לביתה של ורדה פומרנץ, האם השכולה, לא הייתי שואלת אותה 'מה עובר עלייך? למה את לא מוציאה את הבגדים שלו מהארון? עוד לא הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש?' אז זה מה שאני עושה. לפחות מנסה".
מתנדבת שסיימה להעביר שיעור אנגלית בנושא צבעים, תולשת מהלוח את הכרטיסיות המצוירות ומצטרפת לשיחה. במפגש ההכנה בפנימיית רננים היא כבר שמעה איך ורדה מתחשבנת עם המספר 13. דניאל פומרנץ נולד ב־13 בספטמבר, גויס במארס 13, שובץ בגדוד 13, נהרג ביום ה־13 של מבצע צוק איתן, בלילה המר והנמהר בו נפלו 13 לוחמים מגולני. המתנדבת, צעירה דתית, טוענת שזה לא צירוף מקרים סתמי כי "מקרה", בהיפוך האותיות, זה ה' רקם. ובהודו, אפילו יותר מאשר בארץ, "מקרה" זה גם קרמה. שבבים של פקפוק ניתזים מאישוניה כשוורדה חוזרת ומנמקת שביום הולדתו של דניאל, שחפף לתאריך יציאת "צוות דניאל" להודו, היא העדיפה להישאר בארץ, לצלם סרטון מעל קברו ולשלוח אותו למתנדבים אי שם.
"השנה, בפעם הראשונה, חשבתי שהתאריכים מסתדרים", ורדה מספרת. "הודעתי למר פומרנץ שיום אחרי מסיבת יום ההולדת של דניאל אני טסה למומבאי ולהפתעתי הוא הסכים לבוא איתי. אבל אז נפל עלינו סיבוב שני של בחירות. מר פומרנץ רצה לבטל את הכרטיסים, הוא אזרח למופת ובינינו", היא מצחקקת, "הוא גם קצת מסכן. בכיתה ז' הוא ראה אותי בבריכה בקריית־אונו ואמר לחבריו 'עם השוויצרית הזאת אני בחיים לא אצא'. כשדיווחו לי על זה אמרתי בליבי 'ככה? חכה־חכה, אתה עוד תלווה אותי לאורך כל החיים'. והוא, נשמה טובה, לא הספיק לברוח בזמן".
זהו. הקרח נמס. מרגע זה הופכת ורדה לביג מאמא של המשלחת. היא מתעדכנת בשמותיהם של המאושפזים (חום מעל 38 מעלות צליוס דורש פינוי לבית חולים מחשש לקדחת דנגי הקטלנית, ולכל מפונה מצמידים מלווה מהצוות), מתעניינת במערך השיעור ושואלת איך ייתכן שבכיתה אחת יושבים תלמידים הנראים כבני שש לצד בני עשר פלוס. בועז מלכיאלי (31, יוצא אגוז) מסביר לה שהחלוקה לכיתות נקבעת לא על פי תאריך הלידה, אלא על פי רמת הידע. כמי שמדריך את "צוות דניאל" מאז הקמתו, הוא מספר לה שרק השנה הועברו התלמידים לבית הספר הזה כיוון שהמבנה ששימש אותם בעבר היה בסכנת קריסה. כשהתבשרו על שינוי הכתובת, הם חששו לפספס את המתנדבים הישראלים. "תני כיף", ורדה מושיטה ידה לעבר תלמידה שמבקשת לגעת בפוני הצבעוני שלה. כשתלמידים נוספים מתרפקים עליה, והיא מתקשרת איתם למרות מחסום השפה, אני תוהה למה כל כך חשוב לה להצהיר שבעלה הוא זה שגידל את ארבעת ילדיהם מפני שהיא הייתה עסוקה בטיפוס בסולם הדרגות וטיפלה במשפחות של שבויים ונעדרים מצאת החמה ועד צאת הנשמה.
בלי חרטות
"איזה צבעים דניאל אהב?" שואלת אותה עדי איתן (24, מתל־אביב) סטודנטית לפסיכולוגיה.
"אדום ולבן, הוא היה הפועל", עונה ורדה, "אבל אלה היו הצבעים שלו רק עד שהכריח אותי לעשות לו פרוטקציה כדי להתקבל לגולני".
עדי נרתעת. "אני יכולה לשאול אותך משהו אישי? את מתחרטת שעשית את זה?"
"לא", אומרת ורדה ובתנועה חדה שולפת מבין שפתיה את הקיסם שמלווה אותה מאז שנגמלה מעישון של ארבע חפיסות סיגריות ביום. "להתחרט זה לקחת אחריות, ואני לא מרגישה אשמה. אמרתי לו 'ילד, אתה מבין מה אתה מבקש ממני? אתה יודע מה ארגיש אם חס וחלילה יקרה לך משהו?' והוא ענה 'מה יקרה אם תעשי לי פרוטקציה לשרת בקריה ושם אני אחליק על טחינה ואשבור את הגב? עזבי, לא יקרה לי שום דבר'. ברור שלא רציתי לקבור אותו, אבל לא יכולתי לעמוד בפניו. אחרי שהוא נהרג הבנתי שאדם לא יכול לברוח מגורלו. הכל מכתוב. תגידי", היא מנופפת בקיסם כהודפת את המתקפה, "איפה שירתת?".
"הייתי קמב"צית בחטמ"ר אפרים", עונה עדי.
"באמת? אז בטח היכרת את קרן דרוקר!" קוראת ורדה ומספרת שקרן הייתה חברת הנפש של בנה. "דניאל הגיע הביתה בפעם האחרונה לכבוד בת המצווה של רוני, אחותה. כשפתחתי את הדלת אמרתי לו 'ככה אתה משאיר את החיילים שלך?' והוא התרגז עליי 'אמא, את מורעלת אפילו יותר ממני! את לא שמחה שהמפקדים שלי סומכים עליי ומשחררים אותי לשבת?' התמונות האחרונות של דניאל הן מבת המצווה, עם רוני וקרן".
עדי מאשרת שקרן אכן שירתה איתה, כקמב"צית חמ"ל - ושתיהן דומעות. איזה עולם קטן. "אני זוכרת כמה קרן בכתה כשהודיעו לה שדניאל נפטר".
"לא נפטר", ורדה מתקוממת. "הוא נהרג בהגנה על המולדת. אין לי מושג לאן העבירו את הנמר שלו. הוא נכנס לסג'עייה בנגמ"ש של נייר".
"הייתי שם", מספר יולי אלבו (24, מתל־אביב) שלפני שלוש שנים פשט מדים ואף שבמשך ארבעה חודשים טייל במרכז ודרום אמריקה הרגיש שעדיין לא הצליח להתנתק.
"גם אתה גולנצ'יק?" ורדה נדרכת.
"לא, שריונר", יולי מזדהה. "סיימתי מסלול בלטרון והייתי בטוח שישלחו אותנו הביתה, שמחתי שאחגוג בבית את יום ההולדת ה־19 שלי, אבל נשלחנו לתעסוקה מבצעית ביהודה ושומרון, להכין את הטנקים, ושם קיבלנו את הפקודה לרדת לשטחי הכינוס. מה היה שם? תוהו ובוהו. היה לי דחף מטורף להיכנס, להיות חלק מהמלחמה, הרי בשביל זה הוכשרתי כלוחם. שבוע וחצי ישבנו בחוץ וממש נלחמתי כדי להיכנס. היו דחיות, עיכובים ובלגן עד שנכנסתי בטנק. הפלוגה שלי הייתה תחת פיקוד גדוד 13 של גולני ומהשנייה הראשונה קלטתי שהמצב לא זוהר במיוחד. בלשון המעטה", הוא מגחך. "אני זוכר שבבת אחת הפכתי לרובוט. לא הייתי עצוב, לא הייתי מודאג, אפילו לא הייתי מפוחד. בכלל לא הייתי אני, רק רציתי להילחם, לנוע קדימה בתוך סג'עייה ולאבטח את הכוח של דניאל. אבל המפקד שלנו נפצע בצוואר, הטען החליף אותו ובסוף המלחמה הוא קיבל על זה צל"ש, וכשהטנק חטף ונתקע קיבלנו פקודה לצאת ממנו כשמעלינו נ"ט ואר־פי־ג'י וכמה רעש. יצאתי מהמלחמה גאה בצבא שלנו ובמדינה שלנו, כל קו המחשבה שלי השתנה, אולי קוראים לזה להתבגר. הבנתי שמבצעים קרקעיים לא יועילו בתופת של עזה. זה כמו לשים רבע פלסטר על פצע שלא מפסיק לדמם".
ורדה לא ניגשת לסירי האורז לפני שהיא מוודאת שכולם מילאו את הצלחות שלהם. פיות רבים לועסים בהנאה, לימינה ולשמאלה, כשפתאום היא שואלת את יולי למה הוריו בחרו להעניק לו שם של בת.
שפת הגוף שלו מתרככת. כנראה ציפה לשאלה הרבה יותר נוקבת. "כשאמא שלי הייתה בת 20, עוד לפני שהתחתנה, היא החליטה שלילד הראשון שלה, בת או בן, לא משנה, היא תקרא יולי. נולדנו תאומים. אני יצאתי ראשון ונקראתי יולי. לתאום שלי קראו בן. שעה אחרי שנכנסתי לסג'עייה גם הוא נכנס לשם, כקצין בהנדסה קרבית. כן, אמא ואבא ידעו ששנינו נכנסים".
"תאכל, תאכל, זה טעים", מאיצה בו ורדה, על אף שלא הכניסה לפיה אף גרגיר. גם בבעלה היא מאיצה לאכול ומהר, "כי מחר אנחנו קמים בחמש לפנות בוקר ונוסעים לבקר את החבר'ה שנשלחו לסוף העולם ימינה או שמאלה".
הכל אפשרי
והיא לא מגזימה. בחמש לפנות בוקר השמש רק מקלפת מעליה את קורי השינה, ההומלסים שישנו בצידי הדרך ומתחת לגשרים מתחילים לצאת ("איך הבגדים שלהם נשארים מגוהצים וחלקים כאילו שהם ישנו בארמון?" היא מקשה, ולאיש אין מענה), הדרך ארוכה ופקוקה ומתפתלת עד שאחרי שעתיים וקצת אנחנו מגיעים לכפר האשטה שבו מחוגי הזמן עמדו מלכת. זה נוף בראשית. אלף גוונים של ירוק, שדות אורז שנמתחים עד לאופק, תרנגולות ואפרוחים מטיילים בשבילי העפר והאוזניים מצלצלות מרוב שקט. שמונת המתנדבים מתאכסנים בבית אבן שעל קירותיו מצוירות חמסות ומנדלות, מזכרת מהצוותים הקודמים שהתנחלו כאן, ומתנהלים כמו בקומונה מתוקתקת של שינשינים. יש משימות ויש סדר. ולמרות שהרצפה מאובקת יש לחלוץ את הנעליים ולהשאיר אותן מאחורי הדלת. רצוי להשאיר אותן הפוכות, הם מזהירים מראש. אם שכחת להפוך את הנעליים, בבוקר תדחוף לתוכן את כפות הרגליים ופתאום תרגיש משהו מושי. קרפדה בודדת או כמה קרפדות חמודות.
"רק בפגישה הראשונה איתן צרחתי אמאל'ה, כבר התרגלתי", מעידה דנה עזאני (25) ומספרת לוורדה שהיא גדלה בצופי ראש־העין, שמדי שנה יצאו למחנה קיץ עם קן הצופים של רמת אפעל וכפר אז"ר. "אני לא בטוחה שהכרתי את דניאל, אבל שמעתי עליו".
"ואני בטוחה שהוא עשה לכם את המוות", ורדה מחייכת. "לי אף אחד לא צריך לספר כמה שהוא היה מופרע, במובן החיובי של המילה. הוא היה פרא אדם. דווקא בגלל שהשבט שלנו היה קטן וקיקיוני דניאל נסע לתל־אביב וקנה בד בגודל 36 על שש, משהו ענק, וכל החבר'ה שכבו בחצר שלנו, על הדשא, ובמשך לילות שלמים ציירו את 'אולטראס אפעל'. אמרו לו שזה גדול מדי וכבד מדי והוא התעקש להניף אותו במה שכונה 'דקת מורל'. כששאלתי אותו מה עומד מאחורי הטירוף הזה, הוא הסביר לי שבהנפת השלט כל החניכים יכולים לקחת חלק - לא רק המקובלים".
דנה שואלת למה דניאל בחר דווקא ב"סאב קוץ' מילגה" כסלוגן של חייו. ורדה מספרת שמגיל אפס היא חינכה אותו להאמין שהכל אפשרי. "בגיל שנתיים וחצי הוא עוד לא דיבר ואמרתי לאבי 'אין מה לעשות, זה מה שקרה כשהשתגעתי ללדת בגיל 41, עשינו אותו משארית החומר וזה מה שיצא'. רק כשהיה בן ארבע הגננת של כפר אז"ר לחשה לי באוזן 'את צודקת' וגילתה לי שבסוף היום כל ילד מוריד מהלוח את הכרטיסייה עם שמו, מניח אותה בקופסה ובבוקר המחרת כל ילד שולף מהקופסה את הכרטיסייה עם שמו ומדביק אותה על הלוח. זה הסימן 'אני כאן'. דניאל היה הילד היחיד שבסוף כל יום החביא באיזשהו מקום סודי את הכרטיסייה שלו כי ידע שבבוקר המחרת לא יצליח לזהות את האותיות של שמו. לכן הוא העדיף לשלוף אותה מהמחבוא. איזה מעקף. לקחתי אותו לאבחון. הפרעות קשב וריכוז. כשרשמתי אותו לתיכון של בעלי לקויות למידה הוא כעס עליי נורא. עד אז הוא קרא לי 'אמא מזוינת' רק מפני שהייתי האמא היחידה שהצטרפה לטיולי בית הספר כנושאת נשק. הוא הטיח בי 'אמא, תמיד אמרת לי שהכל אפשרי' ולקראת המסע לפולין הוא דרש לעבור ל'בליך' - ועבר".
ממומבאי לכפר
שלוש פעמים ביום נכנסות לבית שתי נשים מקומיות בסארי וכל אחת מהן פורקת מקודקודה את המשא ‑ שני סירי תבשילים. כשהחבר'ה התחילו להתלונן שקצה נפשם באורז ניב נאורי (26, רעננה) לקח את המושכות לידיו, נכנס למטבח והוציא שלוש קערות שקשוקה, במינון שונה של תבלינים: חריף־אש, בינוני ובטעם אשכנזי.
"כבר עשיתי את הטיול הגדול שלי, חודש וחצי בדרום אמריקה והרגשתי שזה לא מספיק", הוא מספר בעודו מגלגל טבק במרפסת ומשקיף על הקרפדות שנצמדות לקיר ומחפשות מקלט לילי בנעליים לא הפוכות. "אני לא מגדיר את עצמי כפוסט טראומטי, אבל אני לא מכיר מישהו שיצא מצוק איתן כמו שהוא היה כשנכנס לעזה. כולנו חבוטים. אני גדס"ר נח"ל. בכניסה לבית־חאנון הנגמ"ש שלנו הפך למטרה נייחת. המפקד שלנו, רועי פלס, נהרג. ירו עליו טיל קורנט. קיבלנו פקודה לצאת וזה לא היה פשוט. כל אחד יוצא עם מלא ציוד. המשכנו ללכת כשהם יורים עלינו מלמעלה. אחרי חמישה שבועות של לחימה, כשחזרתי הביתה, כמעט ולא דיברתי. אולי זרקתי כמה משפטים לאבא. לא היה לי צורך להשתפך, אבל אני יכול לשפוך הרבה שמות של חברים שלי שחיפשו מענה פסיכולוגי ולא נתנו להם. זה מכביד, זה לא מרפה, באיזשהו שלב לומדים לחיות עם זה, לכן חיפשתי איזושהי מסגרת התנדבותית שמנציחה לוחם שלא זכה ולא יזכה".
"מי בא למערה?" שואלת דנה.
"איזו מערה?" קופץ אביו של דניאל, שמקמץ במילים כל עוד לא חסר מלח במרק. "ואני מעולם לא בישלתי מרק, אז לא היה לו מה להגיד", ורדה מתלוצצת מול שתיקתו ושרעפיו.
גלגלי הטנדר נאבקים במהמורות הכביש הלא סלול. כמה תמימים היינו כשחשבנו שבית הספר במומבאי טעון שיפור. כיתת הלימוד בכפר האשטה היא כוך חשוך בביתה של המורה. אין חשמל, אין מזגן, אין שולחנות וכיסאות ולתלמידים אין מחברות וספרים. הם עורמים את הנעליים בכניסה, מסתערים בצהלות שמחה על דנה ועדי ומתיישבים על הקרקע בדממה. זהו שיעור במיחזור ‑ נושא בוער בהודו שבה עדיין נהוג להשליך פסולת על המדרכה ‑ והן הביאו בלוני הליום וביקשו מהילדים לצפות אותם בעיסות נייר. התלמידים מתלהבים. לראשונה בחייהם הם רואים בלון, לראשונה בחייהם הם מנפחים אותו, וכשהוא זוכה במעטפה ססגונית ומתרומם לתקרה הם בעננים. חלקם אפילו מוכנים לוותר על האוכל כדי להמשיך להשתעשע בבלונים, שמועברים לייבוש בכוך הסמוך, אבל הרעב מכניע אותם. רובם יצאו מבתיהם עם בטן ריקה וצעדו לבדם, במשך שעה ואף יותר, עד למערה. הם נעמדים בטור עורפי כדי לשטוף ידיים במים שמולאו בדלי בעזרת משאבה ידנית. אלה לא מי שתייה. אחרי השטיפה הם חוזרים לשבת על האדמה, המורה מחלקת צלחות של אורז, הם אוכלים עם האצבעות ובסיום הארוחה כל אחד ניגש ללוח הבד, שולף את מברשת השיניים שלו ומצחצח. במים שלא מיועדים לשתייה.
אדיר דהן (30) מנצרת־עילית, סטודנט להנדסת מכונות בירושלים, שאחראי על צוות האשטה, מסב את תשומת ליבה של ורדה לכדור האבן שהם בנו בכניסה למערה. אולי יציבו עליו לוח שחמט. "לא עדיף דמקה?" היא שואלת. "איפה השפכטל? תביאו מלט", היא נרתמת לעבודה. בצידה השני של המערה היא מגדרת את השטח שבו ייבנה כיור. אמנם לא יותקן בו ברז, זה מוגזם, אבל התלמידים יוכלו לשטוף את ידיהם מבלי להרטיב את רגליהם וגם זו נחמה. אדיר מוביל אותה לחצר האחורית שבו המתנדבים מתחילים לבנות חממה לגידול עגבניות וחצילים. היא מדגימה להם איך כופתים סנאדות שעליהם מוצבים הצינורות שכבר חוררו בפתחי ניקוז. "מאיפה את יודעת לעשות את זה?" שואל אדיר כשהיא מערבבת חול ומים וזורקת מונחים מקצועיים כמו בי־ג'י־בונד ושליכט.
"מאיפה?" היא מצחקקת, "אתה לא רואה שיש לי ידיים של מושבניקית? את הבית שלנו בניתי במו ידיי. גם לדניאל היו ידיים של מושבניק". ולרגע מתעננות פניה. "בשבעה הגיעה אליי בחורה שהייתה איתי בקורס קצינות. מאה שנה לא ראיתי אותה. היא סיפרה איך בקורס, כשרצינו לעבור את המסדר, כולן חיכו שאדחף את הידיים לאסלה ואוציא ממנה את מה שנתקע. שאלתי אותה 'את מדברת עליי? את בטוחה? לפני דקה ישבו כאן החיילים של דניאל וזה מה שהם סיפרו לי עליו'. אומרים שהתפוח לא נופל רחוק מהעץ? דניאל היה תפוח משובח".
אם בית הספר במומבאי מצטייר בעינינו כמרצדס, ביחס לזה שבכפר האשטה, אנחנו מקבלים פרופורציות חדשות בקאלבה, פרבר הסלאמס של מומבאי. הג'יפה של הג'יפה. אפילו הפרות אנורקטיות. חזירים מוכי רעב מתגוללים בין גבעות הזבל והצחנה מקשה על הנשימה. על אצבעות כף יד אחת אפשר למנות את ילידי קאלבה שהצליחו להיחלץ ממנה, זו משימה כמעט בלתי אפשרית עבור מי שנולד בקאסטה נמוכה, אבל יש הורים שידם משגת לשלם עשרה רופי בחודש כדי לשלוח את ילדיהם לבית הספר בתקווה שהשכלה בסיסית תעניק להם מפתח להצלחה. במהלך השיעור אחד הילדים קם, יוצא מהחדר, ניגש לקיר הסמוך, מטיל את מימיו בקשת וחוזר לכיתה. כמה פשוט, ככה מסובך. ואף על פי כן, סיור רגלי בין הפחונים חושף ילדים עירומים למחצה שבועטים בכפכף, כתחליף לכדורגל, שמגישים דלי מים לעז צולעת ומחייכים אל המצלמה. האם הם שמחים בחלקם מפני שהם לא מכירים מציאות אחרת?
בשלושת המוקדים של "צוות דניאל" יסגרו את יום העבודה בשיחת סיכום הכוללת "מומנטס". כל מתנדב יתאר רגע אחד עצוב ורגע אחד מאושר. ישראל פטנה (25, מאופקים), הצבר הראשון שנולד להוריו בעלותם מאתיופיה, יספר כמה התרגש כשניגן את הפלייליסט שלו בהפסקה. הוא חשב שתלמידי מומבאי יראו אורות מבוב מארלי, והם הפתיעו אותו כשפיזזו דווקא לצלילי לצלילי מוזיקה חסידית, זכר ללימודיו בישיבה. עדיאל כהן (21 מרמת־גן, משוחרר טרי מהתותחנים) יסביר למה בחר לצייר על קיר בית הספר דמויות נטולות פנים בהשראת קית' הרינג ומה ענה לתלמידים ששאלו אותו איפה העיניים ואיפה האף. נועה שושן (25, מכוכב יאיר) תבחר לשתף בשני סוגים של חששות הקשורים בחותם שהיא השאירה בקיר המרכזי. היא פתחה את הסלולרי שלה, גלשה לגוגל, ושירטטה את העץ של גולני.
"הייתי מדריכת חי"ר בגדס"ר צנחנים", היא מספרת. "אם החיילים שלי יידעו שציירתי את העץ של גולני הם ייקחו לי את הכומתה".
"שזו תהיה הדאגה האחרונה שלך", מאחלים לה.
"ועכשיו, כשוורדה יצאה מהחדר, אני רוצה לספר לכם עוד משהו", היא מנמיכה את קולה. "התלמידים כל כך התלהבו מהעץ של גולני. הם התחילו להתאמן עליו בעמידת ראש. מה ורדה תגיד כשתראה את הצילום, עם הרגליים שלהם בין ענפיו?"
אני מתנדבת לשלוח לה את התמונה. "איזה יופי! כמה מרגש!" היא מסמסת בתגובה.
זה הרגע שבו אני אוזרת אומץ לשאול אותה, בפעם האחרונה, למה היא ובעלה הצטרפו רק השנה ל"צוות דניאל". וכשהיא שוב מגלגלת לאחור את הסרט וחוזרת אל המספר 13, אני מעיזה לדרוש ממנה תשובה כנה.
"אבל זו האמת לאמיתה", היא טוענת. "המשלחת הראשונה של 'לוחמים ללא גבולות' נקראת על שם דניאל פומרנץ ובימים אלה, חמש שנים וקצת אחרי צוק איתן, כבר יש 13 משלחות שפועלות במדינות עולם שלישי. 'צוות שון' על שם שון כרמלי מתנדב באתיופיה, 'צוות מתן' על שם מתן גוטליב מתנדב בגואטמאלה, 'צוות הדר', על שם הדר כהן, מתנדב במקסיקו ו'צוות תמר', על שם תמר אריאל, מתנדב בנפאל".
גילי כהן, מייסד העמותה שמתוקצבת על ידי הקונגרס היהודי העולמי ומשרד החוץ, מוסיף: "בזכות דניאל, הטיול הגדול של חיילים משוחררים שינה את פניו. בשנה הראשונה בחרנו 30 מתנדבים מתוך 80 מועמדים שתרמו שבועיים בתחילת או בסוף הטיול שלהם במזרח. כיום יש לנו אלפי פניות מצעירים שמשקיעים את החסכונות שלהם בכרטיס טיסה רק לצורך שבועיים של התנדבות. בשנה הבאה נוציא צוותים ל־20 מדינות מתפתחות, חמישית מהארצות שמכוננות קשרים דיפלומטיים עם ישראל. זו אופרציה שאין לה אח ורע בעולם".
לכן, כשהצלם המקומי מעמיד את הוריו של דניאל ואת "צוות דניאל" לתמונה קבוצתית, ורדה דורשת מכולם להחליף את החולצות שבחזיתן מוטבע דיוקן בנה ועל גבן כתוב "זוכרים אותך שמח" - בחולצות של העמותה. "דניאל היה ואיננו, שום נס לא יחזיר אותו לחיים", היא מנמקת, "אבל 'לוחמים ללא גבולות' זה העתיד".
לפנייה לכתב/ת 
