לפעמים אפילו התרחשות קטנה נתפסת כמו נס. "ביום רביעי הבנו שאין לנו מניין לתפילת השבת", מספר אברהם, חבר בקהילה היהודית הקטנה באמירות המוסלמית דובאי. "היו בקושי חמישה גברים. ואז קרה דבר מוזר. קבוצה של בחורי ישיבה מניו־יורק הגיעו בהפתעה לחופשה ויצרו איתנו קשר. הם שמעו על הקהילה הקטנה שלנו דרך חברים וביקשו להשתתף בתפילה. היה לנו מניין, ארוחת השבת הייתה עשירה מתמיד והזמירות הסתלסלו מעלה בשמחה. זה היה נס אמיתי, נס השבת".
מה שבכל מקום אחר היה נתפס כאנקדוטה, מקבל משמעות גדולה בבית הכנסת של דובאי. בשכונת מגורים אמידה ותמימה למראה, בפרבר של העיר הערבית העשירה, שוכן בית הכנסת של הקהילה היהודית הנסתרת. למעשה זוהי וילה גדולה, שבחדריה הפנימיים מתקיימים תפילות שבת, חגיגות בר מצווה, אפילו טקסי ברית מילה. בידיעת השלטונות ותחת הגנתם, צמחה הקהילה היהודית החדשה של דובאי, המורכבת מאזרחי מדינות מערביות, שהיגרו לדובאי לצורכי עבודה. 150 איש ואישה - ביניהם לא מעט ילדים, שבעשור האחרון ייסדו את אחת הקהילות היהודיות הסודיות והמרתקות בעולם. הם עומדים בבית הכנסת בגו זקוף, נושאים תפילה בת שנות אלפיים בעברית וקוראים "שמע ישראל". בראש השנה, היהודים של דובאי יסגרו את דלת העץ הכבדה של אולם התפילה. ואז, רק אז, יתקעו בשופר גדול.
בני הקהילה חוששים מחשיפה. דובאי היא אולי עיר בטוחה יחסית לערים מוסלמיות, אבל באיחוד האמירויות יש בכל זאת גורמים דתיים שלא ישמחו לדעת שמתחת לאפם צומחת קהילה יהודית. גם השלטון לא בהכרח מעודד את חברי הקהילה להיחשף - מחשש לביטחונם, ואולי גם כדי לא להזמין גורמים קיצוניים, שעלולים להגיע למדינה ולתקוף את אנשי הקהילה. "יהודים לא בטוחים באף מקום בעולם", אומר אחד מהם.
יום כיפור הראשון
דובאי, אחת משבע האמירויות המרכיבות את איחוד האמירויות במפרץ הפרסי, נחשבת לאחת המדינות העשירות בעולם, הודות לבארות הנפט. לצד המדבריות הצחיחות התפתח גן עדן של מגדלי זכוכית בוהקים וארכיטקטורה מודרנית מפוארת. דובאי לא הפכה רק למגרש המשחקים של עשירי העולם, אלא גם ליעד הגירה מבוקש. רבים מאזרחי המערב מהגרים לדובאי למטרות עבודה משתלמת במיוחד: שכרם פטור ממס. המדינה לא זקוקה לכספם - היא צמאה לידע שלהם. ווין־ווין.
בעשורים האחרונים החלו גם היהודים להגיע לדובאי. הם בראו כאן חיים משגשגים ונוחים. בניגוד ליהודי ארצות ערב שעזבו לטובת החלום הציוני, יהודי דובאי עשו את הכיוון ההפוך: ממדינות העולם המערבי הם נסעו למדינה הערבית. "לא הייתה לנו קהילה שורשית להישען עליה, ייסדנו קהילה חדשה, יש מאין", אומר בראיין, יהודי־אוסטרלי שמתגורר בדובאי מזה שש שנים.
אף אחד לא יודע לנקוב בזמן המדויק שבו הוקמה הקהילה היהודית. כבר עשרות שנים שיהודים מהגרים לכאן בטפטופים. אחד היהודים הוותיקים בדובאי הוא אברהם (השמות המלאים של כל המרואיינים שמורים במערכת, מתוך הגנה על ביטחונם האישי), איש תקשורת בן 41. הסיפור שלו כמו לקוח מסרט: הוריו היגרו לכאן ממדינה מערב אירופית כשהוא היה ילד קטן ואת שנות נעוריו הוא העביר בדובאי. כשהיה בן 17 נסע לישראל, התגייס לצה"ל ושירת שירות צבאי מלא כלוחם. לפני 15 שנים הוא שב לחיות בדובאי. "אני מרגיש בבית", הוא אומר, "לא מנופף ביהדות שלי, אבל גם לא מסתיר אותה".
לפני עשר שנים הוא היה שותף בהקמתה של הקהילה היהודית בעיר. עד אז היהודים בעיר היו מפוזרים למדי. "לפעמים דיברתי עם קולגה מהעבודה וסיפרתי לו שאני יהודי והוא אמר שהוא מכיר יהודי אחר בעיר - וכך נוצרו קשרים", הוא מספר. ביום כיפור של אותה שנה הזמין אחד היהודים כמה מחבריו לצום ביחד בדירתו. "זו הייתה הפעם הראשונה שנכנסתי לבית בדובאי וראיתי חדר מלא ביהודים. בילינו את יום כיפור, צמנו והתפללנו ביחד בהתרגשות. הסולידריות והמחתרתיות נישאו באוויר - אבל גם החשש מהשכנים. בתפילת הנעילה נטמן הזרע לקהילה".
"משפחה יהודית חדשה"
קבוצת היהודים הקטנה המשיכה להיפגש בסתר, בעיקר בחגים, "פה ושם גם בשבת, אבל שום דבר מסודר". כשפסח הגיע, הוחלט לערוך ליל סדר גדול ומשותף. הקהילה הלכה וגדלה. מדענים, רופאים, אנשי עסקים, אפילו דיפלומטים של מדינות זרות - היהודים החלו לצאת מהארון. "יהודים הלכתיים ויהודים רפורמים", אומר אברהם, "גם גרים ובני זוג לא־יהודים של בני הקהילה, שביקשו לשמר את הקשר התרבותי ליהדות ולהעניק לילדיהם מסגרת רוחנית".
אנני, יהודייה־אמריקאית שמתגוררת בדובאי עם בעלה וילדיה, אומרת כי הקמת הקהילה נדמתה כמו הליכה בת 40 שנה במדבר. "כל חיי הייתי שייכת לקהילה יהודית גדולה ופתאום, בדובאי, התייתמתי מקהילה. חוויתי תחושת בדידות איומה, לא שייכת. כשנפגשנו ביום כיפור, החיבור היה מיידי. פתאום קיבלתי משפחה יהודית חדשה".
השלב הבא היה להקים ועד קהילה, שחבריו התנדבו לארגן ארוחות חג ומפגשים חברתיים. אחד החברים הציע את הווילה המרווחת שלו כמקום מפגש. כשהוא עזב את דובאי, חברי הוועד החליטו לאסוף תרומות מבני הקהילה ולהסב את הווילה לבית כנסת. "בעל הבית המוסלמי יודע לאיזו מטרה משמשת הווילה, אבל השכנים לא יודעים דבר", מספר בראיין. "זה לא יוצא דופן לערוך מסיבה או ארוחת ערב בבתים, כך שיש רעש ואנשים רבים. אנשים לא מחטטים לשכניהם בחיים. אני מניח שתושבי השכונה משוכנעים שמדובר במשפחה יהודית עם חיים חברתיים עשירים. הם רואים שנכנסים ויוצאים מהווילה אנשים עם כיפה, אבל אין לאף אחד בעיה עם זה. יש פה סובלנות דתית. עם זאת, אנחנו לא לוקחים סיכונים. כל מקום בעולם שיהודים מתכנסים בו - הוא מקום רגיש".
כתובת חשאית
מבין 150 חברי הקהילה, המתגוררים בדובאי, רק 15־20 מגיעים לתפילות השבת בקביעות. השאר מגיעים באופן מזדמן, בעיקר בחגים. אליהם מתווספים אנשי עסקים ותיירים המבקרים בדובאי ומבקשים לשבור מעט את שגרת קולו של המואזין בזמירות החזן. חברי הקהילה מזמינים יהודים לבלות בה את השבת, רק אחרי שעמדו על זהותם. איש עסקים ישראלי עם אזרחות זרה, שמרבה להסתובב בדובאי, חיבר ביני ובין אנשי הקהילה היהודית. שניים מהם התקשרו אליי בנפרד - וביקשו לוודא את זהותי. יממה לפני שנכנסה השבת, שלחו לי את כתובת הווילה. "אל תיתן אותה לאף אחד", ביקשו.
ביום שישי אחר הצהריים לבשתי חולצה מכופתרת ומכנסיים מחויטים, נטמעתי בין חליפות היוקרה והגלימות הלבנות המסורתיות של האורחים בלובי המלון שבו התאכסנתי. נהג המונית שאל אותי לאן אנו נוסעים. "לבית הכנסת", רציתי לומר לו. אבל הושטתי לו את הכתובת הסתמית - רחוב ומספר, כמו אלפי בתים אחרים בדובאי. אותו הדבר - ובכל זאת שונה מאוד. חצינו את העיר מקצה לקצה.
"הנה, זה כאן", עצר הנהג והצביע על בית גדול, מוקף בחומה. דלת עץ כבדה חצצה בין הרחוב ובין הווילה. כמה מבני הקהילה פתחו את הדלת. "שבת שלום", קראו בעברית. הבית היה אפוף ריחות בישולי שבת. במטבח עמלה עובדת אסיאתית על ההכנות האחרונות לסעודת שבת. שני כיורים במטבח, אם כי מדובר במטבח חלבי בגלל אילוצים: אין בשר כשר בדובאי. בארונות יש במבה, ביסלי, שקדי מרק, שוקולד פרה, עוגות ארוזות, מלפפונים חמוצים. בני הקהילה מביאים עימם מצרכי מזון כשרים כשהם שבים מביקורים בארה"ב או באירופה. על השיש המפריד בין המטבח וחדר האוכל של הווילה נערמים סלטים גדולים, מטבוחה, דג סלמון אפוי, אורז. ארוחת שבת כהלכתה. בקומה העליונה יש חדרי שינה, המשמשים ללינה עבור דתיים שומרי שבת, המבקרים בדובאי. על אדן החלון מונח אביזר דקורטיבי: לוחות הברית עם אותיות האל"ף־בי"ת בעברית ובמרכזם לב צבוע בצבעי דגל האמירויות. מזרח תיכון חדש.
החדר הפנימי והגדול ביותר של הווילה משמש כבית הכנסת: ארון קודש מגולף מעץ, מעוצב ככריכת ספר קודש ובראשו סמל המנורה ושולחן מכוסה פרוכת אדומה ועליו ספרי תפילה. מלבד ממדיו הצנועים של החדר, הוא לא נראה שונה מבית כנסת ממוצע.
התפילה מתחילה. החזן הוא אלכס פטרפרוינד ‑ היחיד שהסכים להיחשף בשמו המלא לכתבה. עד לפני שנים לא רבות הוא היה איש דתי, שהתגורר באנטוורפן עם אשתו הראשונה ושלושת ילדיו. הוא נישא בשנית ונולדה לו בת מקסימה, המתרוצצת עתה ברחבי הבית. הוא ומשפחתו העתיקו את מקום מגוריהם לדובאי, הוא עובד בעסקי זהב ויהלומים וחי חיים נעימים ונטולי דאגות.
התפילה בסגנון אורתודוכסי, אבל אם מישהו רוצה לערוך תפילה בסגנון רפורמי, הוא יכול להתפלל כך בחדר אחר בווילה. "אם הרשויות מתייחסות אלינו בסובלנות, אנחנו לא יכול להעניק פחות מזה לבני הקהילה שלנו", אומר אלכס. "אנחנו כור היתוך של יהודים. במובן הזה, אנחנו כמו צה"ל - יש מקום לכולם".
אני לא אדם דתי, אבל קולו של אלכס מצליח לחדור פנימה. רוח יהודית של בית ושל זיכרונות ילדות מנשבת באפי. אני מביט סביבי ורואה חבורה קטנה של אנשים זרים, שלא ידעתי על קיומם עד לפני כמה דקות. אבל כאן, בדובאי, אנחנו מתכנסים כמעט במחתרת, כפי שעשו אבותינו ואבות אבותינו. דלת אולם התפילה נותרת סגורה כל העת, מגדירה את גבולות הגזרה.
אני מבקש להשקיף אל הערב היורד על דובאי מחצר הווילה. מעבר לחומה, כמעט במרחק נגיעה, מיתמר לו בגאווה המסגד המקומי. אוזני הכרויה שומעת את קולו של אלכס נושא תפילה מאחורי הדלת. בתזמון מדויק, מפלח קולו של המואזין את האוויר, נודד ללא חשש אל המרחב הפתוח. הנה הוא הולך ומתגבר, אך בהפסקות הקצרות בין הפסוקים, בדממה הרגעית, נשמעת התפילה בעברית. קול נוגע בקול. שערי שמיים נפתחים. להבת אש אדומה צובעת את הרקיע, כאילו יד אמן מחתה במשיכת מכחול את המפריד והמבדיל ואיחדה את הקולות לתפילה אחת קדומה, שנישאה במזרח התיכון המדמם אלפי שנים - ועוד יבוא ויעלה קולה שנים רבות.
בצידו השני של המפרץ, מרחק כמה מאות קילומטרים מכאן, נמצאת איראן - שבה נטועים שורשיי. כאן, בדובאי, אני נמצא במקום הקרוב ביותר למולדת שלא זכיתי להכיר. "הנה, פדאר (אבא בפרסית) אני פה, קרוב אליך", אמרתי בליבי לאבי יוסף ז"ל שהלך לעולמו לפני פחות משנה. אבי היה צאצא לאנוסי משהד ‑ יהודים שנאלצו להסתיר את דתם מחשש שיבולע להם. בחדר הפנימי בבית הכנסת הנסתר בדובאי אמרתי קדיש לזכרו.
"בפריז יותר אנטישמים"
אחרי התפילה אנחנו מתכנסים סביב שולחן השבת העמוס כל טוב. דוד, בחור חרדי־צרפתי, לבוש בכובע שחור רחב שוליים, מספר שהוא מתגורר בדובאי כבר שנתיים. לפעמים הוא שב מבית הכנסת לביתו ברגל. שעתיים הליכה, "אבל רק כשלא חם מדי", הוא אומר. האם נפל קורבן להתנכלויות בדובאי בגלל המראה החיצוני שלו, שלא מותיר ספק באשר לדתו? לא. "פעם או פעמיים הסתכלו עליי וזה הכל. בפריז, לעומת זאת, תקפו אותי באלימות פעמיים וכבר הפסקתי לספור את מספר הפעמים שקראו שם קריאות אנטישמיות נגדי".
הנה הזדמנות לנפץ דעה קדומה: דובאי היא עיר סובלנית. נשים מתהלכות בלבוש מערבי רגיל, בקניון האמירייתס יש חנות של "ויקטוריה'ס סיקרט" ובסופרמרקטים יש חלל קטן ונפרד המציע בשר חזיר. במועדוני הלילה ובברים מגישים אלכוהול. התגפפויות פומביות אמנם אסורות בחוק, אבל אין פה מעקבים קשוחים אחרי אזרחים. רבים מסכימים שדובאי מותחת את קצה גבול הסבלנות והסובלנות שלה, כל עוד אדם שומר את מעשיו לעצמו ולא מנופף בהם במרחב הציבורי. קו דק, שצריך לנוע סביבו בעדינות. באחד הברים ראיתי גם חבורה של גייז, מבלים להנאתם בלי שמישהו יפריע להם. בחנות הספרים הגדולה בקניון, בחלון הראווה, מוצג התרגום האנגלי לספר "21 מחשבות על המאה ה־21" של יובל נח הררי. אולי דובאי אינה מתירנית, אבל היא בהחלט מתונה.
שליט דובאי, שייח מוחמד בין ראשיד אל מקטום, הכריז על "שנת הסובלנות" במטרה לקדם פתיחות ופלורליזם ‑ וכמובן הכל יחסי במדינה שעדיין מופנית כלפיה ביקורת בנוגע להפרת זכויות אדם. הנושא נבחר אחרי מחקר ארוך, שהעלה כי דווקא בני הדור הצעיר חשים סלידה כלפי בני דתות אחרות. בשבוע שעבר הכריזה האמירות השכנה, אבו־דאבי, על בניית "בית מרכז אברהם" - מרכז לבני דתות אברהם, שיכלול מסגד, כנסייה ואת בית הכנסת הרשמי הראשון באיחוד האמירויות. על הקמת המתחם הוחלט בחודש פברואר האחרון, אחרי ביקורו ההיסטורי של האפיפיור במדינה. במהלך הביקור, הכירו שלטונות האמירויות בקהילה היהודית של דובאי באופן רשמי - לראשונה מאז שנוסדה.
ישנם גורמים, גם כאלה הקשורים לממשל האמריקאי, שטוענים כי הסובלנות כלפי הקהילה היהודית היא פועל יוצא של היחסים המתחממים בין איחוד האמירויות למדינת ישראל, על רקע ההתנגדות לאויב האיראני המשותף ועל רקע אינטרסים כלכליים. גם היחסים עם ערב הסעודית, הפטרונית הגדולה של איחוד האמירויות, ודאי לא מזיקים. על פי מקורות זרים, לא מעט חברות ישראליות יודעות כיצד לפעול על אדמת דובאי. למרות כל זאת, התמיכה בישראל בקרב חברי הקהילה היהודית נותרת מעומעמת בלבד. את יום העצמאות הישראלי, למשל, לא חוגגים כאן ובבית הכנסת לא תמצאו דגל ישראל. חלק מהיהודים כאן לא תומכים במדיניות הפוליטית של ישראל. לדברי ראשי הקהילה, יחס השלטונות כלפיה לא מושפע מאירועים פוליטיים.
אברהם מספר כי בדובאי יש חוקים מאוד נוקשים האוסרים על הטרדה של אזרחים על רקע דתי. העונש: שנתיים עד חמש שנות מאסר וקנס כספי גבוה. "האמירתים עושים הכל בדרך מאוד עדינה וחכמה. השלטונות מכירים בנו ומעניקים לנו חופש פולחן". לדברי בראיין, השלטונות מודעים לישראלים שנכנסים למדינה עם דרכון זר. מקום הלידה המצוין על הדרכון לא מאפשר להסתיר את הזהות לחלוטין. הוא מספר על יהודי־בלגי שהלך בקניון בדובאי עם כיפה לראשו. "שוטרים ניגשו אליו ובצורה מנומסת מאוד ביקשו ממנו להוריד את הכיפה. הם הדגישו שזה למען ביטחונו. הוא סירב - והם עזבו אותו לנפשו".
חנוכייה במדבר
לפני כמה שנים הם ביקשו לחגוג את חג החנוכה ביחד, בלי לעורר תשומת לב. הם נסעו לאזור שומם במדבר, התקינו אוהל, הדליקו חנוכייה ושרו מעוז צור. בחג סוכות הם בונים סוכה בחצר הווילה ועורכים בה מסיבות. השכנים מציצים, אבל לא שואלים דבר. בחודש אלול הם ירדו מהווילה אל חוף הים וביצעו תשליך. "נשים בביקיני וגברים בבגד ים התבוננו בפליאה בקבוצת האנשים הלבושים בהידור ומגיעים לחוף הים באמצע היום", מספר אברהם, "אבל אף אחד לא שאל דבר. זו לא ישראל שבה כולם מחטטים בחיים של זרים".
במסגרת הקהילה ישנן חגיגות בר ובת מצווה, ובריתות מילה. אין מוהל בנמצא, אז מטיסים אחד במיוחד מקנדה או מדרום־אפריקה. הקהילה מינתה גם רב ראשי משלה, הרב יהודה פארנה מניו־יורק, שמגיע לכאן בתכיפות.
אלא שהבעיה העיקרית היא בתחום הנישואים. מאזן הגברים בקהילה גבוה ממאזן הנשים והרווקים נתקלים בבעיה. בני הקהילה, כבר הבנתם, לא מרימים ידיים בפני קשיים. היוזמה החדשה שמקודמת שם כעת היא להזמין רווקות יהודיות מארה"ב ומקנדה לביקור בן שבוע בדובאי, על חשבון הקהילה. שידוך. "בעזרת השם זה עוד יקרה", אומר אברהם. אתרי ההיכרויות חסומים בדובאי. "אין ג'יי־דייט", הוא אומר בעצב.
ובכלל, לא הכל בקהילה תמרים ונפט. כידוע, על כל שני יהודים יש שלושה בתי כנסת והכלל הזה לא פסח על דובאי. גם נציגות של חב"ד החלה לערוך תפילות שבת נפרדות. יש מי שטוען שמדובר בעניין טכני, שכן השליח ‑ שגם הוא פועל בפרופיל נמוך ‑ גר רחוק מבית הכנסת. אחרים טוענים שמדובר בניצני תחרות.
גם בתוך הקהילה צפות לפרקים מתיחויות. "התחלנו כקהילה לא פורמלית, שרואה ביהדות מקור תרבותי יותר מאשר דתי - וכולם הרגישו חלק בה", מספר אחד הוותיקים, "כשהקהילה הפכה יותר ממוסדת, המפגשים קיבלו אופי דתי יותר, עם הקפדה יתרה. היום הווילה מתנהלת כמו בית כנסת בכל מקום אחר בעולם, עם נטייה אורתודוכסית. בתחילת הדרך יכולת להביא אוכל מהבית, עכשיו כבר אי־אפשר לעשות את זה כי המטבח הוכשר ורוצים לאפשר לכל דתי שמגיע, כולל סאטמרים, לאכול בווילה. אם צריך מניין לתפילה, סופרים רק גברים שהם יהודים הלכתיים. אנשים שנמצאים בשולי היהדות, או כאלה שנשואים ללא יהודים, מרגישים פחות שייכים לקהילה".
"אנחנו אוהבים את הווילה אבל בעתיד אולי נבקש אישור מהשלטונות להקים מרכז יהודי", אומר אלכס, שנמצא עם הפנים קדימה. "אני מאמין שהשלטונות ייתנו לנו פיסת אדמה שבה נוכל להקים מרכז קהילתי, עם מקווה גם. השלטונות ישמחו אם יגיעו לכאן אנשי עסקים יהודים מכל העולם. השאיפה היא להזמין רב אורתודוכסי־מודרני, שיגור בדובאי בקביעות ויהיה רב הקהילה. אז, נהיה כמו כל קהילה יהודית אחרת".
