להלן בעיית מיתוג 1: אם תשאלו ישראלי כלשהו איזה קוף הוא ידידו הטוב של האדם, התשובה תהיה קרוב לוודאי שימפנזה. כל מי שנולד כאן בשלהי האלף הקודם גדל על ספרי "קופיקו" של תמר בורנשטיין־לזר, שהפכו בהמשך לסדרת טלוויזיה פופולרית. קופיקו הוא אמנם לא בדיוק שימפנזה, אבל מצויר לפי המתווה שלה וכך גם קווי האופי: חביב, נבון, ידידותי.
ואילו יחסי הציבור של הגורילה? אהבלה, אנטיפתית, מאיימת. "זהירות הגורילה", הזהיר יוסי בנאי בשירו האלמותי, כשהוא מגובה בסדרת סרטי האימה "קינג קונג".
ובכן, טעות. הגורילה היא ברנש שוחר טוב, ולא תפגע לרעה בבן אנוש, בטח אם יתנהג כראוי. התפריט שלה צמחוני, מלבד כמה נמלים אם חסר מלח, לעומת השימפנזה שאינה בוחלת בבשר חי.
אנחנו עכשיו בלב יער סבוך מצמחייה פראית, סמוך להרי געש דוממים ולמפגש הגבולות בין רואנדה, אוגנדה וקונגו. מטרים ממני צועד גוטונוואסה - אם אני מזהה נכון - בכיר במשפחת הגורילות אגאשיה. לפי ההנחיות אני צריך להשפיל מבט כדי להימנע ממפגש ישיר עם עיניו, אבל עדשת המצלמה דורשת את שלה. בהתאם להוראה נוספת אני מפנה לו את הדרך ונצמד לשורש עץ. גוטונוואסה ממשיך להתקדם על ארבע גפיו, חולף ממש לידי ורגע לפני שאני נושם לרווחה הוא משחרר עם רגלו הימנית בעיטה קטנה היישר לקרסול שלי. "הלו", הוא בעצם אומר ללא מילים, "לא הזקתי לך, אבל רק שתדע מי כאן בעל הבית".
להלן בעיית מיתוג 2: אם יגידו לכם "רואנדה", רוב הסיכויים שמיד תחשבו: "רצח עם". טבח כזה אמנם התרחש, והוא היה נורא, אבל מאז חלפו 25 שנים והיום רואנדה היא אחת המדינות המסודרות באפריקה. הצצה של שלושה ימים אליה מגלה אזרחים שמקפידים לציית לחוק, פן יבואו שוטרים שנראים בתדירות גבוהה, גברים ונשים שצובעים ידנית אבני שפה של כבישים או מטאטאים שולי דרכים, מלונות ומסעדות מכל הרמות, ומאמץ בולט להכניס אורחים ולשדר יעילות.
זה היה הרושם גם בנקודת היציאה אל המסע לעבר גורילות ההרים בפארק הלאומי וולקאנוס. בשבע בבוקר התחילו להתנקז למקום כמאה אנשים, נרגשים ודרוכים. אזור הכינוס נראה כמו חמ"ל, וכרגע שולטים בו קציני המפקדה. הם מתעקשים על נוהל רואנדי הכרחי - מילוי טפסים, מצוותים את היוצאים לקבוצות ובוחרים את משפחת הגורילות המיועדת עבורם. רוב התיירים מאובזרים לפי הספר, כולל מגיני רגליים מיוחדים נגד סרפדים עוינים שיארבו בדרך, ולבושים כנדרש בגוני ספארי. כמה מרדנים דווקא בוהקים באדום ובצהוב, אבל פידל ("לא קסטרו"), המדריך שלנו, מחליט לעצום עין.
לעומת זאת, על שני נהלים אחרים אין פשרות: כל קבוצת מבקרים מונה מקסימום שמונה אנשים, והשהייה לצד הגורילות מוגבלת לשעה בלבד.
הוראות בטיחות: אסור לגעת בגורילות. אם אחת מהן מתקרבת אליך, זוז מהנתיב. אם היא מגלה סימני אי־שקט, תוריד את הראש ותתכנס לתנוחת "נכנע". הגורילה אכן ידידותית לאדם, מזכיר פידל, אבל בכל זאת, זכר בוגר שוקל יותר מ־200 קילו ומגיע ל־1.80 מ' בעמידה, אז גם חיכוך אגבי איתו לא מומלץ.
כן מומלץ להתפלל על מזג האוויר, שבתקופה הזאת ברואנדה אין לאף אחד שליטה עליו. יש ישראלים שיצאו למסע ודיווחו על גשם, בוץ חלקלק וענפים רטובים שהפכו את ההליכה לאתגרית במיוחד והפיקו מהם קללות שגורילות לא רגילות לשמוע.
גם בעניין היעד צריך לקוות לטוב: חלק ממשפחות הגורילות נמצאות קרוב יחסית לנקודת היציאה, שעה וחצי בערך, והדרך אליהן כרוכה בעליות מתונות. משפחות אחרות מרוחקות יותר - מישהו אמר שלוש שעות כל כיוון? - וממוקמות להנאתן בקצה עלייה תלולה עתירת צמחי במבוק שפולשים אל השביל הצר.
בכלל, אין הבטחה של 100 אחוז שבסוף הדרך יתגלו גורילות. אולי בא להן לנדוד היום לאזור אחר בפארק? סתם להתחבא להולכים על שתיים? או אפילו לחתוך את הגבול מרואנדה לאוגנדה? אבל בשביל זה יש את סיירת הגששים, שמעמידה את סיכויי המפגש על משהו כמו 95 אחוז.
הגששים יוצאים לשטח ההררי השכם בבוקר, מחפשים את הגורילות ומדווחים למדריכים למטה איפה בדיוק הן נמצאות. בדרך כלל זו לא משימה קשה, כי יום קודם הם עקבו אחריהן עד הערב כדי לראות איפה בחרו לסדר לעצמן את קיני השינה.
לנו, שלושת נציגי משלחת ישראל, שיחקו כל הקלפים. מזג האוויר היה נהדר, הדרך הייתה קצרה ונוחה יחסית והמשפחה המארחת נמצאה בזמן ובמקום. משפחה מכובדת, אגאשיה שמה, 24 נפשות בהרכב מלא. וכשהן מתגלות פתאום ממש לידך, אתה מחסיר פעימה ופולט וואו. גם אלה שנרטבו ומעדו וקיללו במסע אליהן, סיפרו שברגע הזה כל הסבל היה שווה.
גורילית שוטפת
נוהלי ההתנהגות שפידל שינן ביציאה נועדו למטרה אחת: לשמור על שלוות נפשן של הגורילות, להבהיר להן שהמבקרים האנושיים הם רק אורחים, לא מתחרים איתן על השליטה, לכן אין להן סיבה להרגיש מאוימות. ובאמת, גם כשאנחנו עומדים משתאים במרחק שני מטר, הגורילות ממשיכות בחיי השגרה. שרועות על בטנן או על צידן, מגרדות באיטיות את הפרווה הצפופה תוך חשיפת אצבעות עירומות משיער, פולות מזיקים זו מזו, משחקות אותה קשוחות.
ככה המבוגרות. הצעירות זה כבר סיפור אחר. כאילו כדי למלא את חלקן בהצגה הן משתעשעות זו עם זו ומביימות מריבות מול המצלמות המתקתקות. זאטוטה אחת - אינקשה? איניונגו? אימיקינו? לך תדע, הן דומות מדי - אפילו מתקרבת ומנסה להצטרף לחבורה האנושית. "היא משתמשת בעדשת המצלמה כמו במראה, נהנית להביט בעצמה", אומר פידל והודף אותה חזרה אל בני מינה בתנועת יד תקיפה. הזאטוטה נענית כאילו קיבלה הוראה מאביה.
"ברור שהיא יודעת מי אני", יסביר המדריך אחר כך, "כשאתה מתחיל לעבוד כאן אתה לומד להתנהג כמו הגורילות, למשל לאכול צמחים כמוהן, אבל לא באמת לאכול, אתה יכול לזרוק אותם מאחוריך, אם כי הן יכולות לבדוק אחר כך", הוא צוחק.
כלי נוסף בשימוש המדריך הוא חיקוי הקולות של הגורילות. מדי כמה שניות פולט פידל נהמות, כדי להבהיר להן שפנינו לשלום. לאוזניים אנושיות הקולות שהוא מפיק מגרונו נשמעים אולי זהים, אבל לא לאוזניים שעירות.
"הגורילות יודעות להפיק 16 סוגי קולות שונים", הוא אומר. "אני מבין את המשמעויות של כולם, אבל הבעיה היא לחקות אותם. אני יודע לחקות שלושה או ארבעה קולות. את השאר זה פשוט בלתי אפשרי בשביל בני אדם".
תן כמה תרגומים מגורילית.
פידל מייצר נהמה ממושכת. "זה", הוא מבאר, "קול ידידותי שלהן". עכשיו הוא משחרר כמה המהומים ברצף. "כשהן עושות ככה אולי הן רואות אצלך משהו ורוצות לקחת אותו ממך". עכשיו הוא עובר לקול נמוך רציף. "כשהן עושות ככה הן מתעלמות ממך".
ועכשיו נהימה מקוטעת. "כשהן רוצות שתפנה את הדרך הן עושות ככה". המהומים קצרים. "אני עסוקה עכשיו, אני אוכלת, חכה קצת, ואל תתקרב אליי יותר מדי".
אחרת אני...
"כן, אתה צריך לכבד את מה שאני אומרת".
אבל אנחנו לא פידל, אלא אורחים לרגע שלא שולטים בשפה. זה מה שהוביל לתקרית הבעיטה בקרסול שתוארה קודם, ולא רק אני חטפתי. חבר אחר במשלחת ספג צ'פחה כאילו סחבקית בירך מגורילה גברברה שעברה לידו, ועוד מישהי טעמה את נחת כתפו של אגאשיה השרירי, כשהחליט לשנות פוזיציה ביער. "יואו, איזה מבהיל", היא פלטה ומיד התעשתה והתאכזבה, "חבל שאף אחד לא הספיק לצלם".
אגאשיה הוא מנהיג המשפחה, ששמה זהה לשמו. כמו מנהיגים אחרים במשפחות גורילות הוא מכונה SILVER BACK, בגלל הפס הכסוף שמתפשט על גבם עם השנים. זכרים אחרים במשפחה מנסים להדיחו ולתפוס את מקומו. לפעמים הם מצליחים ולפעמים מובסים ומגורשים.
גם אנחנו גורשנו ממשפחת אגאשיה, בנימוס אמנם, אבל אין אדם נורמלי שייפרד מרצונו מחוויה מהפנטת כזאת. "כבר עברה שעה", הודיע פידל וזירז את החבורה החוצה, "אבל זהירות, תסתכלו למעלה". על צמרת עץ, ממש מעלינו, נחה גורילה בקן שהתקינה לעצמה. "לא נעים כשדבר כזה צונח לך על הראש", הוא אמר בעודנו צועדים בחזרה לציוויליזציה ומודים על הנס.
"יש לי את העבודה הכי טובה בעולם", מסכם פידל בסוף המסלול, "אבל בעוד שלוש שנים אגיע לגיל 55 ואצטרך לעזוב. זה יהיה יום עצוב. בטח אכתוב משהו מיוחד לממונים עליי בדוח היומי שאנחנו ממלאים".
בין הדוחות שקוראים אותם ממונים נמצא גם אחד שמרכז את ההכנסות, ושם הנתונים יפים. אישור השתתפות במסע אל הגורילות עולה ברואנדה 1,500 דולר לאדם, ובעונות הבוערות מציפים את הפארק עשרות רבות של מבקרים מדי יום. ב־2018 הסתכמו ההכנסות מהמפגשים עם הגורילות ב־19 מיליון דולר. ב־2019, אפשר להניח, המספר הזה יגדל אחרי שרואנדה־אייר השיקה קו ישיר בין נתב"ג לעיר הבירה קיגאלי.
אם יש מחשבות על גרידיות יתר, פידל הודף אותן. "הוצאות התפעול גבוהות", הוא מסביר, "וחוץ מזה, עשרה אחוזים מההכנסות מתיירות חוזרים לקהילה, להקמת בתי ספר, מרפאות, והוספת מכלי מים לשתייה. הרבה מהעובדים בפארק גרים קרוב ומתפרנסים ממנו. אנחנו משתמשים בתושבים כמטרייה, כי הם מרוויחים בעצמם ממה שנעשה כאן".
נתונים של המועצה לפיתוח רואנדה (RDB) מעידים על רווחה גם לגורילות. ב־1981 נספרו באזור 242 גורילות, ולפי מפקד שנערך ב־2016 כבר יש בסביבות 1000. פידל נהנה מהפריחה הזאת וגאה בתרומתו. הוא עובד עם גורילות מאז 1996. לפני שהפך למדריך היה גשש, ובשנים הראשונות עסק ב"הרגלה" - להרגיל את קופי האדם לנוכחות בני אדם.
איך עושים את זה?
"בתחילת ההרגלה צריך לשמור על מרחק של 20 מטר מהגורילות, וככל שאנחנו עומדים שם יותר זמן הן נעשות סקרניות לגבינו. הסקרנות גורמת להן להתקדם לעברנו. אסור להראות להן שפוחדים. אני חושב שההתקרבות הזו היא דבר טוב, כי אם גורילות לא היו רואות אותנו הן היו חושבות, 'אין פה בני אדם'. כשהן רואות אנשים, הן חושבות 'בסדר, יש, אבל הם לא מפריעים לנו'".
עם השנים בטח נקשרת במיוחד לגורילה מסוימת.
"אין אחת מיוחדת, אבל יש כמה שאני מחבב יותר מאחרות. למשל את גוטונגווארה, מספר 2 בהיררכיה במשפחת אגאשיה, כי הוא כל הזמן קורא תיגר על ה־SILVER BACK ורוצה להיות המנהיג. אבל בגלל שמספר 1 עדיין חזק, גוטונגווארה לא אוהב את זה. יכול להיות שבקרוב הוא ייאלץ לעזוב.
"אולי שמתם לב שקודם, ביער, שתי גורילות שהלכו בין השיחים חלפו ליד גוטונגווארה. הן כאילו רצו להצהיר: 'אנחנו איתו'. אחרי שהן עברו הוא הסתכל לכיוונן והשמיע קולות. לכן אני חושב שהוא יעזוב ויקים משפחה משלו".
קרה פעם שגורילה תקפה אותך?
"מאז שהתחלתי להדריך ב־2003, מעולם לא נתקלתי בגורילה תוקפנית כלפיי או כלפי מישהו אחר. יש לפעמים עניינים קטנים, אבל באופן כללי הן מאוד עדינות".
לך מותר לגעת בגורילות?
"לא. רק לווטרינר, וגם הוא חייב להיות עם כפפות ומסכה".
מה קורה כשגורילה חולה?
"כשהגששים מגלים סימנים למחלה, כמו שלשול או עקבות דם בקן, הם מדווחים לווטרינר והוא מגיע לבדוק. אם זה משהו רציני, הוא מרדים את הגורילה עם רובה ולוקח דגימת דם כדי לאבחן ממה היא סובלת. אם מישהי מתה, מבצעים נתיחה כדי לדעת את סיבת המוות".
שבע ממשפחות הגורילות בפארק וולקאנוס משמשות למחקר ולכן הן אינן זמינות לביקורים. כמה כן זמינות? תלוי מתי שואלים.
הבנתי שיש 12 משפחות שמיועדות לתיירים.
"לא, עשר, כי שתי משפחות נמצאות עכשיו בקונגו או באוגנדה. חצו את הגבול. הן לא צריכות בשביל זה דרכון או ויזה", מחייך פידל.
איך אתם יודעים מה קורה איתן שם?
"יש ארגון שאחראי על תיאום בין שלוש המדינות. כשאנחנו מזהים אצלנו תנועה לכיוון קונגו למשל, אנחנו מודיעים לארגון, 'המשפחה הזאת מתקרבת לגבול. תבדקו אם היא חצתה'".
וכל מדינה בטח רוצה את כל הגורילות אצלה.
"בטח. אם זה היה אפשרי, היינו מביאים את כל הגורילות לרואנדה".
המפורסמים נוהרים
בדרך חזרה מהפארק למלון, לצד הכביש, נטוע שלט: "כאן יקום בקרוב הקמפוס על שם אלן דנג'רס במסגרת קרן דיאן פוסי". פוסי הייתה עבור הגורילות מה שג'יין גודול היא לשימפנזים. התמסרה אליהן, חיה ביניהן, דאגה לשלומן. תמונות מרגשות שלה, מלוטפת על ידי גורילה בוגרת, חובקת אחרת בזרועותיה, מרכיבה שלישית על כתפיה, מלמדות עד כמה הדוק היה הקשר. ב־1967 היא התמקמה ברואנדה והקימה תחנת מחקר באזור הוולקאנוס.
"הייתי אז ילד קטן", מספר פידל, "אבל הכרתי אותה. הרבה פעמים היא הייתה עוברת ליד הבית שלי, כאן בסביבה, והייתי רודף אחרי המכונית שלה".
אלא שלצד מעריצים, פוסי אספה גם אויבים: ציידים בלתי חוקיים של גורילות, שנגדם ניהלה מאבק נחוש. בדיעבד נחוש מדי. בדצמבר 1985 התגלתה גופתה המושחתת בבקתה שבה התגוררה. האצבע המאשימה הופנתה אל הציידים ואל בכיר בממשל הרואנדי, פרוטאיס זיגיראנייראזו, שעסק בסחר של בעלי חיים בסכנת הכחדה. אף אחד לא הועמד לדין על הרצח. פוסי נטמנה בבית קברות לגורילות, שאותו הקימה בעצמה. לידה קבורה דיג'יט, הגורילה האהובה עליה.
אל המורשת של החוקרת האמריקאית, שתועדה גם בסרט "גורילות בערפל", התחברו הרבה מאוד אנשים, בהם דמויות מפורסמות, למשל אושיית הטוק־שואו אלן דג'נרס. באחת מתוכניותיה בשנה שעברה התארחה אצלה במפתיע זוגתה, פורשיה דה רוסי, והעניקה לה מתנת יום הולדת 60: קמפוס למען הגורילות ברואנדה. יש שיאמרו כי הדמעות שזלגו מעיניה של דג'נרס אל רצפת האולפן היו מעט קיטשיות. אנחנו לא.
מדי חודש ספטמבר עושה את דרכה שיירה ארוכה של סלבס עד לפארק וולקאנוס, לטקס מתן שמות לבייבי גורילות שנולדו השנה. מבחינת רונית הרשקוביץ, מנכ"לית ספארי קומפני, שמארחת את המסע הזה יחד עם ממשלת רואנדה, מדובר בשפיץ הנוצץ של הביקור. ובאמת, ברשימת המוזמנים הפעם זהרו בין היתר הדוגמנית נעמי קמפבל, הנסיכה הירדנית באסמה בינת עלי, ראש ממשלת אתיופיה לשעבר היילמריאם דסלן, מאמן הכדורגל ההולנדי לואי ואן חאל, ורגע, מי זה צועד לאוהל המכובדים לבוש גלימה חומה מעוטרת בלבן, ענק חרוזים עבה על צווארו וסנדלי אצבע לרגליו? שגריר ישראל ברואנדה, מר רון אדם. בהתחלה היה נדמה שאדם שלנו בחר בעצמו את האאוטפיט, כאילו לשדר למארחים 'זרמתי איתכם עד הסוף', אבל כשיתר ה־VIP הגיעו בעקבותיו התברר שזה קוד הלבוש שהוכתב לכולם. "יש לי ברירה?" אמר השגריר החייכן.
יציעי העמידה מסביב היו גדושים בעשרות אלפי תושבי כפרים בסביבה, שצעדו למקום ברגל, לפעמים קילומטרים רבים, לבושים בבגדי חג. גם כשחלקם הופנו לעמוד בעורף הבמה, בלי אפשרות לראות אותה, הם לא התלוננו והמשיכו לנופף בדגלי רואנדה קטנים.
את הבמה עיטרה גורילה עצומה אוחזת בזרועותיה בייבי גורילה, שתיהן עשויות קש שזור. מתחתן הוצבו כיסאות למכובדים, שעלו בזה אחר זה כדי להכריז על השמות שבחרו ל־25 הינוקות השחורים. השגריר הישראלי העניק לתינוק ממשפחת סביניו את השם איגיהנגו, הוסיף לו את הכינוי ברית בעברית, ונשא נאום על שותפות הגורל בין שני העמים. נעמי קמפבל הסתפקה באינטארוטווה, בלי כינוי, ודיברה פחות.
קמפבל, סליחה על ההתעכבות, נראית מעולה למרות השנים שחלפו מאז כיכבה על מסלולי הדוגמנות בעולם. אבל עם כל הכבוד לה, האטרקציה הראשית בטקס היה פול קגאמה, נשיא רואנדה. גבוה, רזה, מסתפק בחולצה קולית בתוך המכנסיים, חמוש במשקפיים עבים, הוא ביצע כניסה נונשלנטית למתחם, הקיף את היציעים ומדי פעם עצר להודות להמונים שהריעו לו. אחר כך התיישב בראש האח"מים, שטיח אדום לרגליו.
קגאמה זוכה לפופולריות אדירה בארצו. הוא נחשב למי שמאחד את חלקי העם השסועים ומוביל את המדינה לשינוי תדמיתי. עצם נוכחותו בטקס מעבירה את המסר: אמרתם רואנדה - אמרתם גורילות, לא מאצ'טות.
חיות אדם
הרואנדים לא מסתירים את הזוועות שחוללו בינם לבין עצמם. בבירה קיגאלי הוקם מוזיאון שמוקדש לרצח העם, קטן בהרבה מיד ושם בירושלים, אבל מאוד מזכיר אותו בכמה מרכיבים. הנה חדר חשוך עם מאות תמונות של נספים, הנה אוסף גולגולות ועצמות לצד צילומים של קברי אחים המוניים, והנה דוגמאות של הכלים שבהם טבחו אנשי ההוטו בטוטסי.
זה היה טבח מתוכנן בקפידה שהתנהל בקצב מטורף. מאות אלפי מאצ'טות הוזמנו מראש מסין, כדי לשמש את הרוצחים. 30 אלף בני הוטו קטלו כ־900 אלף טוטסים תוך 100 ימים.
כמו המספרים, גם הנסיבות הן בלתי נתפסות. בעבר חיו אנשי הטוטסי וההוטו בשכנות והתחתנו אלה עם אלה, בלי להתייחס למוצא אתני. הטוטסי, שהיוו רק 15 אחוזים מהאוכלוסייה, היו מגדלי בקר ואמידים יותר, לעומת ההוטו שהסתפקו בעיבוד שדות, אבל לא שררה ביניהם עוינות. את זרעי האיבה טמנו מדינות זרות.
לאורך השלטון הקולוניאלי ברואנדה הועדפו הטוטסי על פני ההוטו. קודם שלטו הגרמנים, אחר כך הבלגים, אבל האסטרטגיה הייתה זהה: הפרד ומשול, עם ניחוחות של תורת הגזע. הם הסתייעו במגלה הארצות הבריטי ג'ון הנינג ספיק, שאיבחן כי ההוטו, בעלי האף הרחב הם גזע פרימיטיבי, בעוד הטוטסי, הבהירים יותר ובעלי האף הארוך והצר, התפצלו מ"הגזע הלבן". בהמשך נעזרו הבלגים במכשירים מיוחדים למדידת גודל האפים, כדי לקבוע מי לכאן ומי לכאן. התוצאה נרשמה בתעודת הזהות.
כשרואנדה קיבלה עצמאות ב־1962 נערכו בחירות וההוטו עלו לשלטון. כ־200 אלף טוטסי נמלטו למדינות השכנות והקימו בהמשך את חזית ההתנגדות RPF. באפריל 1994, אחרי שהופל מטוסו של הנשיא ההוטי, התחיל הטבח ההמוני. העולם, שוב, עמד מנגד. רק כשאנשי ה־RPF כבשו את קיגאלי בסיוע צבא אוגנדה, פסקה הזוועה.
האם המדריך הצעיר שמעביר עכשיו סיורים במוזיאון הוא איש ההוטו? האם הגנן שמניח בחוץ זרי פרחים על מצבות הקורבנות הוא בן הטוטסי? אין לדעת, כי היום אף אחד כבר לא שואל. כחלק מהתיקון, הס מלהזכיר שבטים. כולם פשוט שוב רואנדים.
"רציתי שהמסע שלנו יעבור גם כאן, באתר שמסמל את הרוע של העבר", אומרת רונית הרשקוביץ, "כדי להציב אותו מול האופטימיות שמתבטאת בטבע, בג'ונגל, בין אדם לאדם ובין אנשים לבעלי חיים. כמו שבני ההוטו והטוטסי עשו שינוי, כך גם ציידי גורילות, שהפכו עם הזמן לשומרים עליהן.
"גם המפגש עם הגורילות עצמן יכול ללמד אותנו הרבה. הן נוהגות לחיות בקבוצות והזכר השליט מגן על בני משפחתו, לא על הטריטוריה. לפי המחקרים, ה־SILVER BACK עומד בראש המשפחה במשך 4.7 שנים בממוצע. אולי זה חומר למחשבה?"
בהחלט חומר למחשבה, אבל מי רוצה להרהר עכשיו בנתניהו. תנו עוד קצת אגאשיה עד שהמטוס ינחת חזרה למציאות האפורה בארץ.
