הרפתקה אמיתית בים היא עניין נדיר בימינו. כבר אין ארצות לגלות, וגם חצייה של אוקיינוס בספינה היא עניין של כמה שבועות עם הציוד הנכון. בתחילת 2018 עבדתי במרינה הרצליה כסקיפר, ולמרות שכבר הגעתי למקומות כמו אלסקה, אפריקה והקריביים וחציתי את האוקיינוס כמה פעמים, בער בי הצורך לצאת למסע יותר קיצוני, משהו שהוא מעבר לטיול. הכל נמצא ברשת כמובן, ובשיטוטיי נתקלתי בפוסט ארוך ולא לגמרי ברור שמחפש מתנדבים בעלי ניסיון ימי להצטרף למסעו של בן לקומט, שחיין צרפתי־אמריקאי, לחציית האוקיינוס השקט. בשחייה. נשמע מופרך, אבל בכל זאת מדובר באדם היחיד ששחה את האוקיינוס האטלנטי.
מול מפלצת הפלסטיק
אז הסיפור התחיל עם פרויקט השחייה. הפלסטיק עוד לא היה יעד, והמטרה הייתה חוויית אתגר חציית האוקיינוס בשחייה של לקומט. יצרתי קשר עם פול, מנהל הפרויקט, שסיפר לי שבן, שהוא גם הדוד שלו, מתכנן את המסע כבר שבע שנים ומתכוון לנצל את ההזדמנות הזאת כדי לאסוף נתונים עבור כמה מדענים. כעבור שבועיים מצאתי את עצמי בקליפורניה. את הספינה שלרשותנו, יאכטה מפרשית מפלדה באורך 20 מטר, שיפצנו והכנו לשהות ממושכת בים. קודם כל העברנו את הספינה לצד השני של האוקיינוס השקט, ליפן. זה לקח קצת יותר מחודש. עם תקציב דחוק והמון הכנות נכנסנו לאיחור משמעותי, אבל לבסוף יצאנו למסע הזה מיוקוהמה מזרחה, בכיוון כללי אמריקה. עברנו תלאות רבות לאורך החודשים הבאים, ובסוף השנה שעברה, לאחר שנמלטנו מטייפונים והתמודדנו עם אינספור תקלות, נאלצנו לחדול את השחייה ולעצור בהוואי, באמצע האוקיינוס השקט.
לאורך כל ההפלגה נתקלנו בכמויות של פסולת פלסטיק שהפתיעו את כולנו, והרעיון להפלגה נוספת, סביב הפלסטיק, התחיל להתגבש במחשבות. כל הצוות התפזר, וגם אני חזרתי הביתה. עבדתי בשיפוץ של יאכטה על אי קטן ביוון, וכשפול התקשר אליי ושאל אם אני מצטרף לפרויקט הבא, לא היססתי לרגע.
ההכנות הפעם היו מהנות הרבה יותר. העבודה הייתה רבה. צבענו וניקינו והחלפנו חלקים שנשחקו. שלחנו את המפרש הבלוי לחיזוק והחלפנו כמה מערכות. תמיד יש מה לתקן בספינה, אבל הפעם היינו פחות מוגבלים בתקציב, תודות לחסות שנתנה לנו חברת Ice Breaker הניו־זילנדית, אך בעיקר נהנינו כיוון שהיינו בהוואי, עם שפע הצמחייה, האווירה הרגועה והים בטמפרטורת החדר.
מטרת ההפלגה הפעם לא הייתה חציית האוקיינוס בשחייה, אלא שימוש בשחייה של לקומט כדי לעורר מודעות לבעיית הפלסטיק באזור שנקרא The Great Pacific Garbage Patch. האזור הזה, שנודע בשם המטעה "אי הפלסטיק", משתרע על שטח בצפון האוקיינוס השקט שגודלו פי יותר מ־60 ממדינת ישראל. למה מטעה? כי אין כאן אי, אלא ריכוז עצום של פסולת שנעה ומתערבלת עם הזרמים ובגלים. המשימה שלנו היא לאסוף מידע ולהנגיש אותו לציבור. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה עם חוקרים רבים ומקווים להפיק סרט תיעודי.
למרות שאת המרחק בין הוואי לקליפורניה ניתן לחצות בהפלגה תוך כשלושה שבועות, המסע מתוכנן לשלושה חודשים. במהלכם נקיף את מרכז המערבולת, נאסוף דגימות ומצופי איכון, נצלם ונתעד את הפלסטיק לסוגיו ואת היחסים המסוכנים שלו עם האוקיינוס ובעלי החיים שבו.
פרט לבן, השחיין והיוזם של הפרויקט, ואני, סקיפר וביולוג ימי מישראל, הצוות כולל רופא אנגלי שהוא גם צלם מוכשר, מדען, אשת צוות מנוסה ושני צלמים תת־מימיים, כולם צעירים מהוואי. זוג אוסטרלי ועוד בחור מטקסס סוגרים את הרשימה והם אחראים על השיתוף במדיה החברתית. לכל אחד ההתמחות שלו, אבל כולם יצטרכו לשמש כאנשי צוות לכל דבר.
אי־שם בלב ים
כעבור חודשיים של הכנות והצטיידות אנחנו יוצאים לדרך באיחור של כמה ימים. המורל קצת ירוד בגלל העיכובים, אבל ברור לכולם שמה שלא נדאג לו עכשיו לא יהיה אחר כך. לתחושת הרווחה שבניתוק החבלים והעלאת המפרשים מתלווה עצבות כשהוואי הקסומה נעלמת בחושך שיורד.
אנחנו מפליגים צפונה. הרוח מעלה גלים שנשברים על החרטום. זו הזדמנות מצוינת לצוות להכיר את הספינה ולהתרגל לטלטולים ולחוסר הנוחות שיהיו מנת חלקנו בחודשים הקרובים.
לאחר כשבוע של הפלגה אינטנסיבית אנחנו מתקרבים לשולי המערבולת. בדרך אספנו דגימות פלסטיק, וריכוז החלקיקים בדגימות עלה מכמה עשרות למאות בכל דגימה. החלקיקים הללו נקראים מיקרו־פלסטיק וביחד עם מיקרו־סיבים הם מהווים את רוב המסה של הזיהום. הם תוצאה של התפרקות חפצים רגילים בהשפעת קרינת השמש, המלח והגלים.
האוכל הטרי הולך ואוזל, והמורל מושפע בהתאם. מעכשיו אנחנו אוכלים בעיקר שימורים ומנות מיובשות בהקפאה. זה הזמן להיות יצירתי עד כמה שאפשר עם מבחר קטניות, תירס ושעועית.
הגענו לאזור המחקר ואנחנו מתחילים בשגרת שחייה. בן התחייב לשחות 300 מייל ימי, שהם כ־550 קילומטרים, המסמלים את 300 מיליון הטונות של פלסטיק שמגיעים לאוקיינוס בכל שנה. בקצב של שחייה ביום והפלגה בלילה אנחנו מתקדמים כ־50 מייל ביממה מאזור מחקר אחד לבא אחריו.
בן שוחה בין שש לשמונה שעות ביום כשלצידו סירת גומי שעליה אוכל וציוד חירום. שני אנשי הצוות שבסירה מכוונים אותו ומצלמים את הפלסטיק ואת בעלי החיים שבדרך. מדי פעם אחד מאנשי הצוות שמלווה אותו בסירה נכנס לשחות איתו. כמה מהם אפילו שחו לצידו יום שלם וחזרו מותשים.
לסירה יש מנוע חשמלי שאנחנו מטעינים בסוף כל יום. את החשמל אנחנו מקבלים מלוחות סולאריים ואנחנו חייבים לחסוך בו. כמות הדלק המוגבלת שיכולנו לשאת איתנו מיועדת לגנרטור שמפעיל את מתפיל המים ובמקרה חירום את מנוע הספינה.
אנחנו נמצאים מחוץ לנתיבי השיט המרכזיים, ורק ספינות דיג בודדות חולפות על פנינו כל הזמן הזה. אין לנו הגה אוטומטי, ותמיד צריך להיות מישהו על ההגה. פיתחנו שיטות שונות לשמור על כיוון ההפלגה, ולא פעם צריך להזכיר לצוות שאנחנו על ספינה שעלולה להתנגש בחפצים ובספינות אחרות. יש לנו מערכת שמאתרת כלי שיט קרובים, אבל היא לא תמיד פועלת ולא בטוח שכלי השיט האחר מעוניין להתגלות, בעיקר כשמדובר בדיג לא חוקי, דבר די נפוץ.
כדי לחסוך באנרגיה ובמים אנחנו נמנעים ממקלחות, פרט לבן ששוטף את עצמו מהמלח לאחר שחייה ומהבנות שקיבלו אישור מיוחד להתקלח בימים שהן באמת זקוקות לזה.
אנחנו ממשיכים להתקדם ומוצאים יותר פלסטיק. לא רק חלקיקי מיקרו־פלסטיק. מכלים ומצופי דיג, נעליים, צעצועים ומברשות שיניים וכל סוג של בקבוק צפים לידנו בכל יום. כשאנחנו מוצאים רשת דיג גדולה, אנחנו מצמידים אליה משדר GPS שיעזור לארגון שממנו קיבלנו אותו לאסוף את הרשת במבצע ניקיון שהוא מקיים כמה פעמים בשנה. בימים הראשונים כל הצוות מתרגש מחפצי פלסטיק יומיומיים החולפים על פנינו ואנחנו קופצים לים ואוספים אותם. עם הזמן אנחנו מתרגלים וכבר אין לנו מקום על הספינה לכל הזבל הזה.
בין פלסטיק ללווייתן
בכל ערב שלפני יום שחייה אנחנו מתכנסים בסלון ומדברים על המשימות ליום הבא.
פרט לליווי של בן, השגרה היומית כוללת עבודות ניקיון ותחזוקה, כשאנשי התוכן מחפשים דרכים מקוריות לתעד את הסיפור. אנחנו אוספים דגימות של פלסטיק ומים ומבצעים תצפיות מהסיפון. בסך הכל יש כ־15 פרוטוקולים מדעיים שאנחנו מבצעים בשיתוף פעולה עם חוקרים שונים.
לאחר כחודש בים, בלב אזור המחקר אנחנו מזהים מרחוק נשיפת מים של לווייתן. אנחנו מפליגים לכיוון ורואים משפחה של ראשתנים (Sperm Whale). זהו היונק בעל המוח הגדול בעולם, שבעזרת גלי הקול שהוא מפיק מסוגל לזהות עצמים קטנים ממרחקים עצומים. יש הטוענים שהראשתן מסוגל לצפות לתוך גופים, כמעין רנטגן. לווייתן זה ידוע כבעל חיים ביישן שלא מתקרב לכלי שיט ובכל זאת הם נשארים בקרבתנו חצי יום. אנחנו נזהרים לא לרדוף אחריהם אלא להפליג במקביל לכיוון השחייה שלהם ולאפשר להם להגיע אלינו. לפתע גור לווייתנים סקרן עוזב את אמו ופונה לכיוון הספינה, והצלמים שלנו מזנקים למים ומצליחים לצלם אותו מקרוב. בכל ההתרגשות בקושי הבחנו בחבורת הדולפינים והכריש שהצטרפו גם הם לחגיגה.
האופוריה שאחזה בנו במהלך היום הצטננה כשהצוות סיים לספור את אשפת הפלסטיק מהדגימה היומית. הוצאנו מעל ל־3000 חלקיקי פלסטיק, הדגימה הגדולה ביותר שהוצאנו עד כה. לווייתנים לא בוררים את המזון שלהם בקפידה והם ניזונים מחיות קטנות מאוד, כך שהסיכוי שנמצא פלסטיק בתוך הקיבה של החיות המרשימות הללו הוא גדול מאוד.
אנחנו ממשיכים בהקפת אזור הריכוז הגבוה. בן מסיים לשחות 150 מייל, ואנחנו ממשיכים למצוא פלסטיק. בימים ללא רוח הים חלק כמו מראה וכשצוללים מתחת לפני השטח רואים סביבנו ענן של חלקיקים. לפעמים אפילו לא צריך לצלול ונראה שהספינה מפלסת דרך בתוך שמיכת טלאים צבעונית.
על כל חתיכת פלסטיק שצפה יש גם חיים. ככל שהיא נמצאת יותר זמן בים, המערכת האקולוגית שמתפתחת עליה מורכבת יותר, ואנחנו מוצאים גם דגים שלא אמורים להיות בים הפתוח אלא בשונית אלמוגים - סרטנים, צדפות ואצות שנצמדים לפסולת הצפה הרחק מהסביבה הטבעית שלהם. אנחנו אוספים דגימות חיות כדי לבחון את השפעת החומרים השונים שמרכיבים את הפלסטיק על החיים שעליו.
תמיד מלוות אותנו ציפורים. האלבטרוסים עוקבים בעניין אחרי בן בכל יום שחייה. הם נמשכים לחתיכות הצבעוניות ונוגסים בהן בלי הבחנה. את מה שאכלו הם כמו מעלים כגירה ומאכילים בו את הגוזלים שלהם. אלו לא מסוגלים לפלוט את הפלסטיק, וכשהקיבה שלהם תתמלא הם עלולים להפסיק לאכול ולמות ברעב.
מפגשים מהסוג הימי
במהלך ההפלגה היו לנו מספר מפגשים מעניינים עם כלי שיט נוספים. ביניהם ספינת מחקר שיצאה מקליפורניה למחקר קצר בהובלתו של קפטן צ'ארלס מור, האיש שגילה את ריכוז הפלסטיק העצום באוקיינוס השקט עוד בשנות ה־90 של המאה הקודמת ומאז מנסה לעורר את מודעות העולם למציאות העגומה הזאת. ספינת המחקר שלו, Alguita, חברה אלינו למפגש בלב הים והביאה לנו מעט אספקה. השווינו ממצאים וחוויות ודיברנו על שיתוף פעולה עתידי, אולי בדרום האוקיינוס השקט.
לאחר הפלגה של כמה מאות מיילים הגענו ל־"The Ocean Cleanup", מערכת של רשת עם מצופים ומשקולות שמוקמה בניסיון לנקות את הים, וזה הניסיון השלישי שלה לאחר שהמערכות הקודמות לא עמדו בפני העוצמה של האוקיינוס. על המערכת משגיחה קבוצת מהנדסים באונייה שמסיירת סביב המערכת. המפגש האחרון שלנו היה עם אלכס בליני, חותר איטלקי בודד שמתכוון לחתור בקיאק שלו למרכז המערבולת.
השחייה נמשכת, ובן עבר כמעט 200 מייל. חוץ מתקלות קטנות וצפויות הכל עובר רגוע. מדי פעם להקות דולפינים שוחות בחרטום. אנחנו מחליפים בינינו ספרים ונהנים משחייה כשהים שקט.
בבוקר רגיל אחד, לאחר 40 יום בים, הרוח הקלה פתאום מתגברת באופן לא צפוי, אני נוהג בספינה כשקול קריעה רמה מוציא אותי מהשלווה. אני מביט מעליי ורואה את המפרש הראשי נקרע לחצי. אני מקלל בקול תוך כדי האטת הספינה, והצוות שלא יכול שלא לשמוע אותי עולה לסיפון וביחד אנחנו מצמצמים את המפרש ומקפלים את החלק הקרוע. מפרש קרוע זו בעיה רצינית לספינת מפרש, בעיקר כשמלאי הדלק מוגבל ולפנינו עוד זמן רב בים. המשימה בסכנת ביטול.
לאחר חישוב מלאי הדלק והמרחק שעוד נותר לנו לכסות אני מחליט שאפשר להמשיך. אני רוצה לתקן את המפרש, אבל באמצעים שלרשותנו, מחט וחוט בסך הכל, זו תהיה משימה לא פשוטה והמפרש לא יהיה חזק כמו קודם. נצטרך לחכות למזג אוויר נוח, ובינתיים נפליג לאט יותר.
בהפלגה כל כך ממושכת החשיפה לשמש ולים שוחקת את הציוד. ספינות חוצות אוקיינוסים בכמה שבועות ואז מחליפים או מתקנים את מה שהתבלה. חשבנו והתכוננו להרבה מקרים אפשריים, אבל תמיד יש הפתעות.
השגרה שוחקת ומרגישים את הגעגוע. יש מעט מאוד מקום לפרטיות בספינה ואנחנו צריכים להתחשב ולדאוג זה לזה. שחייה בים תמיד מרוממת את מצב הרוח, וכל מפגש עם דולפינים או צבים משמח. כשבן השלים 150 מייל של שחייה הצוות הפתיע במסיבה שכללה עוגה וסרט שהוקרן על המפרש. אני מכין חומוס ואופה פיתות מדי פעם. כל הצוות עובד קשה ובכל יום אחד מהם מקבל יום חופש והמשימה היחידה המוטלת עליו היא הכנת ארוחת הערב.
אנחנו כבר חודשיים בים וצריך להתקדם צפונה. יש עוד אזור שהתבקשנו לחקור מחוץ למערבולת. מזג האוויר שם סוער יותר והמים קרים. בן מסיים את אתגר 300 המייל ואנחנו עוזבים את המים החמימים ומפליגים צפונה, אל החזית הסאב־טרופית. בן נכנס למים מדי פעם לכמה שעות ואנחנו רואים יותר דולפינים ולווייתנים. הפעם התחזית מתריעה על סערה. אין סיבה להסתכן ואנחנו פונים מזרחה ומצליחים להתחמק ממרכז הסופה שעובר מצפון לנו ורק שולח גלים גבוהים ורוחות עזות יותר. הטמפרטורות צונחות ואנחנו עוברים לבגדי חורף.
עכשיו אנחנו מפליגים בכיוון סן־פרנסיסקו. אנחנו עדיין אוספים דגימות אבל מאטים רק כשיש לווייתן או דולפינים בקרבתנו. ההפלגה אורכת כשבוע וחצי ובסופה אנחנו נכנסים למפרץ ועוברים תחת גשר הזהב, שם מחכה לנו קבלת פנים חגיגית, ובן שוחה אל החוף ומתקבל בחיבוקים על ידי משפחתו וכל מי שהתנדב, עזר ותמך בפרויקט הארוך הזה.
בחזרה לישראל
כשחוזרים ליבשה משהות כל כך ממושכת בים, לוקח זמן לעכל את כל הציביליזציה הזאת. הנוף העירוני, כל מסת האנשים שנמצאים בכל פינה אחרי שמתרגלים לחיים בתוך מרחב שכולו ים כחול ועננים ולחברתם של תשעה אנשים וכמה ציפורים. החושים מותקפים בעומס. גם הגוף צריך להתרגל לקרקע יציבה.
אבל זה לא ההלם האמיתי. מה שבאמת זיעזע אותי כשחזרתי ליבשה, ובמיוחד כשהגעתי בחזרה לארץ, היה הזבל המפוזר בכל פינה, מתגלגל ברחובות ומצטבר בים. השבוע באילת הצטרפתי לצלילת ניקיון בין האלמוגים, וכמויות האשפה שהוצאו משם הן עצומות. כשיצאנו מהצלילה ראיתי חבורת נערות שותה מתוך כוסות חד־פעמיות ובקשית. לא יכולתי שלא לדמיין איך בעוד כמה דקות, כשיסיימו את תפקידן, חתיכות הפלסטיק האלה יגיעו בחזרה לים שהרגע ניקינו.
נראה שהמודעות לנזק שעלול להיגרם עוד לא חילחלה למודעות של כולם, וחבל. הרשויות יכולות וצריכות לעשות מאמצים להנגיש את הידע, ויותר מזה ‑ להכתיב ולאכוף מדיניות שתועיל לכולנו. מצד שני, מעודד מאוד לראות יוזמות של ארגונים ואזרחים שפועלים המחנכים בתחום ובזכותם יש עוד למה לקוות. אבל תקווה, במקרה הזה, לא תספיק.
