{ }
שני 18 בנובמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: שאטרסטוק
    זמנים מודרנים  • 01.10.2019
    מי מפחד מארוחות חג?
    לגנוב עוד קניידלע למרק או להתאפק? לטעום קצת מהקינוח או לוותר? סעודות הענק המשפחתיות מלאות דילמות משונות, אבל גישה תזונתית חדשה גורסת שאפשר גם אחרת
    שיר־לי גולן

    היסטריית טרום החגים ניכרת היטב בקבוצות התמיכה להרזיה ברשת ובחיים עצמם. המדריכות המנוסות כבר מעבירות מתכונים לעוגות ולתבשילים מופחתי שומן וקלוריות, הדיאטניות מכינות תפריטים מיוחדים לערבי החג ולימי החג, טבלאות השוואה וקיזוזים עולות לאוויר, ורבים מרגישים שבמקום פשוט ליהנות מהחג ומהמפגשים המשפחתיים והחברתיים הם יהיו עסוקים, שוב, בחישוב קלוריות ובניסיונות נואשים לשרוף אותן.

     

    "הגיע הזמן, מזמן למען האמת, לשבור את המעגל הזה", אומרת איילת קלטר, דיאטנית בעברה, העומדת כיום בראש "שפת האכילה" ‑ מרכז ללימוד ולטיפול בהתנהגויות אכילה ותפיסת הגוף. "צריך להפסיק להסתכל על החגים בפריזמה של מה מותר ומה אסור לי לאכול, להיזכר שאוכל הוא גם זיכרונות וחום ואהבה, להרפות מההתעללות האינסופית הזאת שגורמת לזה שכמעט כולם לפני דיאטה או אחריה, שאת רובנו מעניין רק דבר אחד ‑ איך נרד במשקל. אנחנו חברה שמנופובית, רוב הציבור מודה ששמנים דוחים אותו, כמעט מחצית מאיתנו משתמשים במילה 'שמן' כמילת גנאי, כקללה, ומצד שני ‑ 97 אחוז מאלה שמצליחים לרזות מעלים את הכל תוך שנה עד חמש שנים".

     

    איילת קלטר. "להיות קשובים לגוף ולא לראש"
    איילת קלטר. "להיות קשובים לגוף ולא לראש"

     

    בקיצור, כולנו סובלים. "המציאות הקשה הזאת יצרה עבורנו שפה שאני קוראת לה שפת הדיאטה", מסבירה קלטר, "והיא שפה של ביקורת, של הימנעות, של הפחדה ושל איום. זו שפה של שליטה, שפה רודנית ודיכוטומית, שחוטאת ליכולת המולדת והאינטואיטיבית שלנו כבני אדם לחוש רעב ושובע, ששוללת מאיתנו את היכולת לדעת מתי אנחנו רעבים ולמה, ומתי אנחנו שבעים וממה. השפה הרעה הזאת לוקחת מאיתנו את חופש הבחירה ובעיקר היא גוזלת מאיתנו את חדוות האכילה".

     

    ומה קורה עכשיו?

     

    "כשכל המטען הזה פוגש את החגים, שהם זמן של משפחה ושל אכילת מאכלים מיוחדים ושל זיכרונות נעימים, אנשים חווים מצוקה גדולה. ארוחות החג מפגישות אותנו עם צרכים רגשיים, ואז אני נתקלת בקניידלך או בחריימה והחוקים שנקבעו עבורי אומרים לי לאכול מקסימום ביס קטן ממנו, ומתחיל מאבק קוגניטיבי, גופני ונפשי שתוצאתו היא הימנעות - ואז לא כיף לי, או פוגרום של התנפלות - שיגרום לי לאכול הרבה יותר ממה שהייתי זקוקה לו מלכתחילה, כי הגוף מלא אשמה והאכילה ממסכת את התחושה הקשה הזאת, וגם אז לא כיף לי. וכך, החג הופך לחוויה של אסור ומותר ושל אפס הנאה".

     

    אובדן היכולת ליהנות מאוכל ולהתענג עליו הוא הרבה יותר משובע גופני. לכן מציעה קלטר מודל אחר, תפיסת עולם שאינה פשוטה לעיכול בעולם שמקדש את הרזון (כן, גם כיום, למרבה הצער, ולמרות מגוון המודלים ליופי. הם, בל נשכח, עדיין בשוליים), והוא חומל הרבה יותר והוא מכיל והוא מבטיח.

     

    שפת האכילה

     

    קלטר מציעה להחליף את הגישה המקובלת הפתוגנית (שנגזרת מהמילה פתוגן שמשמעותה מקור החולי), בגישה הסלוטוגנית (הנגזרת מהמילה Salute, שמשמעותה בריאות) המגדירה בריאות בהסתכלות הוליסטית, המתייחסת לחוויה של אדם שלם - בעל גוף, מחשבה, רגש וחיים חברתיים.

     

    כדי לאמץ את המודל הסלוטוגני להשמנה יש להניח למילים כמו חייב, צריך, אסור, משמין, מרזה, מוכרח, תיזהרי, תראי אותו ועוד, ולפנות מקום למילים כמו מותר, רוצה, טעים, שווה, מענג, מה יעשה לי טוב, למה אני רעב, מה ישביע אותי. לפי הגישה הזאת אפשר לחיות חיים בריאים ושלמים בכל משקל גוף. "כיוון שאנחנו לא יודעים עדיין, מדעית, איך לגרום לאנשים לרזות ולשמור על המשקל הנמוך, מוטב לעזור להם להיות בריאים ומאושרים ככל האפשר במשקלם", היא מסבירה. "המאבק בהשמנה נמשך כבר עשרות שנים, ללא הצלחה, וקורבנותיו הם השמנים עצמם, שאגב, סובלים מהמשקל פחות ממה שהם סובלים מהשיימינג".

     

    אז את אומרת להם "תהיו שמנים"?

     

    "לא, אבל אני מציעה להם להניח למאבק במשקל, שממילא נכשל, ולקדם חיים מלאים ובריאים עם המשקל הקיים. בשפה שלי, שפת האכילה, אפשר ללמוד להתבונן במחשבות השיפוט והשליטה של המיינד, שפת הדיאטה, ולהבין שהן רק מפריעות. צריך לזכור שהכל מותר, באכילה ובחיים, ושאוכל הוא גם פינוק ואהבה, ובחיים יש גם חוויות ותאוות וריגושים. כדאי להתבונן על כל האוכל הפרוס לפנינו, למשל בארוחות החג, ולשאול את עצמנו מה אנחנו הכי רוצים לאכול כדי להרגיש טוב בגוף, ולהסתכל על החיים שלנו ולשאול את עצמנו איך אנחנו הכי רוצים לחיות אותם כך שניהנה מהם במקסימום. במקום לבזבז חיים שלמים במריבות עם הגוף מתוך נאמנות לדיקטטורה שרודה בנו, אפשר למרוד בה, לאמץ את השפה האחרת ולאט־לאט לשנות את השיח הפנימי".

     

    דרמה ורוטינה

     

    השינוי המיוחל לא יקרה ביום אחד. "זה תהליך ארוך ומורכב, בהחלט קשה", מדגישה קלטר, "אבל עם הזמן לומדים את המעבר משליטה לבחירה, וכשזה קורה ואת מפנימה שיח פנימי אחר, ואת יודעת ברובד העמוק ביותר שבאמת מותר לך לאכול מה שאת רוצה ‑ מטבע הדברים לא תאכלי בכל יום צ'יפס, חטיפים ועוגות. בהתחלה החופש מבלבל, אבל ברגע שרגשות האשם מנוטרלים אולי תאכלי את המרק עם הקניידלך ואחר כך תרגישי שבעה ולא תרצי לאכול משהו נוסף, ואולי כן, אבל בכל מקרה לא תאכלי כמויות מטורפות ממנו רק בגלל הידיעה שממחר דיאטה. כשאת מבינה שהחופש אינו זמני אלא קבוע, אין סיבה להתפרע. העבודה המשמעותית היא להיפרד משפת האיסורים ולדעת לשאול את עצמנו שאלות כמו למה אני הכי רעב, מה יהיה לי טעים, מה בריא לי, מה ישביע אותי".

     

    ואז בחג?

     

    "ברגע שאת מגיעה לארוחה בראש פתוח, בידיעה שתבחרי מה שנעים לך לאכול, את תאכלי את הכמות שהגוף והנפש זקוקים לה, ולא יותר. העניין הוא להיות קשובים לגוף ולא לראש. כי כשהגוף לא מסופק הוא נכנס למצב של קרב. בשפת הדיאטה החגים זה דרמה, ובשפת האכילה הם חלק מרוטינת החיים. לא צריך להתכונן לארוחת החג, אין רשימות אסור ומותר, ואפשר פשוט לבוא וליהנות מהאוכל, לעסוק בחג עצמו".

     

    shirgos@gmail.com