הדרך אל האושר

התקופה שבה אושר כהן התחיל באמת להצליח הייתה אמורה להיות הכי טובה בחיים שלו. אבל עם שם כמו 'אושר', כמעט מתבקש שהאירוניה תדפוק לך בדלת. ואם לא האירוניה, אז לפחות המשטרה הצבאית.

בזמן שהלהיט הגדול שלו, 'ברגעים שאת הולכת', חורש את תחנות הרדיו וצובר מיליוני צפיות ביוטיוב, כהן מצא את עצמו עסוק בריצוי מאסר בכלא 4. "לצערי נאלצתי להיות עריק בגלל בעיות משפחתיות, אבל זה היה הכל מהכל", הוא אומר. "תשעה חודשים לא הגעתי לצבא. בהתחלה היו מגיעים מכתבים, ואז מבקרים אותי חיילים ומבקשים שאחזור, ובסוף מצאתי את עצמי מתחבא מפני לוכדי עריקים אצל חברים או בבתים בשכונה. כשנגמרו הבעיות המשפחתיות הסגרתי את עצמי מיד לצבא. הבעיה הייתה שזה קרה יום אחרי שיצא 'ברגעים שאת הולכת', ובזמן שהשיר מתפוצץ שמים עליי אזיקים ואני נכנס לתא מאסר".

כבר קרוב לשנה חלפה מאז השחרור ועדיין ניכר שכהן נושא עימו צלקות גדולות מהתקופה ההיא. כשהוא צריך לדבר על זה הקול נחלש, גופו מתכנס והוא מדליק סיגריה אחרי סיגריה. מנסה בכוח לעצור את הדמעות. על הסיבות שבגללן נעדר מהצבא הוא לא מוכן להרחיב. "ניסיתי לדבר עם הצבא ולא היה עם מי לדבר. מצאתי את עצמי חמישה חודשים אסיר. מעירים אותך בחמש ורבע בבוקר וכל היום מאותו רגע הוא רק בפקודות ועמידה בזמנים. שבע דקות להתלבש ולהתארגן. זו הייתה תקופה של בכי, חרדות, לחצים נפשיים. גם אחרי שכבר הבנתי שאני תכף הולך להשתחרר, לא ידעתי מה הולך להיות לי בעתיד והשגרה שם הייתה קשה. הייתי עם חור שחור, חושב רק על הבית, ובחוץ השיר שלי מספר 1 ואני בכלל לא יודע את זה".

עד כדי כך מנתקים אותך שם?

"חודשיים לקח לי לפלח את השיר לתוך הכלא. הייתי חרמן לשמוע את השיר ולא יכולתי. מתקשר לחברים ואומר להם לשים לי ביוטיוב ושומע דרך הטלפון. היו מעדכנים אותי בכמות הצפיות של מיליונים ואני בין הסורגים. במקביל היו מחפשים את אושר כהן להופעות. אמרנו שאני בחו"ל, אבל בסוף התגלה שאני בכלא. אחרי תקופה כבר היו מוציאים אותי לחופשות. בדיעבד זה דפק אותי, כי הופעתי במועדונים ב־72 השעות האלו של החופש. אנשים צועקים את השם שלי ושרים את השירים שלי, ואז אני מסיים הופעה וכמה שעות אחרי אני כבר שם מדי אסיר ונכנס לתא קטן. המעבר החד הזה עשה לי מאוד קשה".

× × ×

גם ככה ההתחלה של כהן בצבא לא הייתה חלקה. בתור מי שמנגן, שר ומופיע כבר מגיל 11, הוא קיווה - כנראה בתמימות מסוימת - שצה"ל יתחשב בלו"ז הצפוף. 'מסלול טאלנט', קוראים לזה היום. "הגיע מועד הגיוס ואני כבר עם כמה שירים מצליחים בחוץ, ופונה לבד לבקו"ם לבקש מעמד של אמן פעיל ואין עם מי לדבר", הוא אומר. "נועה קירל ומרגי קיבלו מעמד טאלנט כי באו עם מנהלים וכוח. זמר מזרחי לא שם. הצבא לא קיבל את זה שאני מצליח ויש לי קהל והופעות".

ומכאן מתחיל סרט טורקי.

"יצא לי הדואט עם נוי גבאי, 'המרחק ממך', שהצליח מאוד, ואני סגור בטירונות. גייסו אותי למשטרה צבאית ושלחו אותי בסוף לתפקיד אפסנאי בכלא 6. היה לי טוב ושירתתי שנתיים בלי בעיות. הייתי מחליף לעצורים את הסיגריות מוסטנג המסריחות המגעילות בווינסטון, שייהנו. פתאום מצאתי את עצמי אסיר בעצמי".

מה אתה הכי זוכר מהכלא?

"את התקף החרדה שעברתי שם. ישבתי על הרצפה במכבסה עם דופק מהיר וזיעה, וכבר לא ידעתי אם זה אמיתי או אני משחק אותה, כמו אחרים שמחפשים להוציא נפשי. לא הבנתי למה זה קורה לי. שלחו אותי לפסיכיאטר והוא נתן לי מרשם לכדורים פסיכיאטריים, אבל פחדתי להשתעבד לזה. אני מאמין שאין תרופה יותר טובה מהזמן ושלאט־לאט אצליח לצאת מזה. הסינגל הבא שלי עוסק בזה".

על קושי נפשי?

"לא רוצה להגיד שהשתכנזתי, אבל קוראים לו 'ציפרלקס' והוא מדבר על משברים בחיים. יש משפט בשיר שאומר: 'חצי עולם על ציפרלקס ועוד חצי עולם סטלן'. או שאתה בורח לגראס או לציפרלקס. אני לא מעשן גראס באופן קבוע, אבל מתחבר מאוד לשיר הזה".

נשמע לא פשוט בכלל.

"יודע, אחד האמנים הראשונים שעבדתי איתם אחרי השחרור היה קובי פרץ, וגם הוא היה אחרי השחרור שלו ממאסר. בפעם הראשונה שלנו באולפן הנושא עלה ולשנינו זה היה כואב. הסתכלנו אחד על השני בעיניים, ובשפת גוף שנינו נמנענו מלדבר על זה. היה ברור שאנחנו במקום אחר, של יצירה, ולא יכולים נפשית להיכנס לשם. הכלא זה מקום קשה מאוד. אסור אפילו לשיר שם. בשמחת תורה, הרב נתן לי להגיד 'שמע ישראל' בכל האגפים וזה עשה לי טוב. בשאר הזמן רק אסור. אסור לחבק, ללחוץ יד, להסתכל למפקד בעיניים, לגרד בפנים. כבר כמעט שנה מאז הכלא וזה עדיין נראה לי כמו אתמול".

אתה לא מפחד שזה יפגע בך מבחינת קריירה? צבא זה ערך עליון פה.

"ניסיתי להיות חייל טוב, אבל הצבא רק צילק אותי בחיים".

בחסות המצוקה הקשה בכלא, כהן גם השיל 25 קילוגרמים ממשקלו, אבל על זה הוא דווקא לא מתלונן. זה תמיד היה נושא קצת רגיש. כשנאסר היה בשיא המשקל - 125 ק"ג על פחות מ־1.70 מטר. "אני רוצה לרדת עוד", הוא אומר. "אני לא יכול להמשיך ככה, בטח כזמר".

אתה סופג הרבה הערות על המשקל?

"כל הזמן אומרים לי שאני חייב להרזות והם צודקים. אני שמן וזה משפיע על הכל. למשל, אני הולך לים ולא מוריד חולצה כי זה לעשות לעצמי נזק. יגידו, 'איך השמן הזה לא מתבייש'. על הבמה אני משתגע ומשתולל, אבל איך שאני יוצא מהופעה אני רק רוצה לישון מעייפות. כשרואים בן־אדם שמן משתגע על הבמה זה לא חינני. תיקח את ליאור נרקיס לעומת זאת שנראה טוב וכל בגד יושב עליו מושלם, אז כשהוא קופץ זה יפה. אני אקח את עצמי בידיים והמטרה שלי היא להגיע ל־80 קילו. ללכת לחדר כושר ולהפסיק לאכול בלילה. כושר זה עדיין לא כמו פסנתר עבורי, שכל יום לפחות שעה אני מנגן. אבא שלי אגב הוריד 90 קילו אחרי ניתוח שרוול".

גם עם נשים אתה ככה סובל מחוסר ביטחון, או שההצלחה מפצה?

"אני כמעט לא נמצא עם בחורות, וזה חמור. צריך להתחיל להכיר בחורות. אני הבחור שרואים אותו לא מועיל ולא מזיק. החבר השמנמן והמצחיק. אני מקווה שאמצא בחורה שתדע להסתכל על הדברים הטובים שיש לי. לא נתתי סיכוי כי התאכזבתי בעבר וזה כואב. אני מת לבת זוג ולזוגיות".

היית פעם במערכת יחסים?

"הייתה לי חברה במשך שנתיים. מישהי בגילי מהקריות, שגם עבדה מבוקר עד הערב. הלב שלי נשבר בעקבות הפרידה ולקח לי המון זמן להתאושש ממנה. לא הרבה אחרי הפרידה כתבתי את 'ברגעים שאת הולכת'. אני לא בקשר איתה או יודע מה היא אומרת על השיר".

× × ×

היום כהן אמור להיות מרוצה. בגיל 20 בלבד הוא גר בדירת פאר בראשון־לציון שמאובזרת באולפן פרטי וחדר כושר, לוח ההופעות שלו מתמלא, השירים שלו צוברים מיליוני שמיעות ביוטיוב, 'ברגעים שאת הולכת' הפך לאחד מהלהיטים הגדולים של השנה, וזמרים כמו עומר אדם ואייל גולן שרים את הטקסטים שהוא כותב. אבל כמו כל זמר דיכאון טוב, כזה ששר על לב שבור ואהבה נכזבת, כהן לא שוכח גם את כל מה שאיבד בדרך. למשל הילדות שלו.

הוא נולד וגדל בקריית־ביאליק וכבר בגיל ארבע אביו, אילן, שלח אותו ללמוד לנגן בפסנתר בקונסרבטוריון המקומי. שם הוא נחשף בכלל לבאך, צ'ייקובסקי ובטהובן - הכי רחוק מהצלילים ששמע בבית. "הייתי מנגן כל יום מוזיקה קלאסית ומשתולל בשיעורים עם הלחנים", הוא אומר. "עבורי זה היה טכני, אבל בזכות זה למדתי את הבסיס של המוזיקה".

בכיתה ה', כשהוא עוד לא בן 11, אביו של כהן, זמר חתונות שזכה להצלחה בסצנת הדיכאון של שנות ה־90, הכניס את הבן הצעיר לעסק המשפחתי ובכך קבע את גורלו. "יום אחד הקלידן של אבא שלי חלה, ואבא שלי לא מצא קלידן פנוי והוא היה בלחץ כי יש הופעה בערב, אז בלית ברירה הוא קרא לי וזרק עליי קלסר של שירי אום כולתום, מזרחית ומרוקאית ואמר, 'שב תלמד, כי יש הופעה הערב'. ההקפצה החד־פעמית הזאת עלתה לי בילדות".

מאיזו בחינה?

"זרקו אותי למים כבר בגיל 11. אין לי ילדות של ערבי כיתה למשל, להפך, ראיתי מקומות שלא הייתי צריך לראות בתור ילד. היום אני מבין את זה ומסתכל על זה בצער שפיספסתי את הילדות שלי".

אז מהיסודי אתה מופיע בלילות? איפה היו המורים שלך, ההורים שלך?

"גדלתי בבית מוזיקלי, לשושלת של זמרים עוד ממרוקו. אבא שלי שטף רצפות בגיל 12 כדי להביא פרנסה, אז לשיר בגיל הזה זה עוד פריווילגיה. שני ההורים שלי מתחום המוזיקה. אבא הכיר את אמא חני כשהזמין אותה לשיר איתו בלהקה שלו. גדלתי בבית שחי ומתפרנס רק מאירועים, זה לא קל. רוטינה של יום עסל ויום בסל. היו חודשים שישבו בבית. אבל גם כשהיה קשה הם נלחמו בשיניים שלא יהיה חסר כלום".

יצאת לעבוד בגיל כל כך צעיר בגלל מחסור כלכלי, או שזה פשוט ההווי המשפחתי?

"אתה חושב שאני יוצא דופן? בתחום האירועים יש הרבה ילדים כמוני שמופיעים בערבים, כולל עם זמרים מפורסמים. כולם יודעים, אבל בשבילנו זה נורמה כי אין ברירה. קרא לזה עממי או שכונה, אבל זו מציאות של הרבה ילדים בישראל. תראה, לא היה קיים קושי, אלא צער. ביחס לילד רגיל מהכיתה, אני יודע שהם עבדו הרבה יותר קשה מהורים אחרים. הם היו תלויים באירועים. ספירת העומר למשל זה לשבת בבית. בכיתה ז' כבר עשיתי 20 הופעות בחודש. חוזר הביתה בשלוש בבוקר ובשבע כבר היו מנסים להעיר אותי לבית הספר".

אפשר ללמוד ככה בכלל?

"לא, ובגלל זה בסוף אין לי אפילו 12 שנות לימוד. אני לא זוכר את עצמי תלמיד טוב אלא כזה עם בעיות משמעת, התפרצויות של כעס ואלימות אפילו. כשלא ישנים אז עצבניים יותר וחסרי סבלנות. הראש היה נופל לי בשיעורים על השולחן מעייפות והמורה הייתה צועקת עליי ואני בזעם יוצא מהכיתה בעצבים, עד שבסוף העיפו אותי".

ההורים לא עצרו לחשוב שאולי המחיר גדול מדי?

"אמא הייתה שופכת עליי מים שאקום לבית ספר. בגיל 15, אחרי שזרקו אותי מעוד בית ספר, היא נלחמה בי להפסיק להופיע אבל כבר היה מאוחר מדי. אבא שלי הבין אותי וידע שכבר נשאבתי לעולם הזה ואין מה לעשות. לילדים שלי אני לא אעשה את זה".

אתה כועס עליהם?

"אני דן אותם לכף זכות, כי הם היו במציאות שלא יכלו להציע יותר טוב. עד היום הם גרים בשכירות ובתור ילד עברתי חמש דירות שונות בקריית־ביאליק. מעולם לא פתחתי את הנושא הזה מולם".

ואיפה המורים? יועצים? אף אחד לא ניסה להתערב?

"כולם אמרו לי שלא ייצא ממני כלום. הייתי בורח לאולם דרמה והמנהל היה רודף אחריי לשם ומוצא אותי מנגן בפסנתר, ואז לפחות כבר היה נרגע. היה רק מורה אחד לאנגלית שזיהה שיש לי כישרון ועודד אותי, אבל בגיל 17 כבר נטשתי סופית את מערכת החינוך. כואב לי שלא סיימתי תיכון, אבל אני עוד אשלים בגרויות מתישהו. אני חייב את זה בשביל עצמי".

× × ×

עם בגרות או בלי, כהן הוא ילד טוב. הוא עצמאי, אחראי, משתדל לא לעשות שטויות או להסתנוור יותר מדי מההצלחה. אבל יכול להיות שככה זה כשאתה לומד לנהל את העסק של עצמך כבר בכיתה ה'. "בגיל 11 כבר הפסקתי לבקש כסף מההורים, כי הם שילמו לי שכר עבור ההופעות - 100 שקל להופעה", הוא מספר. "זה המון לילד בן 11. הייתי הולך לקיוסק בבית ספר וקונה לכל הכיתה פיתות עם זעתר".

100 שקל זה כלום.

"בהתחלה לא ידעתי כמה מקובל לשלם, אבל יום אחד כבר התחילו לבקש שאנגן בהופעות של אחרים, והבאתי לאבא לסגור עבורי כי אני ילד ומה אני מבין בכספים, ואני שומע שהוא מבקש 400 שקל להופעה. נבהלתי שלא ייקחו אותי בגלל שהוא זרק מחיר גבוה, אבל אמא אמרה לי, 'תירגע, זה בסדר'. ופתאום קיבלתי פי ארבעה ממה שאבא היה משלם לי. לא הייתה לו ברירה אלא להשוות, ולי יש ראש עסקי וראיתי שיש כסף, אז כבר בגיל 14 הדפסתי כרטיסי ביקור שעליהם כתבתי: 'אושר כהן - הקלידן המושלם לאירוע שלך', והתחלתי להתגלגל ולתפוס לעצמי שם".

סצנת המועדונים זו סצנה קשוחה מאוד.

"כולם הכירו אותי במועדונים כי הייתי מנגן עם אבא מגיל מאוד צעיר, אז זה היה נראה לי טבעי וחשבתי שככה העולם עובד. הייתי מופיע בפאבים דחוסים בעשן סיגריות ומהבמה הייתי רואה איך מתלקחת מריבה בין שני שיכורים בתוך שניות עם פיצוצים, מכות, ומה לא. רצפות של דם, דם, היו מול העיניים שלי. במצבים כאלה אבא שלי היה מושך אותי באוזן, סוגר אותי באוטו וחוזר לקפל את הציוד".

היו דברים שהוא לא הצליח למנוע?

"סיגריות אני מעשן כבר מגיל 14. כמעט קופסה ביום. מעשן גם גראס מדי פעם, אבל אנחנו כבר בעידן שזה לגיטימי אז לא מתבייש לומר. אבל הציעו לי את כל סוגי הסמים ומאוד קל ליפול. אומרים לי, 'בוא קח שורה זה יעשה לך טוב'. ואני עוד לא הייתי בן 16".

ואיך הצלחת לגבור על הסקרנות?

"הייתי מראה להם פחד ושיחקתי אותה כאילו יש לי טראומה שיירדו ממני. אין לי כזה פחד אגב, אבל ידעתי לומר שלא זה לא. ושמע, בבר־מצווה שלי כבר שתיתי שתי כוסות וודקה ובגיל 16 כבר התחלתי לשתות באירועים משפחתיים, ובמכונית מחוץ למועדון עם החבר'ה, עם וודקה של 40 שקל. אבל אני מרגיש שהשכינה שורה עליי. שיש עליי הגנה של חסד".

בערך כשהיה בן 15, לפני שמערכת החינוך ויתרה עליו והוא עליה, גילה כהן שהוא לא רק קלידן טוב, אלא גם זמר מוכשר. גם הפעם, זה היה אבא שנתן לו את המיקרופון בפעם הראשונה. "ביום שהתחלתי לשיר, בכיתה ט', התחילה הירידה בלימודים. זכיתי בתחרות כישרונות צעירים בבית הספר ובמקום הראשון בתחרות 'כוכב הקריות', ואבא שלי היה מתחיל לשלב אותי בקולות בהופעות שלו בטברנות ובחפלות".

לא לקח הרבה זמן ושמו של כהן התחיל לזרום מפה לאוזן בעולם המוזיקה הים־תיכונית. כך גם נעשה החיבור עם מאור אדרי, שהגיע לשמוע אותו במועדונים. "הוא הראשון שהאמין בי והערצתי אותו", אומר כהן. התחלתי לעבוד איתו בהופעות שלו ועם זמרי חפלות מקומיים, ואז גם הקלטתי את השיר הראשון שלי בשם 'כתבתי לך' שעשה 50 אלף צפיות ביוטיוב". אדרי גם היה הראשון, מלבד כהן עצמו, ששר שיר שכהן כתב - 'עוד דקה לאהוב'.

את הסינגל השני שלו, 'נזכר בעיניה', הוציא ב־2015, כשהיה בן 16. "עם 'נזכר בעיניה' כבר התחלתי לזכות להצלחה גם מחוץ לקריות. הוא עשה שלושה מיליון צפיות ביוטיוב. פתאום כבר הזמינו אותי גם לטברנות של ילדים ולא רק של המבוגרים".

מה ההבדל?

"יש אצל הצעירים משהו אחר מהמבוגרים. הקהל שמגדל אותך חושב שאתה שייך לו. זורק עליך 100 שקל ואומר, תשיר לי 'ילד גדול' של אלי לוזון, וככה זה רץ כל הערב. קורע שלוש שעות את הגרון ולא נותנים לי להפסיק. אצל הילדים אתה בא 45 דקות ויש יותר כבוד".

ומתי הבנת שזה הופך להיות קריירה של ממש?

"רציתי להצליח והלכתי לכל חור כדי לשיר. שרתי קריוקי בשתיים בלילה רק כדי שיראו אותי. להראות שאני יודע לשיר. בגיל 17 בנינו אולפן ראשון בחניה של הבית. אמרתי לאמא שתוסיף לבעלת הבית 400 שקל בחודש ושתפנה לנו את המוסך, והיא הסכימה. כל שבת במשך חודשיים נסענו אבא ואני להביא עצים ובנינו אולפן".

חשבת פעם שאתה מגשים את החלום של אבא? שאולי הוא דחף אותך בגלל האכזבה שהוא נחל כזמר?

"מוזיקת הדיכאון הייתה מוקצית בזמנו. הייתה לה תדמית שלילית. אבא שלי די הצליח בזמנו בז'אנר הזה אבל לא התרחב, כי מהעולם של החפלות והמועדונים הקטנים מאוד קשה לצאת. אני בנס יצאתי. אגב, בגלל אבא שלי זרקו את יוסי סיאס מהרדיו, כי הוא היה משמיע אותו. אבא שלי הלך לכנסת והפגין מחוץ לרשות השידור. אני כבר בתקופה אחרת והיום זה הפך למיינסטרים".

להיכנס לגלגלצ עם 'ברגעים שאת הולכת' זה ניצחון גם עבורו?

"לא חיפשתי להוכיח, אבל כן. זה הישג שנותן לך להרים את הראש. שהמוזיקה הזאת כן שייכת לישראל".

שנים זו הייתה ישראל שלא רוצים להכיר.

"אם לא היו רוצים להכיר אז היינו שומעים עד היום רק את 'ים השיבולים'".

בינתיים כהן ממשיך להתקדם במעלה הסולם, לאט ובהדרגה, עד שיגיע לשורה הראשונה. עד אז, הוא ממשיך להקליט כל הזמן ולשלוח שירים לזמרים אחרים. הוא גם ממשיך להופיע בעצמו, ובין היתר יופיע בזאפה בירושלים ב־6.11 ובהרצליה ב־24.11. "אני רוצה להטביע חותם במוזיקה", הוא אומר. "אני חושב מה יהיה איתי 20 שנה קדימה. חולם להתבגר על הבמות, לקנות סוף־סוף בית להורים שלי ולהכיר את האישה הנכונה".

מתי הרגשת שעשית את זה? שהצלחת?

"כשהתארחתי במופע של מאיה בוסקילה. אמא שלי מעריצה שלה. היא גם שרה כמוה, עם כל המניירות, ועבורי זו הייתה סגירת מעגל, כי בגלל אמא גדלתי על מאיה בילדות. אל תצחק, אבל חרשתי על הסרט שלה, 'ימים של אהבה'. החלום שלי זה לפתוח הופעה גדולה על במה ענקית ושם להזמין את אבא שלי לדואט משותף של שיר במרוקאית. מגיע לו הרבה יותר מזה. שמע, אנשים יקראו ויגידו 'איזה הורים', אבל תדע שאין לי כעס עליהם. הם עשו את הבחירה הכי נכונה. היום כבר לוקח אלפי שקלים להופעות. וזה יפה, למי שהתחיל ב־100 שקל".