מהקצה אל הקצה
במשך שש שנים רנה זלווגר נעדרה מהמסך. מי שכיכבה בלהיטים כמו 'שיקגו' ו'ברידג'ט ג'ונס' החליטה לרדת מהעגלה, והיא נשבעת שזו ההחלטה הכי טובה שהיא עשתה אי פעם. בראיון חשוף לקראת הקאמבק הגדול שלה היא מספרת על הדיכאון שאובחנה בו במהלך התקופה, על העבודה עם הארווי וויינשטיין ועל הסיבה שסקנדל "הניתוח הפלסטי" עדיין מעציב אותה
זה אחר־צהריים חם אש באוגוסט בטופנגה קניון שבין לוס־אנג'לס למאליבו. האוויר כל כך יבש ועומד במקום שאתה ממש יכול לשמוע את שיחי הקוצים מכינים את עצמם לקראת התלקחות. כולם גומעים מים עם כל מיני תוספים, כולל רנה זלווגר. אנחנו כבר סוגרים בשלב הזה שהות של כמעט שעתיים בפאטיו של 'טופנגה ליווינג', קפה קטן שהוא אחד מהמקומות הקבועים שלה.
בעוד היא נכנסת פנימה לחדש את המלאי - בקבוקים של מיץ כורכום, תה, ועוד מים מפונפנים - בחור צעיר שנמצא כמה שולחנות מאיתנו רוכן לכיווני. "אני לא רוצה להישמע מוזר", הוא אומר, "אבל זו רנה זלווגר?" השחקנית באותו רגע עצרה כדי לדבר עם זוג לסביות שיושבות עם הכלב הקטנטן שלהן ליד הדלת. הן מנהלות שיחה רצינית ולא נראות מסונוורות ממנה בשום צורה, מה שגורם לי לחשוב שכנראה אין להן מושג במי מדובר.
כשזלווגר חוזרת לשולחן שלנו, אני אומר לה שאני מופתע שהנשים ההן לא היו לגמרי פעורות פה מול כוכבת קולנוע מוכרת. היא אומרת "לא", וחיוך גדול נפרס על פניה. "אני מצליחה לנהל שוב שיחות מאוד אותנטיות עם אנשים". היא מביטה בי לשנייה ואז מחלטרת את אחד מפרצופי רנה זלווגר הגדולים שלה. "תאנק יו ורי מאץ'", היא אומרת, עושה סוג של חיקוי של אלביס, אם הוא היה מטקסס. "שש שנים. זה היה חשוב, הזמן הזה. אני כבר לא בתודעה של אנשים, אז הם לא מיד עושים את הקישור כשהם רואים אותי. אלה חיים שקטים יותר, ואני מתה על זה".
× × ×
במשך הרבה זמן לזלווגר היה הכל חוץ מחיים שקטים. אפשר להאשים בזה את 'ג'רי מגווייר' מ־1996, שהפך אותה מ"הבטחה" לכוכבת. או אולי את סרטי 'ברידג'ט ג'ונס' מתחילת שנות האלפיים, שקיבעו עוד יותר את מעמדה כ"אישה־כמונו", זו שאפשר להזדהות איתה, אבל גם הפכו אותה לטרף לצהובונים. מי יכול היה להפנות את מבטו מהכוכבת שלעיני כל העלתה והורידה ממשקלה בשביל תפקידים שונים?
זלווגר יצאה עם כוכבי רוק וכוכבי קולנוע, מקני צ'סני וג'ק ווייט ועד בראדלי קופר וג'ים קארי, והייתה יצור באמת מאוד מרתק של אותה תקופה - הגדולה האחרונה בתולדות הוליווד, רגע לפני שהכל נהיה גרב מסריח ענק של בידור לבני טיפש־עשרה. היא הייתה מטופחת בלי מאמץ על השטיח האדום, הדארלינג של עורכי מוספי האופנה. היא הייתה הסטארית הגדולה של אולפני מירמקס של הארווי ויינשטיין: שלוש המועמדויות שלה לאוסקר הגיעו לה עבור סרטים בהפקתו: 'יומנה של ברידג'יט ג'ונס', 'שיקגו' ו'קולד מאונטן'.
זה היה עידן שבמובנים רבים לא היה יכול להיות יותר אכזרי לשחקניות, אבל שבמקביל גם איפשר להן לשחק תפקידים מאתגרים בסרטים יוקרתיים. זלווגר כנראה חוותה את העליות והמורדות של התקופה באופן קיצוני יותר מכל אחת אחרת.
ואז, ב־2010, אחרי שורה של כישלונות ותפקידים לא מתאימים, היא ירדה מהקרוסלה. הפסיקה לעשות סרטים, ללבוש שמלות נועזות בפרמיירות ולקיים ראיונות גדולים. היא יצאה לזמן קצר מהמחבוא שלה ב־2014 כדי להגיע לטקס פרסי 'נשים בהוליווד' של מגזין 'אל', והתקשורת התמקדה כמעט אך ורק במה שהאינטרנט הניח שהוא ניתוח פלסטי שגרם לפניה להיראות כמעט בלתי מזוהות. היא טיפלה בעניין בחן, ובסוף כתבה טור ב'האפינגטון פוסט' שבו ביקרה את החטטנות התקשורתית תחת הכותרת "אנחנו יכולים להיות טובים יותר". ב־2016, היא חזרה בקלילות לעסוק בסרטים, כולל סרט ההמשך 'ברידג'ט ג'ונס בייבי', ומאז היא עובדת בשקט ובאופן רצוף. בקרוב ייצא הסרט שבו מבצעת זלווגר את הקאמבק האמיתי שלה - 'ג'ודי', על חייה של ג'ודי גרלנד.
לקחת צעד לאחור, אומרת זלווגר, היה דבר קריטי. "לא הייתי בריאה, לא טיפלתי בעצמי. הייתי הדבר האחרון בסדר העדיפויות שלי". היא הלכה לפסיכולוג רק במשך תקופה אחת, היא מספרת לי, וזה היה אז, בשנים שבהן היא נסוגה ממשחק. "הוא זיהה שאני מקדישה 99 אחוז מהחיים שלי לפרסונה הציבורית שלי, ורק פירור מיקרוסקופי של איזה אחוזון לחיים האמיתיים שלי. הייתי צריכה להיות במצב שבו אני לא חייבת לעשות משהו בכל רגע, או לדעת מה אני הולכת לעשות בחיי שנתיים מראש. רציתי לאפשר מקום לתאונות. היה צריך להיות קצת שקט מסביב כדי שהרעיונות ייכנסו חזרה".
באחד הימים באותה תקופה, היא נתקלה בחברתה סלמה הייק בשדה תעופה. "היא שיתפה אותי במטאפורה יפה: 'ורדים לא פורחים כל השנה, אלא אם הם עשויים מפלסטיק'". היא מיישירה אליי מבט. "ומיד קלטתי את זה. כי מה זה אומר? זה אומר שאת צריכה לזייף שאת יכולה להמשיך ולעשות את הדבר הבא. ואת כנראה צריכה לעצור בנקודה הזאת, אבל ההזדמנות האמנותית הזאת היא כל כך מלהיבה ומשהו של פעם בחיים שתצטערי שלא עשית את זה. אבל האמת היא שלא. את צריכה לאסוף את עצמך, ו.. אתה יודע, פשוט לנוח".
בזכות הפסיכולוג שלה, היא הבינה שהיא בדיכאון. "אין דבר כמו השפלה בינלאומית כדי לסדר לך את הפרספקטיבה!" היא אומרת בצחוק נשכני. "זה מבהיר לך מה חשוב לך. וזה מסיר מעלייך את אותה שטחיות תלותית, שאין לך זמן אליה ממילא. אולי אחת החרדות שאנחנו כולנו, האמנים, חווים היא איך זה ירגיש כשהכל יהיה פשוט טו־מאץ', כשתלמד שהעור שלך לא עבה מספיק. כי יש לנו את הניסיון הפומבי הזה שבו מבקרים אותך לא רק על העבודה שלך אלא על מי שאתה כאדם. ובכן, עכשיו אני יודעת. קיבלתי את הבעיטה הכואבת ביותר". אבל היא גם רוצה להיות מאוד ברורה: החלק הקשה באמת נמשך רק שנה. "הייתה לי תקופה טובה של חמש שנים שבה הייתי מאושרת, הייתי בפרק חדש בחיים, ואף אחד לא היה מודע לו".
× × ×
זלווגר לא תיכננה שום דבר. היא סיימה תואר בספרות באוניברסיטת טקסס באוסטין בתחילת שנות ה־90. היא חשבה שתהיה סופרת, אולי עיתונאית, אבל שיעור משחק בשנה הראשונה הוביל אותה לתפקיד בסרט סטודנטים, שבו היא גילמה בחורה ששוקלת להתאבד. אחרי זמן קצר, היא הייתה "הבחורה במשאית הכחולה" ב'טריפ נעורים' של ריצ'רד לינקלייטר ואז עשתה את 'המנסרים מטקסס: הדור הבא' - שניהם בכיכובו של מתיו מקונוהיי שנותר חבר טוב שלה (והיא עושה חיקוי מדויק שלו, על הקשקש). היו לה תפקידים זכורים ב'מציאות נושכת' ו'רקורד חזק' - שניהם קלאסיקות של דור האיקס - אבל היא עפה למעלה באמת כשכיכבה לצד טום קרוז ב'ג'רי מגווייר'. כשהיא עדיין על קו הזינוק, היא צוידה באחת השורות הבלתי נשכחות של הקולנוע המודרני: You had me at Hello.
קשה להפריז באפקט המזיק שלדבר כזה יכול להיות על שחקן. זה נותן לזרים מוחלטים היתר לחדור לתוך הגבולות שלך בכל מקום שאליו אתה הולך. הם צועקים לעברך בשדות התעופה ובלובי של מלונות. ואז, ברצף אחד מהיר, היא עשתה שורה של קומדיות מעניינות - 'האחות בטי' (עבורו היא זכתה בגלובוס הזהב הראשון שלה), 'אני, עצמי ואיירין' ו'יומנה של ברידג'ט ג'ונס', שהביא לה מועמדות ראשונה לאוסקר. אחרי זה הגיע המטאור האוסקרי, 'שיקגו', שהביא לה מועמדות שנייה, ואז התפקיד החצי־קומי שלה בתור רובי בדרמת מלחמת האזרחים 'קולד מאונטן', שעליו כבר זכתה, בפרס שחקנית המשנה. ואז שרשרת סרטים שכנראה לא שמעתם עליהם. ואז הנסיגה שלה.
"אני לא מתחרטת על שום דבר מזה", אומרת זלווגר. "אם הייתי יכולה לזכור קצת יותר מהתקופה ההיא, זה היה יכול להיות ממש נחמד. כי שנות ה־30 שלי הן פשוט ערפל. אנשים אומרים לי, 'זוכרת את הפעם ההיא ש…?' ולי פשוט אין שום זיכרון מהדבר הזה. איך אומרת אחת החברות שלי? 'המגירות הולכות ומתמלאות, ומתישהו משהו ייפול שם מאחור".
אנחנו מדברים על זה שהיא מודאגת לגבי שחקניות שעוברות מסט צילומים אחד לשני ונראות קצת לא יציבות על השטיח האדום, עם מבט מלא אימה שהן בקושי מצליחות להסתיר. "אתה רואה פשוט כמה הן פגיעות", היא אומרת. "כשאת לא מחוברת לקרקע, איך יכולים להיות לך גבולות?" את פשוט יכולה לחרוק שיניים ולהתמודד עם זה לנצח, אני אומר לה. "כן, אפשר", היא עונה. "אבל אז, כשאת ממש לא בריאה ולא יציבה, ואתה יודע, עומדת למות, את מסתכלת אחורה ושואלת את עצמך מה קרה. ואיפה כל מערכות היחסים שלא הייתה לך הזדמנות לטפח?" והיא ממשיכה: "היו לי הרבה מקומות לחיות בהם אבל לא היה לי בית. לא היה בית שבו ממש פרקתי תמונות ושמתי אותן על המדף. היו לי שתי מזוודות. ידעתי תמיד איפה הדרכון שלי, איפה המסמכים החשובים שלי - פנקס החיסונים שלי, כל הדברים האלה, איפה מזוודת הטרולי שלי. עכשיו אני שמה את הטרולי שלי על המדף!" היא נותנת לאחד הצחוקים המתגלגלים שלה שצריך לרשום עליהם פטנט - עם כל הגרון, הראש אחורה - להתפרץ, וכולם בפאטיו מפנים אליה מבט ומבינים מי היא.
צריך לומר את זה: זלווגר נראית נפלא. היא נראית שוב עצמה. לא משנה מה קרה באותו לילה על השטיח האדום, ברור עכשיו שזה היה זמני. כי היא נראית עכשיו, ובכן, כמו רנה זלווגר בגיל 50. אבל 50 של הוליווד, שזה אומר בעצם כמה שנים צעירה יותר. כשאני אומר לה שאני קצת מהסס להעלות את כל "סערת הניתוח הפלסטי", היא עונה: "כי זה כנראה עושה לך כאב בטן, לשאול אותי על זה, נכון?" זה נושא קשה, אני אומר. "ובכן, זה כי זה שיפוט ערכי שמבצעים עלינו. כאילו מדובר באיזה שיקוף של האישיות שלך - אם אתה אדם טוב, או חלש, או אותנטי", היא אומרת.
אני תוהה אם בעצם הייתה סוג של פאניקה שאנשים נתקפו בה כשהם חשו שהיא לא דומה לעצמה. "וההשלכה של זה הייתה שאולי הייתי צריכה איכשהו לשנות משהו, כי מה שיש כבר לא עובד", היא אומרת. "וזה פשוט מעציב אותי. אני לא מסתכלת על יופי באופן הזה. ואני לא מסתכלת על עצמי באופן הזה. אני אוהבת את המוזרויות שלי, את השילוב הלא־מתאים של הדברים. הוא מאפשר לי לעשות את מה שאני עושה. אני לא רוצה להיות משהו אחר. שכרו אותי עם הג'ינס שלי ומגפי הקאובוי שלי, ועם השיער המבולגן שלי. ככה התחלתי לעבוד. לא הייתי צריכה להשתנות כדי לעבוד. אז למה שפתאום אנסה להשתלב באיזו תבנית שלא מתאימה לי?"
× × ×
באותן שנים שבהן זלווגר לא עשתה סרטים, היא יצרה והפיקה סדרה שהרשתות החליטו לוותר עליה. היא טיילה הרבה מסביב לעולם, במקומות כמו תאילנד וליבריה. היא חזרה ללימודים, ולקחה שיעורים באוניברסיטה באל־איי. "פשוט הייתי סקרנית ללמוד קצת יותר על מדיניות בינלאומית, להפוך לקצת יותר חכמה לגבי כל זה, לראות אם זה משהו שיש לי כישרון לגביו מעבר למה שרואים בחדשות בטלוויזיה. זה היה פנטסטי", היא אומרת.
'ג'ודי', הקאמבק הגדול שלה, הוא עיבוד לדרמה מוזיקלית מועמדת לטוני המתרחש ב־1968, כשגרלנד הגיעה ללונדון לחמישה שבועות של הופעות סולד־אאוט במועדון פופולרי. שם, כצפוי בשלב הזה בחייה, היא נכנעה לא אחת לשתייה ולכדורים, ובערבים מסוימים לא יכלה להופיע. אלא אם כן, כמובן, היא הייתה "און" והצליחה פשוט להפציץ בהופעה שהרעידה את המקום.
אני שואל את זלווגר איך היא ניגשה לשחק את גרלנד, והיא ענתה לי במילה אחת: "הכחשה". תגובה מהירה שממש נשלפה מהוראות ההפעלה של גרלנד. "אני מרגישה כאילו מעולם לא באמת עשינו את זה. דיברנו על לראות מה אנחנו אולי מסוגלים לעשות. כל יום. פשוט נסי את זה. לנסות ולראות כמו מה זה מרגיש וכמו מה צבע השיער הזה נראה, ובואי ננסה את סוג האיפור הזה ואז ננסה את השירים הללו, עם העיבוד המוזיקלי מהסוג הזה וזה. בואו ננסה לשחזר את השנה הזאת ואת הערב הפחות מוצלח הזה בחייה", היא אומרת. "הרבה מזה היה, איך לומר, כמו זעם על ביקור אצל רופא שיניים. מכיר את זה? כשאין לך שום בחירה? אתה. פשוט. חייב. לעשות. את. זה!" היא דופקת עם האגרוף שלה על השולחן בין כל מילה ומילה. "אבל אז אתה כל כך שמח שעשית את זה? ככה זה היה".
הסרט מדגיש את העובדה שגרלנד לא הייתה סתם מכורה לתרופות. למעשה, היא סבלה מנדודי שינה, וזה פשוט שיגע אותה ודחף אותה לעבר הכדורים. זלווגר עצמה חושבת שנדודי השינה הם חלק מרכזי שלא מספיק נדון בפסיכולוגיה של גרלנד. "החלקים הקטנים האלה של הקשר, שנראה כאילו מזלזלים בהם ורואים אותם כלא־חשובים - אני חושבת שהם היו בעלי ערך עצום עבורי", היא אומרת.
נדודי השינה הם משהו שזלווגר עצמה הכירה טוב מדי. היא מסוג האנשים שהולכים לפעמים לקולנוע בחצות, כדי לגלות שהם לבד באולם. "אני אוהבת להגיד שאני ציפור לילה שמתעוררת מוקדם. כי לפעמים צריך להתעורר בארבע בבוקר וללכת לעבודה, אחרי שהלכת לישון בשלוש בלילה. אני מתחילה להיות עסוקה בחצות. לפעמים הייתי מזיזה את הרהיטים בבית. כי אולי אי־אפשר לתקן את הדבר הזה אבל כן אפשר לתקן את הדבר ההוא", היא צוחקת. "או כביסה. אני מרגישה שהכביסה היא משהו מאוד מספק כי אני יכולה להרגיש כאילו, טוב: רעננה, מתחילה מחדש, שלווה. אני אוהבת את הכביסה שלי".
כשזלווגר מדברת על איך גרלנד הייתה דמות לא מובנת, אתה לא יכול שלא לחשוב על המאבקים שלה עצמה. "יש כל כך הרבה דברים שאסור לך. אסור לך להיות פשוט אדם. אין מקום בלו"ז שלה לשפיות - הבחירות פשוט נעשו עבורה. היא פשוט נוצלה. פשוט שדדו אותה".
היום זלווגר נראית לגמרי בשליטה. היא יצאה לאחרונה ממערכת יחסים עם מוזיקאי וכעת היא רווקה. לאחרונה גם חתמה על חוזה לפיתוח תכנים עם 'MGM טלוויזיה'. מעולם לא היה לה את סוג היחסים הפורמלי הזה עם אולפן כלשהו לפני כן, אבל עכשיו לה ולשותפה שלה בחברת ההפקות 'ביג פיקצ'ר קומפני', כרמלה קסינלי, יש "שלושה או ארבעה דברים, בז'אנרים שונים, בשלבי פיתוח שונים" - והן סוף־סוף מצאו בית. אחד משלל הדברים שהיא מקווה לעשות עכשיו ב־MGM זה לביים. "למה לא?" היא אומרת. "אולי לא הייתי מוכנה לעשות את זה לפני 15 שנה, אבל אני מרגישה שאני מוכנה עכשיו".
במובנים רבים, זה בטח מלהיב לעשות קאמבק - להתחיל מחדש - דווקא בגיל הזה, ולדלג על השנים שבהן הוליווד חושבת שאת צעירה מדי לתפקידים מסוימים וזקנה מדי לתפקידים אחרים. פשוט תסתערי ישר לתוך כל תפקידי המריל סטריפ המעולים הללו, חופשייה סוף־סוף מכל הלחץ. אבל זה בטח גם מעט מפחיד לדרוש מחדש את מקומך בהוליווד החדשה - תעשייה שהשתנתה לחלוטין בגלל הסטרימינג וגיבורי־העל. "אני חושבת שרוב הסרטים שעשיתי לא היו נעשים היום", היא אומרת. "אני לא חושבת שיש עוד את המודל העסקי לתמוך בסוג הסרטים האלה יותר. אני מרגישה בת מזל שחייתי את התקופה הזאת, אבל לא אכפת לי שהיום זה שונה. אנחנו ליצני חצר. אנחנו משחקים בשביל ארוחת הערב שלנו. והיום אנחנו עושים את זה יותר מתמיד, אבל לי זה ממש לא משנה! אני ממש אוהבת את זה שעדיין מרשים לי לעשות את זה".
× × ×
אני מעלה משהו שלא רציתי להעלות עד כה: וויינשטיין. זלווגר שמרה על שתיקה כשכל עניין מי־טו התפרץ, אבל אחרי שהשחקנית מליסה סייג'מילר, בתביעה אזרחית שהגישה בדצמבר 2017, טענה שוויינשטיין אמר לה שהוא "קיבל טובות הנאה מיניות" מזלווגר ושרליז ת'רון, זלווגר ירתה בחזרה דרך הדובר שלה: "אם הארווי אמר דבר כזה, הוא מזיין את המוח".
יש פאוזה ארוכה מאוד. "זה משהו שמאוד קשה לדבר עליו בהקשר הנוכחי. זה נושא כזה גדול. וזה נושא אישי ולא אישי. וזה משהו שתמיד היה שם, והשינוי היה צריך לבוא מזמן. ויכולת להרגיש שזה בדרך כבר כמה זמן וזה בלתי נמנע. ותודה לאל. אבל במובנים רבים, אני מרגישה: אוי אלוהים, הרשיתי את החתכים הקטנטנים, איפשרתי את זה בגלל כל ה־'הו, ככה זה תמיד היה'. אבל מעולם לא הייתי קורבן של זה".
היא אומרת את המילה "קורבן" בשיניים קפוצות. "תמיד הרגשתי שאני יודעת מה לעשות במצבים האלה. אני לא הרגשתי… שאפשר לדבר אליי ככה. אף פעם לא הרגשתי נעלבת, או מוקטנת. לא זיהיתי את זה ככה. זה תמיד היה במין הומור, כאילו זו בדיחה. ויש גם את הצד השני של זה: אני אוהבת את שיח העקיצות הגברי־נשי, את הדינמיקה המשחקית הזאת. אני בטוחה שהייתי היעד של כל מיני דברים שאני אפילו לא מודעת להם, בשיחות שלא הייתי חלק מהן. אבל זה לא היה משהו שהרגשתי, וזה לא היה משהו שהייתי מודעת אליו. הייתי מאוד מופתעת מכמה מהדברים שנחשפו בסיפור הזה. לא ידעתי".
אני אומר לה שאנשים היו מופתעים לשמוע שגם אני לא ידעתי, לאור העובדה שהייתי בסביבת הרבה אנשים בעולמו של וויינשטיין וכתבתי עליהם. "אבל באמת היית בסביבה?" היא שואלת. "אני לא הייתי בסביבה של זה. אני לא מבלה ככה. אני לא הולכת למסיבות. זה חלק מהעבודה שלי: יש פרמיירה, יש איוונט, יש שטיח אדום, יש ארוחת ערב בלובי של מלון. זה היחסים שלי עם הוליווד. אני לא חיה בתוך זה. זו העבודה שלי. אני מבקרת שם".
אבל היא כן אומרת על כל התקופה הזאת של החשיפות על וויינשטיין, אחת אחרי השנייה, שקרתה גם אחרי כל הסיפור של הילארי שהובסה על ידי טראמפ: "היה נורא קשה לשמוע על זה, והיה לי קשה עם כמה שהייתי מופתעת מזה. ואני מצטערת שקשה לי לדבר על זה, כי זה איש שלא הכרתי מאוד טוב, אבל חשבתי שבאמת הכרתי אותו כשהכרתי אותו. היינו מתראים בשטיחים אדומים או נפגשים בלובי מלון או 'אני אראה אותך באפטר־פארטי הזה' ו'אני אהיה שם לוודא שאת תלכי לקדם את הסרט שלנו' ו'אני אראה אותך בקאן', או 'אני אראה אותך בחדר העריכה כדי שנוכל לפרק את הדברים הללו'. וזה הרבה, כשאתה מדבר על איך אנחנו עבדנו במשך עשור וחצי…", היא מתפזרת, ואז חוששת שאולי אמרה יותר מדי.
בחזרה לטופנגה, השעה כבר מתקרבת לשבע בערב, והטמפרטורה עדיין באזור ה־35 מעלות. זלווגר צריכה לנהוג כל הדרך לבייקרספילד כדי לאסוף את הכלבים שלה. הם נשארים שם עם החברה הווטרינרית שלה דיאן כשהיא מחוץ לעיר. אנחנו עולים על הג'יפ השחור שלה כדי שהיא תוכל להסיע אותי חזרה למלון שלי, ואז אנחנו דוהרים אל המדבר. אבל קודם היא צריכה לנסוע דרך שדרות טופנגה קניון בשיא הפקקים של הערב. היא מנסה להשתלב בנתיב הסמוך לאט, מסתכלת שמאלה, מסתכלת ימינה, שמאלה שוב - מחכה לרגע הנכון. למה ג'יפ, אני שואל. "מפולות בוץ", היא עונה. ואז באופן מצחיק יותר, במבטא טקסני עבה: "מפווווווולות בוץ".
היית צריכה להימלט מהשריפות בקליפורניה קיץ שעבר? "כן, התפניתי. הכלבים עלו לוואן וככה עזבנו. היינו צריכים לעזוב לשבוע שלם. מעולם לא עשיתי משהו כזה קודם, שבו אתה משחק את משחק ה'מה־אני־לוקחת־איתי'. זה תרגיל מאוד מעניין. נהייתי אדם יותר ויותר שטחי ככל שהאיום הלך ודעך. בחמש בבוקר כבר הייתי כאילו: 'אני רוצה את המגפיים האלה!' כי אתה מתחיל, אתה יודע, עם הכלבים. ואז לקחתי את מכונת הכתיבה הישנה של אבא שלי שעליה הייתי כותבת מכתבים לסבא וסבתא שלי. ואז רוקנתי את המגירות משולחן העבודה שלי, כי שם המסמכים החשובים שלי. וכמובן, יש לי את שני התיקים שלי שמוכנים כל הזמן".
היא עדיין מנסה להיכנס תוך כדי זה לשדרה. "לא אמרתי לך שאם נצא בשעות העומס לא נגיע לשום מקום ממילא? תסתכל ימינה. זה לא פשוט מצחיק?" סוף־סוף, יש מספיק מקום לכניסה לתרגיל המסוכן שהיא מנסה לעשות פה. "תיזהר, עולם!" היא אומרת בעוד היא פשוט קולעת בול ואנחנו מזדחלים לתוך הפקק. היא מנופפת למכוניות שהיו צריכות להאט כדי לאפשר לה לצאת. "סליחהההההההה כולם. תודה לך אמריקה!"
"כאן אני", היא אומרת, מצביעה לכיוון הכביש שמגיע לבית שלה. "אני חיה מעבר לרכס הזה. ממש רחוק". מה גרם לה לקנות את הבית הספציפי הזה? "הלוקיישן. זה מרגיש קצת כמו מערב טקסס. זה ממש מרוחק. אני אוהבת שזה הכל בידוד ושקט. אין קליטה סלולרית שם, אז יש שם סוג שונה של שקט שלא ידעת שחסר לך". מוקדם יותר, נכנסנו לשיחה על כך ששנינו גדלנו עם אבות מעשיים, גברים שאהבו לשפץ ולתקן דברים, שלימדו אותנו איך לבנות גדר או להחליף את הקרבורטור במכונית. "הדברים שהאבות שלנו הזינו אותם בהם נראים חשובים שם למעלה", היא אומרת, מביטה לעבר הרכס. "אני צריכה לנקות שם בלגנים ולפתור בעיות. אני צריכה להתמודד שם עם הגנרטור, ומערכת הביוב ומכל המים".
האוסקר שזכתה בו זלווגר, על "קולד מאונטן", היה על גילום רובי, נערת קאנטרי קשוחה ועצמאית שמלמדת את ניקול קידמן איך לבנות גדרות או למלוק צוואר של תרנגולת ולבשל אותה לארוחת ערב. די מוזר שהדמות הזאת קרובה הרבה יותר לזלווגר מכל אותן דמויות מסוחררות ומרוכזות בעצמן, כמו ברידג'ט ג'ונס. כשהאפוקליפסה תבוא, כששריפה אמיתית תבוא ותעלה ותשרוף הכל כליל, אני מקווה שאהיה עם רנה זלווגר - זאת ששואבת דלק, אוכלת ממתקים כדי להישאר בחיים, ותוך כדי מנסה להבין איך להתחיל הכל מחדש.
תרגום: בנימין טוביאס
7nights@yedioth.co.il
לפנייה לכתב/ת 
