גלגלים שמקרבים את הסוף
'קונכיות' של גונן נשר מצליח לצאת בשלום מהטריטוריה השחוקה של רומן אוטוביוגרפי על הורה דועך
קונכיות // גונן נשר - הקיבוץ המאוחד - 190 עמ'
קראו פרק מהספר
הספר הזה, ששם גיבורו והרקע הביוגרפי שלו זהים לאלו של מחברו, עלול להיסחף אף הוא אל אזורי האוטופיקשן, הממואר, הרומן האוטוביוגרפי ושלל שמותיה הנרדפים של אותה סוגה ספרותית אופנתית. אבל הנטייה לגרור אותו לשם נחלשת הפעם, ולא רק משום שהדיון בנושא כבר התייגע (וממילא, במחשבה שנייה, מראש לא היה מדובר בחידוש גדול). הסיבה להדיר את 'קונכיות' מהטריטוריה המוכרת נעוצה בתום הלב של הספר, בשבריריות שלו, בתחושה שהמחבר/מספר רוקן כאן את כיסיו עד אחרון המטבעות ויצק אל הספר פרוזה טהורה, בלי יומרות לשכלולים מילוליים ומבניים, בלי עיוותי קול, בלי משחקי מחבואים עם הקורא.
גונן נשר הוא דמות ספרותית חריגה במקומותינו, ולאו דווקא בשל ליקוי השמיעה שלו, שמחייב אותו להרכיב מכשירי שמיעה שבלעדיהם הוא חירש - עניין שעסק בו גם קובץ הביכורים של נשר, 'לעוף כמו בוב בימון' מ־2010. חריגותו נובעת מהיותו קיבוצניק שכל חייו עברו עליו בתחום המחיה של הקיבוץ, אך גם עתה, בגיל 50, אין לו דין וחשבון עם ההתיישבות השיתופית ועם ערכיה המסרסים. בשונה מכותבים כמו אסף ענברי ('הביתה'), יעל נאמן ('היינו העתיד'), אסא אופק ('החוצה') או אורית עריף ('היי, מישהו שומע אותי'), שהתחנכו בקיבוץ ולאחר עזיבתם בחנו ספריהם את האידיאלים ואת אורח החיים הקיבוצי המחניק - נשר הוא גיבור אקזיסטנציאלי, שתכלית קיומו מתפוררת עם גסיסתה של אמו, המאושפזת במחלקה סיעודית בקיבוץ.
הוא מבקר אותה בקביעות ובוחן בתוך כך את דעיכת המשפחה כולה. תחילה מתאפיינים היחסים בין הבן לאמו ברוך ובעדנה מחודשת שמפתים את הקורא להתקרב ולהתנחם: "גב היד של אמא נעים לי ואני מרגיש שכריות האצבעות שלה נעימות לי, וככה אני מנסה להחיות את ידה המתה". אבל במורד העמוד מתגלה שהנחמה הייתה מדומה, והיתמות מתחילה בהיפוך התפקידים בין הבן לאם: "ומתוך המחשבה הנעימה הזו אני מציע לאמא לטייל קצת ולפגוש אנשים בשבילים וברחובות, והיא נאנחת, מטיחה בי בהאשמה, נו טוב, גם היום לא אראה את ההורים שלי". בהמשך, כשהאם חדלה לדבר ולזוז, עובר נשר אל הממדים הסמליים של המחלקה הסיעודית: "זה המקום שראיתי בו הכי הרבה גלגלים בחיים שלי. אפילו לשולחנות האוכל יש גלגלים וכמעט כל דבר הוא עגלה על גלגלים, שידת טלוויזיה ושולחן לרמקולים והאקווריום... לא גלגלים של נגישות אלא גלגלים שמקרבים את הסוף".
גם בהקשר הזה נשר לא לבד. לא מעט סופרים מקומיים - בהם מיכל בן־נפתלי, נגה אלבלך ומיכל זמיר - פירסמו לאחרונה ספרים על דעיכתם של הוריהם, ואת כולם הקדימה סימון דה בובואר עם 'מוות רך מאוד' מ־1964, שם היא מתארת את ימיה האחרונים של אמה: "גופה עלובה חסרת מגן, ממוששת, מטולטלת בידיים מקצועיות, שנדמה שהחיים מתמשכים בה רק מתוך התמדה טיפשית". הקשישים הספרותיים האלה יוצרים את הרושם שכל הבריאים בריאים על פי דרכם וכל הסיעודיים דומים זה לזה. אבל עכשיו, משלא נותר מאמו אלא ייצוג חלול של אמהות, הופך נשר את הרחמים העצמיים לעוצמה ספרותית, שמטילה ספק בחלוקה הנוקשה לכאורה בין הבריאים לחולים.
על שלוש מערכות יחסים עם נשים מסופר כאן - עם עתליה, אהבת חייו של נשר, אישה נשואה שמתה במפתיע; עם לובנא, האחות הסיעודית של האם; ועם סולוויג, שהגיבור שוכר חדר בבית הוריה באיסלנד. נשר מועיד לנשים הללו תפקיד כפול של סמכות אימהית וכניעות של מאהבת, וכל אחת מהן עונה עליו בדרכה המיוחדת. היחסים המטרידים ביותר מצטיירים במחיצת לובנא, אישה ערבייה עצמאית ושופעת קסם, שנשר נהנה מקרבתה אבל אינו מתמסר לה. בעוד הוא מתנה באוזניה את קינתו על מות עתליה בפרטי פרטים, שעה שהיא מתנצלת בפניו על זמנה הקצוב או מצפה להכרה בנשיותה, הרגשתי לראשונה את מעמדו של הקורא כבן ערובה לסיפוריו של הדובר הספרותי, לחד־צדדיות שתובעת פטפוט מחד והתמסרות גמורה מאידך. ייתכן שכך מפגין המחבר נשר את פגמיו ואת אטימותו של בן־דמותו, אבל הנצלנות שלו כלפי לובנא נטלה מבחינתי את העוקץ מהטרגדיה של עתליה.
כך או כך, אלו רגעים אחדים בספר רגיש ויפה מאוד, שמתאר את הקטבים שבין שמחת החיים לחידלון הקיומי בליריות צלולה, עד סופו המפתיע, שנוטש את הריאליזם המקומי ובורח אל עולם האנימציה היפנית - פתרון לא רע לחיי נצח. •