משפחה לא בוחרים

התיקונים // ג'ונתן פראנזן

שרון קנטור על משפחת למברט

"אם משפחה היא מכונה שמטרתה לשגע אותך, מעולם לא הייתה מכונה משומנת יותר ממשפחת למברט", קבע ה'טיים' בביקורתו על 'התיקונים', ספרו מ־2001 של ג'ונתן פראנזן וזה שפרץ את הדרך למעמדו היום. ואכן, הלמברטים הם פצצה מתקתקת: אם המשפחה, איניד, לוקה בעיוורון המיוחד הגורם לאמהות לחשוב שכדאי מאוד שכולם יהיו יחד בחג, מה גם שלאור מחלתו של בעלה, אלפרד, שלוקה בפרקינסון ובדמנציה מתקדמת - אולי זה החג האחרון שלהם יחד. היא מזמנת את דניז, השפית הגרושה והמשברית; את גרי, הבכור המתעקש להמשיך לתפקד תחת דיכאון קליני; ואת צ'יפ, הדמות המרכזית ברומן, מרצה שהודח עקב הטרדה מינית ועבר להונאות.

הלמברטים אינם מפלצות. הם דמויות שלמות, עגולות, טובות ורעות. המבנה המשפחתי, הארוג אל תוך חיים במערב בסוף המאה ה־20 ותחילת המאה ה־21, הוא שהופך את חייהם לגיהינום, בדיוק בגלל פוטנציאל השחרור שלכאורה טמון בהם. התרופה 'קורקטול' (Correct All), המיועדת לאלפרד, מאפיינת את סוג המחשבה הזה: משהו יימצא, איזו תחבולה, איזה טריק מעולם המדע או המסחר, שיסדר את הכל.

את התמות הגדולות שלו, פראנזן בונה גם מסיטואציות מוכרות להחריד, כמו ריבים עם ההורים על גובה הטיפ שיש להשאיר לנהג מונית. משפט אחד, כמו "איניד הביטה בפנים קודרות בתפוחי האדמה", יספר לכם הכל, וכן קריאות גוואלד נוסח "למען השם, זה חג המולד" כשהסדקים מתחילים להבקיע דרך הטיוח.

כשאתם יושבים לאחת מארוחות החג, נסו לפחות לזכור את שחשב צ'יפ, ברגע המנחם היחיד שמציע 'התיקונים': "אני האדם הכי פחות אומלל ליד השולחן הזה". יש סיכוי טוב שזה נכון. 

התיקונים // ג'ונתן פראנזן - מאנגלית: אלינוער ברגר - עם עובד - 2003

יצר לב האדמה // שהרה בלאו

אריק גלסנר על משפחת סנדר

יחסיה הקשים של תלמה סנדר עם עצמה מתחרים רק ביחסיה הקשים עם הוריה. "היא מחבקת אותי", כותבת תלמה על אמה, "אני מרגישה את הריח החמוץ, המוכר, שלנצח יזכיר לי חלב אם מקולקל". כשהיא מביטה על אביה, "האיש הקטן, הנידף וההמום הזה", האיש שמתרחץ בדלת פתוחה, תלמה מתארת "עיניים אפורות אל מול עיניים תכולות, אבא ובת. אב ובתו. ארבעה גלגלי העיניים מכילים כמות עצומה של איבה ואשמה שנצברו עם השנים".

'יצר לב האדמה', ספרה הראשון של שהרה בלאו, חריג בספרות הישראלית העכשווית באופן שבו הוא שם על השולחן יחסים רעילים בתוך המשפחה. רעל שמתפשט גם אל מעבר למשפחה הגרעינית: "זה קיים בכל משפחה", מספרת בגוף ראשון הגיבורה, רווקה דתייה בת 30, "ישנם ענפים מיוחסים יותר וישנם ענפים מיוחסים פחות, יש ענפים המשלחים זמורות מלאות עלעלים ופירות, ומולם בדים מצומקים, שמוטים ומכורסמים בכנימות עד העצם".

כל אלו נוגעים ללב ליבה של עלילת הרומן: תלמה בוראת לעצמה גולם כדי שיהיה לה לבן זוג. מעבר להברקה הבסיסית של הפרטת המיתוס היהודי על הגולם ושתילתו בתוך ספרות צ'יק־ליט בת זמננו, הגולם הוא ניסיונה של תלמה להיחלץ מהמציאות המשפחתית שהיא נחנקת בתוכה. זו לא רק כמיהה להיפטר מהרווקות, לא רק כמיהה להתחלה חדשה הרחק מהבית ("מעולם לא השתייכתי לאיש, פחות מכל להוריי") - הבחירה בגולם היא יותר מכל בריחה מהאב, מהמשפחתיות האדיפלית, מהגוף. תלמה ממירה את המשפחה ביצור שאינו בן־אנוש. "כל זה לא מונע ממני להרגיש קרובה אליו יותר משהרגשתי אי־פעם ליצור חי". †

יצר לב האדמה // שהרה בלאו - כנרת־זמורה־ביתן - 2007

טירת הזכוכית // ג'אנט וולס

אלעד בר־נוי על משפחת וולס

במילון, לצד הערך "משפחה לא מתפקדת", צריכה להופיע תמונה של משפחת וולס מהרומן האוטוביוגרפי 'טירת הזכוכית'. העיתונאית ג'אנט וולס מספרת את סיפור ילדותה הבלתי־ייאמן כבת לרקס ורוז מארי, נפשות חופשיות, ארכי־היפּים שמחליטים לוותר על החיים בעיר ועל המרדף הצרכני, וגוזרים על ארבעת ילדיהם חיי נוודות מתחת לרדאר ומחוץ לחוק במדבריות של מערב ארצות־הברית.

מה שיכול אולי להיראות כמו הרפתקה מעוררת השראה - הורים שבסך הכל רוצים להעניק לילדים שלהם חיים משמעותיים מחוץ לתלם - מתברר כמערך הזנחה מפואר של שני מבוגרים שלא מסוגלים לחשוב על מישהו אחר מלבד עצמם. התנאים הפושעים שהם מספקים למשפחתם מובילים לעוני מרוד, לרעב, ללילות בלי שינה מרוב כפור, להימורים ולאלכוהוליזם, לגניבה מהילדים ומחבריהם, לתאונות מסכנות חיים. ואם מישהו דמיין שמדובר בעוד סיפור מסוגת "עניים אבל מאושרים" - המריבות התכופות והאלימות של רקס ורוז מארי אחד עם השני ועם קרובי משפחה אחרים ("חתיכת אוכל חינם מוצץ זין שכמותך!" "את מלאך המוות, כלבה עלובה ומסרסת!") מבהירות שהחיים בחרפת עוני אינם רומנטיים כפי שהיינו רוצים לקוות.

"טוב שגידלנו אתכם מגיל צעיר להיות קשוחים", אומר רקס לילדיו, "כי זה לא בית לאנשים עם לב חלש". למרות כשל לוגי מסוים בדבריו של האב, קשה שלא להעריך את האופן שבו הילדוּת הקשה של ילדי משפחת וולס עיצבה אותם כמבוגרים ביקורתיים ועצמאיים. ואולי זה הסוד האמיתי של הורות גרועה – אם נדפוק את הילדים מספיק חזק, אולי עוד ייצא מהם משהו.

טירת הזכוכית // ג'אנט וולס - מאנגלית: דורית בריל־פולק - מודן - 2014

משפחתי וחיות אחרות // ג'ראלד דארל

אסף מונד על משפחת דארל

כל המשפחות האיומות דומות לזו לזו - אבל רק משפחתו האיומה של ג'ראלד דארל העניקה לתרבות המערבית את הצירוף הנפלא והמתנשא לכאורה "משפחתי וחיות אחרות", כותרת ספרו האוטוביוגרפי מ־1955. מתנשא, משום שיש על מה: הספר מתאר את חייה של משפחת דארל האנגלית באי היווני קורפו בשנים 1935־1939, כאשר ג'רי הקטן היה ילד סקרן וחובב חיות בן עשר, ומציג באור נלעג למדי את אמו האלמנה הנאיבית, אחיו לארי המשורר המיוסר והמנותק, האח הנוסף לזלי שמבלה את עיקר זמנו בירי, והאחות מרגו שעסוקה בשיזוף ושיוף גזרתה.

אבל מתנשא רק לכאורה, משום שלאורך השנים פורש המשפט באופן שסותר כנראה את כוונתו המקורית של חוקר הטבע דארל: לא להעליב את בני משפחתו על ידי השוואתם לבעלי חיים, אלא דווקא להדגיש את חשיבותם של בעלי החיים עבורו באותם ימים - הצב אכילס והיונה קווזימודו, למשל - ולהתבונן בבני משפחתו כמעין בעלי חיים נכחדים שמייצגים אנגליוּת מהמאה ה־19 בתוך גן החיות הקולוניאלי למחצה של יוון בין מלחמות העולם.

לא במקרה הוא משווה את הגעתם לאי ל"קרקס נודד מימי הביניים": עלילת הספר היא קקופוניה מופלאה של קרקורי צפרדעים, ערבובי מבטאים, רשרושי עכבישים וקרקושי סירים. בני משפחתו של דארל הם אולי עצלנים, מיוסרים ועסוקים בעצמם - אולם עבור הזואולוג הם בסך הכל עוד יצירה של הטבע המופלא. 

משפחתי וחיות אחרות // ג'ראלד דארל - מאנגלית: יואב אבני - מודן - 2014

מה שקרה לברנבי ברוקט // ג'ון בוין

שהם סמיט על משפחת ברוקט

כנצר למשפחה אוסטרלית די מטורללת (סליחה אבא) וכמי שחייה, לפחות מצד הנראות, נענים לדגם של ישראליות הטרונורמטיבית (אבא, אמא, שלושה ילדים), יש בליבי פינה חמה לספר הפנטזיה של ג'ון בוין, המביא את סוגיית הנורמליות אל הקצה ומציג אותה, בצדק רב, כפתולוגיה.

משפחת ברוקט היא משפחה רגילה המתגוררת בבית רגיל בפרבר רגיל של סידני. האב והאם שניהם עורכי דין, מועסקים במשרד בעל השם המרנין "אוֹייש את נוּבֶמֶת", הורים לבן ולבת וטרודים במאמץ לחיות חיים נורמליים ומחושבים. ביתם צמוד הקרקע מסודר להחריד, משרותיהם אפורות (האב עוסק בצוואות ומצהיר כי אין דבר יותר נורמלי וצפוי מהמוות), סדר היום שלהם קבוע, ואפילו אירוע בסדר גודל של לידה לא משבשו. המספר, המקפיד בהתאם על טון דיווחי מאופק, מוסר כי "אלינור לא הזיעה כלל כשילדה את הנרי או את מלאני. היא רק הפיצה זוהר קלוש, כמו נורת ארבעים ואט ברגעי הגסיסה האחרונים שלה".

הנורמליות מתנפצת עם הולדת ברנבי, הילד השלישי המתגלה כחריג: גופו לא מציית לכללי הכבידה והוא מעופף כבלון הליום, לבושת ההורים. כשהאם לא מסוגלת לשאת עוד את החרפה, ולאחר ששילחה אותו אל מאחורי גדר התיל של "אקדמיית גרייבלינג לילדים לא רצויים", היא הוגה פתרון יצירתי מבעית ומחליטה פשוט להעיף אותו לכל הרוחות (אשכרה! אל החלל). כל שעליה לעשות לשם כך הוא לקחת את ברנבי לצוק המשקיף אל הים ולהסיר ממנו את האפוד הכבד שמונע ממנו לעופף. בפטנט הזה - אפוד כבד - נתקלתי ממש באחרונה מחוץ לפנטזיה, בדיווח חדשותי על אביזר חדשני לילדים היפראקטיביים. 

מה שקרה לברנבי ברוקט // ג'ון בוין - איורים: אוליבר ג'פרס - מאנגלית: אינגה מיכאלי - ידיעות ספרים - 2014

צפע בידי // ארוה באזן

ענת עינהר על משפחת רזו

באזור ספר בצפון־מערב צרפת, באחוזה המכונה "המלאכיה", חיה משפחת רזו המיוחסת לדורותיה. עכשיו, במחצית הראשונה של המאה ה־20, מסורת המשפחה שרירה וקיימת, ומורה על ערכים שמרניים, גינונים מעמדיים וחינוך נוצרי קפדני. 

כל עוד חי ז'אן, בנם האמצעי של בני הזוג רזו, במחיצת סבתו, הוא מנסה לסגל לעצמו אורח חיים דתי נוקשה. אבל אז סבתא מתה, ואמא ואבא חוזרים מסין עם האח הפעוט. הפגישה המחודשת עם אמם בתחנת הרכבת מבהירה לאחים הנרגשים שניסיונות הסגפנות שלהם לא היו אלא משחק ילדים: "בלי להסיר את הכפפות הניפה מיד את ימינה ושמאלה והפילה אותנו לארץ בשתי סטירות חזקות ומדויקות, שהעידו על מיומנות רבה. 'אלי', קראה הדודה תרז. 'אמרת משהו, יקירתי?' שאלה הגברת אמנו. איש לא נע ולא זע. פרצנו בבכי".

אותה חבטה מפכחת את ז'אן בבת אחת, ומעתה והלאה תגלם אמו האכזרית, המתחסדת והפלגנית, המכונה בפי בניה "חזירעת", את תמצית הצביעות והכזב של הדת והמעמד, כפי שראה אותם בשנת 1948 הסופר הצרפתי ארוה באזן. וידויים בכפייה, הסתה, אלימות והרעבה הופכים בידי האם לטקסי חניכה מהגיהינום עד שז'אן מתמכר להם. בני ציפר, אחד שקשר יחסים עם משפחה מיוחסת במקומותינו, תירגם בסרקזם עמוק ומענג את דיוקנאותיהם הגרוטסקיים של אם עריצה ושל בנה שנידון לחיות בין הקטבים. 

צפע בידי // ארוה באזן - מצרפתית: בני ציפר - עם עובד - 1987

הקול והזעם // ויליאם פוקנר

רונן טל על משפחת קומפסון

במהלך טקס האשכבה של סבתם, ארבעת ילדי משפחת קומפסון נשלחים לשחק בחצר. כשקאדי מטפסת על עץ גבוה ומנסה לראות מה קורה בתוך הבית, שלושת אחיה - קוונטין, ג'ייסון ובנג'י - מביטים למעלה ורואים שהתחתונים שלה מוכתמים בבוץ. הכתם הזה מלווה את הקומפסונים לאורך 30 השנים שבהן מתרחשת עלילת 'הקול והזעם', רומן מונומנטלי שמתאר את שקיעתה של משפחה מיוחסת ממיסיסיפי ואת המאבק חסר הסיכוי שהיא מנהלת נגד האסונות המאיימים לכלות אותה ואת הדרום האמריקאי כולו.

בספר הזה, שכתב ויליאם פוקנר ב־1929, יש תלאות משפחתיות שיספיקו לשלוש עונות של 'הכלה מאיסטנבול'. אבא אלכוהוליסט וציניקן שעוין את בנו הבכור. אמא נוירוטית שמחלותיה המומצאות מגינות עליה מפני דרישות המציאות. קוונטין שמתאבד בעקבות אובססיה רומנטית לאחותו. קאדי שנכנסת להיריון מגבר שאינו בעלה ונענשת בחיים של עוני ובדידות. ג'ייסון האכזרי והמתוסכל מינית שיורש את תפקיד הפטריארך ונוקם באחיו. ובנג'י המפגר והמסורס, המצויד בחושים חייתיים שמאפשרים לו לגלות מתי אחותו איבדה את בתוליה.

הנטיות האובססיביות של משפחת קומפסון לא פסחו על פוקנר עצמו, שחזר לדמויות האלה ביצירות נוספות כמו הרומן 'אבשלום אבשלום' והסיפור 'שמש הערב', וגם הוסיף ב־1945 פרק נוסף שמתאר את עלילות המשפחה מאז הקמת השושלת ועד מלחמת העולם השנייה. במובן הזה, 'הקול והזעם' הוא לא רק הרומן הייצוגי ביותר על הדרום האמריקאי, אלא תיאור דקדקני של הכוחות הגשמיים והנפשיים שמכוננים את המסגרת המשפחתית וגם הורסים אותה מבפנים. לא במקרה, המוטיב שחוזר לכל אורך הספר הוא גילוי עריות. 

הקול והזעם // ויליאם פוקנר - מאנגלית: רנה ליטוין - הקיבוץ המאוחד - 1973

מחיקה // תומס ברנהרד

יוני ליבנה על משפחת מוראו

האם אתם מתגעגעים לאמכם המתה? האם אתם נזכרים לפעמים בנשיקות שנולדו לפני עשרות שנים ושוב לא תזכו לקבל? אם כן, לא תדעו על מה מדבר גיבור הרומן 'מחיקה' כשהוא מתאר את עצמו, אדם בוגר, מלומד, שעדיין נרדף בסיוטיו בידי אמו ו"נשיקת הלילה טוב שלה... היא לוחצת את שפתיה אל לחיי, בחוזקה כמו לעונש". 'מחיקה' (1986), מספריו האחרונים של הסופר האוסטרי תומס ברנהרד, מיועד לכל מי שמסתובב עם חשבון פתוח עם המפלצת ששמה משפחה, הורים, מולדת, עבר.

היה אפשר לקרוא כמונולוג קומי את הלהג המעגלי שבו מתחשבן הגיבור, פרנץ יוזף מוראו, עם כל הגועל נפש שנכפה עליו כבן למשפחתו האוסטרית, למעמד שלו, לחינוך הקתולי, לאוויר הנאצי ולעבר הנאצי שספוג בכל אחד מחדרי האחוזה העתיקה שבה גדל. היה אפשר, אלמלא ברנהרד היה תוקע מקל - או גרזן - בגלגלי הקומדיה השחורה והאובססיבית הזאת. מדובר באדם שזה עתה למד שהוריו ואחיו נהרגו בתאונה. הוא יושב ברומא, העיר שהפכה לביתו, מביט בתצלומים של בני משפחתו ומלהיט את עצמו. מייצר מין אנטי־הספד בעודו מתכונן לקרב. לפני שיחזור להלוויה של קרוביו השנואים, הוא משביע את עצמו פעם נוספת לשמור אמונים - אמונים לניכור ולהתבדלות מהם. לנהל משפט צדק גם אחרי שהנידונים הוצאו להורג. למחוק מעל פני האדמה את אחוזת המשפחה שהוא עומד לרשת. "לפורר אותה, להרוס אותה, למחוק אותה, ותוך כדי כך אפרק, אפורר, אהרוס ואמחק גם את עצמי".

המחיקה הזאת מתבצעת בצורת דיבור בלתי פוסק. תיעוד שהוא הכתמה, היזכרות והנצחה מעוותת ובכל זאת בלתי אפשרית להפרכה. מי שירצה, לפחות היום - בעידן פוליטי של טינה, חשדנות והתחשבנות - יכול אולי למצוא ברומן הזה גם אפשרות למחוק, לפחות חלקית, את הרעיון שמנחה את הגיבור: משפחה היא מיניאטורה נצחית של המדינה, של הדת. ההווה אינו אלא הילד המקולל של העבר. 

מחיקה // תומס ברנהרד - מגרמנית: אברהם כרמל - שוקן - 1999