עסק משפחתי
הסופרנוס שברו לנו את הלב. הלאניסטרים חצו את כל הגבולות. הזגורים עשו מהפכה מקומית. והקרדשיאנס בסך הכל שינו את העולם. בדרך לעוד ארוחת חג, כותבי ' 7 לילות' בוחרים את המשפחות הכי טובות על המסך
שיברון הלב והברכיים | רענן שקד
משפחת סופרנו, 'הסופרנוס' (1999–2007)
אלוהים שבשמיים, משפחת סופרנו. המשפחה השנייה, לתמיד, של כל צופה שחלף אי פעם דרך הסדרה שוברת הלב, הברכיים והטאבו הזאת. המשפחה שליבך יוצא אליה; אל כרמלה הכל־יכולה, המופלאה והנבגדת; אל אי־ג'יי הבן הכושל וחסר הסיכוי; אל מדו ההישגית שלעולם לא תיחלץ מקללת משפחתה; ובעיקר אל אבא טוני, הבוהה במשפחת הברווזים שנחתה בגינתו, כמו בחייו עד כה, ללא תכלית ידועה ומתוך חשש עמום לבאות. כמוהו כמוני, כמוכם, "כמו כל אדם שאני מכיר, מלבד העובדה שהוא הדון של ניו־ג'רזי", כפי שאיבחן נשיא HBO דאז, כריס אלברכט.
לסדרה קראו 'הסופרנוס', אבל באותה מידה יכלו לקרוא לה 'איש משפחה' (אגב, אופציה שנשקלה במקור). המשמעות זהה; הסדרה הזאת עוסקת בחיי משפחה כפי שהם מוכתבים לאו־דווקא על ידי עיסוקו הפחות שגרתי של המפרנס הראשי, אלא על ידי שייכות, זרות, מעמד, אפשרויות, נאמנות, אגו, מיניות, מאבק בין־דורי ומיקום שלעולם לא יהיה גבוה מספיק בתוך ההיררכיה הפנים־אמריקאית.
תנודותיה הסיסמיות של משפחת סופרנו הורגשו בכל רגע, בכל דיאלוג, בכל בחירה. הקרקע רעדה תמיד מתחת לרגליים, מכתיבה חרדה קיומית נצחית ללא קשר ליציבות החומרית. המשפחה הייתה עיר מקלט, מקום עבודה, הכל ולא־כלום, מעיין של חיים בעיבורו של המוות, ולבסוף, אולי, גם מוות בעיבורם של החיים.
משפחת סופרנו הבדיונית הייתה, לאורך שש עונות, מוחשית וקרובה יותר מלא מעט משפחות אמיתיות שהכרתם. היינו רוצים לחשוב שהם ממשיכים בחייהם. די ברור לנו שלא. ˆ
מיליון דולר בייבי | אנה בורד
משפחת קרדשיאן, 'משפחת קרדשיאן' (2007 עד היום)
בראשית הייתה פריס הילטון. נצר למשפחת המלונאים, הבחורה המעניינת של הרגע, פלוס קלטת סקס אחת שהקפיצה את המניות שלה. העולם נדהם: היא הייתה מפורסמת פשוט כי היא - הייתה מפורסמת. כישורים מיוחדים? אין צורך. הילטון העסיקה אז בתור סוג של עוז־ רת את חברתה, קים קרדשיאן, באותם ימים בעיקר הבת של רוברט קרדשיאן, עורך דין ידוע שייצג גם את חברו, או־ג'יי סימפסון. גם או־ג'יי, שחזה שהקרדשיאנס לא יתפסו, בטח לא זוכר יותר מדי את פריס הילטון היום. כנראה שבכל זאת צריך כישרון. קים, קורטני, קלואי, קיילי, קנדל ואמא שלהן, כריס, מפור־ סמות לא כי הן מפורסמות, אלא כי הן יודעות לספר סיפור. ואחר כך גם לעשות ממנו מלא כסף. זה כישרון. כבר 17 עונות, מאז 2007 , ש'משפחת קרדשיאן' הופכת את חיי היומיום שלהן לדרמה־קומית מעולה ומלאת ג'וס: בגי־ דות וגירושים, בני זוג שנופלים לסם, שוד אלים, לידות, קניה ווסט, דיווחים על ניתו־ חים להצרת הנרתיק וגם מטוסים פרטיים ונרות ריחנים של הביוקר. בדרך, הן תמיד זוכרות שהמשפחה מעל לכל, ושם אחת בשביל השנייה. הקרדשיאנס שינו את העולם, את הת־ שובה לשאלה מה זה "סלב", את הדרך שבה נשים מתלבשות היום, וגם את מוק־ די ההשפעה. נשים שטחיות שמשתמשות בעירום בשביל פרסום? בעולם שבו תא־ גידי ענק ממילא התפרנסו תמיד מבחורות חשופות, הקרדשיאנס פשוט הפכו את עצמן לתאגיד. עם עסקי קוסמטיקה ואופנה, הן שוות ביחד כמיליארד וחצי דולר. הן הבוסיות. וכל זה מיתרגם כמובן גם להשפעה פוליטית - טרא־ מפ נמצא בחיוג המהיר של קים וגם עונה. מה עוד אפשר לבקש? את החיים שלהן, תודה.
שידורי המהפכה | עינב שיף
משפחת זגורי, 'זגורי אימפריה' (2014־2015), משפחת אסייג, 'שנות ה־80' (2013 עד היום)
אחרי שנים של הדרה והתנשאות, המשפחה המזרחית התפוצצה בעשור האחרון על המסך ובראש החץ ניצבו שני סיפורים מכוננים: של משפחת אסייג ב'שנות ה־80' ושל משפחת זגורי ב'זגורי אימפריה'.
האסייגים, שמבוססים על הזיכרונות של האחים שלום ומני אסייג, נתנו למאות אלפים את התחושה שסופסוף גם הזהות שלהם נמצאת בפריים־טיים, בלי להתנצל ובלי לשלם מיסי תיווך. הדמויות של אבא פרוספר ואמא ליליאן, הבנים שלום ומני, האחות הגדולה אילנה ובעלה גידי ("פריזר") הפכו ללהיט לא רק בגלל ההומור הנוסטלגי והדינמיקה האותנטית, אלא בעיקר כי הם, ורק הם, קבעו את הטון: מתי להתגאות בזיקה ליהדות ומתי להסתייג מקיצוניות דתית. מתי ללגלג על אשכנזים ומתי להפגין הומור עצמי.
גם הזגורים היו לאימפריה בגלל שאף אחד אחר לא יחליט שהם לא. הסדרה של מאור זגורי חשפה משפחה יצרית וסוערת, שנקרעת בשל הקרב האימתני בין האב בבר לבן אביאל, כשבתווך עוד שורה ארוכה של דמויות כובשות ומרגשות: אבישג, הבת הכריזמטית ונטולת המעצורים; ויויאן, האם שנקלעת תמיד לקו האש בין הבעל לבן המועדף; הבת מירי ורגשי הנחיתות שלה ועוד.
ההשפעה הדרמטית של שתי היצירות הגיעה לשיאה בעימות ישיר: פרק השואה המפורסם של 'זגורי אימפריה', שבו בבר סירב לעמוד בצפירה, זכה לתגובה חריפה בעונה האחרונה של 'שנות ה־80'. והרגע הזה, שבו דיאלוג עם חשיבות היסטורית מתנהל על גבי מסך הטלוויזיה, מסכם מהפכה שלמה שנמצאת על הקו שנמתח מטירת־כרמל לבאר־שבע. ˆ
חום יוליוס–אוגוסטוס | יהודה נוריאל
המשפחה הקיסרית, 'אני, קלאודיוס' (1976)
כל אדם נולד כשחקן בטרגדיה. זאת אומרת, בתוך משפחה. הם דופקים אותנו יופי־יופי, ואנחנו נעשה אותו דבר לילדים. דרכו של עולם. אז אם רק אפשר, בואו נעשה את זה טיפה יותר מגניב. ומה יותר משפחה, יותר טרגי, יותר קומי, שלא לומר מופרע, חכם, מרתק, סוער, סוחף, אגדי - מאשר המשפחה הקיסרית בכבודה ובעצמה?
הבריטים, כזכור, היו פה לפני שהעסק התחרבן. הרבה לפני שמישהו שמע על "טלנובלה", או אופרות סבון כמו 'דאלאס' ו'שושלת', הגיעה אל המסך ה־1 שלנו, המשפחה־הכי־בתולדות־הטלוויזיה. 'אני, קלאודיוס': עיבוד נפלא, לרומן ההיסטורי הנפלא לא פחות של רוברט גרייבס.
הכי גבוה: טלוויזיית שיא, עם השחקנים הכי טובים בעולם - דרק ג'קובי כקלאודיוס השוטה החכם, ג'ורג' בייקר (אינספקטור ווקספורד!) כקיסר טיבריוס, פטריק סטיוארט (קפטן פיקארד!) בתור סיאנוס, מסלינה ואגריפינה בתחרות נאפופים, הורדוס חתיך הורססס, ג'ון הרט גונב את ההצגה בתפקיד קליגולה מעורר הפלצות, ושון פיליפס גונבת את הכל, מכולם, בתפקיד ליוויה, הרוע הסקסי האולטימטיבי בתולדות המסך.
והכי נמוך: משפחה שאפילו יאיר היה מתקשה למצוא בה מקום. משתה של כבדי טווסים ולשונות זמירים בבוקר; רצח אב - בעצם רצח אל - בשעות הצהריים (את עץ התאנים היא הרעילה לו, המכשפה); ולקינוח בערב, גילוי עריות מדמם.
מעת לעת אני צופה בה שוב. התפאורה? דיקט של חוג מתנ"ס. הפקה ותקציב? אולי שעת עריכה אחת של 'משחקי הכס'. שרדה את מבחן הזמן? הצחקתם. יוחזר המנדט, ישובו יוליוס ואוגוסטוס לאלתר! ˆ
שונה אבל דומה | מיה אשרי
משפחת סמית', 'ריק ומורטי' (2013 עד היום)
כל מה שאומרים על 'ריק ומורטי' נכון. זו פנטזיית מד"ב הזויה, עם רפרנסים מבריקים לתרבות הפופולרית, מנה גדושה של הומור סטלנים, והרבה מעריצים ממש־ממש מרגיזים. אבל אף אחד לא מדבר על זה שבבסיס שלה עומד סיפור משפחתי לא פשוט.
ריק סנצ'ז הוא בעצם אב נעדר שחוזר לחייה של בתו בסערה ומוצא את עצמו נקרע בין האינדיבידואליזם הקיצוני שלו לחיי משפחה. הבת, בת' סמית', היא אישה עם חלומות ושאיפות שמצאה את עצמה בהיריון בגיל 17 והחליפה את העתיד הוורוד באפרוריות בורגנית ומשעממת. ג'רי סמית', הבעל הלוזר שאיתו היא נתקעה, נלחם על מקומו בבית מאז חזרתו של האב המרדן, ולרוב מפסיד. והילדים המתבגרים - מורטי וסאמר - רק רוצים למצוא את מקומם בעולם. או באחד העולמות המקבילים, גם זה יהיה בסדר. זה מאוד מצחיק, ברור, אבל זה גם מאוד מעורר הזדהות.
לאורך שלוש העונות ששודרו עד עכשיו - וכנראה גם ברביעית שתכף חוזרת - ההרפתקאות הביזאריות בממדים המקבילים נשארות מאוד דומות באופיין, אבל הנראטיב המשפחתי באמת מתקדם ומתפתח. יש פרידות, יש ייעוץ משפחתי, יש ריבים עקרוניים ומטענים בני שנים ששבים וצפים ומשפיעים על כל בני הבית.
משפחת סמית' היא גם לא תפקודית בעליל וגם נורמטיבית עד כאב, אפילו כשהיא נמלטת מחתונה בין־גלקטית על הכוכב סקוונץ'. איך אומרים? באתי בשביל המסעות הפרועים בחלל, נשארתי בשביל הדינמיקה המשפחתית.
אח שלך גמד | רביב גולן
משפחת לאניסטר, 'משחקי הכס' (2011–2019)
הנה לכם סיפור אפי בקנה מידה תנ"כי: משפחת מלוכה, גילוי עריות בין אח ואחות, בן גמד חובב זונות שהורג את אבא שלו עם חץ בזמן שהוא יושב בשירותים, מלך צעיר שגורם ליאיר נתניהו להיראות כמו דיפאק צ'ופרה ומלכה מרושעת שעושה הכל חוץ מלניילן ביצים. אין מה לומר: אם בספרי הקודש היו אנשים שעפים על דרקונים ולא אנשים שהולכים על מים, המציאות שלנו הייתה הרבה יותר הגיונית.
הלאניסטרים, המשפחה השלטת ב'משחקי הכס', מדגימים את כל מה שטוב ורע במשפחתיות. הם נאמנים עד מוות אבל יעברו צד כשזה נוגד לאמת הפנימית שלהם, אוהבים אחד את השני בצורה חולנית אבל לא יהססו לרצוח ולענות כשזה לא מסתדר, ומגיעים עם אתוס שחובות תמיד משלמים, גם אם בדרך אפשר להרעיב את כל העם שלך.
ראינו הרבה משפחות דפוקות בטלוויזיה, אבל מעט מאוד ייצרו דמויות חד־פעמיות כמו טיריון הגמד, סרסיי המכשפה וג'ופרי הפסיכופת. אלוהים, למה אי־אפשר לחגוג עם האנשים האלה גם בראש השנה. ˆ
המקוללים | נבו זיו
משפחת ואן–אריק, תוכניות היאבקות (שנות ה–80)
כשדונלד טראמפ מפנטז על משפחה אמריקאית, הוא מדמיין את משפחת ואן־אריק: חמישה גברים נוצרים, לבנים, עולים לזירה ומרביצים לנבלים - זרים שמאיימים על הסדר הטוב של אמריקה ומניעים את קמפיין הבחירות שלו.
בניגוד למשפחות אחרות בטלוויזיה, ואן־אריק הייתה משפחה בשר ודם. הרבה דם. כדי לצפות בהם באמצע שנות ה־80 היה צריך להזיז את האנטנה של הטלוויזיה עד שקולטים את 'מידל איסט', ערוץ אמריקאי ששודר בחסות צבא דרום לבנון. היו שם תוכניות דת וקרבות היאבקות חופשית מטקסס, שנקראו בעממית קאץ'.
זה היה שואו מאורגן ומבוים, אבל היה בו הכל: "הרעים" היו שחורים, אסיאתים, ערבים או צעירים שייצגו סטייה מהדרך האמריקאית. "הטובים" היו האמריקאים הלבנים, בעיקר הוואן־אריקים - קווין, דיוויד, קרי, מייק וכריס. כל הקרבות היו קשוחים אבל קרב עם ואן־אריק היה תמיד מלא ברגש. אחד האחים היה עולה לקרב, בהתחלה מנצח את הנבל אבל אז חוטף מכות בגלל משחק מלוכלך של היריב, ואז הקרב היה הופך לקטטה. אבל אז כמו בסיפור תנ"כי היה מגיח הוואן־אריק התורן לגאול את אחיו מצרה, ושניהם היו מפוצצים את הרעים ומחזירים את אמריקה לגדולתה.
זה לא היה קרב, זה היה סיפור מרגש על ערכי המשפחה, וזה היה מחמם לכולנו את הלב. מחמשת האחים ואן־אריק רק קווין שרד: דיוויד מת משילוב של מחלה ועודף משככי כאבים, מייק התאבד עם כדורי שינה, כריס תקע לעצמו כדור בראש וקרי - הגדול מכולם - בחר בירייה בלב. ˆ
המוות נאה להם | אלעד בר־נוי
משפחת פישר, 'עמוק באדמה' (2001–2005)
משפחות נמדדות בזמנים של משבר, של אובדן, של כאב. אלה רגעים שבהם משפחה יכולה לבחור אם להתאחד סביב האבל או לתת לו לפרק אותה לחתיכות. אצל משפחת פישר, גיבורי 'עמוק באדמה', הכל מתחיל ונגמר במוות. מה לא עבר עליהם - מיתות משונות, מחלות נפש, בגידות, חטיפה, רצח, גילוי עריות. זו משפחה שהמוות זורם בעורקיה. כי כשאתה גר בבית לוויות, כשפסקול ילדותך הוא אשכבות בוכיות וריח של פורמלין, המוות הוא לא רק אורח בלתי קרוא, הוא בן בית.
אלא שבחייהם של רות, נייט, דיוויד, קלייר ושלל בני הזוג המטורפים שלהם, המוות הוא גם מנוע. במקום לתת לפחד ממנו לשתק אותם הוא הופך לכוח החיים שלהם, זה שדוחף אותם להתעקש לחיות עמוק בתוך בורות הצער והדיכאון. בכל פעם שהוא מכה במשפחת פישר, האובדן מפרק אותם לאלף חתיכות, אבל הם ממשיכים הלאה, מתגבשים מחדש ויוצרים וריאציות חדשות על משפחה, כאלה שאנחנו לא רגילים לראות בטלוויזיה, שחותרות תחת המוסד העתיק הזה של אבא־אמא־ילד־ילדה וכלב בחצר.
סצנת הסיום המופתית של הסדרה, אולי הטובה ביותר אי פעם, מזכירה לנו מה הם הרגעים המכוננים בחייה של משפחה. כל משפחה. כן, יש חתונות ולידות וימי הולדת ומסיבות סיום, אבל אלה חולפים ונעלמים, משמחים ככל שיהיו. רק דבר אחר נשאר בטוח. וזה מה שהופך את משפחת פישר למשפחה הכי טובה על המסך - הם חיים את האמת הבסיסית ביותר: בסוף היום, אין דבר שמזין את החיים יותר מהמוות. ˆ
נס קטן | ציפי שמילוביץ, ניו־יורק
משפחות דאנפי ופריצ'ט, 'משפחה מודרנית', (2009 עד היום)
'משפחה מודרנית' הייתה הימור גדול של רשת איי־בי־סי: סדרת פריים־טיים יקרה על תא משפחתי שטלוויזיית המיינסטרים לא העזה עד אז להציג. אבל השנה הייתה 2009, אמריקה נראתה מוכנה לחבק עתיד פרוגרסיבי, ול'משפחה מודרנית' קרה נס. יותר נכון, היא הייתה נס.
התרומה התרבותית של 'משפחה מודרנית', שתחל בסוף החודש את העונה ה־11 והאחרונה שלה, משמעותית בהרבה מזו של רוב הסיטקומים הקלאסיים. 'חברים', למשל, לא הותירה מאחוריה שום דבר חשוב, אבל 'משפחה מודרנית' נגעה בקהל שלא אמור היה לאהוב אותה, לקחה סיכונים ופירקה סטיגמות.
היה בה זכר אלפא מבוגר ושמרן שהתחתן עם לטינה תוססת צעירה ממנו בהרבה, ובמקום שהיא תהיה Trophy Wife, הם באמת מאוהבים ומאושרים. היה בה זוג הומוסקסואלים שאף אחד מהם לא הלך לג'ים או ידע להתלבש, והזוגיות שלהם נורמלית לגמרי. היה בה זוג מהפרברים שהגבר בו הוא עלה נידף ופאתטי, ואשתו היא חולת השליטה שמביאה את הכסף הביתה. והיו בה ילדים שאפילו ההורים הודו שהם לא כאלה מוצלחים.
כמו רוב הלהיטים בסדר הגודל הזה, 'משפחה מודרנית' נשארה באוויר יותר מדי זמן, אבל היא הייתה חד־קרן של כתיבה מצוינת, לב גדול ואצבע על דופק החברה האמריקאית המשתנה במהירות. כל זה עבד עד שהתברר כי החברה השתנתה מהר מדי לטעמם של האנשים שהלכו להצביע ב־2016, והקסם של 'משפחה מודרנית' פג אף הוא. ˆ
מינוס ומינוס זה לא תמיד פלוס | בנימין טוביאס
משפחת באנדי, 'נשואים פלוס' (1987–1997)
ילדי ניינטיז זוכרים את שעת הקסם, בין ערביים, שבה ערוץ הילדים שמיועד לאחים הממש קטנים ביסודי התהפך לערוץ 6+, שהיה מיועד לנו, הילדים הבוגרים והחכמים יותר שכבר בחטיבה. בין הגרפסים של הומר סימפסון לגרבוצים של אל באנדי מצאנו את אושרנו. אבל לא רק זה: ידענו כבר אז לזהות שהיה שם, במשפחת באנדי המקוללת, משהו שקשה למצוא בסיטקום או בטלוויזיה אמריקאית בכלל: אמת. 'להתבגר ולהתגבר', 'משפחת קוסבי' וכל סיטקום מלוקק אחר, הציעו חיבוק חם בסוף כל פרק, שיעור לחיים מהמבצר החשוב ביותר: המשפחה. 'נשואים פלוס' הציע אכזבה מתמדת. בעיקר של אב המשפחה, אל באנדי, האיש והיד בביצים: העבודה משעממת, השכנים הם גיהינום, הילדים דבילים, אשתך פוסטמה נצלנית וכמובן שסקס איתה הפך לשמועה. בדיחות שלא היו עוברות היום, זה בטוח.
אולי בגלל שהגרסה האמריקאית כבר כל כך תאמה את הרוח הישראלית, כשהגיע ההעתק המקומי הזול עם ליאור אשכנזי לא היה לה מה לחדש. יותר מצחיק לראות את האמריקאים משחררים את העניבה ומתבהמים כמו שצריך. אבל גם אם שום דבר בבאנדי לא היה פי־סי, מדהים איך הסדרה הערסית מכולם גם דייקה בכל הקשור להלך הרוח כיום של יותר ויותר אנשים במערב. אל באנדי הוא תומך טראמפ לפני טראמפ, אדם שאמריקה שלו מעולם לא הייתה גדולה ולא תהיה גדולה שוב - אבל לפחות הוא ישמח שכולם במשפחה יסבלו כמוהו. ואם לא זה, שלפחות יניחו לו לחיות בשקט מול הטלוויזיה. ˆ
לפנייה לכתב/ת 
