yed300250
הכי מטוקבקות
    האחים לבית מר. מימין: ספרטק, אביר וג'וליאנו | צילום: יובל שמש
    24 שעות • 02.10.2019
    הטרגדיה של האחים מר
    הם היו שלושה אחים סוערים, מוחצנים ומהפכנים. ג'וליאנו, ספרטק ואביר נולדו לאם יהודייה ולאב ערבי והתקשו להתמודד עם השאלות הלא פתורות של זהותם. סיפור חייהם היה רצוף משברים וטרגדיות: ג'וליאנו נרצח לפני שש שנים בג'נין, לפני שנה וחצי נפטר ספרטק, ובסוף השבוע הלך לעולמו אביר, אחרון האחים, שחי חלק ניכר מחייו כהומלס, שבור נפשית, שאסף בקבוקים לפרנסתו
    אתי אברמוב | צילום: יובל שמש

    חמישים איש טרחו והגיעו ביום ראשון, ערב ראש השנה, לבית העלמין שבזכרון־יעקב. שם, בינות לקברים עתיקים מתחילת האלף הנוכחי, חלקם מחוקים למחצה ובהם טמונים מייסדי המושבה ובניה הראשונים, נטמן גם איש פשוט, שהחיים לא חייכו אליו - איש שרוב שנותיו חי כהומלס, ישן במחסנים נטושים, חי מקצבת ביטוח לאומי ואסף בקבוקים למחייתו. אדם בשולי החברה, מבחירה.

     

    השם שמתנוסס על תלולית העפר, שאותו בחר לעצמו, הוא חיים כוח - הרחק משמו המקורי, אביר מר, שבו קראו לו אוהביו, שניסו לעזור לו אינספור פעמים. מותו מהווה את סיומה של שושלת מר־חמיס המפוארת. שלושת הילדים שהביאו לעולם ארנה מר היהודייה וסליבא חמיס הערבי, מתו בטרם עת לאחר חיים סוערים ורצופי משברים. ראשון נרצח בג'נין האח האמצעי והידוע מכולם, השחקן והפעיל החברתי יפה התואר ג'וליאנו. זה קרה באפריל 2011, והוא בן 53 בלבד. שבע שנים אחריו נפטר ספרטק, בכור האחים, ממחלת הסרטן, ובסוף השבוע שעבר הלך לעולמו אביר, בן ה־59, ככל הנראה מדום לב שנגרם מסיבוכי מחלת ריאות. בגלל החג לא מתקיימת שבעה מלאה, אבל בביתה של בת הדוד רונית מר בזכרון־יעקב, שגם דאגה לסידורי ההלוויה, מתכנסים בכל ערב קרובי משפחה וחברים שלה ושל אחיותיה, כדי לכבד את זכרו של אביר.

     

    הקבר הטרי של אביר בבית העלמין בזכרון־יעקב
    הקבר הטרי של אביר בבית העלמין בזכרון־יעקב

     

    יפה כמו נסיך

     

    סיפורה של משפחת מר הוא לא רק טרילוגיה משפחתית, אלא גם סיפורה של ארץ ישראל שחולמת על דו־קיום בין יהודים לערבים ולא מצליחה להתרומם מעל החלומות. שלושה ילדים נולדו לד"ר גדעון מר, חוקר המלריה הידוע מראש פינה. הבת הצעירה ארנה, שנישאה לערבי הנוצרי סליבא חמיס, בכיר במפלגה הקומוניסטית, ואמם של ספרטק, ג'וליאנו ואביר; הבכורה מיה, אמא לארבעה ילדים ביניהם הבמאית ליהי חנוך, אשתו לשעבר של שלום חנוך, המוזיקאי רן עפרון, בעלה הראשון של סי היימן, ומריק, איש עסקים ומי שהיה בעלה הראשון של מלכת היופי אילנה שושן; והאח אמצעי, זמי, אביהן של רונית ומיכל, שפרשו על אביר את חסותן בחודשי חייו האחרונים.

     

    עם אחיו ספרטק בילדותם בחיפה
    עם אחיו ספרטק בילדותם בחיפה

     

    "זאת הייתה משפחה אחרת לגמרי", מעיד בן הדוד רן עפרון. "ארנה הייתה פעילה פוליטית, לכן החיים בבית התנהלו סביב הפוליטיקה, כולל כל הסמלים. כילד הרגשתי שאני רואה אצלם בבית דבר אחר מהמודל שבו גדלתי בבית שלנו בפתח־תקווה. הם גרו בחיפה, בבית ערבי קטן ויפה על צלע הר. בית על הגדר, של אנשים טובים מאוד שלא חיו במקום הנכון. אני וג'ול בני אותו שנתון. ספרטק היה בוגר מאיתנו בארבע שנים, ואביר קטן בשלוש. עוד כשאביר היה קטן הוא הושפע מאוד מאחיו הגדולים. ג'ול היה מאוד חזק, וגם ספרטק מאוד בלט, הוא היה סוג של פילוסוף, איש של מילים. אביר היה שתקן והתבלט פחות. לאיפה זה ילך, לא ידעתי אז. האחים שלו די הצליחו והוא קצת נתקע. הוא היה קסום כמוהם, מלאך. זה היה בית יצרי והם היו בנים יצריים, אבל אביר היה מופנם, שקט יותר, יפה תואר כמו נסיך. עיניים חכמות, רגיש. מותו מאוד העציב אותי. בכלל, סיפור המשפחה עצוב כי בתור ילדים הייתה שם הרבה אופטימיות, ולאט־לאט זה התמוסס. עכשיו נשארו רק הילדים של ג'וליאנו".

     

    "הערצנו אותם", מספרת בת הדודה רונית מר. "גרנו אז בקיבוץ בית ניר יחד עם ההורים, היינו ילדות קטנות ותמימות מהקיבוץ, והם היו שלושה גברים יפהפיים, מסעירים. בבית שלהם הייתה אווירה קוסמופוליטית, ואוכל טוב כי ארנה הייתה מבשלת מדהים, אבל תמיד היה גם אקשן — מעקבים ומשטרה ופעילי שלום ויהודים ואנשים מחו"ל. אנחנו היינו ילדות מוגנות, והם חיו מגיל צעיר כמו סוסי פרא — עצמאים, מוחצנים, גיבורי תרבות מודעים לעצמם, לפחות ג'ול".

     

    מה היה במפגשים איתם?

     

    "פעם בשנה היינו באים לחיפה, ופעם בשנה הייתה אזכרה לסבא וסבתא בראש פינה, אבל גם המפגשים המעטים היו עוצמתיים. עכשיו, כשאביר בא לגור לידנו, פתאום התחלנו להעלות זיכרונות והצלחנו לייצר פסיפס של הילדות שלנו ושל החיים שלהם. פתאום כל המשפחה, שאף אחד ממנה כבר לא חי — הוריי, האחים של אביר, ואביר, שלא מצאנו אותו המון זמן - התאחדו והזכירו לנו את המשפחה שהייתה. הוא סיפר לנו המון סיפורים שאת חלקם העלינו על הכתב וחלקם עוד לא. היה משהו מלא חסד בזמן הזה בשבילנו".

     

    "על אביר כולם תמיד אמרו שיהיה רופא", מוסיפה אחותה מיכל. "הוא היה שקט, פחות מוחצן, ותלמיד טוב. ספרטק וג'ול המוחצנים לקחו לו את כל הפוקוס, אבל הוא לא היה צריך את זה. הוא היה קשור לאמא ארנה, והיה הבן הקטן שלה".

     

    אביר זמן קצר לפני מותו
    אביר זמן קצר לפני מותו

     

    עמוק בתוך השלג

     

    מעט לפני המהפכה של פראג 68' זכו שלושת הבנים לחוויה ייחודית ועוצמתית: אביהם, שהיה בכיר ברק"ח, המפלגה הקומוניסטית הישראלית, נסע בשליחות המפלגה לפראג. בתמונות שמיכל ממחשבת בימים אלו נראית המשפחה על שלושת בניה מתבוססת בשלג עמוק, מאושרת. ארנה האם מצולמת הרבה, גם הבנים הגדולים, אביר פחות. "בימים האחרונים הוא סיפר לנו", אומרת מיכל בהתרגשות, "שכשהתחילה מהפכת הסטודנטים הם היו מעל הכיכר שבה עברו הטנקים, וספרטק וג'ול היו בעד הצעירים, והוא וארנה היו בעד הרוסים. הוא היה בן שמונה ועשה מה שאמא שלו אמרה. אחרי הכיבוש הסובייטי הם עברו למוסקבה ונסעו מטעם המפלגה לחופשות ביעדים שהיו אז מחוץ לתחום עבורנו, כמו מזרח גרמניה. השנים האלו היו מאוד משמעותיות עבורו. הייתה לו אז חברה ראשונה, ובזכות השהות במוסקבה ובפראג הוא דיבר המון שפות בנוסף לערבית ולעברית: צ'כית, רוסית ואנגלית. כשהפך להומלס, זה היה מאוד שימושי עבורו כי הוא דיבר ברוסית עם הומלסים אחרים".

     

    איזה מין אדם הוא היה?

     

    "לאביר הייתה שפה עשירה. אתה שומע 'הומלס' וחושב על משהו אחר, אבל הוא היה אדם איכותי שהפך את הרחוב לבית שלו. כשהם חזרו מפראג ב־1971 הוא בכלל לא ידע עברית, ולכן שמו אותו בבית ספר ערבי. מאז ומעולם כל נושא הזהות אצלו היה מאוד מבולבל, עד שבשלב מסוים, דווקא בגיל מבוגר, הוא וג'ול בחרו להיות יהודים וספרטק העדיף להישאר קוסמופוליטי".

     

    חוץ מאהבתו לשפות, לאביר היה כישרון תיפוף. בתיכון הוא היה מתופף בלהקה "אישון כחול", שהסולן שלה היה משה דץ. אחר כך הקים עם אחיו הרכב אנרכיסטי, שהמקומונים, בעיקר בתל־אביב, אהבו לכתוב עליו, הרבה בזכות ג'וליאנו. "אביר בא ללמוד אצלנו בתיכון בחיפה", חוזר דץ לאותן שנים רחוקות. "בהתחלה לא הכרתי את סיפור חייו. יום אחד חזרתי הביתה ומצאתי שם את מנהל בית הספר. הוא בא כדי לספר להורים שלי שאני מתרועע עם ילד ערבי. לא ידעתי על מה הם מדברים. הכרתי את אמא של אביר וידעתי שהיא יהודייה. כשסיפרתי לאביר על הביקור, הוא אמר, 'נכון, אבא שלי ערבי'. למזלי, ההורים שלי כלל לא התייחסו לזה. זה נראה להם פרט לא רלוונטי".

     

    מתופף בלהקת "אישון לילה" החיפאית
    מתופף בלהקת "אישון לילה" החיפאית

     

    הם הרגישו זרים בכל מקום.

     

    "עצוב, אבל בשום מקום בעצם לא קיבלו אותם. כשהם גרו בוואדי ניסנס קראו להם יהודים, ואצלנו קראו להם ערבים. זה היה קורע לב. תחשבי מה קורה היום עם לוסי אהריש ותביני מה עבר על המשפחה הזאת, ועוד מדובר על יותר מארבעים שנה קודם. כשהוא וג'ול ניסו להיות יהודים וישראלים והתגייסו לצבא, גם אז לא קיבלו אותם. הם נולדו עם אות קין".

     

    נאמן לבחירה של ג'וליאנו אחיו הגדול ממנו שהתגייס לצנחנים, גם לאביר היה ברור שהוא הולך לצבא. בגלל בעיות ברכיים התגייס בגיל מבוגר יחסית, 20, עבר טירונות "כושר לקוי" ושובץ כחובש. נקודת השיא של חייו הפכה לתפנית הטראגית שממנה מעולם לא התאושש עד יום מותו. ב־82', אחרי שנתיים בצבא, החלה מלחמת לבנון הראשונה ואביר שובץ כחובש במנחת המסוקים ברמב"ם, לשם הגיעו הפצועים וההרוגים. "אחרי ארבעה חודשים", אומרת רונית, "הוא התמוטט נפשית. לגרסתו זה קרה בעקבות הטבח בסברה ושתילה. פתאום הוא חש בעיה מצפונית בגלל שאבא שלו ערבי, וביקש להשתחרר. מצד שני, הוא היה זוכר שמות של תרופות שנתן לפצועים, ומעולם, כך אמר לנו, לא שכח את הפצוע הראשון שהוציא מהמסוק. הטייס סימן לו באצבעותיו שהחייל הזה כבר מת. הפצוע השני הגיע עם ירייה ברגל. וזהו. אביר אומר שמאותה נקודה הוא כבר לא זכר את הפצועים. הוא התמוטט ואושפז אשפוז יום במחלקה הפסיכיאטרית ברמב"ם".

     

    מכאן ואילך עשו אימו ואחיו של אביר הכל כדי לתת לו מעטפת תומכת — משפחתית וכלכלית. אבל התנגדותו והצורך שלו לחיות את חייו בדרכו הקשו עליהם מאוד. "אמא שלו קנתה לו דירה בחיפה, והוא עבד בעבודות קטנות ומזדמנות", מספרת מיכל, "קצת מתוך אידיאולוגיה כדי להיות פרולטר אמיתי, פועל, וגם בגלל שהיה לו קשה להתמיד. בין השאר עבד במפעל טונה, וכן כשוטף כלים וכנהג אמבולנס, ולמרות שהיה הרבה על גראס וסיגריות, נחשב לשקול במשפחה יחסית לג'ול וספרטק".

     

    מי שהכירה אותו באותם ימים הייתה רונית קולצ'סקי, זוגתו של האח ספרטק. "בפעם הראשונה שנפגשנו הוא נראה לי אדם נורמלי, סביר. הוא ישב כמו רואה חשבון עם המשקפיים", היא משחזרת. "רק כשהתחיל לדבר, הבנתי שהוא אמנם חברמן, מפרגן, אבל לא יכול לתקשר מעבר. הוא יכול היה להיעמד פתאום באמצע הרחוב ולצעוק 'מחבלים!'. הוא היה כמו ילד. לא רק שארנה דאגה לו לבית, גם ספרטק וג'וליאנו ניסו לעזור לו. ספרטק היה בקשר מאוד קרוב עם אביר, עד שהם הבינו שהחיים הם לא מסיבה וצריך לעבוד. כולם עבדו קשה, ורק אביר לא עבד, וזה חרה לספרטק. הוא סירב להתחשב שהייתה לו נכות נפשית. הוא ניסה לעזור לו למצוא עבודה, אבל אביר היה אחוז בלהות. כל הזמן מלא חרדות ומפוצץ הכדורים".

     

    בצעירותו עם הכלבים האהובים
    בצעירותו עם הכלבים האהובים

     

    התחרו על אותה אישה

     

    "השוק הסופי היה כשסליבה נפטר וכמה חודשים אחריו ארנה, ואביר נשאר בחסות האחים שלו", אומרת מיכל. "הם אמנם היו מאוד קרובים זה לזה, אבל גם התחרו אחד בשני, למשל על הבחורה".

     

    את "הסיפור עם הבחורה" מדקלמים כולם. סיפור מדהים, כל כך מתאים לאחים. לאביר, מתברר, הייתה בצעירותו חברה. קשר עמוק ומיוחד. כשנפרדו, החליטה לעבור הלאה. רק מה, לאחיו ג'וליאנו. "וזה שבר את ליבו של אביר", אומרת קולצ'סקי. "הוא ראה את ג'וליאנו כבוגד, אפילו שזה קרה בגילאי העשרים שלהם". ההמשך אפילו הזוי יותר. "כעבור כמה שנים ספרטק נפרד בדיוק מאשתו, והיה בלונדון, ופתאום הבחורה הזו באה אליו, דופקת לו בדלת, מנסה להיות איתו. איכשהו זה הגיע לג'וליאנו שהגיע עד לונדון, וחתך את פרקי ידיו בדירה של ספרטק. רק אז כולם עלו על מטוס בחזרה לישראל".

     

    "המוות של ארנה היה מאוד טראומטי עבור אביר", ממשיכה רונית. "לא רק שכל חייו הוא די הזדחל אחרי האחים שלו, עכשיו לא ג'ול ולא ספרטק היו יכולים לדאוג לו, כי הם לא היו מבוססים כלכלית. בסוף ג'ול קיבל את הדירה של ארנה שם מתגוררת אלמנתו עד היום עם שלושת בניו. את הדירה של האב מכר אביר ואת הכסף חילק בינו לספרטק. את הדירה שאימו קנתה לו מכר ואכל את הכסף במשך השנים".

     

    להלוויה של ג'ול הוא לא הצליח להגיע, גם לא להלוויה של ספרטק. "כל כך התביישתי מול הקרובים שלנו מנצרת", אומרת רונית, כשהם שאלו אותי איפה אביר ולא ידעתי מה לענות". רונית ומיכל אומרות שכל השנים ניסו לשמור על הגחלת המשפחתית, אבל לא תמיד הצליחו. "אחרי הרצח של ג'ול", מספרת רונית, "ניסינו להתחיל להתקרב. אביר מאוד רצה להיות חלק מהמשפחה אבל לא רצה להעיק. באותן שנים הוא גר בסככות של בעלי מלאכה טובי לב משכונת הרכבת בתל־אביב, מסתובב עם עגלת סופר וחי מאיסוף בקבוקים ומתכות, שמספיקים לו לקצת אוכל ובעיקר לסיגריות וגראס".

     

    לא כאב לך עליו?

     

    "זו הייתה הבחירה שלו. הוא עשה כמה ניסיונות לגור בדירות ולהשתלב — אבל נפל בין הכיסאות. עכשיו, למשל, בימיו האחרונים, הוא נסע להחזיר 2,500 שקלים למישהו שהלווה לו לפני עשרים שנה. ערכי המוסר שלו היו בלתי נתפסים. הוא היה אומר: 'אני באתי מבית טוב, לא מהרחוב'. הוא אף פעם לא גנב. הוא לא חשב שלמישהו אכפת ממנו, אבל לאחים שלו היה אכפת ועל רקע זה היו להם הרבה מריבות. ג'ול רצה שיפסיק לעשן גראס, והוא סירב. לבית של ספרטק ורונית הוא היה מגיע מוזנח ומריח לא טוב, וספרטק אמר: 'אעזור לך להשתקם, אבל ככה אל תבוא'. והוא נעלב ולא בא יותר. יודעת למה הוא לא בא להלוויה של ג'ול? הוא סיפר שבעל חנות נתן לו כסף לנסוע ברכבת אבל הוא איחר, ואת ההלוויה הוא ראה באיזה קיוסק בטלוויזיה. על ההלוויה של ספרטק הוא בכלל לא ידע".

     

    "קורבן של החברה"

     

    התפנית התחוללה לפני שלושה חודשים. אביר מר התעייף. אולי הזדקן, אולי כבר רצה מקום קבוע ומשפחה. "לילה אחד אביר הגיע לג'ני, אלמנתו של ג'וליאנו, בחיפה", מספרת קולצ'סקי, "מלא בצקות, נראה מזעזע, וביקש מג'ני לקבל אותו לערב אחד, כי הוא פדה את הקצבה שלו במזומן, ופחד שאם יישן באיזה גן יגנבו לו אותה. ג'ני כל כך נבהלה שהתקשרה מיד למיכל, בת הדודה. מאז היא ואחותה אימצו אותו. "זו הייתה מחויבות משפחתית עבור דודה שלהן ארנה".

     

    "הוא היה אחרי אשפוז באילת בעקבות מחלת הלב, ולא הבין שמצבו גרוע", מספרת מיכל, "הוא היה כמו בן אדם שהרגע יצא מהג'ונגל. אישפזנו אותו בבית חולים הלל יפה בגלל שהיה חלש והיה לו קשה לנשום, והוא ברח. אחר כך מצאנו לו פה דירת חדר. פתאום גילינו אדם אחר, מעט יותר מאושר. פתאום הסיפורים נזלו ממנו והרגשנו את אובדן השנים. ישבנו ערב שלם והיה כל כך כיף. הוא סיפר שבאילת היה לו אוהל על החוף, ושבהתחלה הוא עבר מחורבה לחורבה עם איזה רוסי ואתיופי. אחר כך רונית של ספרטק אמרה לנו שהוא שינה את שמו לחיים כוח. הוא רצה חיים אחרים, זהות אחרת".

     

    את החודשים האחרונים לחייו הקדיש אביר לאיחוי הקשרים המשפחתיים. היה חשוב לו להשיג את הזמן האבוד. כך למשל ביקש מרונית, בת זוגו של ספרטק, את ספרי הפילוסופיה של ספרטק, והתרגש מתמונות שהראתה לו מהארכיון מימיו בלהקת "אישון כחול". "הוא היה באופוריה", אומרת רונית. "היו לנו שלושה חודשים מטריפים, עשינו הצלבות של סיפור חייו עם סיפור חיינו. הוא מעולם לא שכח פרט. הקול שלו ואופן הישיבה החזיר אותנו לחיים שלנו מפעם. באמצע היו בחירות, אז הוא סיפר ששלושים שנה לא הצביע וסיפר שהבטיחו לו קופסת מרלבורו אם יצביע למפלגה הקומוניסטית. היו לנו המון דיונים על הבחירות הנוכחיות. בסוף הוא הצביע למחנה הדמוקרטי.

     

    "הוא לקח תרופות ונראה שהתאושש, אבל בשבועיים האחרונים התחיל לעשן והשיעול וקוצר הנשימה חזרו. הייתה לו נשמה של מכור לעישון. הוא נסע עד אילת לקנות גראס וחזר בשישי באפיסת כוחות. רונית הלכה אליו בערב לבדוק מה שלומו כי הוא לא הרגיש טוב. הוא סירב ללכת לבית חולים, רק להתחבר למכונת חמצן. בשבת בבוקר מיכל עברה עם הכלבה, והדלת הייתה פתוחה. היא מצאה אותו על הכורסה, מת".

     

    על קברו הטרי הספידה אותו בת הדודה מיכל: "אביר יקר, שינית את שמך לחיים כוח, הלכת בכ"ח באלול, כאילו ידעת". אתמול בבית אמרה אחותה: "הוא היה קורבן של חברה מהפכנית, אידיאליסטית, שהקריבה את החיים הפרטיים לטובת מזבח הכלל. הילדים הפרטיים של ארנה — ג'ול, ספרטק ואביר - היו יפים וחכמים ומוצלחים, ותראי מה קרה איתם. המוות שלו הוא משל לכל העולם שהיה. וזה עצוב כי היו שם המון כוונות טובות ואידיאלים. הילדים שילמו מחיר כבד על רעיונות ההורים".

     


    פרסום ראשון: 02.10.19 , 20:34
    yed660100