געוואלד של ילדים
מאיפה צצו הילדים? / ספר קטן, סגול ולא הרואי שמצאתי בדואר לפני החג, תפס אותי ברגעים הפנויים במהלך ראש השנה, בין הארוחות המשפחתיות וכל השאר. הספר הקטן והחכם נקרא "מאיפה צצו הילדים" מאת אנדרס בארבה הספרדי, והוא מספר על 32 ילדים שצצים לפתע בעיירה בצפון־מזרח ארגנטינה, ונוכחותם הולכת וחותרת תחת שלוותה של העיירה.
האמת שהספר הזה בא לי בול מבחינת הנושא שלו, וגם כמעט השלכתי אותו על הטלוויזיה, כשאנקל טראמפ נראה עובר במסדרונות האו"ם בהתעלמות מופגנת מהנערה גרטה טונברג בת ה־16 משוודיה, שצצה גם היא מאיפשהו, כי לדבריה היא באה להעיר את העולם שנרדם לנוכח משבר האקלים שבו הוא מצוי.
וכששליט הג'ונגל הג'ינג'י התעלם במפגיע מגרטה הקטנה, עלו לי כל מיצי הקיבה מזיכרונות של רגעי ההתעלמות שחוויתי בילדותי ממבוגרים. כן, עד היום אני זוכר את עצמי היטב מסתובב עם עלבונות קטנים וגדולים שהתגברתי עליהם בעזרת ג'ולות זכוכית מפוצצות, שנתנו לי נקודת אחיזה כשהחזקתי אותן חזק ביד עד שיצא לי דם, או עם רובה גומיות מעץ שרציתי לירות בעזרתו בכל עולם המבוגרים הרעים, כדי להתגבר.
כן. דוד טראמפ מגלם תחושת סבבאיות של מבוגרים עם חליפות שמלאים מעצמם. אז נכון שאף מבוגר לא מת לשמוע דברי תוכחה מנערה, ועוד שוודית. אבל למרות זאת, לו יכולתי, הייתי פונה מפה לגרטה בשוודית של להקת אבבא ואומר ברצינות: תגידי לי מה לעשות ואני אעשה. לכבות את המזגן כדי שהעולם לא יתקרר? או לא להדליק את התנור כדי שלא יתחמם? כי לצאת לאנטארקטיקה ולהילחם על פגעי האקלים, קצת קשה לי בגילי.
המלך הוא עירום / אדם נוימן הוא יזם ישראלי צעיר, יוצא דופן ומוכשר שייסד את ווי־וורק, שהם חללי העבודה המודרניים שכאילו לקוחים מצד אחד מהסרט "1984", שם כולם יושבים שפוטים תחת עינו של האח הגדול, ומצד שני נראים כמו ילדים מ"מסיבת גן" בטלוויזיה של שנות ה־80. ווי־וורק עמדה להיות מונפקת בימים אלה בבורסה, וברגע של היבריס השוויץ נוימן שהוא יהיה הטריליונר הראשון בעולם.
אלא נראה שהקיבוצניק לשעבר (ואחיה של הדוגמנית עדי נוימן) קפץ גבוה מדי. ולמרות שהחל לשמור שבת בסופי שבוע כדי להוריד את האגו, שלדבריו היה מתמלא אצלו מראשון עד חמישי, הוא עזב לאחרונה את תפקידו כמנכ"ל ווי־וורק, שאיבדה קצת משוויה (הכל במיליארדים).
כן. אין ספק שלמבוגרים יש נטייה להתמלא מעצמם כשהם נתקלים בכסף, כוח ושליטה. ולכן מה כשגרטה הקטנה עשתה זה שהיא צצה עם "געוואלד של ילדים", ונראתה בול כמו הילד שצעק בסיפור של אנדרסן שהמלך באמת עירום. שניהם באו כדי להאיר לנו את החשיכה המבוגרת ומדושנת העונג שבה שקענו.
צעקותיה של גרטה יצרו אנטגוניזם כלפיה מצד טראמפ וחבר מיליארדריו. וזה שהיא מוגדרת כנמצאת על הרצף האוטיסטי, אז בכלל. כי זה גרם לרבים ואכזריים לצחוק עליה, כולל מטומטם אחד שאפילו כינה אותה זונה. אבל אי־אפשר היה להתעלם ממנה. גרטה הזיזה לרגע את צירו של העולם.
הזקנה מהקריות / ממרום גילי, כבר קשה לי להבין איך זה להיות ילד שצץ בעולם הנבזי הזה של 2019. אבל אני נעזר בספר "מאיפה צצו הילדים" שבו כתוב שילדים צצים בדיוק ברגע שמסתכלים עליהם. לפעמים לבד, ולפעמים בשלישיות או ברביעיות. מה שכן, בתוך עולם שסותם את הים שלו בפלסטיק ולא מגיב לשינויי האקלים ההיסטריים המאיימים לכלותו, אני לא יכול לשכוח משפט נבואי ששמעתי בילדותי בשוק של קריית־ים גימ"ל בשנות ה־50 המאוחרות.
הייתה שם זקנה בולגרית, מרוקאית או רומנייה, או השד יודע מאיפה, שהייתה מקלפת גזר ותפוחי אדמה, ובעודה יושבת ומקלפת מילמלה לעבר הילדים שצצו וגנבו לה חתיכות גזר מהסינר: "אם רק תאכלו ותשתו ילדים חזירים, אז מחר נמות". משפט כזה בערך, שלא יוצא לי מאז מהראש, כי הייתי בין הילדים האלה.
הפנס והילד / שני דברים בטוחים. הראשון הוא שעוד הרבה ילדים יצוצו ויתבעו את עלבונם על העוול שגרמנו, אנחנו המבוגרים, לעולם הזה. הדבר השני, בניגוד לדעה הרווחת, הוא שאוטיזם הוא לא תמיד מגבלה. אוטיזם יכול להיות בדידות גדולה ומצד שני גם כוח, נחישות, עוצמה, אהבת אדם ויכולת ללכת עם רעיון עד הסוף.
אז הילדה הזאת גרטה, שנמצאת על הרצף האוטיסטי, בתמימותה בטח אמרה לעצמה שהמבוגרים האלה היו לא מזמן ילדים, אז הם בטח "לא שכחו", וטעתה. כי אנחנו גם שוכחים וגם נהיים בסוף שכוחי אל.
וככה בחג, כשמגדלי הפיקוח בבן־גוריון נחו קצת מעוצמת העוזבים את הארץ לפני החג, רכבתי וזימזמתי לעצמי את השיר "פנס בודד" של הגששים על ההוא שהיה ילד, התבגר, וכמעט שכח את ילדותו. וחשבתי שאולי זה לא מקרי שדווקא עכשיו העזה גרטה להרים קול. כי משהו כבר מתחיל להימאס בעולם, כולל פה בארץ האדישה והקדושה הזאת, שלרבים בה נמאס כבר מכל הטריקים־דיקים של הרוצים להיאחז בשלטון בכוח. והנשיא טראמפ? במקום לעצור ליד הילדה המיוחדת הזאת, נציגת כל הילדים בעולם, ללטף את ראשה בחיבה, לקנות לה אפילו מגנום פיסטוק צונן, הוא התעלם ממנה כמו אחד שנתפס בגניבת רכב ומתעלם מהשוטר שבא לאזוק אותו.
הקשר בין אמון ואהבה / איפשהו קראתי (ולמדתי גם על בשרי), שכשמתרחש אובדן אמון בין אנשים, מתחיל סופה של האהבה. אז נדמה לי שהאמון שלנו בלשנות את העולם הולך ומתמוסס, ועל כן נזדקק לעוד ועוד ילדים שיצוצו מכל מיני חורים ויעזרו לנו לעשות את השינוי המיוחל. למשל, אני נזכר בילד ההולנדי שתקע אצבע בסכר המים כדי שהארץ השטוחה שלו לא תוצף, או בבויאן סלאט, ההולנדי גם הוא, שהמציא בגיל 18 פטנט לניקוי פסולת הפלסטיק בים שעומדת לסתום אותנו.
נדמה לי שכשאנחנו מפנים את הכביש לאמבולנס מייבב, מופיע בנו לפעמים חשש סמוי שמא האמבלונס בא לפנות בעצם אותנו. וכשאנחנו מפנים פסולת פלסטיק (מה שנקרא מִחזור), אנחנו רואים בזה תרומה לעולם. ומה קורה כשאנחנו לא עושים כלום? זו השאלה שהעלתה גרטה.
השחר שוב עולה / היה חג. נו בטח שהיה חג. ועוד יהיו. ואז באמצע שמעתי בצער על מותו הפתאומי של רוני פיטרסון, גיטריסט הבלוז הנהדר מהלהקה של שלום חנוך, שחי וניגן פה שנים, ועל העובדה שהמדינה סירבה בהתחלה לקבור אותו בארץ מכל מיני סיבותיה האנוכיות (הוא היה קתולי). הייתי נסער וכשקמתי בבוקר ביום השני לחג, חשתי שוב שאני חי בעולם של מבוגרים אטומים, אבל כיוון שעדיין לא פיניתי לגמרי את הילד שבי, ירדתי מרוב תסכול על קופסת שוקולד "השחר העולה" מרוחה על לחם.
וכן. אני עוד יכול למצוא את עצמי הולך ברחוב כמו סוכן חשאי אחרי מבוגרים שבגדו בילדותם, ואפילו (מתוך מרדנות ילדותית), לחצות מעבר חציה בהכי אלכסון שאפשר, בלי ששוטרת מבני־ברק תבחין בי. כן. הגעוואלד הפנימי הזה של הילדים נמצא בתוכנו לעולמים.
עד שהם צצו / ועכשיו, לסיום, בואו נתאושש וניזכר בשיר היפה והכי תמים בעולם של יפה ירקוני, ששרנו הרבה־הרבה לפני שגרטה צצה.
"כשהיינו ילדים, שיחקנו בחולות על שפת המים הכחולים / איבדנו דלי של פח וכף של פח עימם צנחה, נשרה דמעת ילדות של ילד מתייפח. דבר לא עוד... דבר לא עוד".
אז בשבועות האחרונים נזכרתי לפתע איך היינו נשכבים כילדים על החול בים אחה"צ, כשהאוויר הלך והתחמם ממש בנקודת הרתיחה, לפני שהופיעו המזגנים. ואיך כשמבוגרים (שמבסוטים מעצמם) חלפו לידנו וזרקו לנו לא פעם מילים ובעיקר הבטחות ענקיות עד השמיים, היינו מחייכים באושר גדול, כי לא העלינו בדעתנו שיום אחד כל זה ייעלם. עד? עד שיצוצו שוב הילדים.
לפנייה לכתב/ת 
