אבא הולך לאיבוד

שבועיים אחרי שאשתו ילדה את בתם, נאלץ דן מוסקוביץ, 36, מתל־אביב, לחזור לעבודה. חופשת הלידה שלו נגמרה, ולאט־לאט נעלמה איתה גם תחושת ההיי שאפפה אותו, מהרגע שבו נודע לו שהוא עומד להפוך לאב. "ראיתי את ההיריון כמשהו של שנינו, לא שאני סתם בא ללוות את אשתי בבדיקות", מספר מוסקוביץ, אב לתינוקת בת 11 חודשים. "אנשים, בעיקר נשים, הופתעו שאני כל כך מעורב. שאני יודע מה תאריך הלידה המשוער או באיזה שלב התפתחותי העובר נמצא. אחרי הלידה הייתי באופוריה. הבעיה התחילה כשחזרתי לעבודה. אתה פתאום מבין שזה לא שאתה עכשיו מגדל את הילד, אלא שאתה צריך לשלב את הגידול שלו יחד עם קריירה".

דן מוסקוביץ ובתו. "הרגשתי שאני לא יודע כלום" | צילום: תומי הרפז

באיזשהו מובן קינאת באשתך שנשארה עם הבת בבית?

"כן, יצא שקינאתי בזה שהיא איתה כל היום. בגלל שחזרתי לעבודה נוצר בין התינוקת לאשתי קשר חזק. היא הדמות הראשית שמגדלת אותה. היא מכירה אותה ומחוברת אליה יותר. ניסיתי להשלים פערים, אבל הרגשתי שאני לא יודע כלום, שאני צריך רק לסמוך על הטיפים שנתנו לאשתי. בכל דבר שעשיתי מול הבת שלי, שאלתי את עצמי אם זה מה שאני אמור לעשות".

פעם זה היה פשוט כמו שיר ילדים: אבא היה יוצא לעבודה, חוזר עם צאת הלבנה ומקווה שהוא עוד יספיק לראות את הילד ולתת לו מתנה. אבל היום לא בכל הבתים רק אבא אָמון על הפרנסה, ולא רק הנשים מחליפות חיתולים, מרתיחות מים למטרנה, קמות בלילה, מקלחות, מרדימות את התינוק ותוך כדי כל זה, לפעמים גם שולחות מיילים למשרד. הגבר החדש נהיה גם אבא מסוג חדש, שמרגיש יותר מאי פעם שהייתה פה לידה כפולה: האחת של הילד, והשנייה של מציאות אחרת, ואותה אי־אפשר להרגיע במוצץ.

הקשיים שממתינים לאמהות טריות כבר מוכרים ומדוברים ברובם, ויש להן יותר מענה - הן בדמות תשומת הלב שהן מקבלות מהמשפחה והן בדמות תשומת לב שאפשר לקנות: דולות, יועצות הנקה, יועצות מנשאים וקבוצות תמיכה. הסטרס של הגברים, לעומת זאת, תופח כמו שמרים, בחושך. "אחרי הלידה אף אחד לא מסתכל עליך ושואל, 'מה שלומך? קשה לך? אתה צריך משהו?' זה בכלל לא נמצא במודעות", אומר רועי (שם בדוי), 32, אב לבן שנה וחודשיים מאזור המרכז. "כולם מצפים ממך להיות התומך של אשתך, שומר הראש החזק. כי אם לה קשה, אז אני לא יכול לבכות עכשיו. וזה חבל, כי אם מישהו רק היה שואל אותי מה שלומי ונותן לי חיבוק, אולי היה לי יותר קל לתמוך גם באשתי".

זו לא רק תחושת הנחיתות מול האישה. הגבר, שהחברה מצפה ממנו להיות גיבור־על, מוצא את עצמו מפסיד פתאום לילד קטן. לתינוק. "תמיד רציתי ילד", מספר מיכאל (שם בדוי), 34, מתל־אביב, "בכיתי מאושר כשהוא הגיע, אבל שבועיים אחרי הלידה פתאום התחלתי להרגיש אחרת. הרגשתי שאשתי התאהבה בו, שהוא הפך לדבר הכי חשוב לה בעולם, ושאני כבר לא כל כך חשוב בעיניה. אני עדיין זוכר איך פעם, אחרי שהחזקתי אותו בעמידה, התיישבתי כי כאב לי הגב, והוא התחיל לבכות, הוא לא אוהב שיושבים איתו. אשתי צעקה עליי מיד, 'קום'. אמרתי לה שאני לא יכול, שכואב לי, אבל אותה עניין רק שהוא יפסיק לבכות".

אצל רם (שם בדוי), 35, אב לילד בן שלוש, זה הגיע למצוקה חמורה. "מהרגע שהילד שלי נולד, הרגשתי שאין לי מקום", הוא אומר. "בשלב מסוים אפילו הרגשתי שאני מגיע להתמוטטות עצבים. כל הבית היה על גחלים. הייתי יוצא עם דמעות בעיניים והולך לעבודה כל בוקר. ככה במשך שנתיים. הרגשתי שאני צריך תמיכה ולא יודע איפה למצוא אותה".

× × ×

החדשות הטובות הן שאבות טריים כבר לא צריכים להסתפק באיזה־מוטי־כלשהו מהמילואים שלהם, או בדף הפייסבוק של "אבא פגום", כדי להתעודד או ללמוד מה לעזאזל עושים עם התינוק שלא מפסיק לבכות. לאט־לאט נולדים בישראל מקצועות חדשים לחילוץ של אבות טריים מהמשבר, ולחילוץ המועקה שרוצה כבר לצאת להם מהבטן.

עופר רון, 33, הוא עובד סוציאלי המטפל באבות אחרי לידה באופן פרטני, ומנחה קבוצה של מעבר לאבהות במרכז הורים־ילדים גפן, השוכן ביפו ומופעל על ידי העמותה לקידום חינוך בתל־אביב יפו, בשיתוף עם העירייה. רק כשעמד בעצמו בחדר לידה הבין עד כמה המצב הזה שביר גם עבור גברים. "ניסיתי לפתוח קבוצה לאבות לגיל הרך והם נמלטו ממני ברגע שהתחלתי לשאול שאלות. רק אחרי שהבת שלי נולדה, לפני שנתיים וחודשיים, קלטתי שהידיים שלי, שהיו בצבא ומשחקות כדורסל, מחזיקות עכשיו משהו ממש רך וקטן. ראיתי איך אני עוטף אותה מבלי למעוך אותה והרגשתי שהלב שלי נמס כשאני נוגע בה, אבל פתאום גם קלטתי שיש לי חרדות. למשל, היא נולדה עם צהבת והייתי בחשש מזה. התחלתי לפגוש יותר ויותר גברים במרכז שאני עובד בו, והבנתי שיש צורך להקים קבוצה שתעזור לאבות להתמודד עם קשיים. כשהקמתי את הקבוצה לפני שנה נרשמו אליה עשרה גברים. עכשיו יש לנו כבר רשימת המתנה".

מה עושים במפגשים האלה?

"המטרה היא לחבר בין האבא לאבהות שלו, לזוגיות שלו ולילד שלו. יש עשרה מפגשים, ובכל מפגש משתתפים בין שבעה לתשעה גברים, כי אני רוצה שיהיה זמן ומקום לכולם להתבטא. גברים לא נוטים לספר על מה שקורה להם, אבל השיח הרגשי בקבוצה הזאת הוא השיח הכי מואץ שראיתי בקריירה שלי. הם מגיעים מאפס למאה בכלום זמן. אני שומע מהם על התרחקות מחברים, על דיכאון בעקבות ריבים, על חרדות שמציפות אותם. כשמדברים במפגשים על הורים ועל זוגיות, יש הרבה דמעות. בפגישה האחרונה שמעתי מישהו אומר למישהו אחר, 'אהבתי שבכית'. גם אני התרגשתי שם עד דמעות, ואם לא הייתי בתפקיד הייתי בוכה". 

יובל אלפנט, 34, אב לילדה בת שלוש וחצי, מגדיר את עצמו כ"מלווה אבות". אם אצל רון, האבות שבאים אליו מתכוננים לריצה למרחקים ארוכים, אצל אלפנט מדובר בספרינט. מפגש בודד, אחד על אחד, עם טיפים לאבא וטיפ למלצרית. "אני יושב עם האבא על כוס בירה בפאב הכי זורם וכיפי ועורך איתו שיחת ליווי וייעוץ אבהית. אנחנו מדברים על זה שהוא לא מכיר מודל אבהי שהוא היה רוצה להיות כמוהו, כי אבא שלו היה עסוק בפרנסה ובסידורים. הוא לא היה בבית, ואם כבר דיברו עליו זה היה במשפטים כמו, 'חכה־חכה שאבא יחזור הביתה'. זה לא האבא הנוכח והמעורב רגשית של היום".

פגישה אחת מספיקה להם?

"אני מציף בה דברים מטורפים, ואם צריך יותר מפגישה אחת, אני גם מדבר איתם בטלפון או עוזר להם בהמשך".

לפני עיסוקו הנוכחי, אלפנט היה יזם ומתווך דירות. "השינוי הגיע אצלי כשבת הזוג שלי דחפה שנתכונן ללידה. לקחנו כל קורס שהציעו לנו: קורס הכנה ללידה, קורס עיסוי לתינוקות, שחייה, כל מה שאפשר. גילינו שהורות זו חוויה שונה לגמרי ממה שהכינו אותנו אליה. הציגו אותה כחוויה מתסכלת, אבל אחרי שזוהר נולדה דווקא הרגשנו רגועים וידענו להתנהל גם עם התסכולים. כל המשפטים שאמרו לנו, כמו 'תשכחו מהחיים שלכם' התגלו כלא־נכונים בשבילנו. היינו יוצאים לפאבים כשזוהר במנשא. אנשים לא הבינו איך הולך לנו כל כך טוב. ראינו שהמון אנשים מתחילים להתייעץ איתנו, ואז חשבנו שיהיה טוב להתמקצע. הלכתי לקורס דולות, והחלטתי שאני מתמקד בצד האבהי. בהתחלה היה קשה להגיע לאבות. אפילו ניסיתי לדוג אותם ברחוב. אמרתי לגברים שפגשתי שאני מלווה אבות, שזה מקצוע חדש, שיבואו לשמוע. לאט־לאט זה קרה".

איך מגיבים בסביבה שלך כששומעים מה אתה עושה?

"לא הרבה אנשים יודעים איך לאכול אותי, אבל אחרי כמה דקות מבינים את הצורך במקצוע הזה. הרבה פעמים אני שומע מגברים מבוגרים, 'איפה היית כשאני הבאתי ילדים?'"

× × ×

התמיכה באבות במצוקה לא נשארת רק בשוק הפרטי ורק כיוזמה גברית. הסנונית - אולי החסידה - הראשונה לעניין של המדינה בתחום מגיעה מבית החולים קפלן ברחובות, שם החלה לפעול לפני ארבעה חודשים סדנה לליווי אבות טריים. הגתה אותה אסתר נקש, מנהלת הסיעוד בחטיבת המיילדות והנשים בבית החולים. "יום אחד הייתי במחלקה וראיתי בעל הולך בפרוזדור אחרי שהילד שלו נולד, ואומר לעצמו, 'אני לא יודע מה מחכה לי'", היא מספרת. "פתאום חשבתי לעצמי, למה שלא נעזור לו ולאבות אחרים להבין? יזמנו מפגש חד־פעמי לאבות אחרי לידה, שמתקיים לפני שהאמא והתינוק משתחררים מבית החולים. רצינו שיהיה לאבות מקום שבו הם יוכלו להציף חששות ואי־הבנות, ושבו נוכל לתת להם ידע וכלים להתמודד עם המצב החדש".

לכל מפגש כזה מגיעים כעשרה גברים. לנשים אין כניסה, פרט לעובדות הסוציאליות שמנחות את המפגשים. "אנחנו מדברות עם האבות על מקומו של הגבר בתקופה הזו, על השינויים בזוגיות והצורך לשמור עליה, על השינויים הפיזיולוגיים, ההורמונליים והרגשיים שהאישה עוברת, וגם על סימפטומים של דיכאון אחרי לידה אצל נשים וגברים", מספרת אנה זלקין, אחת המנחות. "מעניינות אותם בעיקר שאלות סביב הורות והמקום שלהם בטיפול בתינוק. חלקם אומרים שקל להם לטפל בתינוק, אחרים אומרים שלנשים זה יותר טבעי ו'מה אנחנו כבר יודעים'".

מי מגיע למפגשים האלה?

"מגיעים אלינו מכל הקהלים. צעירים ומבוגרים, דתיים וחילונים, מעדות שונות", אומרת קרן זילבר, שותפתה של זלקין להנחיית המפגשים. "הם משתפים איך נהוג להתנהל במשפחות המוצא שלהם. בלא מעט מפגשים אנחנו שומעות משפטים כמו: 'סוף־סוף חושבים גם עלינו'. נוצרת אחוות גברים, עם שיח פתוח, ואנחנו עוזרות לכוון".

"נשברה לנו סטיגמה לגבי היכולת של גברים לשתף", מוסיפה זלקין. "גברים יכולים ויודעים לדבר על הרגשות שלהם. קרה לנו גם שהיינו צריכות לעצור את השיח כי היה בו אובר־שיתוף".

זילבר: "באופן אישי, אני מרגישה שאני נחשפת לעולם חדש. לראות איך זה בעיניים של אבא, של גבר אחרי לידה. לא חשבתי על איך בעלי הרגיש אחרי לידה ועל איך זה מרגיש להיות אבא".

אחד הנושאים הבולטים שעולים במפגשי התמיכה השונים, הוא המשבר שחל בזוגיות בעקבות ההורות. "בריבים שמתפתחים אחרי הלידה פתאום הגברים לא מכירים את בנות הזוג שלהם", אומר רון. "או שאתה לא רוצה סקס, כי פתאום היא השתנתה. מספיק שעמדת בצד הלא־נכון בזמן הלידה, ואתה רואה דברים שמקשים עליך אחר כך לשכב איתה. יש גם כעס על בת הזוג, אבל העיסוק הוא בעיקר בבדידות ובקושי להתחבר אליה מחדש. יש געגוע לזוגיות ורצון לשקם אותה. זה סוג של אובדן ואֵבל על מה שהיה. צריך לנסות להחיות את הקשר בדרך אחרת, כי הוא כבר לא יהיה אותו דבר".

סער (שם בדוי), 30, אב לתינוק בן שנה, השתתף בקבוצת אבות אצל רון. "יש תחושה שכל צד מפליג למקום אחר", הוא אומר.

"לך ולאשתך יש תפיסות שונות לגבי מה נכון לתינוק. העייפות משפיעה על שניכם והופכת כל ויכוח ליותר קשה, גם כשאתם זוג טוב, כמו שאני מחשיב אותנו. יש קוד אתי שקובע שלא חושפים את מה שנאמר במעגל אבות, אבל לפעמים אני אומר לאשתי מראש על מה אני הולך לדבר שם. היו כמה פעמים שהיא עיצבנה אותי לפני שיצאתי למפגש, והיא שאלה אותי אם אני הולך לדבר על זה שם. אמרתי לה, 'תהיי בטוחה שכן'. זה המקום לסגירת חשבונות".

אלפנט מנסה ללמד את הגברים איך לדבר עם הנשים שלהן. "אישה צריכה לתת לגבר להיות נוכח בתא המשפחתי בדרך שלו, לא שהיא זו שתקבע איך להחליף חיתול, איך להאכיל ולהרדים", הוא מסביר. "הגברים שאני נפגש איתם מבינים שהנשים שלהם צריכות לדעת את זה, אבל הבעיה היא שהם לא יודעים איך לתווך את זה בשיחה, בטח בשלב שהיחסים בבית כל כך טעונים. הגבר חייב תמיכה וליווי בתהליך הזה".

נשמע הגיוני. ועדיין, האבות שמגיעים למפגשי התמיכה הללו נתקלים לפעמים בהרמות גבה. רועי, שהשתתף במעגל אבות אצל רון, מספר שהחברים שלו חשבו שמשהו אצלו השתבש. "זה נראה להם מוזר שאני הולך לקבוצת גברים. מבחינתם זה דבר שמאוד פוגע בתדמית הגברית, בגבר־גבר הזה שלא מדבר על הרגשות שלו, אבל אני הרגשתי נורא בנוח לשתף. לא היה שום דבר שהביך אותי או לא היה לי נעים".

וזה עזר לך?

"כן. בזכות הקבוצה הצלחתי לדבר עם אשתי על הלידה הקשה שהייתה לנו ועל איך זה היה בעיניים שלי. לפני זה הרגשתי לא נעים בכלל שאני מרגיש כמו שאני מרגיש, כי היא זו שילדה, אבל אני עמדתי לידה וראיתי אותה נקרעת. זה לא דבר פשוט להתמודד איתו, וגם לא הדברים שצצים אחר כך. אחרי הקבוצה, הרגשתי שיש לי מקום בזוגיות".

מתן בר־ריסקין, 32, מיפו, הוא עובד סוציאלי, שדיבר על עצמו לא פעם בהדרכות שקיבל במסגרת עבודתו, אבל לאחר לידת בנו השני, הרגיש שזה לא מספיק לו והלך כמשתתף למעגל אבות. "זו תקופה קשה ולא בושה לבקש במהלכה עזרה. במפגשים הצלחתי להבין מה אנחנו רוצים מהזוגיות ומגידול הילדים. הבנתי שזה בסדר שאני רוצה גם חופש לעצמי וגם לבלות רק עם אשתי לבד. להחזיר קצת את הדברים למה שהיו פעם ולבנות מחדש את האינטימיות". 

האינטימיות והזוגיות של סער השתקמו בעקבות המפגשים. "מישהו בקבוצה סיפר שהוא הולך לטיפול זוגי, אז אמרתי לאשתי, ‘למה שנלך לטיפול כזה רק בגיל 50, כשנהיה על סף משבר? בואי נלך עכשיו, כשקשה וכשאנחנו צריכים את זה’. זה כלי טיפולי משלים שאני מאחל לכל זוג צעיר, והקבוצה הייתה מגדלור שעזר לי לנווט, פורום של אנשים זרים שממש מבינים אותך. רק עכשיו, שנה אחרי הלידה, אני סוף־סוף מרגיש שהעניינים מתחילים להתייצב".

מתן בר־ריסקין ובנו. "זו תקופה קשה ולא בושה לבקש עזרה" | צילום: יובל חן

× × ×

עבור רוב האבות המשבר הוא בור, עמוק יותר או פחות, שאפשר להיחלץ ממנו, אבל עבור אחרים נפערת תהום. לא מדובר בדכדוך, גם לא בעצב, אלא בהפרעה, בשיתוק נפשי של ממש. לתהום הזאת קוראים דיכאון לאחר לידה. לפי המחקרים, בין חמישה לעשרה אחוזים מהגברים אחרי לידה יסבלו ממנו. עירד (שם בדוי), 40, אב לשלושה, הוא אחד מהם. "אני מבין שאין חרטות, שילדים זה לא דבר שאפשר להחזיר לחנות, וזה מעציב אותי", הוא מודה. "כבר אחרי הלידה הראשונה התחלתי להרגיש סטרס גדול, אבל לפני שנה, אחרי הלידה השלישית, הרגשתי שאני ממש לא עומד בזה. נשברתי. עכשיו אני בקושי מצליח לדבר עם אשתי. אני מרגיש כבר לא רלוונטי. עשיתָ את שלך כשהכנסת להיריון, וזהו, רוץ לעבודה שלך. כשהיא מיניקה, אני מרגיש שזה גורם לה להסתכל על הילד כאילו הוא רק שלה. היא רכושנית כלפיו. אני שמח ועצוב מהילדים שלי בו־זמנית. הם ממלאים אותי, אבל מרגע שהם הגיעו, הכל השתנה".

כמו נשים, גם גברים שלקו בדיכאון קיצוני אחרי לידה מופנים לבתי חולים פסיכיאטריים, "אבל על כל תשע נשים שמגיעות אלינו עם דיכאון לאחר לידה, תמצאי גבר אחד", אומר ד"ר ישראל קריגר, מנהל מערך הטיפול בדיכאון בבית החולים שלוותה. "צריך לקחת בחשבון גם שגברים באים פחות, כי אצלם הבושה יותר גדולה. בזמן שעל האמא יגידו, 'מסכנה, עברה לידה', על גבר כזה יגידו, 'מסכנה אשתו, לא מספיק שקשה לה עם הלידה, היא אפילו לא מקבלת תמיכה מבעלה'. לפעמים אפילו יגידו שהוא עושה את עצמו חולה כדי להתחמק מהתפקיד שלו. אני זוכר שהגיע לכאן אבא טרי, שאשתו והמשפחה שלו כעסו עליו בטענה שהוא בורח מאחריות. היה צריך להסביר להם שהוא לא עושה קונצים, אלא נמצא בדיכאון".

ואיך מטפלים?

"כשלא מגיבים מספיק לתרופות, משתמשים לפעמים גם בנזעי חשמל. אבל זה קורה רק במקרים קיצוניים, כי אצל רוב האנשים הדיכאון לא עד כדי כך קשה".

לביא (שם בדוי), 41, אב לשניים, סבל אחרי לידת בתו השנייה מדיכאון עמוק. "קיבלתי בום. אמרתי לעצמי שהרסתי לעצמי את החיים ושאני לא מבין איך אני בכלל אחיה. נראיתי כמו רוח. יש תמונות שלי שאני מחזיק את התינוקת עם פרצוף תשעה אב. עלתה לי אפילו מחשבה איך אני מעלים אותה. איך אני נפטר ממנה בלי שיידעו מזה. אחרי זה כבר לא הצלחתי לתפקד. הרגשתי שהחיים הם סיוט. כל דבר היה אופרציה, אפילו ללכת למכולת. פשוט לא הצלחתי לעשות כלום וזה הרגיש כמו התקף חרדה אחד ארוך. אמא שלי באה לעזור לנו, והיא ואשתי התחילו לריב כל הזמן על הטיפול בתינוקת. הייתי תקוע באמצע, וזה מה שדחף אותי סופית ללכת לטיפול".

הפסיכיאטר ד"ר אילן טל, מנהל מרכז ד"ר טל לתמיכה רגשית ונפשית, מספר כי נתקל באבות אחרי לידה שהרגישו שמותם עדיף על חייהם. "ראיתי גברים במצבים אובדניים שלא זוכים לאמפתיה מצד האישה. חלקם מתחילים לבכות בלי שליטה ושואלים איך זה קרה להם. חלק מהאבות לא רוצים לצאת מהמיטה. אנשים אומרים, 'אני איש חזק, הייתי מנכ"ל של חברה'. אחרים אומרים שזה משהו שאמור לקרות לאישה". 

ומה עושים?

"זה נורא תלוי באדם. יש אנשים שאני מדבר איתם והם מתחילים תוך שבוע להרגיש יותר טוב. יש גם טיפול תרופתי כמו ציפרלקס, או קלונקס שמסדרים את העניינים לכמה ימים". 

ולפעמים, התרופה הכי טובה היא הזמן. תשאלו את שלומי שבן. "כשהילד שלי נולד חיכיתי להרגיש את האהבה הקוסמית ששמעתי עליה כל כך הרבה", סיפר הזמר ל"7 לילות" לפני שנה. "פראזות כמו 'עוד חדר בלב', 'לאהוב מישהו יותר מאשר את עצמך', 'פתאום הכל מקבל פרופורציות!' הן חלק מהפולקלור שאני, כמו כולנו, גדלתי עליו. זה לא קרה. קרו דברים אחרים. אשמה, לחץ, בלבול ובעיקר תחושה לא נעימה שמשהו אצלי כנראה לא תקין רגשית. התחלתי לדבר בזהירות עם אבות אחרים ולאט־לאט נחשפתי לסיפורים דומים בדרגות שונות - את חלקם לא ניתן לפרש בשום דרך אחרת, פרט לדיכאון אחרי לידה.

"זה נשמע כמעט מתפנק להגדיר את זה כך, כי בתור התחלה לא אתה הוא זה שנשא היריון, יָלד, וכעת נאלץ להתמודד עם שינויי הגוף וסערת ההורמונים, אבל זאת תופעה קיימת. היום, שלוש וחצי שנים אחרי, קשה לי לשים את האצבע על הנקודה שבה הדברים השתנו. מתי בדיוק האימה המוזרה ההיא התפוגגה, ואת מקומה תפסה אהבה. זה קרה לאט, חיוך אחרי חיוך, מילה ועוד מילה, ועם הרבה מגע. זאת העצה הכי טובה שקיבלתי בזמנים המבלבלים ההם - לגעת בילד כמה שיותר. היום אני צריך להתחנן לחיבוק, ואפילו מזה אני נהנה. אני לא חושב שיש פעם אחת שהילד שלי קורא לי 'אבא' ואני לא מחסיר פעימה. זה משהו שלא התרגלתי אליו, ואני מקווה שאף פעם לא אתרגל".

yaara.yaakov@gmail.com