הממוצע העולמי עומד על 6.2 מעשי רצח בשנה לכל מאה אלף תושבים. השיא שייך לאל־סלבדור, עם כ־62 מעשי רצח לכל מאה אלף תושבים. בטורקיה 4.31, בלבנון 4, ובישראל 1.36. ארה"ב תופסת את המקום הראשון במערב, עם 5.3 לכל מאה אלף.

המספרים הללו מטעים, משום שבכל מדינה יש פערים בין אזור לאזור ובין קבוצה אתנית אחת לשנייה. כך, למשל, למעלה מחמישים אחוז ממקרי הרצח בארה"ב מתבצעים בקרב שחורים. מדובר בכ־21 מקרי רצח לכל מאה אלף. ובישראל: הרצח בקרב הערבים הוא פי 6.8 מאשר בקרב היהודים.

אין בנתונים נחמה. משום שערביי ישראל הם אזרחי ישראל. וכשהם רוצחים ונרצחים, זו לא בעיה שלהם. זו בעיה של כולנו. אפשר גם להניח שיש פערים בתוך ערביי ישראל עצמם. ועדיין, זו בעיה של ישראל. ובחודשים האחרונים היא הולכת ומחמירה.

המדינה יכולה לפעול. עניין של חינוך. כך, למשל, רצח נשים בקרב יהודי אתיופיה ירד באופן דרסטי, כמעט לאפס, בקרב העלייה הוותיקה, שהגיעה ב"מבצע משה". השיעורים עדיין גבוהים בקרב גלי העלייה הפחות ותיקים. זה אומר שהאינטגרציה עובדת. לא בכל תחום יש צורך בדבקות בערכים תרבותיים של הקהילה האתנית, הדתית או ארץ המוצא. מעמד האישה, למשל, הוא אחד התחומים העיקריים שמצביעים על אינטגרציה. ולעומת זאת, לדבקות במסורת תרבותית של נקמת אדם, או "כבוד", בעיקר כבוד גברי, או "כבוד המשפחה", יש מחיר גבוה. למדינה יש אחריות. אבל גם מנהיגי הקהילה — הפוליטיים, הדתיים, החינוכיים — נושאים באחריות. רב־תרבותיות היא רעיון לא רע, אלא אם כן מדובר במתן לגיטימציה למסורות קנאיות.

רוב ערביי ישראל בחרו בהשתלבות ועוברים תהליך ישראליזציה. אבל רוב המנהיגות הפוליטית שלהם, וחלק מהמנהיגות הדתית, דוגמת מנהיג הזרם הצפוני שייח' ראאד סלאח, מעדיפים התרסה ובדלנות. כשהם מדברים על "האינטרס הלאומי", הם מתכוונים לאינטרס פלסטיני, לא הישראלי.

כך שלא ברור על מה ולמה מחרימים הח"כים הערבים את ישיבת הפתיחה של הכנסת היום. במקום לקחת אחריות הם בורחים ממנה. במקום לעודד התגייסות צעירים לשירות קהילתי, הם קוראים למתגייסים "מצורעים". במקום לשתף פעולה עם המשטרה בפעולות מניעה ובהקמת תחנות — הם מפגינים נגדה. במקום לראות בשוטרים שותפים, הם הופכים אותם למשת"פים. כך שלערביי ישראל יש זכות להפגין נגד השיעור המוגזם של מקרי הרצח במגזר. אבל באותה הזדמנות הם צריכים להפגין גם נגד המנהיגות שלהם. היא זו שמפקירה אותם. היא זו שמתנגדת למאבק משותף ולאחריות עצמית. הכדור בידי המנהיגות הערבית, ועד שהיא לא תחליט על שיתוף פעולה ולקיחת אחריות — לטובת ערביי ישראל — אין סיכוי שנגיע לשינוי.