מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה האיראניים, קאסם סולימאני, מכיר היטב את מערך המל”טים של חיל האוויר. השבוע הוא חשף שגם הם מכירים אותו. בראיון לרשת טלוויזיה איראנית סיפר סולימאני כי בשנת 2006, במהלך מלחמת לבנון השנייה, ישראל ניסתה לחסל אותו באמצעות מל”טים במרכז ביירות. "מל"טים של ישראל ריחפו מעל ראשינו בדאחייה ועקבו אחר כל התנועות באזור. באחד הלילות החלטנו לעבור לבניין אחר לא רחוק משם ואז ישראל תקפה. הייתי עם נסראללה ועם עימאד מורנייה. יצאנו שלושתנו לרחובות החשוכים לחלוטין, רק הרעש של כלי הטיס הישראליים נשמע. אני ונסראללה ישבנו מתחת לעץ כדי לחמוק מהריגול, וחיכינו למורנייה שישוב עם מכונית. המל"טים התמקדו בנו ובמכונית בכל הזמן הזה שבו עברנו ממחבוא אחד לשני".
אפשר רק לדמיין את המתח של מי שחיפשו על המסך שלהם תמונה בה יופיעו שלושת האסים הגדולים של המלחמה ההיא. הלחץ הזה הוא חלק יומיומי מהעבודה באחד מהתפקידים החשובים בצה”ל כיום - מפעילי מל”טים. מתוך קרונות ממוזגים הניצבים בטוחים על הקרקע, הם ממריאים מדי יום למגוון משימות מסמרות שיער, החל מאיסוף מודיעין וליווי כוחות חי”ר ועד - כך כאמור על פי פרסומים זרים – תקיפות מסוגים שונים. אבל הריחוק הפיזי של אותם מפעילים מזירת ההתרחשויות אינו הופך את משימתם לקלה יותר מהפן הנפשי. לפעמים אפילו להפך: המפעילים צופים בשידור חי ובבהירות חדה בשדה הקרב, כולל בכל זוועותיו. כך שעות על גבי שעות, יום אחרי יום. מבצעים. סיכולים ממוקדים. מטענים. הרוגים. פצועים. והם חלק בלתי נפרד מכל זה.
אם טייסי חיל האוויר הישראלי הם הקרם דה לה קרם, מפעילי המל”טים הפכו בשנים האחרונות לחלק מהקרם הזה. ה”מפעילים” הם קצינים שהחלו את דרכם בקורס טיס ולאחר שנשרו ממנו עברו הכשרה ארוכה והוצבו באחת מטייסות המל”טים של החיל. מדובר באנשים איכותיים, בעלי מוטיבציה גבוהה, כאלו שיודעים לעבוד במערכת. אלא שלהשפעה הפסיכולוגית לפעילותם השוחקת אין היסטוריה - אף אחד לא יודע איזה מחיר הם ישלמו בעתיד. לחץ, חרדה ומתח בתנאי קרב סביב השעון הם מתכון לשחיקה ופגיעה נפשית גם כשהמשמרת של מפעילי המל”טים נגמרת.
באחד מימי השיא של תקופת הסיכולים הממוקדים בעזה בתקופת האינתיפאדה השנייה, מצא עצמו ב', לשעבר מפעיל מל"טים בחיל האוויר, בעוד משמרת מתוחה בקרון ההפעלה שממנו הוא מפעיל מטוס. "התפקיד שלי היה לנקות את הציר, לוודא שאין עליו חפים מפשע לקראת הסיכול", הוא נזכר. "סרקתי את הציר ואמרתי, 'הציר נקי, רשאי ביצוע'". ב' וידא שאף אזרח בלתי מעורב לא נמצא בסביבה.
"הרגנו את הבן אדם הרע", הוא מסכם את הפעולה, אבל מסביר מה התרחש אצלו אחריה. "תמיד כשאתה יוצא מהקרון אחרי משימה כזו, אחרי שעה אתה מקשיב לחדשות ושומע שקרה משהו, שרק אתה יודע שאתה קשור אליו", הוא ממשיך. "הפעם הודיעו: נהרג ילד בעזה. כבר הייתי בדרך הביתה, אבל עשיתי אחורה פנה, וחזרתי לטייסת בלי שמישהו ביקש ממני. כולנו התכנסנו, כולל מפקד הטייסת, הסתכלנו עוד פעם ועוד פעם על הסרטים, ו־וואלה, לא רואים את הילד. איך שאתה לא מסובב את זה, פעלנו הכי טוב, וההחלטה שלי הייתה נכונה. ולמרות זאת, אתה מרגיש זין ולא ישן בלילה. זו באסה כללית כזו, כי בסוף לא יכולנו לעשות משהו אחרת. זה התפקיד שלי ולזה הכשירו אותי, והכשירו אותי טוב. אבל כשבן אדם מסתתר מתחת לבית מסוים, אין לך מצלמות רנטגן כדי לראות אותו. יש טעויות שהן טעויות אישיות, מקצועיות, ויש טעויות כאלה, שהן תחת הנסיבות. כך או כך, אתה מרגיש לא טוב עם עצמך".
ביקשת עזרה אחרי האירוע?
"במקרה הזה באתי למפקד שלי ואמרתי לו, 'שמע, אני מרגיש חרא'. ישבנו על כוס קפה ודיברנו. אם הייתי רוצה, היו יכולים לשלוח אותי לפסיכולוג, אבל לא הגעתי לרמות כאלה".
גם מפעיל המל"טים א', שעדיין משרת כמילואימניק, השתמש במנגנון ההדחקה כדי להתמודד עם המראות והתחושות שעברו עליו במהלך מבצע צוק איתן. הוא היה בקרון ההפעלה במשך 50 ימי לחימה מורטי עצבים, מבצע משימה אחרי משימה. "בצוק איתן היה לי מאוד חשוב לא לפתוח חדשות", הוא מספר. "בסיטואציה של מלחמה אנחנו עובדים במשמרות צפופות – חמש שעות בתוך הקרון, חמש שעות בחוץ. כשאתה יוצא מהקרון אתה חוזר פתאום לעולם, והעולם הוא מרכז הארץ, ולא קורה בו כלום. הופ, יצאת מהמלחמה. בגלל זה העדפתי לא לראות חדשות, כי הפחד שלי היה שהרגש ישפיע על ביצוע המשימה", ממשיך א'. "הרגש הזה יכול להגיע מאמא ישראלית שבוכה על הבן שלה שנהרג, או להפך, מתמונות מהשטח בעזה. באמצע המלחמה, המחשבה לעומק על מה קורה היא לאו דווקא נכונה. אני לא יכול לחזור לקרון עם רגשות מוצפים ולצפות מעצמי להיות טוב בביצוע המשימה. ההדחקה טובה יותר להתמודדות בזמן אמת. אני מבין מה עשיתי, אני מבין שזה היה נדרש ושקשה לי עם זה, ואני משתדל לחשוב על זה כמה שפחות".
ואחר כך?
"זה לא פשוט. אתה קצת לבד, זה מצב מאוד עדין. זה רץ בראש וקשה לשוחח על זה כי אנחנו במערכת צבאית, שבסופו של דבר עושים בה את מה שצריך לעשות. השיח על מחשבות ורגש הוא רק למישהו שממש צריך את זה, למי שנכנס לפינה, לבעיה. מי שנמצא בתחום האפור, חוזר עם זה הביתה".
קיבלת במהלך השירות סיוע נפשי?
"לא. הדבר היחיד שקיבלתי זה מפקד טוב, שאחרי הפעם הראשונה שבה הייתי חלק ממבצע שבו הייתה פגיעה בבן אדם לקח אותי הצידה ואמר לי, 'לך הביתה, תחשוב על זה, תן לזה מקום'. אבל זה היה חריג. אין התמודדות אמיתית עם העניין הזה. הסטנדרט הוא שתיקה רועמת".
× × ×
כל מפעילי המל"טים שעימם שוחחנו לא דיווחו שפנו לקבלת עזרה נפשית, אולי בשל העובדה שפוסט־טראומה היא לא פגיעה חיצונית וברורה. הדבר נכון במיוחד במקרה של המפעילים, אנשים שלא ירו עליהם, והם מעולם לא ראו חבר פצוע שותת דם. ובכל זאת, הכמות האדירה של משימות שבהן משתתף מפעיל לאורך הקריירה, וההחלטות הקריטיות הרבות שהוא מקבל במהלכה, הופכות את התפקיד הזה לכזה המועד לפורענות.
גם מ', מפעיל מל"טים שהשתחרר לאחרונה משירות מילואים, לא פנה לפסיכולוג. "אני לא יודע מה יותר בריא, לפתוח את זה או להדחיק", הוא מספר. "בסוף לצבא יש משימה, וחיילים טובים עסוקים בביצוע המשימה הזו. מנגנון הדחקה זה לא באג במערכת, זה פיצ'ר מאוד חשוב. יוצא לי לחשוב על המשימות האלה מדי פעם, אלה דברים שאתה הולך איתם הביתה".
מעבר למשימות הקשורות באויב, מ' זוכר היטב דווקא חוויה קשה של דוּ"צ, ירי של כוחותינו על כוחותינו. "היה מקרה שהתחלתי את המשימה בתדריך של המח"ט, שהודיע לכוח שאותו ליוויתי (מהאוויר, באמצעות המל"ט – א"א), שיש כוח מְאגֵף, שבהמשך ייכנס לטווח הראייה שלהם מצד ימין. שלוש שעות אחר כך, כשהכוח הזה הגיע ולמרות התדריך, פתחו עליו באש. ואתה רואה את הכל מלמעלה. הקצין השני שהיה איתי בקרון צרח בקשר, 'אתם יורים על כוחותינו!' אני לא יודע אם היו שם הרוגים, אבל ללא ספק היו פצועים. כי בסוף המשימה, במקום להמשיך וללוות את הכוח, ליווינו מסוק פינוי שנחת בשטח כדי להוציא משם נפגעים".
הדחקה, כך מתברר, היא הסטנדרט בכל מה שנוגע לתחום הכלים הבלתי מאוישים בחיל האוויר הישראלי. בהתחלה קראו להם מל"טים (מטוסים ללא טייס), אחר כך כטב"מים (כלי טיס בלתי מאוישים) והיום כטמ"מים (כלי טיס מאוישים מרחוק) - אך לאורך כל הדרך העדיפו לדבר עליהם כמה שפחות. גם כעת, כשמערך המל"טים תופס את הנפח המרכזי בפעילות חיל האוויר, מעט מאוד ידוע על מגוון היכולות והמשימות שלו. כך למשל, בהודעות לתקשורת לאחר תקיפות מהאוויר בעזה, מסתפק עד היום דובר צה”ל בלמסור שאת הפעולה ביצע “כלי טיס”, מבלי לציין האם מדובר במל”ט, מטוס קרב או מסוק. על פי פרסומים זרים, חיל האוויר מפעיל בעזה מזה זמן רב מל”טים חמושים, שמסוגלים להשמיד מטרות על הקרקע.
עוד פחות מכך נוטים בחיל האוויר לנדב מידע על בני האדם, מי ששולטים בכלי הטיס הללו מרחוק. בחודשים האחרונים שוחחנו עם עשרות מפעילי מל"טים, רובם סירבו להתראיין לכתבה. הם התנצלו והסבירו בנימוס שהם לא מתראיינים, שאין להם טענות כלפי חיל האוויר, שהם עדיין משרתים פעילים במילואים. גם אלו שפתחו בפנינו צוהר אל עולמם הפנימי, עשו זאת בצורה קרה ומרוחקת, כיאה למי שרואים את שדה הקרב ממבט־על. "זה חלק ממבנה האישיות שלנו", הסביר לי אחד מהם. "רובנו מגיעים מאותו שטנץ - בסוף מחפשים אנשים שיידעו להשתלב טוב במערכת, כי זה מה שהמערכת צריכה". ובכל זאת, לאורך כל השיחות שקיימנו עם המפעילים, התקבלה התחושה שמתחת למעטה הקשיח מסתתרים רגשות עזים שמבקשים לפרוץ.
"מבחינה פיזית מפעילי המל"טים רחוקים משדה הקרב, אך מבחינה פסיכולוגית הם ניצבים בתוכו", מגדירים זאת בענף הפסיכולוגיה של חיל האוויר, שם החלו לטפל באתגרים הנפשיים של תפקיד המפעיל באיחור ניכר: על פי גורמים שעימם שוחחנו, רק בשלוש השנים האחרונות הבינו בחיל שצריך לחשוב גם על רווחתם הנפשית של מפעילי המל"טים.
בארצות־הברית עשו זאת הרבה לפני. מחקרים שנערכו בצבא האמריקאי גילו כבר ב־2009 כי 75 אחוז ממפעילי המל"טים האמריקאיים מדווחים בין היתר על רגשות של יגון, חרטה, ניוון רגשי, קשיים לשמר מערכות יחסים עם בני משפחה וחברים, הפרעות שינה ופלאשבקים שקשורים למשימות. הנתונים על חיסולים שביצעו מל"טים אמריקאיים חסויים, אבל גם אם לוקחים את ההערכות הזהירות ביותר, מדובר במספרים עצומים - מאז 2001 נהרגו בפקיסטן בלבד לפחות 2,300 איש כתוצאה מתקיפות מל"טים אמריקאיות, מהם כ־250 אזרחים (על פי ההערכות המחמירות ביותר, מדובר ביותר מ־4,000 הרוגים). בתקופה המקבילה נהרגו באפגניסטן, תימן וסומליה עוד כ־6,000 איש, בהם מאות אזרחים, כתוצאה מתקיפות מל"טים אמריקאיות. על פי עדויות של מפעילים אמריקאים, התקיפות הללו מתבצעות פעמים רבות עם יד קלה על ההדק, ולעיתים מבלי שהמפעיל כלל יודע על מי הוא מטיל את הפצצה ומדוע. את התוצאה – הרג של הרבה מאוד אנשים בקצה השני של העולם בלחיצת כפתור – הם ראו מאוד מקרוב וברזולוציה גבוהה במיוחד.
"בעולם, תקיפה מבצעית באמצעות מל"טים נחשבת לפעולה צבאית 'כירורגית', מה שקיבע אותה בתודעה הפסיכולוגית, בטעות, כפעולת סיכול סטרילית שאין בצידה מחיר נפשי", מסביר איתן טמיר, ראש מכון טמיר שמטפל בטראומה. "מה שמאפיין במיוחד את הלחץ הנפשי שעימו מתמודדים המפעילים הוא בעיקר קונפליקטים פנימיים שמעיקים על מצפונם".
"שום דבר בחושים שלך - ראייה, שמיעה, תחושה - לא מגורה בזמן משימה", מסבירה ל', מפעילת מל"טים. "הדבר היחיד שמגורה הם הערכים שלך. זה יוצר רגשות ומחשבות של 'האם מה שעשיתי נכון או לא נכון', ו'מה היה יכול לקרות אחרת'. המחשבות האלה קשות, אבל בתור חיילים אנחנו יודעים לנתק את המחשבות ולעשות דברים גם כשהם קשים. אתה לא יכול לצפות ממישהו להיות בשיא הראבק וחדור משימה, ובאותה נשימה לפקפק".
ל' מספרת שממילא קשה מאוד לצאת בתחושה טובה ממשימה שבמהלכה נהרג אדם. "המלחמה זה לא משהו שאתה יכול להרגיש איתו בנוח. כמה זמן אחרי זה זה צף? יש אנשים שזה יצוף להם אחרי 30 שנה. ויש כאלה שאחרי חמש דקות".
ואצלך?
"יש הדחקה. אני משתדלת לחשוב על זה כמה שפחות. אני יכולה להגיד שהניסיון שלי להתמודד עם זה הוא בעיקר הדחקה".
× × ×
במשך שנים ארוכות התמודד חיל האוויר עם תחושות קשות של מפעילי מל"טים כמו במקרים של א', ב', ל' ומ' - באמצעות כוס קפה עם המפקד או טפיחה ידידותית על השכם. "ישנו שיח בטייסת שמתמקד בערכים ובאיך עושים את המשימה הכי נכון", אומר מפעיל ותיק. "אבל השיח על איך אני אתמודד עם זה אחרי זה, בתוך עצמי, כמעט לא קיים".
"אני הרמתי יד בתדריכים ושאלתי מה מתכוונים לעשות לגבי הנושא הרגשי", מספר מפעיל ששירת בטייסות המל"טים בראשית שנות האלפיים. "הרי יש פסיכולוגית בבסיס פלמחים (שבו ממוקמות רוב טייסות המל"טים — א"א). התשובה, לאורך הרבה שנים, הייתה we are looking into it. אתה צריך להציף את זה בעצמך. אין ספק שמערכת צבאית, מאצ'ואיסטית, לא בדיוק מכוונת אותך להגיד, 'קשה לי עם הדברים'".
"צריך להבין", אומר מפעיל ותיק אחר, "גם טייס קרב שממריא לגיחה של 45 דקות, מפיל טיל וחוזר, יכול לטעות. ההבדל הוא שזו טעות שאפשר לתחקר אחרי המשימה, ולהפיק ממנה לקחים למשימה הבאה. אצלנו, בגלל שמדובר במשמרות ארוכות, גם אם עשית טעות קשה במהלך גיחה ובגללך נפגע מישהו שלא היה צריך להיפגע, אתה נשאר בקרון. ואז אתה מתחיל לאכול קש, שמתחיל להיבנות עוד ועוד, ואז אתה צריך גם לקבל עוד החלטה ועוד החלטה".
"לא לכולם קל לראות פיצוץ במסך, מוצדק ככל שיהיה", אומר המפעיל ב'. "כשאתה טס בגובה מאוד נמוך ורואה בן אדם מתחלק לשניים, זה לא נעים. וזה לא משנה שזה מסך וידיאו, כי זה מסך וידיאו ב־HD. אתה יוצא מהקרון ולא טוב לך".
"אני לא רוצה לחשוב מה קורה למפעילים היום, שמפעילים את הפלטפורמות הכי טובות שלנו, עם המצלמות הכי טובות שיש לנו, באירועים עם נפגעים", אומר מ', שהשתחרר לאחרונה משירות מילואים. "כשאתה טס בגובה נמוך של 3.5 אלף רגל כדי לעשות BDA (Bomb damage assessment) - הערכת נזקי הפצצה - זה אמנם לא כמו להיות חובש בשטח שרואה את הפציעה מקרוב, אבל בכל זאת אתה רואה. אתה רואה את הכל".
היו אנשים שהתקשו להתמודד נפשית עם התפקיד?
"יש בשוליים אנשים כאלה, בהחלט, אבל בודדים. אולי זה מה שהפיל את האסימון שצריך לטפל בזה".
"דווקא החשיפה הווירטואלית, שכוללת תמונות גרפיות ברזולוציה גבוהה, מביאה ל'אינטימיות קוגניטיבית' שמקצינה את ההשפעה הטראומטית”, אומר מומחה הטראומה טמיר. “ישנה מחשבה שאם האנשים רחוקים מהמטרה ויושבים מול מסך מחשב, הם לא פגיעים לתסמינים טראומטיים. אבל המציאות מראה שגם בתנאים שבהם החומרים לכאורה מרוחקים מהם, אנחנו נפגוש סוג של קשר רגשי עם המטרות".
ומה ההשלכות העתידיות לכך?
"אנחנו רואים תופעות של טראומה מושהית, שפורצת כעבור מספר שנים".
× × ×
אחרי מבצע צוק איתן, שבו מפעילי המל"טים בילו אינספור שעות בקרונות ההפעלה, החליטו בחיל האוויר לבדוק מה עובר עליהם. בסתיו 2014 ביצע ענף פסיכולוגיה בחיל האוויר מחקר ראשון משלו בקרב מפעילים ישראלים. "היינו מאוד מוטרדים מההשלכות של עבודת המפעילים", אומר ד"ר ארז כרמון, לשעבר קצין הרפואה הראשי של חיל האוויר, שהשתתף במחקר. "היו שאלות מאוד מהותיות שרצינו לקבל עליהן תשובה". במחקר השתתפו 41 מפעילים, שהתבקשו לענות על סדרת שאלות אשר בחנה תסמינים המעידים על פוסט־טראומה, חרדה ודיכאון. 22 אחוז מהמפעילים דיווחו על רמות מתונות של דיכאון, ו־27 אחוז דיווחו על סימפטומים של חרדה. אלא שלמרות זאת, בחיל האוויר הגיעו למסקנה כי בניגוד למקביליהם האמריקאים, "לא נמצאה תופעה של דיכאון או של פוסט־טראומה בקרב מדגם המפעילים והמטיסים שאותם בחנו", כפי שמסרה לאתר האינטרנט של חיל האוויר רס"ן שירי גל, מפקדת גף הפסיכולוגיה של בסיס פלמחים, שבו נערך המחקר. "במקרים מסוימים נמצאה התקרבות לתופעות של מתח ומועקה, אולם המפעילים נמצאים בטווח הנורמטיבי".
יש מפעילים שלא הבינו איך חיל האוויר הגיע למסקנה הנחרצת הזו. "להגיד 'אפס' על פוסט־טראומה זה מאוד אופטימי", אומר מפעיל ותיק. "בהחלט יש אנשים שלקחו איתם הביתה חוויות לא טובות". מפעיל מל"ט נוסף, אשר שירת באותה תקופה באחת מטייסות המל"טים בבסיס פלמחים, טוען: "היה מחקר בפלמחים של קצינת פסיכולוגיה שבדקה פוסט־טראומה. לא נתנו לה דלת חופשית. פחדו, ואני מבין את זה".
על פי אחת הטענות שכן תומכות בממצאי המחקר, החוסן המפתיע של מפעילי המל"טים הצה"ליים נובע מהעובדה שהם קרובים הרבה יותר לשדה הקרב ועל כן מרגישים מאוימים ונחוצים יותר, בניגוד למקביליהם האמריקאים שיכולים לשבת בקרון במדבר נבאדה ולבצע תקיפות באפגניסטן הרחוקה. "אצלנו אתה יכול לצאת מהקרון ובדרך הביתה לשמוע צבע אדום", מסביר מפעיל שעימו שוחחנו. "אתה מרגיש שאתה מגן על הבית". טענה אחרת גורסת כי במחקר הישראלי השתתפו רק מפעילי מל"ט שהתנדבו לכך, מה שבאופן טבעי מקטין את הסיכוי שידווחו על תחושות של דיכאון וחרדה.
ובכל זאת, יש לא מעט נורות אזהרה גם במחקר של חיל האוויר. ב־2016 פורסמו בכתב העת המקצועי Disaster and Medical Medicine, ממצאים נוספים מתוך המחקר הישראלי. לפי המחקר המפעילים אינם סובלים מחרדה או פוסט־טראומה ברמה קלינית, אך הוא מצא כי סימנים לדיכאון מופיעים ברמות גבוהות יותר בקרב מפעילים בעלי ניסיון של מעל שלוש שנים בתפקיד, וכי רמות הלחץ נמצאו גבוהות יותר אצל מפעילים בני 25 ומעלה. המחקר ממליץ על המשך מעקב אחרי ההיבטים הנפשיים של עבודת מפעילי המל"טים, כדי למנוע השפעות פסיכולוגיות בעתיד. כך או כך, בחיל האוויר כנראה הבינו שיש בעיה, ובשנה האחרונה פיתחו את הסדנה בעלת השם "ציפור הנפש", שבה מוזמנים המפעילים לאוורר ולדבר על תחושות ועל אירועים, חיוביים או שליליים, שבהם נתקלו במהלך עבודתם.
"לפני המפגשים האלה, בכלל לא הייתי מודע לאפקט הרגשי של התפקיד", אומר מפעיל בכיר, שהשתתף בכמה מפגשים וגם בסדנת ציפור הנפש, אותה הוא מגדיר כ"מעולה". "רק אחרי ששמעתי אנשים פותחים את הלב, הבנתי כמה זה השפיע עליהם. היום אנחנו יודעים שאחרי אירוע שבו קורה משהו יוצא דופן, צריך לדבר עם החבר'ה מיד, ואולי גם כמה ימים או שבועות אחרי, באופן יזום. בכלל, החבר'ה של היום מדברים הרבה יותר מאיתנו, הוותיקים. זה דור שמסוגל לבוא אליך כמפקד ולהגיד לך שבועיים אחרי איזה אירוע, 'לא אכלתי טוב את הסיבוב על מה שקרה שם'. בשנים האחרונות אנחנו יותר מודעים לכך שצריך לדבר איתם, לתת להם להתבטא. פעם זה היה על גבול המביך בשביל מישהו להגיד שהוא בכלל מרגיש לא נעים על משהו שקרה".
גם מפעילים שלא חווים מראות קשים משדה הקרב, עלולים להיפגע מהשירות השוחק והמתיש במערך המל"טים. "אנשים שלא מכירים את התחום, ואנחנו צוחקים על זה, אומרים שמפעיל מל"ט משחק פלייסטיישן", אומר מפעיל בכיר. "זה בולשיט. נכון, באופן מאוד יבש מדובר על מישהו שיושב מול מסך ומסתכל על תמונה. אבל בפועל זה הרבה יותר מורכב. בכל רגע נתון המפעיל צריך להיות עם העיניים על המשימה. תחשוב מה זה להתרכז בשתיים בלילה, כשאתה רואה תמונת פליר (אינפרא אדום, א”א) ובמשך ארבע שעות לא קורה כלום ואתה גמור מעייפות, ומספיק שיהיו שבע שניות שבהן הבן אדם יצא מהבית וייכנס לרכב".
"אין אלמנטים של פוסט־טראומה, יש אלמנטים של שחיקה", מנסחת זאת אחת מעורכות המחקר, ומתכוונת בעיקר לאנשי המילואים המבצעים משימות לאורך שנים על גבי שנים.
לאחד מאותם מילואימניקים יש הסבר אחר. "כשאתה סדירניק שנמצא בתוך המערכת, אתה עובר ממשימה למשימה, מתחקיר לתחקיר", הוא מסביר. "אתה לא עוצר כדי לעבד את מה שעברת הרגע כחוויה רגשית, אלא כחוויה מקצועית. אבל כשאתה מילואימניק שעושה משימה ואז חוזר הביתה, זה נשאר איתך. ככל שאתה מתבגר, זה נהיה יותר ויותר קשה וזו תחושה שמשותפת לכל המפעילים שאני מכיר. זה תמיד עלה ממילואימניקים בשיחות סיכום תקופה: הם שאלו אם החבר'ה הצעירים פה מקבלים תמיכה רגשית, אבל בתכלס הקול האמיתי התכוון לכך שדווקא הם, המילואימניקים, צריכים עזרה".
"המערך כל הזמן בפעולה ולכן אנחנו מגיעים הרבה", אומר מילואימניק המשרת כמפעיל מל"טים. "כמחצית מהטיסות מאוישות על ידי אנשי מילואים".
המשימות שלהם רק הולכות ומתרבות, וההיגיון ברור: פרט לביטול הסיכון לחיי אנשי צוות האוויר, השימוש בכלים בלתי מאוישים מוזיל משמעותית את ההוצאות. "היום כלי בלתי מאויש מסדר גודל בינוני ומעלה יכול לבצע משימה שהיו צריכים בשבילה ארבעה־חמישה כלי טיס רגילים", אומר גורם במערך. "מל"ט אחד יכול לבצע משימה בסדר גודל ש־15 מטוסים בחיל האוויר היו עושים, בגלל שהוא שוהה באוויר 24 שעות ברציפות".
× × ×
חיל האוויר עושה שימוש במל"טים מאז שנות ה־70 של המאה הקודמת, אך הנסיקה בשימוש בהם התרחשה עם התפתחות הטכנולוגיה בראשית שנות האלפיים, ובמיוחד לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה. "אנחנו הדור שבמשמרת שלו עולם המל"טים השתנה", אומר ש', מפעיל מל"טים שהפך למבצעי בדיוק באותם ימים. את תקופת הסיכולים הסוערת, ששיאה בשנת 2004, הוא מגדיר כ"מערב פרוע". "מילאנו תפקיד מסייע במבצעי סיכול רבים. אני לא הייתי זה שלוחץ על ה'פיקל' (כפתור השיגור האדום, הנמצא על ראש הסטיק), אני רק זה שאמרתי, 'אלה האנשים שבהם צריך לפגוע' ("הפללה", בלשון המקצועית – א"א)", הוא מסביר. "אבל מה זה משנה אם אני מפליל או מטוס קרב מפיל פצצה על המטרה שאני אומר לו?"
ככל שהלכו ורבו הסיכולים הממוקדים שביצע חיל האוויר, כך הלכו אנשי חמאס והתחפרו. ש' ראה את הכל מלמעלה. "ואני זוכר את היום שמפקד הטייסת שלי אמר לזוג מסוקים שהגיעו, 'תסתובבו אחורה, אתם לא רלוונטיים'. אחרי אותה גיחה תלינו פלקטים בטייסות מסוקים, שעליהם כתבנו, 'אתם לא רלוונטיים'. מאז ועד היום אין משימה כזאת בלי מל"ט מעל הראש, כי כולם התאהבו וכולם יודעים שיש על מי לסמוך".
עוד גורם מרכזי למצוקות הנפשיות שחשים מפעילי המל"טים הוא תחושת חוסר הוודאות שמתלווה למשימות רגישות במיוחד. "העבודה היא הרבה יותר רגשית ממה שאפשר לתאר במילים", אומר המפעיל ב'. "ברמה הטכנית יש את הקונספציה שאתה יושב ומסתכל על מסך, נכון, אין פה אלמנט שאני מסכן את החיים שלי, אבל כשאתה מלווה כוחות קרקעיים בכל מיני מקומות, אתה חלק בלתי נפרד מהקרב. אתה יוצא מהקרון וחוטף זיעה קרה. וצריך לזכור שאנחנו מסתכלים על תמונה שהיא מאוד לא ברורה", הוא מתאר את האחריות הכבדה. "סנסור לילה שאתה רואה לפי חום, או אפילו סנסור יום שאתה רואה מ־13 אלף רגל באוויר, מלמעלה, בזווית מסוימת... אתה יכול להגיד, 'הנה מחבל שעומד לתקוף' או 'יש פה איש שהולך ונראה חשוד'. זה עולם אחר. אף אחד לא ייקח על עצמו את הספק שאולי מדובר באיש חשוד ולא במחבל שעומד לתקוף".
ועם אילו תחושות יוצאים אחרי השתתפות בפעולת חיסול, מוצדקת ככל שתהיה?
"אתה לא יכול לצאת בתחושה טובה מדבר כזה", אומר ב'. "אתה יכול להרגיש טוב שהצלת חיילים, אתה יכול להרגיש טוב שהיית חלק מהמשימה והיית מקצועי, אתה יכול להרגיש גאווה. אבל אתה לא יכול להרגיש טוב עם מה שעשית".
לדברי המפעיל מ', הכיסוי המודיעיני בתקיפות חיל האוויר מעניק לו שקט נפשי מסוים. אלא שעם כל הרצון הטוב, לעיתים קורות תקלות. "נעשה הכל כדי לא לפגוע בחפים מפשע", אומר מפעיל ותיק אחר. "אבל ברגע שאתה עושה טעות, לחף מפשע זה כבר לא משנה".
זה מה שקרה למשל ב־16.7.2014, במהלך מבצע צוק איתן, אז נהרגו בתקיפה אווירית ארבעה ילדים בני 9־11, כולם ממשפחת בכר העזתית, בעת ששיחקו על חוף הים בעזה. בתקיפה היו מעורבים גם מל"טים (כך על פי אתר החדשות The Intercept). תמונות גופותיהם פורסמו ברחבי העולם וזיעזעו את דעת הקהל. בצה"ל לא הכחישו כי הילדים נהרגו בטעות, בעת תקיפה שיועדה נגד מבנה של הכוח הימי של חמאס, שבו אוחסנו על פי החשד אמצעי לחימה. "במידה שאכן נפגעו באירוע אזרחים בלתי מעורבים הרי שמדובר באירוע טרגי", מסר דובר צה"ל עוד באותו היום.
ארבע שנים מאוחר יותר פורסמו באותו אתר מסמכים שדלפו מתוך אותה חקירת מצ"ח, ובהם עדויות של מפעילי המל"ט שהיו מעורבים בתקיפה. בתחקיר התגלה כי ההנחה, השגויה, הייתה שהמתחם סגור לכניסת אזרחים ולכן כל מי שנכנס אליו מוגדר אוטומטית כפעיל חמאס. "אירוע לא טוב, כולם יודעים את זה", אומרים בחיל האוויר, "במבחן התוצאה נהרגו ארבעה ילדים. אף אחד לא מטאטא את זה". מה שאמור להקל על הלחצים הנפשיים של המפעילים הם הגבולות שנקבעים מראש. "לפני משימה הכל מוגדר, מה מותר ומה אסור", אומר מפעיל. "זו שאיפה מקסימה אבל זה לא תמיד קורה. צריך לזכור שלא מדובר במשחק מחשב אלא במלחמה".
ובמלחמה עצמה - צוק איתן - סייעו המל"טים בתצפיות בגל ההפצצות הנרחב שהומטר על עזה מהשמיים. "במהלך משימה יש שלב שנקרא 'תעבורה' – הטסת המטוס מהבסיס לאזור המטרה וחזרה", מספר המפעיל מ', שהשתתף במבצע. "בשלב הזה המטוס טס אוטומטית ואתה יכול לכוון את המצלמה שלו לחזית או פשוט לזרוק אותה כלפי מטה. פעם אחת הייתה לי משימה מעל רפיח, ובאחת התעבורות, בדרך חזרה לבסיס זרקתי את המצלמה למטה. טסתי מעל כל הקו המזרחי של רצועת עזה, וההרס היה עצום. פשוט ראינו הרס משוגע, כמו תמונות שראינו בסרייבו או עכשיו בסוריה. זה לא משנה שאתה סומך על המערכת ומאמין בצדקת הדרך או חושב שאנחנו עושים את המיטב בסיטואציה מחורבנת. זו מלחמה, ויש לה תוצאות. אתה מסתכל על זה ואומר, 'אני בתוך השיט'".
תגובת דו"צ: "חיל האוויר משקיע משאבים רבים לשימור ושיפור חוסנם הנפשי של מפעילי הכטמ״ם, באמצעות המפקדים ואנשי מקצוע מתחומי הפסיכולוגיה והסוציולוגיה. בבסיסים שבהם משרתים מפעילי כטמ״ם מחוברים אנשי המקצוע הרלוונטיים לכל פעילות מבצעית ועוסקים בהשפעות הרגשיות והנפשיות מזווית הפרט, המפקד והארגון. נושאים אלו נלמדים ומתורגלים בסדנאות ותרגילים ייעודיים, החל משלב ההכשרה הראשוני ולאורך כל שלבי ההתפתחות בחיל.
“מפעיל כטמ״ם הזקוק למענה פסיכולוגי פרטני מטופל מיידית על ידי גורמי בריאות הנפש בבסיסו ובחיל האוויר. בנוסף, ממחקרים שנערכו בחיל האוויר בנוגע למקצוע מפעילי כטמ״מים עלה, בין היתר, כי קיימים אלמנטים של שחיקה אצל משרתים בתפקיד זה. חשוב להדגיש כי הממצאים אינם מצביעים על מפעילים הלוקים בהפרעה פוסט־טראומטית. גורמי הפסיכולוגיה בחיל האוויר ממשיכים לחקור את נושא השחיקה ומטפלים בצורה אינטנסיבית ובפעילות מניעתית לשימור החוסן המנטלי של המפעילים. נדגיש כי בשנים האחרונות לא הופסקו טיסות בעקבות מצב נפשי לאף מפעיל כטמ״ם".
itay-i@yedioth.co.il
