"סקרן לגבי השורשים שלי": הקיבוצניק החילוני שמצלם בתי כנסת בכל העולם
הצלם מיכה בר-עם ניצל את שהותו בביירות בזמן מלחמת לבנון הראשונה כדי לתעד אתרים יהודיים של הקהילה המקומית. עכשיו, כשהתמונות מופיעות במסגרת תערוכה חדשה של האמן דור זליכה הלוי, הוא מספר מה גרם לקיבוצניק שכמותו לצלם דווקא בתי כנסת, ומה חשב כשבמוזיאון ישראל הגדירו אותו "צלם אירועים"
37 שנה חלפו מאז הרגע ההוא, אבל מיכה בר-עם, חתן פרס ישראל לצילום, זוכר אותו היטב. הימים הם ימי מלחמת לבנון הראשונה, ובר-עם התלווה לחיילי צה"ל כצלם מלחמה. "אנחנו באמצע ביירות, ופתאום מגיע אליי אחד החיילים ואומר לי 'שמע, לא רחוק מפה מתגוררת משפחה יהודית, בוא ניסע אליהם, נכיר אותם'".
בר-עם היה מופתע אבל סקרן מכדי לסרב, ובין קרב אחד לשני נסע לבקר משפחה זרה שספונה בביתה בחרדה בלב העיר. אחד מבני המשפחה אזר אומץ ולקח אותו לצלם את בית הכנסת "מגן אברהם" ואת בית הקברות היהודי על הגבעה שליד צידון. "וככה אני מוצא את עצמי באמצע מלחמה, עומד בבית קברות עם כתובות בעברית ומצלם עוד תמונה ועוד תמונה. זה היה מאוד מרגש", נזכר בר-עם.
כשחזר מהמלחמה יצר עם בית התפוצות תערוכה על שרידי הקהילה בצידון, שלוותה בקטלוג בשם "אתרים יהודיים בלבנון". בעצם, מבלי להתכוון יצר בר-עם תוך כדי המלחמה תיעוד היסטורי חשוב שאיננו של לוחם או של צלם קרבי. "כל הצילומים הם תוצר של הסקרנות הפרטית שלי לשורשי היהדות שלי", מספר בר-עם.
והסקרנות הזו הגיעה רחוק, מתברר.
בתיבת המייל של בר-עם נחת לאחרונה מכתב מיוחד, כתוב כולו בצרפתית. הכותב, אזרח מלבנון שפרטיו יישארו שמורים במערכת, סיפר לבר-עם שבימים אלה הוא עוסק בשחזור של בתי כנסת ובתי קברות בעיר צידון, שבעצם מבוסס על התיעוד של בר-עם. האיש הודה לו על התצלומים ועל הסיוע שהעניק לו, מבלי לדעת, במאמצי השחזור של המבנים העזובים שהותירה הקהילה המפוארת של יהודי לבנון. למייל המפתיע צורפו הצילומים שבר-עם עצמו צילם במהלך המלחמה, לצד צילומים עדכניים של בית הכנסת לאחר שחזור אלמנטים מתוכו. "הוא בעצם הופך עניין ישן לאקטואלי", מסביר בר-עם.
מה הרגשת כשקיבלת את המייל הזה?
"זה מאוד יפה בעיניי שהבן אדם מתוך תחושת אחריות, הגינות וכיבוד זכויות היוצרים שלי יידע אותי בעובדה שהצילומים משמשים כרגע לפרויקט שהוא עוסק בו".
בשנה הבאה צפוי בר-עם לחגוג את יום הולדתו ה-90. בקריירה ארוכת השנים שלו הוא הספיק להפוך לאחד הצלמים המוערכים ביותר במדינה, לשמש צלם ה"ניו יורק טיימס" במזרח התיכון ולעמוד במשך שנים בראש סצנת הצילום האמנותי בישראל.
בגיל שש הוא עלה ארצה עם הוריו מברלין, רגע לפני שהשואה עצרה הכול. החיים בפלשתינה שהפכה ברבות השנים למדינת ישראל תועדו דרך מצלמתו: המלחמות, ההתיישבות היהודית, רגעים היסטוריים ומכוננים לצד הבנאליות של חיי היומיום הישראליים. בר-עם, שהספיק להיות ממייסדי קיבוץ מלכיה ומהחברים הראשונים של קיבוץ גשר הזיו, החל את דרכו כצלם בתיעוד חיי היומיום בקיבוץ. המפנה הגיע ב-1956, כאשר הצטרף לכוחות צה"ל המדרימים במסגרת "מבצע קדש", חמוש במצלמתו. התיעוד "משם" של נופי סיני ושל נופי הקרב הפך לספר הצילומים הראשון שלו ומאז, כמו שאומרים, הכול היסטוריה.
מאיפה הגיעה המשיכה לצילום?
"תמיד היה לי דחף להיות חלק ממה שקורה בארץ הזאת. הייתי חבר קיבוץ, ועד היום נמצאת תערוכה שלי במוזיאון עין חרוד. אני ורעייתי אורנה, שגם היא בת קבוצת כינרת, הוצאנו ספרון על הקיבוץ. הייתי חלק ממה שתיעדתי. בהיותי בגליל המערבי בקיבוץ, התעניינתי בשכנים הערבים והבדואים סביבי והייתי בן בית אצלם. זה היה חלק ממני. אני שמח להיות חלק מקבוצה שהפכה את הצילום לכלי ביטוי. אם אחר כך מישהו רוצה לקרוא לזה אמנות, שיהיה לו בהצלחה. אני משאיר לכם את הפרשנות".
התצלומים של בר-עם כלולים באוספים של חשובי המוזיאונים בעולם ומאחוריו אין-ספור תערוכות מקומיות ובינלאומיות, אולם החיבה המיוחדת שפיתח לאורך השנים לתיעוד קהילות ואתרים יהודיים בניכר מעולם לא זכתה להכרה.
כעת מעניק האמן דור זליכה הלוי כבוד של ממש לצילומים הללו, במסגרת תערוכה חדשה שבה עשה שימוש אמנותי בתמונות של בר-עם כדי לספר את סיפורו של בית הכנסת "מגן אברהם" שתיעד בר-עם בביירות. מדובר במיצג הקרנה רב-שכבתי שמפרק ומרכיב מחודש את חללי בית הכנסת ומציג את גלגוליו ההיסטוריים. "התערוכה הזו מקסימה", אומר בר-עם, ומודה שהזיכרונות מלבנון ומאתריה היהודיים עדיין חיים אצלו.
מתי גילית את העניין שלך בצילום אתרים יהודיים?
"מאז ומעולם הייתי סקרן לגבי הרקע שלי. כחלק ממסעות שלי ברחבי העולם, אני מתעניין ביהדות או בשורשי היהדות שלי. מכיוון שהייתי ממייסדי בית התפוצות, עמדתי על חשיבות התיעוד של קהילות יהודיות בעולם. אני מוכרח להגיד שזה היה מעניין לגלות עוד ועוד קהילות יהודיות בעולם. אני זוכר שהצעתי להם לנסוע לאפגניסטן, כי קראתי השערה שלפיה הטליבאן הם מצאצאי עשרת השבטים וחשבתי שזה יהיה מעניין. בסוף זה לא קרה. מאז חלפו שנים רבות, ואפגניסטן הפכה ליעד שבלתי אפשרי לנסוע אליו".
אז לאפגניסטן הוא לא הגיע, אבל למדינות רבות אחרות דווקא כן. "נסעתי למצרים ערב שיחות השלום ותיעדתי את הקהילה היהודית שם. לאחר מכן טסתי לדרום אמריקה בעקבות מגורשי ספרד, שהפכו לראשוני היהודים ביבשת. זה מאוד סקרן אותי אז עשיתי פרויקט צילום שם. גלות ספרד הייתה אירוע טראומטי, וההליכה בעקבות קולומבוס לדרום אמריקה הייתה בעיניי פרק מדהים ומרתק. התחנה הראשונה הייתה בסורינאם אצל צאצאי המגורשים, מה שקרוי הקהילה הפורטוגזית. צילמתי שם את בית הכנסת 'צדק ושלום', שרצפתו עשויה חול ים. הוא נבנה ב-1736, הפסיק לתפקד כבית כנסת בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת, ולפני כעשור הוא שוחזר באופן מדויק במוזיאון ישראל בירושלים. אני צילמתי אותו עוד במקומו הראשוני. מה עוד? צילמתי גם בבתי קברות. מתחת לשכבות של צמחים אתה מגלה כתובות בעברית חקוקות בסלע. זה די מרגש, אפילו אם אתה לא דתי".
מלבד בית התפוצות, היו עוד מתעניינים בצילומים ובתיעוד של אתרים יהודיים? מה לגבי העיתונות בארץ, זה בכלל עניין אותה?
"אני לא זוכר מתעניינים נוספים. הנושאים האלה לא היו ברומו של עולם. תמיד היו נושאים חמים יותר על הפרק, המלחמות, בעיות הביטחון... הלך הרוח היה שונה, הדגשים היו אחרים, אבל אני צילמתי יהדות. זה מה שעניין אותי".
במשך שנים רבות התקשו בסצנת האמנות הישראלית להגדיר את תחום עיסוקו של בר-עם. לכולם היה ברור שמדובר בצלם מוכשר, אבל של מה?
בר-עם מגדיר עצמו "סרבן תיוגים" ומסביר: "בעבר הייתה נטייה ברורה להגדיר את הצלמים לפי המקום שבו הם פרסמו את הצילומים שלהם. המושג 'צלם אומן' כמעט שלא היה קיים. אני זוכר שב-1975 הייתה לי תערוכת יחיד ראשונה במוזיאון ישראל, והמחלקה ליחסי ציבור לא ידעה בדיוק איך לכנות את הסוגה של הצילום שלי, שהייתה קרובה יותר לצילום עיתונות מאשר לצילום תיעודי. בסוף הם החליטו על השם 'צלם האירועים מיכה בר-עם'. מה זה צלם אירועים? זה של בר מצוות וחתונות! אז מה אגיד לך? לא אכפת לי איך יכנו אותי, אבל כן היה בי דחף להיות חלק מהתרחשות היסטורית ועשיתי את זה באמצעות הצילום. אני מכנה את עצמי צלם שטח. חלק מצילומי השטח שלי שייכים לקטגוריה של קהילות יהודיות".
אני מתקשה להבין. המשפחה הגיעה מברלין, גדלת בקיבוץ, לתוך ישראליות מאוד חילונית. אני תוהה מה מוביל אדם שהחיבור שלו לארץ הזאת הוא חיבור לאומי סוציאליסטי...
"את יכולה להוסיף גם את המילה ציוני".
ונגיד שהוספתי, מה לזה ולבתי כנסת? זה לא לחזור לכאורה ליהודי הגלותי? איפה זה והאידיאולוגיה שעליה גדלת?
"יש לי איזושהי משיכה לסיפורי האגדות של היהדות, לא כל כך על רקע דתי אלא יותר כסקרנות לשורשים שלנו. אני לא צלם של בתי כנסת. אומנם בנערותי חגגו לי בר מצווה בבית הכנסת, אבל אין לי עניין מיוחד במבנה. מה שכן, תמיד אהבתי מאוד תנ"ך. אנשים חושבים שהם המציאו את היהדות, והנושא רק הולך ומסתבך. אני רוצה שלא יצמידו לי דברים שאינם קיימים. יש לי עניין, סקרנות ויצר הרפתקנות. זה מספיק".
כיום, כולם עסוקים בתיעוד אובססיבי כמעט. כמי שמצלמה הייתה בשבילו כלי ללכוד רגע מיוחד, תיעוד היסטורי או אמנותי - איך אתה מסתכל על מה שקורה כיום לצילום? זו לא זילות של המקצוע?
"אני מסכים איתך בעיקרון, אבל אני עדיין צריך לפענח את הנושא. זה תהליך חברתי מעניין ועוד אין הכרעות. ממרום גילי אני כבר לא חושב כל כך מהר".
תערוכת "השומר" של דור זליכה הלוי מוצגת ב"גלריית המדרשה", הירקון 19 ת"א. הכניסה חופשית.
