{ }
שישי 22 בנובמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    בתי ג'מאעין הצמודים למחצבה וה"אי" עליו ניצבים שני בתים. במשאית שיוצאת מהמחצבה נוהג תושב יצהר. כולם שותפים לביזנס
    המוסף לשבת • 03.10.2019
    מגיפת מחצבות
    בתים שמימינם בור של 80 מטר, ומשמאלם תהום של 100 מטר | תושבים הנושמים ענני אבק וסובלים מסרטן ומחלות ריאה | בעלי מחצבות מקושרים שהפכו לאוליגרכים | והמוכר בחנות שמספר על "זיהום האוויר הכי חמור בפלסטין", אבל כשסוחרי האבן מתקרבים טוען שרעש החפירות "זה כמו מוזיקה של אום כולתום" | כתבת "ידיעות אחרונות" יצאה למסע אל "ארץ המחצבות" ביהודה ושומרון וראתה את האדמה והאנשים שנדרסים על ידי האינטרסים
    יפעת ארליך | צילום: אוהד צויגנברג

    הנוף הפצוע בולט גם בנסיעות שגרתיות בכבישי יהודה ושומרון. הרים שרוקנו מתוכן והפכו לבורות ענק ישרי זווית, קוטעים את הטבע העגול, הבראשיתי. מטעי הזיתים שהושמדו והבתים שנותרו תלויים על מפתן התהום שיצר האדם מכאיבים לעין וללב. מסע ב"ארץ המחצבות" שעל קו התפר שבין שטחי B ל־C הוא מסע אל טבע מחולל ואל תושבים שמצאו עצמם חיים על בלימה, בין סכנת נפילה מצוקים תלולים לבין ענני אבק חונק.

     

    המסע שלנו מתחיל בתצפית צפונה מפאתי אוניברסיטת אריאל אל הכפר ג'מאעין, השייך לנפת שכם. גם מרחוק אפשר להבחין כי לא מדובר בעוד כפר שלצידו מחצבה, אלא במחצבת ענק שבתוכה כפר. בג'מאעין חיים כ־13 אלף תושבים. בהיעדר תעסוקה אחרת, מרביתם עובדים במחצבות. מי שגורף את ההון ממכירת השיש לארצות המפרץ הפרסי ואירופה, הם בעלי המחצבות שהפכו עם השנים לאוליגרכים מקומיים. חלק מתוצרת המחצבות שבכפר מועברת לישראל, דרך כפר קאסם שבו מפעלי בטון רבים, ומשם לאתרי הבנייה ברחבי הארץ.

     

    "יש אבן שנקראת אבן ג'מאעין על שם הכפר הזה, המשמשת לחיפוי שבילים, אבל כיום ממחצבות ג'מאעין מוציאים לישראל בעיקר חצץ לבניית בתים", אומר גלעד אך, מנכ"ל ה"פורום לישראל ירוקה", עמותה המקדמת שמירה על הסביבה בתוך הקו הירוק ומחוצה לו. העשייה של הפורום כוללת פעילות תיעודית, מחקרית ומשפטית, בעזרת תחקירני שטח וגם בעזרת שימוש ברחפנים. "בחודשים האחרונים תיעדנו 20 אלף דונם של מחצבות פיראטיות ברחבי יהודה ושומרון ומאות משאיות שחוצות מדי יום את המחסומים ומכניסות חומרי בניין לתוך הקו הירוק".

     

    מה זה אומר פיראטיות?

     

    גלעד אך (משמאל), תחקירן השטח א' ורחפן שמסייע לתיעוד המחצבות
    גלעד אך (משמאל), תחקירן השטח א' ורחפן שמסייע לתיעוד המחצבות

     

     

    "ב־80 אחוז מהמחצבות הללו המחצבה והמתקנים הנלווים אליה ממוקמים בשטח B, אבל המגרסה עצמה, שבה יוצרים את החצץ, תהיה בשטח C. זה לא סתם. ברגע שהמחצבה בשטח B, מדינת ישראל לא מתעניינת בשאלות של איכות סביבה. לא האם המחצבה מזהמת, ולא האם היא משוקמת אחרי שהפעילות בה הסתיימה, כפי שמקובל בכל מחצבה תקינה. המגרסה, לעומת זאת, נמצאת בשטח C כדי שאפשר יהיה להוציא משם יותר בקלות משאיות לתוך הקו הירוק. הרי קשה מאוד לבדוק משאית עמוסה בחצץ. אפשר להחביא בתוכה טנק והמגנומטר לא יצפצף.

     

    "אז מה עושים? המינהל האזרחי מינה נאמני ביטחון, בדרך כלל זה סגן אלוף ממוצא דרוזי. יש בערך עשרה כאלה שמסתובבים ביו"ש. התפקיד שלהם הוא להשגיח על המחצבה ולהנפיק אישורי מעבר לקו הירוק. רק מי שמפעל החצץ שלו בשטח C יכול לקבל אישור של נאמן ביטחון, ואז זה חוסך לו את כל הבלגן של המעבר במחסום".

     

    בעבר הצליח הפורום לזרוק מטען דמה אל תוך אחת המשאיות שיצאה מג'מאעין. המטען לא התגלה וחדר בקלות את מערך האבטחה של המחסום על כביש 5. אבל הסוגיה הביטחונית היא רק אחת מהבעיות שמעוררות המחצבות.

     

    "את רואה פה את העשן?" מצביע אך אל האופק, אל פאתי הכפר ג'מאעין. "זה מפעל אספלט. אחד המפעלים הכי מזהמים שיש. אף אחד לא בודק איך זה משפיע פה על הסביבה. בתוך הקו הירוק, כדי לקבל אישור להפעיל מחצבה, צריך להוכיח בעלות על הקרקע, להוציא אישור לתב"ע. מדובר בתב"ע שמאוד קשה להוציא אותה, כי מחצבה זה שינוי אדיר של פני השטח. אחר כך צריך לבצע תסקיר השפעה על הסביבה ורק אחר כך אפשר להתחיל לחצוב. פה בשטחי יו"ש זה נראה שרק צריך להביא באגר ולהתחיל לחצוב.

     

    "ויש לזה כמובן השפעה על התושבים היהודים והערבים. האנשים הפשוטים הם שנאלצים להתמודד עם הנזקים שגורמים בעלי ההון הפלסטיני, שבמקרים רבים גם מקורבים לבכירים ברשות הפלסטינית. לפלסטינים אין יכולת להגיב על העוול הזה. היה אדם שהתעקש שלא ייכנסו לו לחלקה, אז השאירו לו את החלקה עם קירות של 100 מטר מכל צד. הזוי".

     

    פוחדים על הילדים

     

    את האנשים הפשוטים הללו אנחנו יוצאים לפגוש. מי שמלווה את אוהד הצלם ואותי הוא א', תחקירן של הפורום. הוא דובר ערבית רהוטה ויודע להיטמע בשטח. אנחנו עוזבים את הכביש המחבר בין צומת תפוח לאריאל ונכנסים לג'מאעין. רכב אחר נותר מאחור על הכביש בשטח C למקרה שמשהו ישתבש.

     

    אנחנו פונים מהכביש המרכזי של הכפר אל אחת המחצבות, לבדוק מקרוב איך זה נראה. נוסעים בין בתים שדופנותיהם נושקים לבורות החצובים על כביש צר שמוביל פנימה. מימין תהום של 80 מטר, משמאל תהום של 100 מטר. בתוך התהום הבאגרים עובדים במרץ ומשאיות יוצאות ונכנסות. אין גדרות, אין שלטי אזהרה. בקצה הכביש הצר שני בתים שנראים כתלוים באוויר. יוצאים מהרכב. האדמה פוערת את פיה מימין ומשמאל, מלפנים ומאחור.

     

    א' דופק על דלתות שני הבתים שנותרו בלב המחצבה, על האי הלא חצוב. אין מענה. האם הבתים ננטשו? במאמץ רב מצליחים לסובב את הרכב על הכביש הצר, נזהרים לא להידרדר אל המחצבה, וחוזרים מטרים בודדים אחורה אל הכביש הראשי של הכפר. בפתח אחת החנויות שגבה אל המחצבה יושב איש מבוגר. א' פותח איתו בשיחה. שמו אבו־עזמה. הוא מסכים להתראיין ואנחנו מצטרפים לשיחה. כיסאות מובאים, ואחריהם קפה שחור. השיחה מתנהלת בערבית ומדי פעם מתורגמת לעברית.

     

    "הכפר שלנו נמצא לא על חוף הים. הוא נמצא במקום שבו יש את הסלע המיוחד הזה, ואת זה מנצלים אנשים", אומר אבו־עזמה. "מי שנמצא על חוף הים לא סובל ממחצבות ומבלגן. הבנתם? מצד שני הסלע הזה הוא אחד מהדברים שהפלסטינים מתפרנסים ממנו. אני הולך להגיד משהו שאתם לא תסכימו איתו: אני לא אחכה למדינת ישראל שתביא לי שק קמח, אנחנו נשתמש במה שיש לנו".

     

    בסדר, אבל השאלה היא איך ילדים חיים פה ככה עם זיהום אוויר ועם בורות ענק בלי שום גדרות?

     

    "התושבים פה פשוט התרגלו למצב. זיהום האוויר הכי חמור בפלסטין נמצא בכפר הזה, אבל כולם התרגלו. כל מי שחופרים לו מסביב לבית נותנים לו כסף, התושבים משכירים את האדמות שלהם למחצבות".

     

    גם אבו־עזמה השכיר את אדמותיו לבעלי המחצבות. הישיבה שלנו איתו בחזית החנות מושכת תשומת לב. שני מקומיים מגיעים ברכב מפואר. כשהם יוצאים ממנו, אבו־עזמה מסמן לנו להיות בשקט. "אלה שני הסוחרים באבן הכי גדולים בפלסטין", הוא לוחש. השניים מצטרפים אלינו ושואלים את א' מה אנחנו עושים כאן. א' מסביר שאנחנו מכינים כתבה על המחצבות. "בדיוק אמרתי להם שלא נחכה לישראל שיביאו לנו קמח", אומר אבו־עזמה. "אנחנו לא צריכים אותם ומתפרנסים בעזרת המחצבות. נכון או לא?"

     

    א' מאשר.

     

    "מה אני צריך שקל פה־שקל שם מישראל? מהמחצבות פה מרוויחים מלא כסף", ממשיך אבו־עזמה.

     

    "לא הבנתי עדיין מה אתם צריכים? מטעם מי הגעתם? מה תעשו עם זה?" שואל אחד הסוחרים שמתברר שיש לו תפקיד בכיר במפעלי החציבה באזור.

     

    "לא ייצא לנו כלום. הם פה מטעם העיתון. אנחנו לא נגדכם. הכל בסדר", מנסה א' להרגיע.

     

    "לא ייצא לכם כלום מזה", ממשיך הסוחר. "אני מחברון. באתי להביא פרנסה הביתה, אני לא רוצה לקבץ נדבות מאנשים".

     

    "הרעש של הבאגרים שחופרים פה הוא כמו מוזיקה של אום כולתום. למה שלא אנצל את אדמתי ואשכיר אותה לבעלי המחצבות?" משנה אבו־עזמה את מנגינת דבריו. אנחנו נפרדים לשלום מהחובב החדש של מוזיקת הבאגרים.

     

    הסוחר מבהיר לא' שאם הוא רוצה לדבר על המחצבות, שיבוא בלי תקשורת. אנחנו יוצאים בזריזות מהכפר, לפני שהרוחות יתלהטו. בדרך החוצה מזהים משאית שיוצאת מהמחצבה ובה נוהג תושב יצהר. כולם שותפים לביזנס.

     

    את מה שתושבי ג'מאעין חושבים באמת על המחצבות, אנחנו משלימים בהמשך באמצעות שיחות טלפון ובלי העין הפקוחה של בעלי האינטרסים. "אצלנו הבעיה היא לא רק מחצבות. יש לידי שני מפעלי זפת", מספר בטלפון בעל חנות אחרת מג'מאעין המבקש לשמור על עילום שמו, "אם אתם רואים מה הולך אצלנו, אתם תגידו שיערות האמזונס נשרפים פה ליד. רוב האנשים שגרים פה חולים בסרטן. האבק אצלנו הוא אורח קבוע. על הראש, על הכתפיים, בתוך כוס התה, בתוך כוס הקפה, על כל דבר".

     

    יש אנשים שחוצבים בשטח שלהם בניגוד להסכמתם?

     

    "לא. כולם מקבלים כסף. לפי החוק צריך לחצוב במרחק מסוים מהבתים, אבל אצלנו חופרים לך מסביב לבית".

     

    הייתם רוצים שהרשות תתערב ותאכוף את החוק על בעלי המחצבות?

     

    "כמובן, אבל הכל מתחיל מהעיריות שלא עושות כלום. אם מישהו הולך להתלונן, אומרים לו תפנה לעירייה. אתה פונה לעירייה, ראש העירייה מכיר את זה ואת ההוא, ככה הכל נשאר במגירה, וזהו זה".

     

    אז מה יהיה כאן בעתיד?

     

    "הם ישאירו לנו את כל הבורות האלה וימשיכו למקום אחר. כל בור כרגע הוא לפחות 40 מטר ויש גם של 100 מטר".

     

    "בטח שאני פוחדת על הילדים שלי", אומרת מוכרת באחת החנויות בכפר. "יש המון תאונות עבודה מהכלים במחצבות. ואיך לא יהיה מלא אנשים שחולים בסרטן ועוד מחלות ריאות עם כל האבק הזה? הרשות הפלסטינית צריכה להרחיק את המחצבות מהמגורים או שתיתן להן קנס", היא מציעה.

     

    איפה זה ייפסק?

     

    מג'מאעין נוסעים דרומה אל הכפר דיר דיבוואן. שוב נכנסים לשטחי B למרות השלטים שאוסרים את הכניסה על אזרחים ישראלים. בכפר ממתין לנו מנסור־מנסור, המוכתר של חמולת מנסרה. דיר דיבוואן הוא אחד הכפרים הפלסטיניים היפים והעשירים ביותר באזור. רוב הבתים בו הם ארמונות פאר מרשימים, לרבים מתושביו אזרחות אמריקאית והם משלבים מגורים בכפר ובארצו של הדוד סם.

     

    "יש בכפר 13 אלף איש", מספר מנסור באנגלית רהוטה, "אבל בפועל נמצאים בו רק כ־7,000. רבים מהתושבים חיים באמריקה, אבל יש פה גם הרבה חקלאים".

     

    גם לו יש אזרחות אמריקאית. אחרי שלמד רוקחות, הקים עם קרובי משפחה רשת קטנה של בתי מרקחת בארצות־הברית. בשנים האחרונות הוא חי בעיקר בכפר ומקדיש הרבה מזמנו כדי להיטיב את חיי התושבים. הקים מרפאה ציבורית וקידם מערכת תאורה ברחוב הראשי. "הכפר היחיד בפלסטין עם תאורת רחוב", הוא מתגאה. בין שאר פעילותו הוא גם מנסה למחות כנגד מחצבת טריפי, המוקמת בימים אלה צמוד לכפר.

     

    את הנזק שיוצרת מחצבת טריפי, הר אדיר של שפוכת לבנה המעלה אבק, אני רגילה לראות מפאתי עפרה, שם ביתי. הפעם אני רואה אותה מהצד השני. מביתו המפואר של מנסור, אנחנו יוצאים עם הג'יפ שלו אל דרך עפר פתלתלה, היורדת בין בוסתני גפן וזית, אל הוואדי ומשם מטפסת אל ההר הסמוך שמעל המחצבה. הנוף הנשקף מזרחה אל הכפר רמון ואל הרי ירדן, מפעים. ובתוך כל היופי הזה נפערה האדמה. בלב ענן האבק עמלים כלים כבדים על הכנת תשתית המחצבה.

     

    "הם הורסים את הסביבה", אומר מנצור. "אנחנו מרגישים את הפיצוצים בבתים שלנו בכפר וכבר סובלים מאבק עוד לפני שהמחצבה התחילה לפעול. החקלאים שלנו כבר לא יכולים לרעות כאן את הצאן. אנחנו לא יודעים איפה זה ייפסק. מבחינתנו זה מפעל סודי. אם זה יהיה כמו ג'מאעין, זו תהיה פגיעה אנושה באדם, בחיות, בטבע".

     

    מי הבעלים של הקרקעות כאן?

     

    "חלק זה אדמות מדינה מהתקופה הירדנית ועכשיו הן שייכות לרשות הפלסטינית. ויש גם אדמות שנרכשו מאנשים פרטיים שחשבו שאין להן ערך, כי הן מרוחקות מהכפרים, תמורת 50 אלף שקל לדונם. בכפר שלי האנשים יותר עשירים ולא זקוקים לכסף הזה. אבל הרבה אנשים מהכפר עין יברוד מכרו את הקרקע".

     

    גם כאן המחצבה עצמה ממוקמת בשטח B על פאתי שטח C. דרך ממנה, המתחברת אל כביש 60, כבר נפרצה. המשמעות היא שמאות משאיות עתידות לנסוע מדי יום אל הכביש המשרת את התושבים היהודים והערבים והעמוס גם כך. עתירות שהוגשו לבג"ץ נגד חיבור המחצבה לכביש נדחו, העתירה האחרונה בעניין נדחתה בגלל השיהוי מאז התחילו העבודות.

     

    במינהל האזרחי טוענים שאיפשרו למחצבת טריפי לפתוח את הכביש אחרי הליך מסודר, שבו שמעו את התנגדות התושבים, ואחרי שהוכחה בעלות על אדמות המחצבה שבשטח B וניתן לה רישיון ותב"ע במסגרת הליכים פנימיים של הרשות הפלסטינית. אבל מה הם אותם הליכים פנימיים של הרשות? והאם הם כוללים גם שמירה על בריאות תושבי האזור, יהודים וערבים כאחד, ושמירה על הסביבה האקולוגית?

     

    אבל תושבי האזור לא מתרשמים מכך שבעל המחצבה מוסטפא טריפי, מיליארדר שמתגורר ליד המוקטעה, וילדיו למדו כולם באוניברסיטאות אמריקאיות, זכה באישורים. הוא משתייך לאחת החמולות המרכזיות ובעלות המעמד ברמאללה, ומקושר באופן אישי לגורמי כוח בכירים ברשות.

     

    אחיו של טריפי שימש כשר לעניינים אזרחיים ברשות הפלסטינית. בכתבה שהתפרסמה בעיתון גלובס בשנת 2002 הוגדר האח, ג'מיל, כ"שם נרדף לשחיתות", ודווח שהוא מואשם בספסרות בהיתרים שונים שהשיג מתוקף קשריו עם המינהל האזרחי. כשג'מיל חלה, הועבר תפקיד השר לעניינים אזרחיים לידיו של חוסיין א־שייח', הנשוי לאחותו של טריפי. בכתבה אחרת הגדיר גורם פלסטיני את טריפי כמי ש"במשך שנים נחשב איש שלכם. מישהו שיש לו קשרים הדוקים עם הישראלים".

     

    כך או כך מדינת ישראל לא מתעניינת בנזקים הבלתי הפיכים שמרחשים בשטחי B גם כאשר הם משפיעים על שטחי C. האבסורד זועק: מצד אחד מעבירה ישראל לתוך שטחי הרשות חומרי נפץ לצרכים אזרחיים של פיצוצים במחצבות, מהצד השני היא אחד מהצרכנים המרכזיים של תנובת המחצבות.

     

    נפרדים מדיר דיבוואן ונוסעים לתל ציון, יישוב חרדי הסמוך לכביש 60. משם עורכים תצפית על ארבע מחצבות ענק, שלוש מתוכן פעילות, אחת נטושה. הגדרת התב"ע של היישוב מצד המועצה האזורית קובעת כי היתר בנייה יינתן רק למי שיתקין מיגון אקוסטי ומיזוג אוויר "בהתאם להוראות הנובעות מתסקיר השפעה על הסביבה", ובתנאי שהמבקש יחתום כי הוא מודע למפגעים הפוטנציאליים כתוצאה מהמחצבות.

     

    מחצבת א־רם, זו הנטושה, הופעלה על ידי ענף אחר בחמולת טריפי במשך עשרות שנים בשטחי C תחת אישור המינהל האזרחי. הכרייה שם הסתיימה כבר לפני כעשור, אך עד היום המחצבה לא שוקמה, כפי שבעלי מחצבות בתוך הקו הירוק מחויבים לעשות. עם השנים נעשה במחצבה שימוש משני לשריפת זבל. במשך שנים מנסים לקדם במינהל האזרחי קרן לשיקום מחצבות בשטחי C, אך הביורוקרטיה במשרד המשפטים מעכבת בינתיים את הקמתה. לא מזמן הצהיר ראש הממשלה שמדינת ישראל רואה עצמה ריבונית על שטחי C ובכוונתה לספח אותם. בינתיים עשן הפסולת הנשרפת המיתמר מתוך המחצבה הנטושה אל תוך בתי הפלסטינים, מוכיח כי בארץ המחצבות תקפים חוקי הג'ונגל.

     

    מדוברות מתאם פעולות הממשלה בשטחים נמסר בתגובה: "בריאות תושבי יהודה ושומרון מהווה שיקול מכריע בקבלת החלטות במינהל האזרחי, בין היתר באלו הקשורות לכלכלת האזור. לראיה, לכל מיזם כלכלי נדרשת הגשת תסקיר השפעה על הסביבה במסגרת הליך תכנוני מקיף. נדגיש כי המינהל האזרחי נותן מענה לכלל הפונים אליו, ללא קשר לזהות הפונה או הונו.

     

    "כלל המחצבות הפעילות והעתידיות בשטחי C מחויבות בהליכי תכנון מלאים ובקבלת רישיון - הניתן כל עוד התוכנית עומדת בתבחינים הקבועים על ידי ועדות התכנון. בנוסף, נציין כי מתבצעת פעילות אכיפה במחצבות ועל בעלי מחצבות שפועלים בניגוד לתנאי הרישיון מוטלים הגבלים שונים, כולל עצירת פעילות המחצבה".

     

    yifater1@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 03.10.19 , 17:08