yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    7 לילות • 05.10.2019
    ים נעול
    מבחר השירים של רנה שני, שנשכחה והושכחה מאז שנות ה־60, מבהיר כי ספרי ההיסטוריה של השירה המקומית צריכים להיכתב מחדש
    אלי הירש

    מבחר שירים // רנה שני - הקיבוץ המאוחד - 197 עמ'

     

     

     

    כולם מכירים את תופעת השירים הגנוזים, ואת העובדה שלפעמים הם כל כך יפים שקשה שלא לתהות למה הם נגנזו. אבל מבחר השירים של רִנה שני (1937־1983) מלמד שיש סוג אפילו יותר מתמיה של גניזה, לא של שירים מסוימים אלא של משוררת. היא לא באמת נגנזה, כמובן, שיריה פורסמו, אלא שמעטה משונה של שתיקה כיסה אותם, והם נעלמו מעין ונשכחו מלב.

     

    והנה עכשיו, בזכות חוקרת הספרות ריקי טראום שערכה את המבחר החדש והתעקשה על פרסומו, מתברר שהשכחה הזאת הייתה בלתי מוצדקת לחלוטין. שיריה של שני כל כך יפים ומשמעותיים, שעם הקריאה בהם מתעוררת ההבנה שכל ספרי ההיסטוריה (הכתובים רק בקושי, אם בכלל) של שירת שנות ה־60 חייבים להיכתב מחדש, שכן פרק חשוב ומשפיע במיוחד חסר בהם. וכדי לרמוז, רק לרמוז, על חשיבותו של הפרק הזה בתולדות השירה הישראלית, די לספר שב'ים נעול', ספרה השני של שני, אפשר למצוא שיר יפה במיוחד שעוסק ביהונתן בן שאול: "מַגְלְבֵי הָאוֹר/ אֶת גֵּוִי דָּשִׁים./ יְהוֹנָתָן, לַמְּדֵּנִי/ אַהֲבַת נָשִׁים" (אם לצטט רק ארבע שורות מתוכו). חשוב להוסיף ש'ים נעול' ראה אור ב־1963, כשנה לפני שיונה וולך פירסמה את 'יונתן' המוכר לעייפה שלה.

     

    כמה מילים על חייה ומותה של שני. במהלך שנות ה־70, אחרי שרוב שירתה כבר נכתבה, זכתה שני בהארה, שינתה את שמה לריין שיין, התיישבה במגדיאל והפכה למיסטיקנית במשרה מלאה, אבן שואבת למחפשי דרך. בעקבות התאבדותו של אחד מתלמידיה ופרסומים שליליים בעיתונות היא נמלטה להודו, שם מתה מצהבת והיא בת 46 בלבד. במאמר ששרית פוקס פירסמה ב־2008 קראתי שחברתה הטובה של רנה שני - המשוררת והסופרת אידה צורית - תיכננה לכתוב עליה ביוגרפיה ואספה לשם כך חומרים רבים, אבל משפחתה של שני בלמה את הפרויקט. אפשר לקוות שהטעות המצערת תתוקן, וביוגרפיה כזאת או דומה לה תזכה לראות אור למרות מאמצי ההשתקה.

     

    רוב שיריה של שני נכתבו כאמור בשנות ה־60. שני עוד לא הייתה אז "מנהיגת כת", כמו שכינו אותה בעיתונות של ראשית שנות ה־80, אלא משוררת מקורית להפליא ששיריה הולכים ומשתכללים מספר לספר. כבר ספרה הראשון, 'עיר זרה', היה מרתק, מלא הפתעות, ושניים מהספרים שפורסמו אחריו, 'ים נעול' ו'שלום לאדוני המלך', היו לא פחות ממופתיים. כמעט לכל שיריה יש נקודת מוצא משותפת - מוות - אלא שזהו מוות שיש לו זיקה אינטימית לחיים. לקוראי המחזור המוקדם 'שירים על מות ילדים', למשל, ברור שהילדים ששני כותבת עליהם לא באמת מתו, הם רק משולים למתים. ולא פעם התמונה המצטיירת בשיריה היא של עולם מלא במבוגרים שהם עדיין ילדים מתים ומיותמים המחפשים אם חלופית, זרה, כמו־אלוהית, שתעניק להם חיים חדשים, ושני היא ספק האם הזאת, ספק אחד הילדים הנטושים. ככל שהשירים הולכים ומשתכללים, כך המוות המתואר בהם הולך ומתמלא במשמעות, ביופי, בחיים, עד שמתברר שהדרך היחידה לחיות היא לחוות מוות בעולם הזה כדי להתעורר מתוכו אל חיים בעולם חדש, רחוק ומסתורי.

     

    אפשר כמובן לשאול מהם העולמות ששני כותבת עליהם, ומדוע עולם אחד צריך לגווע כדי לפנות מקום לעולם חדש. האם הצורך בלידה־מחדש מבוסס על שיקולים מיסטיים, פסיכולוגיים, פוליטיים, אולי פמיניסטיים? ייתכן שכל התשובות נכונות, אבל ברור שיופיים של השירים קשור למסתורין הזה בדיוק - לגבישיות החידתית והרב־משמעית שלהם, המאפשרת קשת רחבה של פרשנויות, וששני היא משוררת נפלאה, לא פחות מזה. כדאי מאוד לקרוא. •

     

    וְיָרְקוּ עַל פָּנַי

     

    וְרָמְסוּ אֶת עֵינַי

     

    וְתָלְשׁוּ אֶת פְּעִימַת לִבִּי

     

    אִמִּי וְאָבִי

     

    אִמִּי וְאָבִי

     

     

    עַכְשָׁו אֲנִי הוֹלֶכֶת בָּרְחוֹב

     

    מְלַטֶּפֶת עֲנִיִּים זָרִים.

     

     


    פרסום ראשון: 05.10.19 , 20:19
    yed660100