ניתוח לשינוי מין

מאמץ שאי אלו סופרים משקיעים כדי לזכות בתהילה ראוי לציון. קחו למשל את הסופר האמריקאי ג'יימס פריי. לפני כמה שנים הוא החליט לפתע שהרומן שלו, 'מיליון רסיסים קטנים', שנדחה על ידי הוצאות הספרים, הוא "ממואר" - ודווקא טוב למדי. כתוצאה הוא מצא מו"ל, וקוראים, ומכר מיליוני עותקים. רק חבל שכעבור כמה חודשים, בתוכנית 'אופרה', הוא התוודה בדמעות שהוא בדה חלקים גדולים מספרו ה"אוטוביוגרפי".

לעומתו, ג'יימס ג'ויס הלך בדרך הקשה: הוא כתב את 'יוליסס' במשך עשר שנים; פעם נדרש לו יום שלם כדי לכתוב משפט אחד.

לנוכח תחרות כה עזה, ובשוק ספרים תחרותי מאי פעם, נקטתי צעד דרסטי אפילו יותר בדרכי להצלחה ספרותית: שיניתי מין.

זו לא הפעם הראשונה שבה החלפתי זהות בשירות הספרות. רוב חיי אני פשוט עצמי - שון תומס. עיתונאי שכותב על אמנות, פוליטיקה, מסעות. הוצאתי גם כמה ספרים שלא זכו להצלחה מסחרית, בלשון המעטה. ספרי הראשון, 'אבות נעדרים', מכר כל כך גרוע שקיבלתי צ'ק תמלוגים על סך אפס פאונד, אפס־אפס פני. כנראה שהמחשב של המו"ל לא ידע להתמודד עם הרעיון של סופר שמוכר אפס עותקים, כך שהצ'ק הופק ונשלח.

למען ההגינות עם עצמי, המצב השתפר מעט עם הזמן, אפילו בתור שון תומס. ספריי המאוחרים יותר "התקבלו היטב", ובמחצית שנות ה־30 שלי כתבתי ספר לא בדיוני, 'מיליוני נשים מחכות לפגוש אותך', שנמכר היטב, קיבל כמה ביקורות מצוינות ותורגם לכמה שפות, ביניהן גרמנית ורוסית.

אך על אף ההצלחה הצנועה־אך־משתפרת, באותו זמן הייתי כבר בן 44 וחסר פרוטה. חבריי היו בעלי מכוניות ודירות. בבעלותי היה כיסא. רק כיסא אחד. כשחברים באו לבקר, הייתי צריך לשבת על המיטה.

בנקודה זו אמרה לי הסוכנת הגאונה שלי (הידועה כמי שהצליחה לתווך מקדמה חסרת תקדים של 1.2 מיליון פאונד עבור יומניו של פירס מורגן), שהגיע הזמן שאהיה רציני ואכתוב מותחן - כי, כפי שציינה שוב ושוב, "אנשים אוהבים סיפורים". הבנתי את הרמז והתיישבתי לכתוב משהו בסגנון 'צופן דה וינצ'י', שעלילתו מתמקדת במקדש בן 12 אלף שנים בכורדיסטן הטורקית. הספר זכה למקדמה בת שש ספרות מהוצאת ספרים. אמנם בצד הנמוך של שש ספרות, אבל היי, שש ספרות!

לקראת צאת הספר לאור נותרה בעיה אחת: איך אקרא לעצמי? שמי המקורי סיבך את העניינים: הוא היה מזוהה עם כתיבה עיתונאית על אמנות, סקס ופוליטיקה, ועם 'מיליוני נשים מחכות לפגוש אותך'. ההחלפה הדרסטית של הז'אנר הייתה עשויה להרתיע קוראים. וחשוב מכך: בכל הנוגע לספרות בדיונית, שמי נקשר עם כישלון. ולבסוף, שמי פשוט לא התאים: סוג המותחן שכתבתי דרש מחבר עם שם בדוי גברי יותר, קשוח יותר.

לכן, תוך כמה פגישות עם העורכים שלי יצרנו לי פרסונה חדשה של סופר מתח: תום נוקס. התהליך היה טכני להחריד. הידעתם, למשל, שעדיף מסחרית ששם המחבר יתחיל באות מסביבות אמצע האל"ף־בי"ת? זה אומר שהספרים יוצגו במדפים האמצעיים בחנויות, שהם אלה שהקונים מתמקדים בהם אחרי שריפרפו על המדפים העליונים והתחתונים.

וכך הפכתי לתום נוקס. במשך שש או שבע שנים ספריי נמכרו לא רע ברחבי העולם, במידה שאיפשרה לי לקנות דירה בפאתי שכונה סבירה בלונדון.

ואז, לפתע, נפסקו המכירות. ספרים בסגנון 'צופן דה וינצ'י' פשוט נעלמו מהשוק. מדוע? לא בשל פגם מהותי בז'אנר עצמו. אולי לא תסכימו איתי, אך אני מאמין שספרו של דן בראון הוא מופת של טוויית עלילה, על אף הסגנון הפשטני והדמויות השטוחות. ועלילה אינה דבר זניח: היא המנגינה של הספרות. בניית עלילה טובה, כמו יצירה של מצלול משובח, היא דבר קשה ונדיר. וזו הסיבה שסופרי מתח, שחייבים לבנות עלילה, מרוויחים סכומים נאים כשהם עושים זאת נכון. לא רבים מסוגלים לכך, אף על פי שרבים חושבים שהם יכולים.

אז מדוע מתה אופנת 'צופן דה וינצ'י'? אולי מאותה סיבה שבעטייה כל האופנות מתות. זוכרים מה קרה למכנסיים המתרחבים משנות ה־70? בשלב מסוים הם הפכו למפרשים, אבסורדיים ומסוכנים לשימוש. כך קרה גם לז'אנר שלי: לקראת הסוף אבירים טמפלרים חיפשו גביעים קדושים עשויים מאנטי־חומר שנשמרו על ידי נזירים ישועיים בצוללות מחלידות. לקחנו את זה הכי רחוק שאפשר, וקצת הלאה.

חוץ מזה, אופנות תמיד משתנות. במשך תקופה ארוכה, ספרות "חברתית" - סיפורים על התעללות בילדות, או על משפחות עניות שגרות בפחיות - הייתה ה־דבר. ואז, כשהז'אנר מיצה את עצמו, כולם התחילו לחפש את עטיפות הפסטל הקסומות עם האותיות המסולסלות שבתוכן סיפורים סבוכים על לבבות שבורים: צ'יק־ליט. בהמשך, רומנים שכוללים קשירות ומשחקי שליטה היו לזמן קצר הדבר הנכון, בעקבות 'חמישים גוונים של אפור'.

ועל כן, משיקולים מסחריים, תום נוקס היה חייב למות. למעשה תיכננתי להיפטר ממנו כבר זמן מה, לא רק בגלל השינויים בכיוון הרוח. עכשיו רציתי לכתוב מותחנים ספרותיים ומהודקים יותר, עם הקשר מקומי, רצוי מצמררים. אבל זו שוב תהיה קפיצה לז'אנר חדש: חובב תום נוקס שיצפה לקרוא על סם בודהיסטי קדוש ומשנה תודעה יופתע אם יגלה שכתבתי על סצנה מוזרה מחיי נישואים שמתרחשת במטבח, או על ילדה בודדה בחוף הים. כך שנזקקתי, שוב, לזהות חדשה. לשם חדש.

והשם חייב להיות של אישה. או לפחות שם שאינו מזוהה בוודאות כשל גבר. מדוע? בין היתר כי רציתי לכתוב את הספר הזה, 'תאומות הקרח' - על משפחה שמאבדת תאומה זהה בתאונה וכעבור שנה מתמלאת חשש שהתאומה שזיהו כמתה היא התאומה החיה - מנקודת מבטה של האם השכולה. נקודת המבט נראתה לי נכונה מבחינה אסתטית, וכתיבה בקול נשי נראתה לי כאתגר, ככותב. אבל רציתי גם להיות "לא־גבר", פשוט כי כיום עדיף לא להיות גבר, אם את/ה כותב ספרות.

זה נשמע אולי מפתיע, אבל זה המצב. המו"לות המודרנית בעולם דובר האנגלית (בניגוד מוחלט לעיתונות או לטלוויזיה או להוליווד) נמצאת בשליטה נשית. קחו למשל אותי: הסוכנת שלי היא אישה, השותפה שלה היא אישה, העורכת שלי בהוצאת הרפר־קולינס היא אישה, העובדות שלה הן נשים. אשת יחסי הציבור שלי היא, ובכן, אישה. כך גם בהוצאה האמריקאית. רוב הקניינים ברשתות הספרים הן נשים, וכך גם רוב בעלות הבלוגים הספרותיים, שאין לזלזל בחשיבותם.

יתרה מזאת, רוב הקוראים הן קוראות. פעם נהגו לומר שגברים קוראים היסטוריה צבאית, כשהם מגיעים לגיל 50. אך כיום יותר ויותר גברים אינם קוראים כלל. לפי ההערכות, 70 או 80 אחוזים מקוני הספרות בבריטניה ובארה"ב הן נשים.

באופן אירוני, במשך תקופה ארוכה היה יוצא דופן אחד בתמונה זו - מותחנים. עד לפני שנים אחדות הם היו התחום היחיד שבו סופרים גברים הצליחו באופן מובהק, וגם נהנו מקהל קוראים גברי גדול.

אך בעשור האחרון גם שמורת הטסטוסטרון הזאת ספגה מכה. כיום אלו נשים, בעיקר, שבוחרות בספרים עלילתיים קצביים וטעוני מתח, או ביצירות מצמררות ומהפכות מעיים. מגיליאן פלין עד סופי האנה, מליאן מוריארטי עד פולה הוקינס, נשים משתלטות גם על כתיבת המתח, ומגיעות - כך נראה - בעיקר לקהל נשי. יום אחד פסיכולוגים יסבירו לנו מדוע.

תהיה אשר תהיה הסיבה, התפתחות זו אינה אשמת הנשים. אם גברים החליטו שאין להם עניין בספרים והם מעדיפים משחקי מחשב, שיחיו עם זה. שלא יתלוננו שענף ההוצאה לאור נכבש על ידי מגדר שעדיין אכפת לו מספרות.

ועדיין, מציאות זו מציבה סופר "ביכורים" ממין זכר בפני דילמה: האם להזדהות כגבר, או למקסם את הפוטנציאל ולהיות קצת יותר, מממ, ניטרלי מבחינה מגדרית? אני מודה שבחרתי באפשרות השנייה. כמו סטיב ווטסון שכתב את המותחן המעולה 'לפני השינה' (שיצא בעברית בהוצאת כתר) תחת השם הלא־מזוהה מגדרית 'ס"ג' ווטסון' מאותן סיבות מסחריות.

והתוצאה? בעודי כותב שורות אלו, 'תאומות הקרח' (שיצא בעברית בהוצאת עברית וכתר, בתרגום דפנה ברעם) נמצא ברשימת רבי־המכר. הפעם הראשונה שלי ברשימה של 'סאנדיי טיימס'. וכמה מקוראיי מניחים שאני אישה. הם כותבים ביקורות ומשתמשים במילה "היא". זה משמח אותי באופן מוזר.

האם הספר היה מצליח באותה מידה לו התפרסם תחת שמי האמיתי, הגברי? אני פשוט לא יודע. אבל אם אמילי ברונטה וג'ורג' אליוט צופות בנו מן הרקיע השביעי, הן בוודאי מחייכות באירוניה מנומסת. עליהן היה להתחזות לגברים כדי להוציא לאור ולהיקרא. מאז, העולם התהפך. •

המאמר התפרסם במקור במגזין Spectator במרץ 2015

מאנגלית: יוסף כהן