ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    שאטרסטוק
    24 שעות • 05.10.2019
    מבט מבפנים: כך נראית חקירה של "פצצה מתקתקת" בשב"כ
    מתי מותר לחוקרי השב"כ להשתמש ב"אמצעים מיוחדים" נגד נחקרים? מה כוללים "האמצעים המיוחדים" האלה? מי מפקח על החוקרים? ומה קורה אם נחקר מרגיש רע במהלך החקירה? בעקבות חקירת השב"כ שהסתיימה בפציעתו הקשה של סאמר ערביד, ראש חוליית הטרור שרצחה את רינה שנרב, עלתה לדיון הציבורי סוגיית הכללים והחוקים להפעלת כוח פיזי נגד "פצצות מתקתקות". איתי אילנאי דיבר עם בכירים בשב"כ, כולל ראש השירות לשעבר עמי אילון, ושמע מהם מה באמת קורה בחדר החקירות
    איתי אילנאי

    באוגוסט 2002, באחד משיאיה המדממים של האינתיפאדה השנייה, התקבל בשב"כ מידע מודיעיני על מיקומם של חברי חוליית סילוואן, אחת מכנופיות הטרור הקטלניות בתולדות המדינה. שישה מחברי החוליה נעצרו, והובאו לאחד ממתקני החקירה של השירות. את פניהם קיבל שם חוקר השב"כ הוותיק, עמי (השם המלא שמור במערכת).

     

    כשנכנסו אל תוך חדר החקירות, ידעו עמי וחבריו לצוות שמולם עומדת חקירה מורכבת. בחודשים שלפני כן ביצעה החוליה שורה של פיגועים אכזריים שגבו את חייהם של 35 ישראלים, ובהם פיגועי ההתאבדות בקפה מומנט בירושלים ובמועדון ה"שפילד קלאב" בראשון־לציון. אך החקירה באותו יום לא נועדה בכדי להוציא מחברי החוליה הודאה לגבי המעשים שעשו בעבר, אלא על מנת לסכל פיגוע התאבדות נוסף, גדול, שתוכנן לצאת לפועל עוד באותו ערב בתיאטרון "צוותא" בתל־אביב.

     

    "על בסיס ניתוח המודיעין שהיה לנו התקבלה החלטה שנחקור את חלקם כ'פצצה מתקתקת'", משחזר עמי, שבעקבות כך קיבל אישור להשתמש במהלך החקירה ב"אמצעים מיוחדים", כלומר הפעלה של לחץ פיזי על כמה מהנחקרים. את האישור הזה ניצל בכדי לסחוט מידע שערכו לא יסולא בפז. "בעזרת זה קיבלנו מהם את מיקומה של חגורת הנפץ ואת השם של מי שהיה אמור להתחבר אליה ומנענו את הפיגוע", אומר עמי, מבלי לרדת לפרטים. "וזה רק מקרה אחד שבו מנענו פיגועים כתוצאה משימוש באמצעים מיוחדים".

     

    השימוש שעושים חוקרי השב"כ באותם אמצעים מיוחדים עלה בשבוע שעבר לכותרות, בעקבות המקרה של סאמר ערביד, ראש חוליית הטרור החשודה בביצוע הפיגוע הקטלני במעיין דני לפני כחודש וחצי. במהלך הניסיונות לפענח את הפיגוע הגיע לשב"כ מידע שמצביע על כך שבשטח מסתובבת תשתית של פעילי טרור ואמל"ח, המוכנה לבצע פיגוע נוסף. זמן קצר אחר כך, במסגרת חקירתו של ערביד ושל שניים משותפיו, הוסגר מטען חבלה שהיה ברשות התשתית, ואשר פוצץ בשטח על ידי כוחות הביטחון. לדברי גורם ביטחוני, בכך נמנע פיגוע נוסף שתיכננה אותה תשתית טרור.

     

    שאטרסטוק
    שאטרסטוק

     

     

    דבר נוסף שקרה במהלך החקירה הוא שערביד — מבוקש ותיק, מבכירי החזית העממית בגזרת רמאללה ומי שעל פי החשד היה זה שהפעיל במו ידיו את מטען החבלה שהרג את רינה שנרב ופצע את אביה ואחיה — פונה לבית החולים כשהוא פצוע קשה ומחוסר הכרה. בסוף השבוע דווח כי מצבו השתפר.

     

    אשתו ועורכי דינו של ערביד טוענים כי הוכה קשות על ידי הכוח שעצר אותו, וכי לאחר מעצרו היה נתון למסכת עינויים קשה. בשב"כ לא אישרו באופן רשמי כי במהלך חקירתו של ערביד הופעלו עליו אמצעים מיוחדים. בכל מקרה מדובר במקרה קשה, נדיר בשנים האחרונות, של נחקר שב"כ המסיים את חקירתו בבית החולים. בעקבות כך החלה היחידה לבירור תלונות נחקרים במשרד המשפטים לבחון את השתלשלות העניינים. המלצותיה יועברו לפרקליטות וליועץ המשפטי לממשלה, שיחליטו האם יש לפתוח בהליך פלילי נגד מי מאנשי השב"כ שהיו מעורבים בחקירה.

     

     

    ﭏ ﭏ ﭏ

     

    פציעתו הקשה של ערביד החזירה לדיון ציבורי את הפרקטיקה של הפעלת אלימות בחקירות שב"כ. חשוב להבין: בניגוד למשטרה, שמפענחת פשעים שהתרחשו בעבר, תכליתו של השב"כ לסכל מקרים שיתרחשו בעתיד. בהתאם לכך מאפשרת המדינה לאנשי השירות להשתמש באלימות פיזית במהלך חקירות של פצצות מתקתקות, כלומר נחקרים שעל פי ההערכה מחזיקים במידע שחשיפתו תוביל לסיכול פיגוע בטווח הזמן המיידי.

     

    אלא שבישראל, כמו בישראל, ההגדרות הנוגעות להפעלת אלימות בחקירות שב"כ אינן מעוגנות בחוקים או תקנות ברורים, לפחות לא כאלה הידועים לציבור. "המחשבה שאת הלחימה בטרור, שהחקירות הן חלק מרכזי בה, ניתן להגדיר בחוקים וכללים, היא מוטעית", אומר ראש השב"כ לשעבר, עמי אילון. "יש גבול למה שהחוק יכול להגדיר. מה שקורה בפועל הוא שישנה מציאות מאוד מורכבת שיש בה מרחב לפרשנות ולקבלת החלטות, כמעט בכל אחד מהדרגים, מהחוקר ועד לראש השב"כ".

     

    מרחב הפעולה הנרחב עליו מדבר אילון, מוביל לכך שבתוך חדרי החקירות של השירות נמתח קו דק, בלתי נראה, בין הרצון לעמוד בערכי הדמוקרטיה לבין הצורך למנוע פיגועים קטלניים. מסתבר שגם ועדות חקירה ממלכתיות, פסקי דין של בג"ץ ופעילות בלתי פוסקת של ארגונים לזכויות אדם — לא הצליחו לשרטט את הקו הזה בצורה חד־משמעית.

     

    בכירים לשעבר בשב"כ עימם שוחחנו מנסים בכל זאת להסביר, על פי מיטב יכולתם ובהתאם למגבלות הצנזורה, מדוע, כיצד ומתי חודרת האלימות הפיזית אל תוך חדרי החקירות של הארגון. יש לציין כי כולם מצדיקים את הצורך בשימוש באותה אלימות, ובאותה נשימה מסכימים שפציעתו של ערביד במהלך החקירה היא דבר שלא היה צריך לקרות. "אני יודע שכל מה שנעשה היה בהתאם לאישורים של המערכת המשפטית, אך מאחר שהוא הגיע לבית חולים במצב קשה אין ספק שזו תקלה", אומר אילון. "במדינה דמוקרטית נחקר לא מגיע לבית חולים כתוצאה מחקירה".

     

    "אף חוקר לא רוצה שהנחקר שלו יגיע למצב כזה. זו עננה שמרחפת מעל החקירה", מודה החוקר עמי. "אבל מבחינת התוצאה, בוודאי שיש פה הצלחה כי נמנעה פגיעה בחיי אדם. זה בדיוק הייעוד של שב"כ, גוף מסכל שתפקידו למנוע פגיעה בחפים מפשע. האם התפקיד הזה נעים? כנראה שלא. אבל אם זה היה תלוי בי, במידה ומחר יהיה מקרה זהה שמונח על שולחנם של מקבלי ההחלטות, הייתי מצפה שהם יקבלו את אותה החלטה ויפעילו שוב את אותם אמצעים".

     

    "יש מצג בציבור כאילו חוקרי שב"כ מסתובבים כל היום ורק מחפשים נחקרים מסכנים כדי לחקור אותם כפצצות מתקתקות, ולא היא", מוסיף עמי, "מי שמשתלח בחוקרי השב"כ לא יודע מה מתרחש בחדרי החקירות. גם המשתלחים חבים הרבה מאוד לאותם חוקרים".

     

     

    ﭏ ﭏ ﭏ

     

    מהם אותם "אמצעים מיוחדים" הנהוגים בחדרי החקירות של השב"כ? ארגונים לזכויות אדם, המכנים את שיטות החקירה הללו "עינויים", פירסמו בעבר דוחות המבוססים על עדויות של נחקרים המספרים על חקירות שכללו מניעת שינה, השמעת מוזיקה חזקה, כיסוי הראש בשק מסריח, הידוק האזיקים שעל ידי הנחקר, העמדת הנחקר כשידיו כבולות ומונפות מעלה, השכבת הנחקר כשגבו מונח על שרפרף גבוה וגופו מקושת לאחור ועוד.

     

    "המושג עינויים לא קיים בכלל", אומר מנגד החוקר עמי. "אנחנו מדברים על חקירה מקצועית שאם מופעל בה כוח הוא מופעל מההיבט המקצועי בלבד, ולא מההיבט הסדיסטי. אף חוקר לא נהנה להפעיל אמצעים חריגים על נחקר. כולם ישנים יותר טוב בלילה אם אפשר לסיים חקירה בלי זה. אבל כאשר המטרה שלך היא למנוע פיגועים, אתה צריך לעשות הכל כדי למנוע את הפיגוע, אחרת אתה מועל בתפקידך".

     

    מה כוללים אותם אמצעים מיוחדים?

     

    "מבלי לפרט, אלה ממש לא הדברים שאנשים מדמיינים. אבל חשוב להבהיר שהאמצעים שמופעלים על נחקר לא מופעלים כעונש. אנחנו לא שופטים ולא מענישים, אנחנו חוקרים. אנחנו לא מכים אותם אם אנחנו לא מעריכים בסבירות מאוד גבוהה, שהם אמורים לבצע פיגוע".

     

    "במרתפי השב"כ לא קושרים עצורים ומענים אותם", מצטרף דביר קריב, לשעבר איש שטח מבצעי בשב"כ. "האישור להפעלת אמצעים מיוחדים מתקבל רק במקרה שיש מידע מודיעיני חד, מדויק, שאומר שהאיש הזה שנמצא אצלך בחדר החקירות יודע משהו שיכול למנוע פיגוע". לדבריו האישורים הללו יורדים לפרטי פרטים. "זה לא שהחוקר יחליט אם לתת לנחקר סטירה אחת או שתיים", הוא מדגים. "הוא יקבל אישור מראש למה מותר ומה אסור. צריך להיכנס גם לראשו של הנחקר: ברגע שיפעילו עליו אמצעים מיוחדים, הוא לא יודע מה אושר. נגיד שאני אתן לך שלוש סטירות וזה מה שאושר לי, ואני ארים את היד לקראת הסטירה הרביעית, אתה לא תדע שאסור לי לתת לך עוד סטירה".

     

    ייתכן שחוקר חורג ממה שניתן לו?

     

    "אני לא מאמין שחוקר יעבור את הגבולות של מה שאושר לו. שב"כ הוא ארגון מאוד מסודר ומאוד מנוהל, עם כללים מאוד ברורים ומדרג אישורים מאוד ברור. אני לא רואה מצב שחוקר מקבל אישור לתת שלוש סטירות ומוסיף בעיטה כי בא לו".

     

    "חדרי חקירות זה אף פעם לא מקום נעים", אומר קריב כשהוא נשאל האם חקירתו של ערביד הסתיימה בכישלון. "אתה לא מקבל שם קפה ועוגה. זו סיטואציה מורכבת, קשה, אבל הכרחית. במדינה דמוקרטית צריך לפעמים להתקרב מאוד לגבולות כדי לשמור על חיי אדם, ואנחנו לא יודעים כמה חיי אדם נחסכו בערב ראש השנה כתוצאה מזה שהאווירה הייתה מאוד לא נעימה עם הנחקר הזה. אני מסכים שעדיף שנחקר בסוף חקירה יחזור לתא שלו ולא לבית החולים. אני בטוח שגם החוקר היה מעדיף להיות באותו יום בסיטואציה אחרת, אבל זו עבודתו. ברגע שנמנעה פגיעה בחיי אדם, אני לא רואה בזה כישלון".

     

     

    ﭏ ﭏ ﭏ

     

    מה היקף האישורים להפעלת אמצעים מיוחדים? "בתקופה של האינתיפאדה השנייה, שהייתה מאוד אלימה מבחינת טרור ופיגועים, הרגשנו הרבה פעמים שהסכר נפרץ ואנחנו צריכים לרוץ ולנסות לסתום את החורים", אומר החוקר עמי. "באותם ימים יצא לי הרבה פעמים להשתמש באמצעים פיזיים במהלך חקירה". היום, לדבריו, אישורים לשימוש באמצעים מיוחדים ניתנים רק לעיתים רחוקות. "אפשר למנות אותם על אצבעות כף יד של חבלן פצוע", כפי שהוא מנסח זאת.

     

    לדברי גורמים הבקיאים בעניין, אחוז החקירות שבהן מופעלים אמצעים מיוחדים מתוך סך החקירות של השב"כ הוא פרומיל. "רוב רובן של חקירות השב"כ, הן קרב מוחות בין חוקר לנחקר", אומר אחד הגורמים עימם שוחחנו.

     

    לדברי עמי גם במקרה של קבלת אישור לאמצעים מיוחדים, החוקר לא בהכרח ישתמש בהם. "חוקר יושב בחדר מול נחקר ועובד", הוא מסביר. "קודם כל הוא צריך להבין היטב איך הוא מפעיל את האמצעים ומתי. אם בחקירה מהסוג הזה אתה מקבל אישור לאיקס דברים, ועוד לא הפעלת אותם אבל נחקר מתחיל לדבר, כמובן שבכלל לא חייבים להפעיל. המטרה של החקירה היא להגיע לחקר האמת ולא להרביץ".

     

     

    ﭏ ﭏ ﭏ

     

    מי מעניק לשב"כ את האישור להפעלת לחץ פיזי על נחקרים? התשובה לשאלה הזו מורכבת. ועדת לנדוי, שפעלה ב־1987 ובחנה את שיטות החקירה של השב"כ, היא שקבעה את המונח "אמצעים מיוחדים". בעקבות המלצות הוועדה התקבע נוהל על פיו האישורים הללו ניתנו בידי ועדת שרים מיוחדת, שהתכנסה אחת לכמה חודשים והעניקה אותם רק בדיעבד. בשנים הבאות, תחת טרור המתאבדים של שנות ה־90, גם נולד הביטוי "פצצה מתקתקת", שהפך את השימוש באמצעים מיוחדים לנפוץ.

     

    הנוהל שקיבעה ועדת לנדוי נתן בפועל לשב"כ את הסמכות להמשיך ולהפעיל אמצעים מיוחדים בזמן אמת ועל פי החלטתו, ולקבל לכך אישור רק בהמשך. המצב היה אמור להשתנות לכאורה ב־1999, כאשר בפסק דין תקדימי שזכה לכינוי "בג"ץ העינויים", קבע השופט אהרן ברק כי, "חקירה סבירה היא חקירה ללא עינויים, ללא יחס אכזרי או בלתי אנושי כלפי הנחקר, וללא יחס משפיל כלפיו". ברק הסביר כי, "לא פעם נלחמת הדמוקרטיה כאשר אחת מידיה קשורה לאחור", וביטל את ההנחיות של ועדת לנדוי.

     

    אלא שברק גם הותיר בפסיקתו פרצה, כאשר קבע שבמקרה של "פצצה מתקתקת" תעמוד בפני חוקר השב"כ "הגנת הצורך": במידה וחוקר שב"כ השתמש באלימות בכדי למנוע פגיעה בחפים מפשע, הוא יוכל במקרים מסוימים להימנע מהעמדה לדין פלילי.

     

    הפרצה הזו, איפשרה לשב"כ להמשיך ולהפעיל לחץ פיזי על נחקריו, גם אם במידה פחותה. עמי אילון, שהיה ראש השב"כ בזמן פסיקת בג"ץ, מספר שהתיר שימוש באמצעים מיוחדים פעמיים בתשעת החודשים שעברו בין הפסיקה לבין פרישתו מהתפקיד. "הפסיקה קובעת כמה דברים שיש בהם סתירה", מסביר אילון. "מצד אחד היא אומרת שחקירת שב"כ היא כמו חקירת משטרה, וכל מה שאסור לשוטר אסור בחקירת שב"כ. אבל שופטי העליון הבינו את הפרדוקס העצום. המקום שבו זה בא לידי ביטוי זה הפצצה המתקתקת — מקום שבו יש לנו רמת ודאות גבוהה שלאותו נחקר יש מידע שחשיפתו יכולה להציל חיים של אזרחי מדינת ישראל. גם בית המשפט העליון אומר שבמקרים חריגים, יאשר היועץ המשפטי לממשלה שלא להגיש כתב אישום כנגד חוקר שב"כ שפעל בניגוד להנחיות, דהיינו הפעיל לחץ פיזי".

     

    "מה שקרה לאורך השנים זה שהרעיון של פטור מאחריות פלילית בדיעבד, חזר בפועל להיות אישור שניתן לשב"כ מראש", אומר בתגובה ד"ר אליאב ליבליך, מומחה למשפט בינלאומי מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל־אביב. "התפתחה ביורוקרטיה פנימית שבמסגרתה הגורמים הבכירים בשב"כ נותנים לחוקרים אישורים ש'במקרה הזה, אם תפעיל לחץ פיזי, כנראה תקבל פטור מאחריות'. בשב"כ הביטוי 'הגנת הצורך' הפך ל'חקירת צורך'. בעיניי זה ישראבלוף מוחלט, וגם מנוגד לחלוטין למשפט הבינלאומי. מה שראינו בשבוע שעבר זה התולדה הבלתי נמנעת של הדבר הזה: הבנאדם (ערביד) במצב אנוש בבית חולים".

     

    למרות הטענות הללו, אילון מבהיר שקבלת ההחלטה על הפעלת לחץ פיזי בחקירה מתקבלת רק כמוצא אחרון ולאחר דיונים רבים. "אין מגע פיזי עם נחקר בלי אישור ראש שירות", הוא אומר. "ראש השירות מגיע לעניין דרך דיונים פנימיים של אגף החקירות, מערך המודיעין והיועץ המשפטי של השירות. הוא מקבל החלטה שהמקרה הזה מצריך אמצעים מיוחדים והוא מאשר לחוקרים סט מסוים של אמצעים". גם החוקר עמי מאשר שהאישורים להפעלת אמצעים מיוחדים בתקופתו ניתנו רק מראש השב"כ או ממלא מקומו. "מתחילים להעלות מלמטה את הרעיון ובסופו של דבר מגיעים עד קצה הפירמידה", הוא אומר.

     

    ואולם בכל מקרה חשוב להבהיר, כי קבלת ההחלטות באשר להפעלת אמצעים מיוחדים והיקפם מתקבלת בתוך השב"כ עצמו ועל פי שיקול דעתו בלבד. אין הכרח שראש השב"כ יתייעץ עם גורם חיצוני, משפטי או אחר, לפני שיעניק את האישור לחוקרים. "זו החלטה מקצועית שנעשית בתוך השב"כ", אומר גורם הבקיא בפרטים, ומיד מוסיף: "הסיפור של הפעלת אמצעים בחקירות הוא תהליך סדור עם נהלים וכללים מאוד ברורים. אין פה עניין ספונטני של החלטה של חוקר שהוא רוצה להפעיל אמצעים בחקירה. אם וכאשר הנחקר עומד בהגדרה, וההגדרה מאוד ברורה, סט הכלים שרשאי חוקר להפעיל מאוד ברורים ומוגבלים".

     

    סאמר ערביד
    סאמר ערביד

     

     

    ﭏ ﭏ ﭏ

     

    מי מוודא שהשב"כ אינו עושה שימוש שלא לצורך באמצעים מיוחדים? לדברי אילון, בתקופתו, המערכת המשפטית — היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטות המדינה — פיקחו על מתן האישורים רק בדיעבד. "כראש שירות חשבתי כך: נגיד שאני מזהה חקירת צורך. אם אני מרים טלפון ליועמ"ש והוא לא מאשר לי, אז מה, אני לא אתן אישור? האחריות היא עליי, אני זה שצריך לתת דין וחשבון". לדבריו, "העובדה שבדיעבד אני אצטרך להסביר (מדוע נתתי אישור), היא הלחץ שעובד עליי לפעול כפי שצריך".

     

    גם החוקר עמי מספר שבתקופתו, הפיקוח על האישור להפעלת לחץ פיזי נעשה רק לאחר מעשה: "ישנה בקרה חיצונית בדמות היועץ המשפטי לממשלה, הפרקליטות וועדת המשנה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, שלי היה הזכות להופיע בפניה כמה פעמים בהקשרים האלה. שם שואלים שאלות קשות ופותחים הכל. הגורמים המשפטיים לא מעורבים בנתינת האישור, אבל כן בודקים בדיעבד האם המקרה שאושר היה צריך להיות מאושר".

     

    היום, כך לדברי אילון, המצב שונה. "השירות פועל בצורה אחרת, שאני לא מסכים איתה", הוא אומר. "הוא הולך צעד נוסף קדימה לפסיקה ולהנחיות החיצוניות, ואומר 'אל תבואו אליי בדיעבד ותגידו לי שפעלתי בצורה לא נכונה'. היום, כאשר ראש השירות מחליט שיש חקירת צורך, יש לו קשר ישיר עם הפרקליטות, ובפועל הפרקליטות היא זו שמאשרת".

     

    גורם נוסף שמפקח על חקירות השב"כ הוא משרד המשפטים. ב־2015 החלו בשב"כ להציב מצלמות בכל חדרי החקירות של הארגון, אשר משדרות בקביעות ובמעגל סגור את המתרחש לחדר בקרה חיצוני. חדר בקרה זה נגיש וזמין לגורם מפקח מטעם משרד המשפטים בכל עת וללא התראה מוקדמת, ולחוקרים אין אינדיקציה מתי הגורם המפקח צופה בהם. חשוב לציין שאמצעי הפיקוח הזה לא מיועד באופן ספציפי לחקירות שבהן מופעלים אמצעים מיוחדים. בכל מקרה, המנגנון הזה מאפשר לגורם מהפרקליטות ללוות את חקירות השב"כ במקרה הצורך.

     

     

    ﭏ ﭏ ﭏ

     

    מה קורה אם נחקר חש ברע במהלך חקירה? "גם במקרה הזה יש הנחיות ברורות", אומר החוקר עמי. "אם אתה מתרשם שנחקר נפגע, או מרגיש רע ויש סכנה לבריאותו, אתה עוצר ומעביר אותו מיד לבדיקה רפואית, גם אם המשמעות היא שלא תסכל את הפיגוע. אתה לא משחק עם זה. האם היו נחקרים שעבדו עלינו באופן הזה? התשובה היא כן. אבל אין לך שיקול דעת. אם נחקר לא מרגיש טוב אתה שולח אותו לבדיקה".

     

    לדברי קריב, בהחלט ייתכן שערביד חש ברע במהלך חקירתו שלא כתוצאה ישירה מאלימות פיזית. "אתה מכניס נחקר לסיטואציה מאוד בעייתית, מה שגם שיש לו מה להסתיר", אומר קריב. "אז הוא יכול לקבל התקף לב, זה לא משהו שאפשר לשלוט בו".

     

    "יכול להיות שהוא קיבל התקף, יכול להיות שהוא קיבל איזה מכה. אני לא יודע", אומר מיכה קובי, בכיר לשעבר באגף החקירות בשב"כ. "אבל אני בטוח שחוקרי השב"כ פעלו בדיוק כפי שנדרש. הוא היה פצצה מתקתקת פר אקסלנס". לדברי קובי, "לא יקרה כלום אם הוא גם יסתלק מאיתנו, אבל אנחנו לא נוהגים להרוג אנשים. בשב"כ חוקרים מיטב הנוער של ארץ ישראל, מלח הארץ, שכולם עובדים על פי נהלים ותקנות ועל פי החוק".

     

    מה עושים אחרי שנחקר נפצע בחקירה?

     

    "אני בטוח שהם יושבים ודנים ובודקים את עצמם. אין כל כוונה מראש לפגוע בנחקר או לחסל נחקר. הכוונה היא לחקור ולהגיע לתוצאות מיידיות".

     

    כחוקר, אתה מתאכזב כשקורה דבר כזה במשמרת שלך?

     

    "כשאתה מתחיל חקירה אתה רוצה לסיים אותה עם התוצאות הכי טובות בלי שייגרם נזק לאף אדם, זה ברור לחלוטין. ברור שזה לא נעים שקורה מקרה מהסוג הזה". •

     


    פרסום ראשון: 05.10.19 , 20:11