בית הקפה שלנו // נגיב מחפוז - מערבית: ששון סומך ועידן בריר - מחברות לספרות - 189 עמ'

בשנים האחרונות יצאה כאן מחדש הטרילוגיה הקהירית של נגיב מחפוז ('בית בקהיר') - שלושה כרכים שראו אור בין 1956 ל־1957. באחרית הדבר ציין פרופסור ששון סומך ז"ל - חוקרו המובהק של מחפוז ואחד התורמים המרכזיים להפצת שמו בעולם - שהטרילוגיה כתובה בקצב מואץ והולך. הכרך הראשון מכסה כשנתיים (מסוף מלחמת העולם הראשונה עד כשנה אחריה), השני מכסה כשלוש שנים (1924־1927), ואילו השלישי נמתח על פני עשור ומחצה. בהתאם, הטרילוגיה המופתית הזאת מחזיקה לטעמי גם דרגות שונות של איכות: הכרכים השהויים יותר (עשרות עמודים בכרך הראשון מוקדשים לתיאור שגרת ביתה של המשפחה), שבהם ניתנת למחפוז האפשרות לפרוש בנינוחות הן את שגרת החיים והן את דקויות הרגש והמחשבה של גיבוריו - טובים יותר.

לאור כל זה, המפגש עם 'בית הקפה שלנו' - הרומן האחרון של מחפוז שראה אור ב־1988, אותה שנה שבה זכה בפרס נובל - מצריך התכווננות של הקורא. הפעם, בסיפור שעלילתו נפרשת מ־1915 ועד לשנות ה־80 של המאה ה־20, וכל זה בפחות מ־200 עמודים, הקצב אחר לחלוטין. מה שלא עושה אותו ליצירה פחות מעניינת, גם אם איננה מופתית.

הספר מתמקד בארבעה חברים שנפגשו לראשונה בגיל חמש בבית הספר בשכונת אל־עבּאסייה שבקהיר, "ועד עצם היום הזה לא יצאו משכונתם". חברותם מתמידה מילדות ועד זקנתם, כשהם מתכנסים באופן קבוע למעין פרלמנט בבית קפה שכונתי, שעל שמו קרוי הרומן. ובכל זאת, הארבעה באים מרקע שונה. שניים מהם בני המעמד הבינוני הנמוך: סאדק, שנולד למשפחה אדוקה אך נושא מילדות חלום להתעשר; ואסמעיל, המבטיח שבחבורה מבחינת הישגיו בלימודים, אך מי שנכבש מנעוריו ללאומיות המצרית ולמפלגת אל־ופד (שהייתה בעלת גוון דמוקרטי). תהפוכותיה של המפלגה - שאחרי מהפכת הקצינים ב־1952 פוזרה על ידי נאצר - הפכו להיות גם תהפוכות גורלו. מולם, שני בני העשירים שברביעייה הם טאהר, שלימים הפך למשורר בולט ולמעריץ של נאצר; וחמאדה, שמואס בחיי המסחר של משפחתו (שעשתה הון ממכירת "חלווה דקה ואוורירית") ומנהל חיים ניהיליסטיים, עתירי סמים, נשים ואלכוהול.

כפי שניתן להתרשם אפילו מהתקציר הזה, אצל מחפוז החיים הפרטיים כרוכים באופן הדוק בחיים הלאומיים. כל זה מתקשר להבנה שמלווה אותי בשנים האחרונות, כי אם תופסים את הדת כמכשיר ליצירת לכידות חברתית, תהליך החילון האמיתי של החברות המערביות ואלו המושפעות מהן אינו מסתכם בנטישת הדת. מות האידיאולוגיות (הסוציאליסטית, הקומוניסטית, הלאומית) בשנות ה־80 וה־90 הוא־הוא החילון האמיתי.

ואכן, אופייה הדתי של הלאומיות בא לידי ביטוי בספרו של מחפוז: "באחד הימים אמר אסמעיל קדרי: 'במצרים קיימות ארבע דתות: האסלאם, הנצרות, היהדות והוופד'. טאהר עובייד השיב לו בסרקזם: 'ונראה שהדת האחרונה היא הנפוצה מכולן'". את מקום הדת, אצל אלה שנטשו אותה, ממלאת בצד הלאומיות גם התרבות, שהיא דת בפני עצמה, המערבת פילוסופיה ואסתטיקה. "לצד הפוליטיקה, החלו מנשבות עלינו גם רוחותיה של התרבות, והיא נסכה בנו חיות וזהרה בלובנה", הוא כותב. "התגלגלו בינינו שיחות הן על פוליטיקה והן על פילוסופיה. ההתעוררות וההתפכחות שהיו מנת חלקנו סחפו את שכלנו, את ליבנו ואת רצונותינו".

במקביל מתוארים כאן גם כמה שלבים בהתפתחותו של האיסלאם הפוליטי, למשל בנוגע לבנו של סאדק, סבּרי: "כחבר באחים המוסלמים חשב סברי שהוא נמנה עם אדוני המפכה (מהפכת הקצינים ב־1952, שהייתה בעלת גוון סוציאליסטי), אך כאשר פנתה המהפכה גם נגד 'האחים' הוא נתפס והועמד לדין". בשנות ה־70, כאשר טאהר הנאצריסט מתאהב בצעירה שרוצה להיות משוררת, היא מתריסה: "לא תמצא רצינות אמיתית בשום זרם פוליטי זולת הזרם הדתי". אין ואקום: כשהלאומיות והסוציאליזם דועכים, עולה הדת בחזרה.

לקורא הישראלי מתאפשר כאן מפגש מעניין עם מאורעות המוכרים לו היטב, מצידם השני: עומק ההשפלה שבתבוסת מלחמת ששת הימים; תפיסת מלחמת יום כיפור כהתגברות על ההשפלה הזאת, כניצחון; היחס כלפי הסכם השלום עם ישראל (שחלק מארבעת החברים תומכים בו, כפי שתמך בו מחפוז עצמו).

אבל לא רק הלאום מעסיק את מחפוז. "מלבד הפוליטיקה, התרבות והמין, גם האהבה השפיעה עלינו מאורה". כתיבתו מרחיבה בענייני תשוקה ואהבה, ביחד ולחוד, כשניים מארבעת מוקדי הספר, המתעכב על נישואי החברים, על גירושיהם ועל פילגשיהם. קצב האירועים המואץ מנומר במשפטים חדים ומפתיעים כמו "טאהר עובייד אל־ארמלאווי היה מהאהובים עלינו בשל קלילותו, פשטותו ונטייתו להשמנה". ואפרופו השמנה, מחפוז מדווח כי "הטעם המקובל בדורנו, ראה בהשמנה סמל ליופי אצל נשים וגברים כאחד" (אם כי גם לליברליזם המצרי יש גבול: "היא השמינה קצת יותר מן הרצוי", מלין אחד החברים על אשתו).

הרומן מסתיים בחגיגות 70 שנה לחברות בין הארבעה. את זה גם המאורעות הלאומיים לא הצליחו לקלקל. "חלפו שבעים שנה ואיש מאיתנו לא עשה כל רע באופן שפגע בנאמנותנו זה לזה (...) ההיסטוריה הביאה בין דפיה את מה שהביאה, אך האהבה בינינו נותרה לנצח כחדשה". •