מתחרה נגד עצמה

הספורט באיראן אינו מה שאתם חושבים. העולם נחשף לפן אחד של המכלול, צד בעייתי ומכוער - אבל מתחת לחזות ולפוליטיקה, כל מה שהאיראנים רוצים זה לנצח. על המגרש, בכל מגרש, וגם ללחוץ יד בסוף.

השבועות האחרונים היו מוקדשים לסיפורים עגומים מאיראן. זה התחיל בסעיד מולאי, הג'ודוקא שקיבל הוראה להפסיד בכוונה כדי לא לפגוש את שגיא מוקי באליפות העולם (ואנשי משמרות המהפכה אף נשלחו לבית הוריו כדי להגביר את הלחץ), יישם את ההוראה ולאחר מכן ערק לגרמניה. לאחר מכן, העולם הזדעזע כאשר סהאר חודיארי הציתה את עצמה ומתה, אחרי שנשפטה על כך שהתחזתה לגבר כדי להיכנס למשחק של קבוצתה האהודה אסתקלאל.

שני המקרים הובילו לצעדים מידיים: איגוד הג'ודו הבינלאומי מאס בהבטחות שהאיראנים לא עמדו בהן והשעה את המדינה מפעילות, בעוד נשיא פיפ"א ג'אני אינפנטינו הודיע כי האיראנים חייבים לאפשר לאוהדות להיכנס לאצטדיונים. אתמול הוכרז כי 3,500כרטיסים נמכרו לנשים (פחות מהמספר שדרשה פיפ"א) למשחק מול קמבודיה, לאחר שהוקצה להן אזור נפרד באצטדיון.

אוהדות הכדורגל הן סימן מיוחד למה שאנחנו לא רואים מאחורי הרעלה שעטתה על עצמה המדינה. הן מייצגות שני היבטים חשובים: הראשון הוא העובדה שאזרחי איראן אינם קיצונים בהכרח. במהלך המונדיאל ברוסיה הגיעו המוני אוהדות למשחקי נבחרת איראן. הן זכו לתמיכה מהגברים, ישבו, חגגו, עודדו והתחבקו איתם ברגעי השמחה. ומעבר לכך, אותן אוהדות משדרות את הטירוף שאיראנים חשים כלפי ספורט. זו מדינת ספורט מפוארת, שהפוליטיקה מחרבת בה כל חלקה טובה.

האיראנים נוהרים לפארקים

באיראן, הספורט מתחיל מהבסיס של הפירמידה. טהרן מלאה בפינות שבהן גברים ונשים עוסקים בספורט עממי, מטיפוס הרים ועד משחקי כדורעף ובדמינטון בפארק. כל עוד הנשים שומרות על לבוש צנוע ולא עוסקות בענפים אסורים מבחינת חוקי השריעה (כמו החלקה אמנותית), הן יכולות להפוך לספורטאיות מצליחות. לדוגמה, נבחרת הקט־רגל האיראנית, שבה כל השחקניות עולות בבגדים ארוכים וחיג'אב, זכתה בשנה שעברה באליפות אסיה.

חלק ניכר מהתפתחות ספורט הנשים באיראן מיוחס לפאיזה האשמי, בתו של הנשיא לשעבר אכבאר רפסנג'אני. בתקופתו היא מונתה ליו"ר התאחדות ספורט הנשים ולסגנית נשיא הוועד האולימפי, והחלה בתמיכת האב בפעולות משמעותיות לקראת סוף שנות ה־90. בין השאר, היא הסירה את מגבלות הכניסה של נשים למגרשי ספורט ובריכות ויזמה סלילת שבילי אופניים לנשים. בזכות פועלה, בכירים דתיים הכירו בחשיבות פעילות ספורטיבית של נשים. הסוד היה מציאת צידוקים לעיסוק בספורט דרך פרשנות של הקוראן.

כמובן שהנורמליזציה עוד רחוקה, ובאיראן אסור לשדר תחרויות ספורט של נשים, אבל "מחתרת" של ספורטאיות ואוהדות דואגת לצלם משחקים ולהעביר אותם בלייב ברשתות החברתיות.

לא מדובר במהפכה היחידה: לאורך זמן רב אחד הענפים האסורים באיראן היה הסנוקר, שנחשב לעיסוק מפוקפק. כיום יש למדינה שחקנים מקצוענים מוצלחים, והבכיר שבהם, חוסיין ופעי, סיפר כי השינוי הגיע בזכות דור חדש וצעיר שהפך את הענף למהוגן יותר ושינה את התפיסה לגביו.

אבל זה עוד בקטנה: שתי האולימפיאדות האחרונות היו הטובות בתולדות המדינה, מה שמעיד על התפתחותה ככוח ספורטיבי, אבל לא מגוון. שימו לב לנתונים המדהימים: פרט למדליית הכסף של זורק הדיסקוס אחסאן חדאדי בלונדון 2012, שאר 68 המדליות האולימפיות של איראן לאורך השנים, מלונדון 1948 ועד ריו 2016, הגיעו משלושה ענפים בלבד!

אם מצמצמים את זה עוד יותר, ומזיזים הצידה את שש מדליות הטאקוונדו, נשארים עם הגאווה האיראנית: היאבקות והרמת משקולות. האיראנים סוגדים לשני הענפים הללו. המתאבק, במיוחד, הוא אדם שזוכה להערכה באיראן, גם בגלל ההיסטוריה: האיראנים מייחסים את ההצלחה לענף קדום שהיה נהוג באימפריה הפרסית, ושרד בגלגוליו השונים.

אבל אף על פי שמדובר בספורט הלאומי, אי־אפשר להשוות את ההתלהבות בתחרות היאבקות לטירוף במגרש הכדורגל. לאיראן יש גם נבחרות כדורסל וכדורעף מצוינות, אבל אצטדיון אזאדי בטהרן מתמלא ב־100 אלף גברים במשחקי נבחרת הכדורגל, והדרבי בין אסתקלאל לפרספוליס מביא רייטינג של 20 מיליון צופים ברחבי איראן.

תסיסה בקרב האוהדים

שינוי מתחיל מלמטה, ואולי אוהדי הספורט יקרבו את איראן לעולם החופשי. בעקבות האירועים שאיתם פתחנו, עשרות אלפי גולשים איראנים הביעו תמיכה בהשעיה של הג'ודו המקומי והפיצו בטוויטר את ההאשטאג: "להשעות את הספורט האיראני", קריאה כוללת לענישה של ההתאחדויות המקומיות בגלל התערבות המדינה בספורט.

לצד זאת, הספורט האיראני כורע תחת הסנקציות הכלכליות העולמיות. מאמן הנבחרת במונדיאל האחרון, קרלוס קיירוש הפורטוגלי, טען כי נבחרתו לא יכלה לממן משחקי הכנה איכותיים והגיעה בציוד חסר. מומחים טוענים כי שוק הספורט באיראן יכול להיות מכרה זהב של זכויות שידור ומרצ'נדייז עבור ליגות שרוצות להתפתח באסיה, אבל הכל עומד במקום בגלל הממשלה.

בדרכה שלה, איראן היא מעצמת ספורט, אבל הכל הולך יד ביד עם שמרנות חונקת שפוגעת בספורט. התאחדות הג'ודו האיראנית אמרה כי השעייתה "לא הייתה הוגנת ומתוכננת מראש", אבל התירוצים המגויסים האלה כבר לא משכנעים את הקהל הרחב. זה צומת דרכים, והספורט האיראני ייאלץ לבחור בין בדלנות לבין פתיחות.