ויהי אור

חשבתם ששלמה ארצי אוחז רק בזכויות היוצרים של מאות שירים? אז קבלו עדכון. ארצי, עם המגבת והג'ינס, הוא זה שהציע את השם "נוּרה" (עם שורוק) לסדנה לעיצוב וייצור גופי תאורה שפתח גיא חלד עם שני שותפים. ולא כי הוא משלים הכנסה כקופירייטר. "סיפרתי לשלמה שאנחנו מחפשים שם לעסק החדש שלנו, הראיתי לו את רשימת ההצעות והוא ישר שלף את 'נוּרה', שמעורר אסוציאציה למנורה. במקור זה שמה של מעריצה שלו מדרום אמריקה, שבכל ביקור שלה בארץ מתייצבת בקיסריה", אומר גיא, בנה של מיכל חלד, שהיא בת זוגו של ארצי כבר 25 שנה.

הסדנה של חלד נמצאת בבית במושב נווה ימין, בבית מלאכה קטן ודחוס (אבל ממוזג) שנראה כמו גרסה משודרגת של "גינת ההפתעות" ושוק הפשפשים. אלפי פריטים שונים ומשונים נערמים על הרצפה ועל המדפים, ושלושה בחורים יושבים בשאנטי שלהם ויוצרים. בבוקר, כשהם פותחים את הדלת, אין להם מושג מאיפה יתחילו, אז הם מתחילים עם קפה שחור וזורמים. את גופי התאורה המרהיבים שראיתי בקטלוג לא זכיתי לפגוש שם כי גיא חלד (33) מקפיד לקחת את העבודות המוכנות לדירת הרווקים התל־אביבית שלו, "כדי להגן עליהן מאבק". ככה זה כשאוהבים.

"אמא שלי ואני משתייכים למשפחת האגרנים", הוא מספר. "בילדותי עברתי בין הרבה בתים שכורים בעמק חפר, ובכולם היה לנו מחסן שבו שמרנו את הדברים שאנחנו לא יודעים מה לעשות איתם, אבל אין לנו לב לזרוק אותם כי מי יודע, אולי פעם תצוץ איזו הברקה. זו אגרנות לשמה, שלא בכוונה הביאה אותי למחשבות על עיצוב. הרבה שנים הייתי בעסקי מסעדנות, בכל בית קפה הכנסתי את הטאץ' שלי, ונשבע לך שלא חלמתי על מנורות".

אבל לפני שנתיים, במשחק כדורגל, הוא קרע את גיד אכילס, נותח, וכשהחלים מהפציעה קרע אותו בשנית. "עוד לא הגעת לגיל שבו מפסיקים לשחק כדורגל?" נוזף בו שותפו, עידו שלומוביץ.

"תאר לך שלא הייתי מושבת ולא הייתי משועמם", גיא מחזיר לו, "איפה היינו עכשיו?"

לא מחכים להארה

עידו (33, "לא נשוי, אבל בזוגיות ארוכה שגרמה לבטן שלה להתנפח") מגדיר את עצמו כ"סוג של נווד. נולדתי בקצרין, גדלתי בקריית־שמונה, אבא שלי טברייני ואמא שלי גרה באילת, ובכל מקום שבו עברתי היו לי 'אוספים' כאלה, של חפצים שנדלקתי עליהם. האוסף גדל מאוד בשבע השנים שבהן בניתי תפאורות לסדרות כמו 'האח הגדול' ו'המירוץ למיליון', ובמקביל הצטרפתי לסטודיו שבו השתעשעתי בעיצוב פריטים לבעלי חיים. האישה אמרה 'למה שלא תבנה קערות מים ואוכל לכלב שלנו?' וזה התגלגל מפה לאוזן ותפס".

"ואז העלו את שכר הדירה בסטודיו, ועידו ואני חיפשנו מקום שבו הוא יוכל להמשיך לעצב את המוצרים לבעלי חיים, ואני אוכל להמשיך להשתעשע בשיפוץ וינטג'ים", גיא ממשיך, "והגענו לנווה ימין".

וכאן חוויתם הארה והגעתם למסקנה שכדאי לכם להסתער על הנישה של גופי תאורה?

"לא צריך לחכות להארה כדי להבין כמה שהנישה הזו שבלונית", טוען דותן טהר־לב ("בלי קשר משפחתי ליורם טהר־לב, הוא מקיבוץ יגור ואני מרמת יוחנן") השותף השלישי שחבר אליהם לאחרונה, אחרי קריירה בנדל"ן. "מספיק לבקר בארבע־חמש חנויות. הכל אותו הדבר. מנורות בלי רגש, בלי סיפור, בלי המשהו הזה שמדליק לך משהו בנשמה".

"מה הכיף בלחזור מהעבודה ולהדליק נורת ניאון?" תוהה עידו ומצביע על גוף תאורה שנוצר מתנור סלילים ישן נושן שבתוכו הושתלו נורות פחם שמפיצות אור צהוב. "נורות פחם, עם אור חמים ונעים, מזמינות אותך להתיישב בכורסה, להרים את הרגליים ולהירגע. והנה גוף התאורה שעיצבנו על בסיס של חצוצרה, שמעלה באנשים זיכרונות שונים. אם מישהו יביא לנו כינור עתיק בעל ערך סנטימנטלי נמצא את הדרך להפוך אותו לגוף תאורה".

"אצלנו, כל פריט הוא אחד ויחיד", גיא מעיד. "בתערוכה הראשונה שלנו, כשעוד לא ידענו מה הקהל יאהב, הצגנו 'מסגרת עם סיפור'. לקחתי ארבעה קרשים, שייפתי, צבעתי, בניתי ריבוע והוספתי בתוכו ספסל. לאור ההתלהבות אנחנו מעצבים עוד מסגרות כאלה, אבל בכל אחת מהן יש סיפור שונה".

העין שלי נמשכת, כצפוי, לעבודה יקרה במיוחד. 2,500 שקל הוא המחיר של מנורת רצפה שבעבר הרחוק הייתה בובה בדמות אישה שעמדה בחלון ראווה. "יש לי קרוב משפחה שעוסק בבגדים וישבתי עליו עד שהוא הסכים למכור לי", מספר דותן. "היו לו שתי בובות כאלה ואת שתיהן הפכנו לגופי תאורה. את הראשון נתנו לו במתנה והשני נמכר מיד. למרות המחיר. רק הבובה עולה 1,700 שקל".

מתאמנים על שריר הפרידה

הסדנה שלהם מפוצצת בפריטים שנאספו בשווקים של יד שנייה, "לא רק ביפו, גם בברלין, חברים שלנו שמטיילים בעולם שולחים לנו תמונות ושואלים אם לקנות", אומר גיא, ומצביע על מתנה שקיבל מהים. בשוך הסערה הוא פלט לחוף בולי עץ ("חלקים ומשויפים") וגם פיסות קש שהפכו לתלתלים של הפרצוף. הלהיט בתחום מנורות השולחן הם ספרים מקרמיקה שמכינה אמו, מיכל. וכשדותן מטייל ברחובות נתניה עם שלושת ילדיו, אין מצב שהם לא יחזרו הביתה עם שקיות שמונצעס. התחום היחיד שקצת מרתיע אותם הוא קניית עיזבונות.

יש פרנסה?

"זה תהליך", אומר דותן. "אנחנו שואפים להתפתח, אבל חשוב שנעשה את זה בלי להזנות את האמנות".

"חינוך השוק זה לא דבר פשוט", מוסיף עידו, "אבל הוא לא בלתי אפשרי. גם כשיצאתי עם המוצרים לבעלי חיים לקח זמן עד שזה נקלט".

ואיך אתם, כאגרנים מדופלמים, מסוגלים להיפרד מיצירה חד־פעמית?

"אני עדיין מתאמן על שריר הפרידה", אומר עידו ושני שותפיו פורצים בצחוק. לדבריהם, עידו צבר ניסיון באיך להוריד את הקונה הפוטנציאלי, באמצעות שאלה תמימה כמו "אולי כדאי שתחשוב עוד קצת לפני שאתה כותב צ'ק?"

"אני מתגבר על הפרידה בזכות הפרדה מלאה בין היצירה לבין המכירה", עונה דותן.

מה נתתם לשלמה ארצי, הוגה השם?

"גוף תאורה לרצפה בדמות טוטם גבוה, שני מטר לפחות, שמורכב מעבודות קרמיקה והנורה מבצבצת מראשו", מגלה גיא. "רצינו לתת לו מתנה, אבל הוא התעקש לקנות".

"ברור", צוחקת מיכל חלד, זוגתו של ארצי. "כשבאנו לתערוכה שלמה התלונן 'את אף פעם לא מרשה לי לקנות משהו לבית'. במקום לענות לו שזה בגלל שאין לו טעם, הענקתי לו את הזכות לבחור".