בנסיבות אחרות, ההתייחסות לדבריו של שר התקשורת דודי אמסלם הייתה צריכה להיגמר במשיכת כתף (מיואשת), המלווה, מקסימום, בתנועת יד מבטלת ובחצי חיוך עגום נוכח העובדה המתסכלת שהנה זה שוב קורה לנו. רק שהפעם, למרבה הצער, הקביעה כי מדובר בדברי הבל שאינם ראויים להתייחסות נוספת לא מספיקה.
מה שאמר אמסלם, עדיין שר בממשלת ישראל, בהתייחסות לרצח מיכל סלה, היה, בתרגום חופשי, שמשטרת ישראל משקיעה משאבים מוגזמים בחקר הסיגרים של ראש הממשלה ולכן אינה יכולה להשקיע זמן, מאמץ, וכוחות בטיפול הולם בתופעה של רצח נשים במדינת ישראל. או אם רוצים, בניסוח קצת אחר, זה או־או. או סיגרים, או רצח נשים.
יכול להיות שמבחינתו של השר העיסוק בסיגרים - שם גנרי לטיפול בשחיתות - הוא חסר פרופורציה, שלא לומר מיותר ומזיק. רק שבניגוד לו, חלק גדול בעם הזה חושב שמדובר בנושא חשוב מאין כמותו, ושלא רק ראוי אלא הכרחי לברר אותו עד תומו. רק שבזה לא מתמצה העניין. ההתבטאות של השר חמורה במיוחד כי בהפוך על הפוך אמסלם שבא לקלל נמצא מברך. הקביעה כי לא ניתן לטפל באלימות נגד נשים כשהמשטרה עסוקה עד צוואר בחקירת הסיגרים לא רק מסיטה את הדיון מהעיקר, היא גם, על הדרך, נותנת למשטרה הנחה עצומה. זו קביעה אווילית, מטעה, נטולת כל בסיס ומסוכנת.
האמת היא שמשטרת ישראל מועלת בתפקידה כבר שנים ארוכות, והעובדה שהיא מנהלת חקירה רחבת היקף הנוגעת לחשדות במרמה, הפרת אמונים או שוחד כנגד ראש הממשלה לא משחררת אותה, לא תיאורטית ולא מעשית, מחובתה להבטיח את שלומן של הנשים במדינת ישראל, כמו את שלומם של כל אזרחיה.
16 נשים נרצחו כאן מתחילת השנה, בשנה שעברה נרצחו 25 נשים, והממוצע הרע במקומותינו מלמד שבכל שנה משלמות עשרים נשים את מחיר ההזנחה בטיפול באלימות נגדן.
אז נכון, לא כל פשע ניתן למנוע, ואי אפשר להציב שוטר בדלת ביתו של כל אזרח, אבל לא ייתכן שפניות לתחנות המשטרה מטופלות ברשלנות, באטימות, בחוסר יעילות, והמשטרה מגלה אוזלת יד מקוממת גם במקרים שבהם הכתובת לא רק מופיעה על הקיר, היא גם צועקת מהקיר.
אז אמסלם יכול לקשקש את עצמו לדעת, במשטרה יכול להיות שיהיו מי שיתהדרו בשמיכת ההגנה שדברי ההבל שלו מעניקים להם, אבל במציאות משטרת ישראל לא רק יכולה יותר, היא חייבת יותר. לא סתם יותר, הרבה הרבה יותר. לא או־או אלא גם וגם. וממחר.
