"שולחן ביליארד מבולגן". כך מתאר מפקד אוגדת עזה, תת־אלוף אליעזר טולדנו, את המצב ברצועת עזה. "חמאס, ג'יהאד איסלאמי שבתקופה האחרונה הוא המערער הראשי על החמאס ויש לו רעיונות לעומתיים צבאיים משל עצמו, ועוד 39 פלגים שונים", הוא מפרט. "אין כתובת אחת. הייתי רוצה שתהיה, אבל אין. יש המון צבעים וזו בעיה מורכבת מאוד. לנסות לנחש מה יקרה בעתיד עם עזה, זו אפילו לא נבואה. זה יותר רחוק מזה. גם היום, כשאני מבין את הקשרים האסטרטגיים השונים, האסטרטגיה הגדולה בעזה היא איך לנהל את היום הבא, את המחר. לא מעבר לזה. בעזה כלום לא פשוט, כלום לא נהיר, כלום לא מוחלט".
אל"מ טולדנו, שבשבת הקרובה יחגוג את יום הולדתו ה־46, מציין כמעט במקביל גם שנה לפיקוד על האוגדה שנחשבת אולי לרגישה ביותר בצה"ל, ושבכל רגע עלול להתלקח בה סבב הלחימה הבא.
"נכנסתי לפיקוד על האוגדה חצי שנה אחרי תחילת צעדות השיבה ומה שאני קורא לו 'טרור אפור' ‑ הכלים שהם פיתחו כדי לייצר לחץ. הפרות סדר או התפרעויות בגדר, עפיפונים, בלונים, הטרדה לילית".
כל הדברים שהתושבים נאלצים לסבול במסגרת מדיניות ההכלה.
"אני לא מכיר מושג כזה שנקרא 'מדיניות הכלה'. אני מכיר הערכת מצב וקבלת החלטות".
אבל התחושה היא של שחיקת ההרתעה.
"הרתעה היא מושג חמקמק וחלקלק שהפך להיות פילוסופי. אני גמרתי את לימודי הפילוסופיה באוניברסיטה ואין לי עניין לחזור לזה. עזה יודעת שיש פטיש של אלף טון מעל ראשה. מה יקרה עד שהפטיש ייפול? זו כבר מדיניות, החלטה שמסתכלת על כלל הזירות. אני, מבחינתי, צריך לדאוג שכשיחליטו להפיל את הפטיש - החלק שלי יהיה קטלני מאוד".
אחרי ירי הרקטות על אשדוד בזמן נאום ראש הממשלה, היינו כבר קרובים למערכה?
"אנחנו כל הזמן על סף מלחמה".
עזה כמוות
הוא קצין שקול, טולדנו. לתפקיד המורכב כל כך של פיקוד על אוגדת עזה הגיע עם רקורד תפקידים מרשים. התגייס ב־1991 לגדוד 101 של הצנחנים. ימי רצועת הביטחון בלבנון. סיים מסלול, יצא לקורס קצינים וחזר לגדוד כמפקד מחלקה. מפקד הגדוד היה אז אביב כוכבי, הרמטכ"ל הנוכחי.
אחרי שטיפס עד לתפקיד מ"פ בגדוד ובהמשך קמב"ץ של חטיבת הצנחנים, עבר לשמש כמפל"ג האימונים בסיירת מטכ"ל, תחת פיקודו של ניצן אלון, לימים אלוף בצה"ל.
בשנת 2000 יצא ללימודי תואר ראשון בכלכלה ובפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים ובסיומם חזר לחטיבת הצנחנים, הפעם כסגן מפקד גדוד 890, תחת המג"ד אמיר ברעם, היום אלוף פיקוד צפון. "ימי האינתיפאדה השנייה", הוא נזכר. "תקופה עמוסה בפעילות מבצעית. היתקלויות בטול־כרם, בקלקיליה, שכם. מבצע חומת מגן".
לאחר שסיים את לימודיו במכללה לפיקוד ומטה (פו"ם) מונה טולדנו לסגן מפקד יחידת מגלן, שוב תחת פיקודו של אמיר ברעם.
בתפקיד הבא קיבל טולדנו את הפיקוד על הגדוד שבו החל את דרכו, 101, ולאחר כשנה נקרא להחליף את ברעם וקיבל את הפיקוד על יחידת מגלן. "זה היה ב־2006", הוא מתאר. "קיבלתי את הפיקוד על מגלן כמה שבועות לפני שפרצה מלחמת לבנון השנייה. ב־25 ביוני 2006 נחטף גלעד שליט ואז נכנסנו עם מגלן לציד רקטות ולכמה מבצעים בעזה. ב־12 ביולי, ביום שבו פרצה מלחמת לבנון השנייה, היינו אצל מפקד עוצבת הגליל, גל הירש, והצגנו לו מודל לקראת מבצע כשהתקבל דיווח לגבי ירי על בירנית. קטענו את הפגישה, וכשהיינו בדרך חזרה ליחידה הגיע הדיווח שמדובר בחטיפה. הסתובבנו מיד בחזרה והקפצתי את כל היחידה לצפון. נכנסנו תחת אש לכיפת הדגל לחלץ את לוחמי הטנק שנהרגו במהלך הניסיון לרדוף אחר החוטפים. בהמשך המלחמה פעלנו בלחימה ובסדרה של מבצעי ציד רקטות משמעותי. מגלן קיבלה צל"ש על הפעילות שעשתה במלחמה".
בתום הפיקוד על מגלן שימש טולדנו כקצין אג"ם של אוגדת איו"ש, המשיך לתפקיד מפקד חטיבת המילואים של הצנחנים, וב־2013 הפך למח"ט הצנחנים והוביל את לחימת החטיבה במהלך מבצע צוק איתן.
לאחר שנתיים של פיקוד על חטיבת הצנחנים מונה טולדנו לתפקיד המזכיר הצבאי של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שאותו ביצע במשך שלוש שנים. "בתפקיד הזה אתה לומד להבין קואורדינטות אסטרטגיות", הוא אומר. "התפקיד הזה הוא בית ספר שאין שני לו". בית הספר הזה גם משפיע על האופן שבו הוא מגיב בכל פעם שסוגיית ההרתעה השחוקה עולה בראיון. מבין פוליטיקה ומשחק בכלים שלה, כולל לשוב ולהדגיש את הגבול בין הדרג המדיני לדרג הצבאי.
את הנעשה בעזה הוא מנתח בבהירות: "הבעיה המרכזית של עזה היא שהיא תחת משילות של תנועת טרור שהאינטרס הראשון שלה הוא לא אזרחי עזה. 12 שנה חמאס שולט שם ואם הוא היה בונה ביוב, מערכת מים, תברואה, מייצר כלכלה, הכל היה נראה אחרת. המצב ההומניטרי שם הוא נורא. הבעיה השנייה היא החיכוך הפנים פלסטיני, קודם כל בין פת"ח לחמאס ואז בין כל הפלגים. אין שום סדר שם. הבעיה השלישית היא שהם מאוד מבודדים, למעט הזיקה לאיראן".
וכל זה מתנקז היישר לתושבי עוטף עזה.
"אנחנו אוגדת ההגנה של פיקוד דרום מול עזה. ומהבחינה הזאת אנחנו מוכנים לחדירה מהקרקע, היו לנו חמישה אירועים משמעותיים של ניסיונות חדירה כאלה ובכולם הייתה תוצאה מוחלטת עם עשרה מחבלים הרוגים. גם בתת־קרקע אני ממשיך לחפש. באמצעים מודיעיניים וגם בשטח עצמו. הנחת העבודה שלי היא שיש עוד מנהרות תקיפה. המכשול שמתקדם עושה עבודה טובה, אבל אני ממשיך לחפש כל הזמן. מבחינתי, יש עוד מנהרות וצריך למצוא אותן. יש לנו יכולת טכנולוגית טובה מאוד. קודמי בתפקיד, האלוף יהודה פוקס, עשה בנושא הזה עבודה נהדרת. מאז צוק איתן מצאנו פה 18 מנהרות ונמצאו גם המנהרות בצפון. אני לא מכיר צבאות אחרים עם הישגים טובים מאלה בתחום התת־קרקע, שהוא מאוד־מאוד מאתגר".
אתם סוגרים להם את המנהרות, והם עוברים לרחפנים.
"הרחפן הוא כבר מזמן לא צעצוע", מודה תא"ל טולדנו. "לרחפנים יש יכולת המראה, נשיאה והטלה. אנחנו מתייחסים לאיום הזה ברצינות רבה מאוד. חווינו כאן כבר שלושה אירועי רחפן. מבחינתנו זה איום חמור בדיוק כמו ירי נ"ט".
הרצינות הזאת היא הסיבה שבצה"ל, כמו בצה"ל, יש כבר אפילו ראשי תיבות מוסדרים לתחום הרחפנים. "רוק"ק - רום קרוב לקרקע", אומר טולדנו. "הרחפנים הם למעשה פעילות על קו התפר שבין היבשה לאוויר. נוצר צורך להחליט מי מטפל בזה מודיעינית? מי מפעיל יכולות מולו ואילו יכולות?".
הוא לוקח אותנו למב"א - מרכז בקרה אווירית אוגדתי, שנפתח בחודש מארס השנה באוגדת עזה ושבו יושבים זה לצד זה כוחות יבשה מהאוגדה וכוחות מחיל האוויר, שמתמקדים באיום הרחפנים. זהו למעשה חמ"ל מערך הרום קרוב קרקע. "תצפיתניות האוגדה שלנו שיושבות כאן במב"א מזהות את הרחפן ונותנות התרעה ממוקדת על הגעתו. נציגי חיל האוויר כאן פועלים מול כוחותיהם כדי להסיר את האיום אם הוא קיים. הסנכרון הבין־זרועי הזה, בין כוחות היבשה והאוויר, הוא קריטי בתחום הזה", אומר טולדנו.
"אני לא סלחן"
באחד באוגוסט השנה הצליח מחבל מעזה לחדור לשטח ישראל ולבצע פיגוע ירי. קצין צה"ל נפצע בינוני ושני חיילים נפצעו קל. כוח אחר שהגיע למקום הרג אותו. בתום תחקיר, לאחר כשבועיים וחצי, החליט מח"ט גולני באותה עת ‑ אל"מ שי קלפר ‑ להדיח שלושה מלוחמיו שלא חתרו למגע. אירוע חמור בכל קנה מידה. לא דומה ללוחמים שקפאו ופחדו להסתער במארבים בדרום לבנון. כאן מדובר בסיור רכוב ממוגן של מספר לוחמים שיודעים שאחד המפקדים נתקל ונפצע והם מסתובבים ובורחים מהזירה. מפקד החטיבה הדרומית בעזה, אל"מ לירון בטיטו, החליט להדיח את נהג הסיור שהיה עימם.
"בשורה התחתונה, גם באירוע הזה עמדנו במשימה", אומר תא"ל טולדנו. "המחבל לא חצה שום מכשול. הוא היה על הסוללה ובסוף הרגנו אותו. הזמן שזה לקח, בערך שעתיים, הוא פרמטר לא חשוב בעיניי. מרגע שהוא מבודד ומרותק, מה שחשוב זה שיפעלו נכון ויסיימו נכון את ההיתקלות. מרגע שהאירוע כבר בשליטה שלנו, חשוב לנהל אותו נכון".
לקח זמן עד שהתקבלה ההחלטה על הדחתם של הלוחמים שהיו מעורבים בהיתקלות.
"האתגר הגדול הוא לתחקר נוקב, אבל לא מנקב. הרעיון המבצעי שלי הוא קודם כל גיבוי. אני קודם כל עומד מאחורי הלוחמים שלי. ב־28 שנות השירות שלי למדתי שבכל פעם שלא תיחקרתי אירוע עד הסוף, פגשתי בו עוד פעם. לכן אני לא סלחן, לא כלפיי ולא כלפי פקודיי, אבל התחקור מתחיל בי. אני מתחקר ממני וכלפי מטה ולא מלמטה למעלה. גם במקרה הזה תיחקרנו ובדקנו מה עבד ומה לא. ישבנו עם מח"ט גולני, עם מח"ט 7 של השריון. שבוע, שבועיים. בדקנו את הליקויים. היה שם מפקד זוטר שסובב את הרכב. וזה מתחת לסטנדרט שאנחנו מצפים".
איך דבר כזה קורה?
"קרב הוא לא תופעה קלה לאיש. בטח לא היתקלות ראשונה. הגרון מתייבש. בהיתקלות אתה יכול לגלות פתאום גיבורים או כאלה שלא עומדים בציפיות. זה האתגר שלך כמפקד. אם בכל פעם נערוף את ראשו של מי שלא נהג נכון, נגיע בכל פעם להיתקלות הבאה עם אנשים חדשים ולא עם בעלי הניסיון. היו לי הרבה מאוד היתקלויות. בחלק מהן גם אני התנהגתי דרעק. התהפכה לי הבטן. אני, כמפקד, צריך להיות קשוב למה שקורה למטה. לא רק לבוא עם חרב התוכחה. צריך לוודא מה עבר ללוחם הזה בראש, מה הוא חשב. החבר'ה האלה הם סוד הכוח שלנו".
לוחמים מתלוננים שהוראות הפתיחה באש לא ברורות מספיק
"הפקודות והוראות הפתיחה באש הן מאוד ברורות לדעתי. אני רואה את זה לפי התוצאה. אחרי התקרית שבה הרגנו פעיל ריסון, שלא רצינו ושלא תיכננו להרוג, היו לנו עוד חמש היתקלויות עם תוצאות מעולות. הלוחמים פתחו באש בלי שום היסוס. לא הייתה שום עריפת ראשים אחרי הריגת פעיל הריסון".
הלוחמים לא ממהרים לאכוף חדירה לפרימטר (רצועת החיץ לפני גדר הגבול, שאסורה לכניסת פלסטינים).
"הפרימטר הושג בהבנות עמוד ענן וצוק איתן ואנחנו פועלים בו מדי יום. מעבר לגדר התיל אין עולם אחר ואין לנו שום בעיה לפעול שם. אבל במקביל, אנחנו לא מקדשים את חציית הגדר. המשימה הראשונה שלי היא הגנה, אבל המשימה השנייה שלי היא ביטחון כוחותינו. אם ההגנה הושגה ונמנעה חדירה, למה אני צריך לסכן את לוחמיי במרדף אל מעבר לגדר? יש לי חוזה לא רק עם התושבים שאני מגן עליהם, אלא גם עם האמהות של החיילים שלי".
התפיסה הזאת של טולדנו היא נקודת התורפה שלו בעיני מבקריו, שטוענים שייתכן שהוא קצין זהיר מדי, ואולי גם פחות התקפי. לשיטתם, מדיניות תקיפה במרחב הגדר יכולה הייתה להרתיע ולצמצם את החדירות לישראל.
כיפת ברזל
הוא גדל בקריית־מוצקין. בן בכור לאב חילוני ולאם דתייה. חובש כיפה, אבל למד בבית ספר חילוני. בצבא הכיר את רעייתו, מרה, עובדת סוציאלית במקצועה, והם הורים לחמישה ילדים: יהלי (19) חיילת, נדב (18) שנמצא בשנת שירות, אמיתי (13), דרור (12), ובארי־אלון (8). עד 2014 התגוררו במשך עשור בקיבוץ הדתי עלומים שבעוטף עזה ואז עברו ליישוב סמוך ליבנה.
מרה הייתה בת זוגו של מ"פ הצנחנים הנערץ רב־סרן נדב מילוא (24) ז"ל, חברו הקרוב של טולדנו, שנפל ב־1997 בהיתקלות בלבנון. טולדנו מתרגש כשהוא מדבר על מילוא. "הייתי הסמ"פ (סגן מפקד פלוגה) שלו ב־101 ובהמשך היינו שנינו מפקדי פלוגות בגדוד, הוא מ"פ בוגר יותר של הפלחה"ן (פלוגת ההנדסה החטיבתית) ואני מ"פ צעיר".
שני הקצינים הצעירים והנמרצים, טולדנו חובש הכיפה ומילוא בן הקיבוץ הדתי שדה אליהו, הפכו לחברים בלב ונפש. "תפארת אמיתית", מגדיר טולדנו את מילוא ונזכר בסיפור שמתאר את הפרפקציוניזם יוצא הדופן של הקצין, שהרמטכ"ל אביב כוכבי - בעת שהיה אלוף פיקוד הצפון - ספד לו באומרו: "רציתי להיות כמוך".
"כשהייתי סמ"פ שלו, היינו יוצאים יחד הביתה בימי שישי", מספר טולדנו. "היה לנו טנדר פג'ו 404 צבאי, והיינו נוסעים יחד דרך ג'נין ואז מתפצלים - הוא לשדה אליהו ואני למוצקין. באחד השבועות נדב קבע שכל חיילי הפלוגה חייבים לעבור באותו שבוע בוחן מסלול. באותו יום שישי בצהריים, אחרי שכולם יצאו הביתה, פתאום הוא נזכר: 'רגע, אני בעצמי לא הספקתי לעשות את הבוחן'. אמרתי לו שיעזוב שטויות. כל השבוע הוא לא עצם עין, וחוץ מזה הוא מפקד הפלוגה, ואין כבר נפש חיה בבסיס. אמרתי לו שייכנס למכונית ושניסע הביתה. הוא סירב. התעקש לעשות גם הוא את הבוחן. אני ישבתי במכונית והוא צעק לי: 'קח זמנים' והתחיל לרוץ. הוא היה ספורטאי ליגה. צעקתי לו: 'תאט, אתה הורג את עצמך', אבל כמו שהוא לא ויתר לעצמו על ביצוע הבוחן, ככה הוא לא התפשר על התוצאה. הגיע גמור לקו הסיום, התאושש ואז נסענו הביתה. זה היה אירוע שלא אשכח לעולם".
"מרה, ששירתה בחטיבה, הייתה חברה של נדב", נזכר טולדנו. "כשהתחלתי איתה בפעם הראשונה לא ידעתי שהיא כבר חברה שלו. וממילא מולו לא היה לי שום סיכוי. אבל אחרי שהם נפרדו, בידיעתו ובאישורו, אנחנו הפכנו לחברים. היום הבן שלנו, נדב, קרוי על שמו".
דייט קבוע בגבול
בנסיעה עם טולדנו לאורך הגזרה אנחנו חולפים במוקדי הפרות הסדר. יש חמישה כאלה: רפיח, חאן־יונס, אל בורייג', קרני וג'באליה. "בכל יום שישי, סביב השעה 16:00 יש לנו כאן דייט", אומר טולדנו בציניות. "הם מתגודדים סביב הבמות שם ואז מתחילים הילדים לרדת. מנסים להגיע לגדר התיל שבמרחק 30 מטרים ולזרוק אבנים. אנחנו מגיבים בעיקר בגז מדמיע. בהמשך מגיעים מלא אוטובוסים ואז מתחילים מבחני האומץ של אלה שמנסים לחדור לשטחנו. ככה זה כבר 74 שבועות, בכל יום שישי, בכל חמשת המוקדים האלה, בערך שעתיים בכל פעם".
יש טענות שאנחנו עדינים מדי בתגובה שלנו כלפי ההתפרעויות האלה.
"זה לא אירוע צבאי או מלחמתי נטו. מול ילד בן 12, או לפעמים אפילו בן שש, אנחנו לא יכולים להשתמש בארגז הכלים הרגיל שלנו. בין המפגינים, מלבד הילדים יש הרבה מאוד נשים וגם הרבה מאוד מסוממים. אני רואה את העיניים שלהם כשהם מתקרבים. אלה מכורים לטרמדול, משככי כאבים ממכרים שנפוצים ברצועה. הגישה שלי היא קודם כל הגנה. יש שלושה כללים: 1 - אף אחד לא חודר. 2 - ביטחון כוחותינו, ו־3 - מינימום נפגעים בצד השני. באירועים לא צבאיים כאלה, שימוש שלנו במקסימום כוח רק יתדלק אותם. אני גם רוצה שהאזרחים שלנו לא ירגישו שיש בכלל אירועים כאלה. כיום מה שבעיקר מפריע להם אלה גלי הגז המדמיע שהרוח מביאה אליהם. הרוח לא תמיד משתפת פעולה איתנו. לשמחתי יש לי כאן באוגדה מ"פים ומג"דים נהדרים, וכצנחן זו גם הגשמת חלום עבורי שעכשיו אני מפקד על גולני".
עד מתי האירועים האלה יימשכו? ולמה לאחרונה הם יחסית רגועים יותר?
"זו החלטה של החמאס. זה גם מה שהביא לשקט היחסי בתקופה האחרונה. החמאס משחק עם הדימר. הוא זה ששולט בגובה הלהבות. המפסיד העיקרי ממה שקורה כאן הוא האזרח בתוך עזה. 319 איש נהרגו עד היום באירועים האלה. יותר מ־6,000 נפצעו. מה זה אומר עליך, כשלטון, שאתה שולח את אזרחיך לגדר להיפצע ולמות?"
תחת האחריות הביטחונית של האוגדה נמצאות העיר שדרות והמועצות האזוריות חוף אשקלון, אשכול, שער הנגב ושדות נגב. "ראשי הרשויות כאן הם מנהיגות אמיתית", אומר טולדנו. "אנחנו בקשר מצוין. אני לומד מהם ומתייעץ איתם הרבה".
ועדיין הם צריכים להסביר לאזרחים שלהם למה יורים עליהם רקטות או פצמ"רים.
"כל נושא הירי תלול מסלול, רקטות ופצמ"רים, הוא איום חמור שהולך ומתפתח. אנחנו ממוקדים בו. הרמטכ"ל דוחף חזק בנושא הזה בכל השכבות. זה נשק כל כך ציני וכל כך אכזרי. הם מטרגטים את האזרחים שלנו מתוך האזרחים שלהם. זה פשע מלחמה וזה צריך להיות בליבת המענה של צה"ל. הרמטכ"ל התייחס לזה גם בנאום שלו בסיום קורס טיס האחרון".
ועם כל זה, התגובות על כל ירי כזה לא נתפסות בציבור כמשמעותיות במיוחד
"השאלה היא האם זה נכון לקחת את ישראל לצוק איתן 2 על רקטות? הרי הרקטה כבר נורתה. היא פוגעת בביטחון ובתחושת הביטחון. זה נלקח בחשבון בשיקולים שלנו. אין דבר שנלקח בחשבון יותר מזה. יש בעניין הזה שיח ערני בכל הדרגים".
אבל בינתיים הם משיגים את תמונות הניצחון שלהם
"אתם יודעים מה תמונת הניצחון שלי? אם תטוסו מעל היישובים כאן, תראו שבכולם יש הרחבה. זו תמונת ניצחון. כמות המנופים המדהימה בנתיבות ובשדרות זו תמונת ניצחון. החקלאי שחורש את השדה שלו עד התלם האחרון שצמוד לגדר, זו תמונת ניצחון. זו הגאווה הכי גדולה".
כארבעה חודשים לאחר שנכנס לתפקידו כמפקד האוגדה, הפיץ תא"ל טולדנו לקציניו איגרת בכתב ידו, שבה ביקש מהם לא לשכוח גם את חובתם המשפחתית, ולהקפיד לצאת הביתה לפחות אחת לשבוע. "כדי לשמור על הבית הלאומי צריך לשמור על הבית הפרטי", כתב טולדנו. "אני מצפה שפעם בשבוע תצאו לביתכם בזמן שמאפשר לכם לקפל כביסה ולשבת לארוחת ערב משפחתית".
"לא חשבתי שהבקשה הזאת תעשה כזה רעש", הוא צוחק. "אשתי לימדה אותי כלל: 'בוא כשאתה יכול, לך כשאתה צריך'. היום העבודה 'שותה' אותך. אתה זמין בכל מקום. קל מאוד להישאב, בטח בעבודה כמו שלנו. תראו את אל"מ יואב ברונר, מפקד החטיבה הצפונית בעזה. הוא גר ביישוב בגליל. בכל יום שישי הוא מסיים את אירועי הגדר בשמונה בערב. הוא לא מגיע הביתה לפני 23:00. לכן חשוב לי שלפחות פעם בשבוע המפקדים כאן יגיעו הביתה מוקדם, יספיקו להוציא את הילד מהגן. לא חשבתי שהאיגרת הזאת תזכה לכזה פרסום תקשורתי. היו כאן קצינים שאמרו שסיבכתי אותם. לוחמים הכי אמיצים שיש נלחצו מהעובדה שהם צריכים עכשיו לקפל כביסה".
בעוד שנה יסיים טולדנו את התפקיד ויעביר את המושכות לתא"ל נמרוד אלוני. טולדנו עצמו לא יודע מה יהיה תפקידו הבא. האם יעשה תפקיד תא"ל שלישי, או שיקודם לאלוף. "אני חייל בצבא", הוא עונה. "אלך לאן שהרמטכ"ל יחליט".
