כן, הזמן הוא ישות ממשית אכזרית, אבל אפילו הוא מתקשה להאמין שעבר כל כך הרבה זמן - שלושה עשורים, אם אתם חייבים להכאיב לעצמכם - מאז הפכה יעל אבקסיס לחלק בלתי נפרד מחיינו. שלושה עשורים של דרמות גדולות מהחיים, תפקידים בלתי נשכחים, מעיל שנפתח בהפתעה והתרסה, אבל גם של מאבקים חברתיים סוערים, רומנים מתוקשרים, התבטאויות מעוררות מחלוקות, וחיוך אחד, נצחי, שהצליח להישאר קונצנזוס מנחם.

זאת משימה בלתי אפשרית לתאר את הקריירה של אבקסיס במשפט אחד. זה קשור גם בכמות האדירה של הפרויקטים שהשתתפה בהם, במנעד הרחב שלהם ובקפיצות שעשתה בין מסלולי הדוגמנות לשטיחים האדומים של פסטיבלי הקולנוע בעולם, אבל גם בטכניקה הדי מרשימה שפיתחה אבקסיס בדיאלוג שלה עם העולם: מתמסרת, אבל אף פעם לא עד הסוף. תיק הארכיון שלה בשלושת העשורים האחרונים מלמד על אישה שנכתבו עליה מיליוני שורות, אבל מה שמעניין יותר הוא מה שלא נכתב ביניהן. אבקסיס, גם אם לא באופן יזום, לא נתנה את כל כולה מעולם. שומרת, כמו שחקנית גדולה, על מידה נאה של מסתורין. פותחת את המעיל, אבל סוגרת אותו מיד. נותנת משהו, אבל משאירה הרבה לדמיון.

היא בת 52, גרושה (מליאור מילר ומרוני דואק) פלוס שניים, אבל בזוגיות יציבה כבר ארבע שנים עם צח בר, איש חיי לילה (מבעלי התדר ובית רומנו בתל־אביב). את נקודת החיבור ביניהם זוקפת אבקסיס לאהבתם המשותפת למוזיקה ערבית ולתקליטים היפים של אמה ריימונד אבקסיס. בשבוע הבא יציינו בפסטיבל הקולנוע בחיפה 20 שנה ל"קדוש", סרטו של עמוס גיתאי שבו כיכבה אבקסיס בתפקיד הראשי, ואולי הראשון שאיפשר לה להשתחרר מדימוי "היפה הנוגה". אחריו הגיעו תפקידים מרכזיים נוספים. חזרנו איתה לכמה מהתחנות המשמעותיות האלה, וכמו תמיד אצל אבקסיס, גם הפעם התפקיד הוא רק תירוץ לפתוח את הלב.

התפקיד הראשון המשמעותי ששיחקתי. דמות שרחוקה ממני, אבל איכשהו, הבמאית איילת מנחמי, חשבה שזה בול אני. לא משנה כמה החמיאו לי על התפקיד, עד היום, אולי בגלל שהקול שלי כל כך צפצפני שם, קשה לי לראות את עצמי בסרט. לא למדתי משחק לפני, היה מאוד קשה לשחק דמות ספציפית כל כך, אבל היו בעבודה על הסרט הזה אהבה אמיתית, שמחת יצירה ותחושת שותפות. איילת הפכה לחברת נפש שלי, וכשאני נזכרת בעבודה על "שרונה מותק", אני מתמלאת גאווה, אף ש"מותק" זו מילה שאני לא אוהבת או מתחברת אליה. מילה מתנשאת, מקטינה, מצמצמת, בעיקר כשהיא מגיעה מגברים. גם נשים אימצו אותה ואני לא מבינה למה. נשים הן לא מתוקות.

"שרונה מותק" עשתה ג'גלינג בין גברים, וממרחק הזמן, ברור לי שהסרט הזה נתן ביטוי לשאלות שהקדימו את זמנן בסוגיות של שחרור ועצמאות נשית. אני, כמו אמא שלי וכמו סבתא שלי, כולנו נשים שהיו צריכות להילחם על העצמאות שלהן. כולנו נשים, שמרגע לידתן, נולדו לתוך מלחמה קיומית כדי להשמיע את הקול שלנו, כדי לחפש את הרצונות שלנו, כדי להגיד, אוקיי, גם אני רוצה, גם אם מה שאני רוצה אולי לא מתיישר עם מה שהחברה, הבית שהגעתי ממנו או הגבר לידי רוצים.

אל תקרא לי מותק. מתוך "סיפורי תל אביב", הסרט הראשון של אבקסיס

בוא נגיד שכשהייתי רווקה, מעולם לא חששתי להישאר רווקה נצחית. ההפך. זאת הייתה תקופת חופש מכל מסגרת מחייבת של חתונה, ילדים או זוגיות. לצערי, לא מספיק נשים מאפשרות לעצמן להיות רווקות ואת החופש שגברים מאפשרים לעצמם. נשים רואות בזה תקופת מעבר ל"דבר האמיתי", ואני לא מסכימה עם זה. תקופת הרווקות בחיים היא כשהאישה מאפשרת לעצמה להיות לבד, בלי לחפש את הגבר. נשים לא מאפשרות לעצמן להיות לבד כי מסביב כולם טורחים לשאול אותך כל הזמן, נו, מתי תתחתני, נו, מתי ילדים, נו, מתי זה, ואז הלחץ. והקפאת ביציות או לא הקפאת ביציות. מרגש אותי שאנחנו חיות בעידן שבו אנחנו יכולות להגיד לילדות שלנו, קחו את הזמן.

אומרים "רווקות" וישר קופץ לך דימוי של אחת שקופצת מגבר לגבר. אבל רווקוּת היא חופש. הגשמה. שואלים אותי למה אין קולנועניות. הרבה קולנועניות, כמו נוירוכירורגיות, ברגע שהן מקימות משפחה, העול עליהן כל כך גדול - גם אם הן עושות זאת באהבה גדולה ‑ שלא נשאר מספיק מקום. את לא יכולה להיות תשעה חודשים בתוך איזשהו תהליך, ואז לשחרר. זה תהליך שלוקח כמה שנים ויש לו מחיר, ואין לו שום הקלות חברתיות. זאת עבודה סיזיפית, כשהגבר לרוב משוחרר מהעבודה הזאת, ולפעמים אי־אפשר גם וגם. זה נורא קשה. לא כולן יכולות לג'נגל. הייתי שמחה אם יתחילו לשלם משכורת גדולה לכל אישה שמחליטה להביא ילד, וכך להשאיר לה מקום לעזרה ולהמשיך לעשות בעצמה. נשים יכולות לתרום לעולם הרבה יותר מאשר רק להקים משפחה ולעבוד אותה.

איך אני הצלחתי? אני לא בטוחה שהצלחתי כל כך. אני לא תמיד מרגישה צעירה ושיש לי כוח, והרבה פעמים יש לי גם רגשות אשם שאני לא מספיקה את כל מה שהייתי רוצה, אבל אני בהחלט מרגישה שאני עכשיו מתחילה את חלק ב' של החיים שלי. מקבלת את החופש שלי בחזרה, גם אם אף אחד לא לקח אותו ממני באמת, אלא אני זאת שוויתרתי עליו מכורח המציאות.

אני בהחלט מרגישה שאני בשלב אחר בחיים. אני מרגישה שוב את העצמאות שלי, לומדת את השפה שלה מחדש. אני חושבת שעדיין לא חוויתי את החופש ולא התעמקתי בו כמו שהייתי רוצה. לא התעמקתי במה זה להיות פטורה מחובות הזוגיות או ההתחייבויות של האימהוּת. הייתי רוצה להספיק יותר ויותר דברים. אף פעם לא מאוחר.

לפני 15 שנה הצטרפתי ל"רוח נשית", ממש בהקמתה. מדובר בעמותה שתומכת בנשים נפגעות אלימות להגיע לעצמאות כלכלית, כדי שלא יחזרו למסגרת המתעללת והמפרקת. הבנתי שממקום פריבילגי, כאמן, אני יכולה לשמש צינור. לקום ולזעוק את הזעקה של האילמים. של 250,000 נשים נפגעות אלימות. כל זעקה מגיעה גם ממקום אישי.

המהפכה הנשית היא גם היכולת שלנו לזעוק את הכאב שלנו, מתוך עוצמה. לדבר על ההטרדות שעברנו, הפגיעות המיניות, האלימות שחווינו ולא לפחד. הפגיעות האלה עמוקות ולוקח זמן להתמודד עם ההשלכות שלהן. אמא שלי סיפרה לי רק עכשיו שסבתא שלי הייתה אישה מוכה. התחתנה ארבע פעמים ועזבה ארבע פעמים בגלל גברים שהכו אותה. לקח לאמא שלי 50 שנה להגיד לי את זה.

כל ההתעוררות סביב MeToo#, היכולת להודות ש"גם אני" סבלתי, נפגעתי, נפצעתי, הדחקתי, היא תוצר של מציאות שבה לא היה עם מי לדבר. לא היה מי שיקשיב. לא במרחב המשפחתי האינטימי ולא במרחב החברתי. נשים זועקות עכשיו כי הן מבינות עד כמה הפגיעה שלהן הייתה עמוקה.

שנים הייתה בי הרבה סלחנות להטרדות כאלה או אחרות. שנים חוויתי את זה כחולשה גברית נורא גדולה. הרצון לדכא את האישה זה בעצם להנכיח את הכוח הפיזי. עוד לפני ההטרדות שאנחנו מדברים עליהן עכשיו, אני מדברת איתך על אונס ועל "אני חזק, אני שם עליה את היד, אני כמעט רוצח אותה". זאת אומרת, זה ממש הנכחה של פיזיות, אם את לא תיתני לי, אגיע למקום העמוק שלך ואקח את זה בכוח. בשנים האחרונות אני נחשפת לטרור מיני, שומעת סיפורים כל כך קשים של אלימות מינית, גילוי עריות, שטילטלו את נפשי.

יש לי איזה זיכרון עמום, מגיל 19, עם גבר שהכרתי וסמכתי עליו, בן גילי. אני לא זוכרת כמעט כלום ממה שקרה שם. יש לי בלק־אאוט מוחלט, אבל אני יודעת להגיד שזה היה רגע אלים. הפעם הראשונה שדיברתי על זה הייתה במסגרת "רוח נשית". הייתה לנו ישיבה של העמותה, ודווקא שם פתאום זה צף. אני שנים בטיפולים פסיכולוגיים, בשיחות עם חברות, ומעולם לא פתחתי את זה. ודווקא שם, אמרתי: "אני זוכרת שעברתי מקרה אלים". אני מבינה למה קשה לי לפתוח זה. מבינה את האינסטינקטיביות הזאת לסגור את הזיכרון. פעם הייתי מתיישרת עם הקו הזה, "יש דברים שלא מוציאים החוצה". הבהיל אותי עד כמה זה חילחל אליי. לאור המקרים הקשים שנחשפתי אליהם, אני כן שמה את זה על השולחן ויכולה להגיד: גם אני עברתי חוויה קשה. קשה לי לפתוח את זה, אבל אני כן מבינה, מתוך המקום הפרטי שלי, למה אני מאמינה באופן מוחלט לנשים.

פגשתי את הגבר הזה פעם. זה לא היה מתוכנן, וברגע שקלטתי שזה הוא והסתכלתי עליו, נסגרה עליי דלת והיד שלי כמעט עפה. עברו יותר מ־30 שנה, ואני מברכת ואני מחבקת את הנשים. אחרי הרבה־הרבה שנים זה מתעורר אצלן, זה עדיין חי. אני חושבת שהצעד הגדול הזה שנשים מסוגלות היום לקום ולהגיד, הוטרדתי, נאנסתי, הוא רק הצעד הראשון.

אני שומעת לפעמים: "מה היא נזכרה עכשיו". אני לא מכירה בביטוי הזה. אתה יודע כמה נשים התלוננו במשך שנים? ובמקום להקשיב להן, סגרו עליהן את הדלת. היא נזכרה? סליחה, אולי רק עכשיו נזכרתם שנשים הן בני אדם?

לא מזמן, בערב קריאה של חביבה פדיה, ניגשה אליי בחורה צעירה, בשנות ה־30 המוקדמות שלה, ואמרה לי בהתרגשות: אני לא מאמינה שאני פוגשת אותך. שאלתי למה. היא ענתה בהתרגשות: את האהבה הראשונה שלי. כשראיתי אותך בפרסומת של קסטרו, התאהבתי בך, ובזכותך לא הייתי צריכה לצאת מהארון. את היית האהבה הראשונה שלי. עדיין מדהים אותי לשמוע כמה הפרסומת הזאת זכורה אצל אנשים.

עברו מאז 26 שנים. זאת הייתה פרסומת של שתי דקות שקוצרה לדקה ואז לחצי, ומרגש אותי שאנשים עדיין זוכרים אותה. אני זוכרת את עצמי יושבת בכניסה לאודישן עם כל השחקניות הכי גדולות, ואומרת לעצמי, אין לך סיכוי. נהג מונית שאל אותי לא מזמן: 'יעל, מה היה לך מתחת למעיל? בבקשה, תגידי לי'. ומה לא היה לי מתחת למעיל, עולם שלם. חשפתי אותו לשנייה וגם אז לא ראיתם.

"מה לא היה לי מתחת למעיל. עולם שלם". בפרסומת לקסטרו עם ליאור מילר | צילום: רון קדמי

מאוד נהניתי מהתגובות באותה תקופה. ברור שרציתי אז שיראו אותי, שיראו בי שחקנית לכל דבר, אבל זה עבר לי מהר מאוד. עם השנים הבנתי שדווקא הצלחתי ברגע הקצר הזה לזקק אמת. אנשים התחברו לזה כי היה ברגע הזה משהו לא צפוי - האישה הזאת שמישהו העז לבוא מולה, לפתוח את המעיל, והיא, במקום לאבד את עצמה, בתגובה פותחת את המעיל בעצמה, וחוזרת לעצמה.

עד היום, כשאנשים שואלים אותי מה היה מתחת למעיל, בדרך כלל מספיק להם שאני רק מחייכת, ואז הם ממשיכים לבד לדמיין. אני לא רוצה לקלקל להם ולספר שהיה בגד גוף. נראה לי שרובם גם לא יאמינו. הם לא רוצים לשמוע את התשובה, אז אני משאירה אותם עם הדימוי הזה של הפאם פאטאל, ההורסת, עם הציצים הכי גדולים.

בתפקיד המקודשת | "קדוש"

התפקיד ב"קדוש" הוא אחד מנקודות הציון המשמעותיות בקריירה שלי. כל השנים רציתי ללמוד ולהתפתח, שיהיה לי חדר משלי. התחלתי לימודי היסטוריה, אבל איכשהו החיים התגלגלו אחרת אחרי שפרצתי. תמיד הייתה לי תחושת החמצה נוראה בגלל זה. כשעמוס גיתאי ראה אותי ואמר לי, יעל, אני לא מבין איזה עוול עושים לך. לא רצו שתבואי לאודישן. ועמוס איפשר לי את התפקיד הזה. כשקראתי את התסריט נפלתי. סיפור חזק על אישה שלא מצליחה להביא ילדים, ולצערה חיה בחברה שלא רואה אותה, שהיא עבורה כלי שרת של לידת ילדים, ואם היא לא מצליחה להביא ילדים, אז אפשר לזרוק אותה, והיא מתה מאהבה. זה נגע בי בהמון מובנים. אני באמת מאמינה שאפשר למות מאהבה.

בסוכות יציינו בפסטיבל הקולנוע בחיפה 20 שנה לסרט. "קדוש"

התקופה סביב העבודה על הסרט הייתה לא פשוטה עבורי. הייתי בהיריון, שלצערי לא נמשך, אבל אני זוכרת שהתפקיד הזה, הקול של רבקה, הרגיש לי אז חשוב יותר מהחיים שלי. שם הכל התחבר, התודעה החברתית, התודעה הפוליטית והתודעה שלי כשחקנית. כשהסרט יצא, אמרתי לעמוס, מבחינתי זה ה־סרט שלי ואני לא צריכה לעשות שום דבר אחריו. "קדוש" הוא סרט ביקורתי, אבל עמוס סמך עליי שאקח את התפקיד שלי ואהפוך אותו לאישי, לסיפור של אישה, שיחד עם אחותה, מתעוררת לכלא של חייהן. אני מאוד שמחה שעושים לסרט הזה עכשיו אירוע חגיגי בפסטיבל חיפה. צפיתי ב"קדוש" מעט מאוד פעמים. אולי שלוש. קשה לי מאוד לצפות בדברים שאני עושה, אבל כאן אפילו יותר. כאבתי את הכאב של רבקה. כאבתי אותו ממש. אני חושבת שבסרט הזה הבנתי שאני יכולה להתרחק ממשחק. אמרתי לעצמי, קחי תפקידים קלילים. את לא חייבת לשחק. תפיקי לאחרות.

בתפקיד הנפרדת | "שבתות וחגים"

לפני שנה ניגש אליי בחור ואמר: בזכות אלה ב"שבתות וחגים" הלכתי ללמוד פסיכולוגיה והיום אני מטפל בזוגות. הייתי בשוק. אלה התחילה כדמות מאוד משנית בסדרה ורק בהמשך קיבלה נפח והפכה לאחד התפקידים הראשונים המשמעותיים שלי. עברו הרבה שנים מאז, ואני חושבת שזה יהיה מדהים אם נעשה איחוד. התקשרתי לרני בלייר (יוצר הסדרה, א"ס) ואמרתי לו, רני, עבר הרבה זמן, כולנו בחיים, כולם מדהימים, בוא נעשה את זה, נביא גם את אתי אנקרי ואבוטבול. הוא אמר: יאללה, תרימי את זה.

"שבתות וחגים" נמשכה חמש עונות. התחלתי אותה נשואה, ותוך כדי ליאור ואני נפרדנו. הדמות שגילמתי התפתחה יחד איתי. היא עסקה בשאלות שהעסיקו גם אותי - מורכבות של מערכות יחסים ומשפחות מתפרקות - אבל לא חושבת שהייתי מסונכרנת עם עצמי כדי להבין מה אני עוברת בדיוק ואיך הדמות בסדרה והחיים האמיתיים משפיעים זה על זה, ולהפך. אני אדם שחי בדיליי. ההבנה שלי מאוחרת נורא. רק אחר כך הבנתי עד כמה הדמות שגילמתי השפיעה עליי.

מקווה לאיחוד. עם אלון אבוטבול ורומי אבולעפיה ב"שבתות וחגים"

אני לא משתמשת היום במושג "גירושים". אני מסרבת, כי האנשים האלה שהייתי איתם הולכים איתי עד היום, הם המשפחה שלי. לא התגרשתי מאף אחד. לגמרי לא. הדרכים הן אלה שנפרדות.

אני עדיין בקשר עמוק עם האקסים שלי. לא רק בגלל הילדים המשותפים שלנו, אלא בגלל שאלה אהבות. אהבה אף פעם לא נגמרת. אהבה תמיד קיימת. אהבה מתמירה לדבר אחר, משתנה. אנחנו משתנים.

אנחנו לא קמים ביחד ואנחנו לא הולכים לישון ביחד, אבל אני אדע כל דבר שאני צריכה עליהם, אני אהיה שם בשבילם והם יהיו שם בשבילי. הם תקועים איתי. יש בינינו חברות. חיבור אמת. אני לא חושבת שזה היה יכול להיות אחרת. אני נושאת את העבר שלי כהווה. נכון, אין דבר יותר קשה מפרידה. הדבר הכי מפחיד בעולם. פרידה שווה מוות. מה שהיה עד עכשיו לא יהיה יותר, ואז מתחיל משהו חדש. כשאוהבים לא באמת נפרדים לעולם. יש נפרדות פיזית, אבל יש חיבור נצחי. לפעמים אתה מאבד את הדבר הכי יקר לך, רק כדי להתחיל איתו מערכת יחסים אמיתית, נוכחת, פנימית ונפשית, יותר ממה שהיה לך קודם.

בתפקיד החברה | "שבעה"

עדיין קשה לי לדבר על "שבעה", בין היתר כי עבדתי שם עם אישה שאני מעריצה ואוהבת, ואני מכירה, ולא מסוגלת לדבר עליה בלשון עבר. אנחנו חברות מגיל 23. הכרנו על מסלול אופנה, ומבחינתי רונית עדיין כאן, נוכחת במלואה.

אני חושבת שאף פעם לא הגעתי מוכנה לסט כמו שהגעתי מוכנה לצילומים של "שבעה". רציתי לנסות להיות בגובה החברותה. של רונית ושלומי, וכל הקולנוע הישראלי. זה היה אתגר לא פשוט. חזרתי להיות הילדה הקטנה מאשדוד, בת־ים, באר־שבע.

לא רק סרט, אלא פיסת היסטוריה. "שבעה" | צילום: עמית ברלוביץ

העבודה איתה ועם שלומי הייתה מרתקת. אתה רואה במאים שיודעים מה הם רוצים, שמספרים סיפור שלם, מלא. זה יותר מהשראה. זה היה בית ספר, אוניברסיטה, פלוס סטאז', הכל ביחד. ברגע שהיוצר מתייחס בחרדת קודש לשחקן ולעשייה, הוא מדביק אותך. כל השחקנים התבוננו בהם בהתפעמות, רק לשתות מהמעיין הנובע הזה. כולנו הרגשנו שותפים למשהו מאוד ראשוני, פורץ דרך, בקולנוע הישראלי. מלבד האמירות והסיפור, העבודה שלהם ביחד הייתה משהו שלא חוויתי מימיי. כמו להיכנס לתוך נבכי הרוח הפנימית - הנשית, הגברית, המזרחית, הישראלית, היהודית - הכל שם, כל כך הרבה רבדים שביחד קובצו לאיזה משהו מזוקק של סיפור. "שבעה" הוא לא רק סרט, אלא פיסת היסטוריה. מסה אינטלקטואלית, תרבותית.

רונית תמיד הייתה בשבילי מקור גבוה של חיים, של אמנות, אז ברור שהיה חשש שלא אצליח להרים את עצמי או להבין עד הסוף. הרגשתי שאני עובדת מחוץ לזמן. שאני מנצחת, יחד איתם, מעל הזמן.

אני לא חושבת שהיא הסתירה את מחלתה. היא הייתה אישה מאוד דיסקרטית, שנתנה את כולה באמנות שלה והיא עוד תמשיך לתת. היא בחרה מתי לספר ואיך לספר את הסיפור שלה, ומשם הכל נבע. היא לא כאן לספר לנו על ההתמודדות עם המחלה, אבל אני בטוחה שההיבט הזה עוד ישתנה. רק מי שחי את החיים בעוצמה כל כך חזקה, רק מי שחי באמת צרופה, לא מבזבז זמן על סמול טוק. מה היה יוצא לה לשבת ולדבר, מה? אתה נמצא במלחמה, זה לא נקרא להסתיר. זה הכה אנשים, כי הרעיון שרונית לא בחיים זה משהו שאי־אפשר לקבל. אנשים מתגעגעים אליה וזקוקים לה, והיא עוד לא סיימה, ואתה יודע, היא האמן הכי חשוב ‑ הקולנוענית הכי גדולה. זה קשה ברמה לאומית לאבד כזה דבר.

בתפקיד הרצינית | "לצוד פילים"

בחיים אני מאוד מצחיקה, ותמיד שואלים אותי, איך את לא עושה קומדיה? אבל אני חושבת שאני רצינית מכדי לעשות קומדיה. אני אשבש את כל הטיימינג הקומי. מה לעשות שרוב הזמן אני נשאבת לכבדות של החיים. גם ב"לצוד פילים" הייתי דרמטית מדי, כי פשוט שכחתי שזאת קומדיה. מסכן רשף לוי, לא ידע עם מי הוא נפל, החמוד הזה. הוא כל הזמן רצה להקליל, ואני הייתי מה־זה רצינית, כי הנושא של הסרט ‑ אב שמת בפתאומיות ‑ הוא גם חלק מהפצע שלי שלא הגליד מעולם, המוות של אבא שלי שנהרג בתאונת דרכים כשהייתי בת עשר.

אני בטוחה שהכבדות שלי קשורה בביוגרפיה שלי, אבל היא בחירה נשמתית. ברגע שאני פותחת עיתון או טלוויזיה ורואה אמא עובדת זרה שמתחננת שישאירו את הילדים שלה בארץ, כי הם ישראלים לכל דבר, אני מתחילה לדמם ביחד איתה. אין לי שליטה על זה. ברגע שזה הופך להיות דימום מתמשך, אז אני קמה ועושה משהו. אז כן, אפשר להגיד שזה קשור להסתלקות של אבא שלי בגיל צעיר, אבל אני חושבת שנולדתי עם זה מגיל קטן; עיניים פקוחות לרווחה לא רק על מה שנשקף מבעד למציאות שלי, אלא ראייה מאוד רחבה של העולם. הבנה שיש פריבילגיים פחות, אם זה אנשים שנולדים חולים, אם זה אנשים עם מוגבלויות, אם זה אנשים שאין להם מספיק, אם זה מדינות נחשלות. זה חלק ממה שמניע את העשייה שלי. אבל זה גם חלק מהאי־נוחות שלי בעולם. לגרום לאנשים להבין שאנחנו חיים כאן תקופת זמן קצרה, והדבר הכי משמעותי בחיים זה להפוך את המקום שלנו לטוב יותר. לצאת מגבולות האני, המשפחה, או רק לביתי.

אני לא בן אדם קליל. חוויתי כובד. נפלה עליי לבנה בגיל מאוד צעיר ולעד אני אדדה. הייתי רוצה לקחת את החיים בקלות יותר. ליהנות יותר. להתייסר פחות. אבל זאת אני, ואני לומדת לקבל את עצמי.

בתפקיד הפוליטית | "ערבים רוקדים"

לעשות את "ערבים רוקדים", וגם את "תחיה ותהיה" ו"חטופים", זה מעשה אקטיביסטי. להביא אל המסך את התודעה הפוליטית והחברתית שלי.

מגיל מאוד קטן הבנתי שאנחנו חיים פה בעיוות. עיוות היסטורי, עיוות פנימי. אני ‑ שההורים שלי באים מארץ ערבית ‑ לא יכולה לגדול על אהבה לשפה הערבית, למוזיקה, לתרבות, ובאותה נשימה לחשוב שכל מי שבא מהמקום הזה הוא האויב שלי. זה לא הסתדר לי כבר בתור ילדה.

הייתה תקופה שהייתי נורא מתביישת שאמא שלי שרה בערבית. הכל התחרבש לי שם ‑ אם היא שרה אום כולתום והאויב שר את זה, אז זה לא הסתדר.

לאט־לאט התחלתי להפשיט את עצמי ממגבלות. מה זאת אומרת? התחלתי להבין שיש נשים כמוני, אמהות וילדות. ילדים כמו הילדים שלי. אין משקל בעיניי לדמגוגיה של הפוליטיקה, שלפיה כולם רוצחים או שכולם רוצים במותי ‑ זה לא תופס.

ההבנה שאנחנו עם נרדף שסוף־סוף יש לו מדינה הייתה נטועה בי תמיד. אנחנו חייבים לשמור עלינו. אבל מאז ומעולם היו פה עוד אנשים. הם חלק שלנו. באופן טבעי - ותקופה מאוד ארוכה חשבתי שזה נאיבי - חשבתי שאנחנו יכולים לחיות ביחד ולעזור לפלסטינים, אלה שגורשו או נסו, לכונן מדינה. אנחנו מדינה חזקה, טפו טפו טפו, ואנחנו צריכים לעזור להם לעמוד על הרגליים. לצאת לעצמאות.

אבל אני יותר ויותר מודעת, כשהמקום יותר נחשל, הדמוניה משתלטת. לך תעשה חברות עם חמאס. אי-אפשר.

אז השאלה היא מה אנחנו יכולים לעשות פה. חוק הלאום לא כזה רחוק ממגילת העצמאות, שגם בה כתוב "העם היהודי". אבל מה שהקפיץ אותי בחוק הלאום זה שבשום מקום לא כתוב שזאת מדינה שוויונית. שזאת מדינת כל תושביה. הפכנו את השפה הערבית לשפה סוג ב', מוקצית. אם אנחנו לא מצליחים להביא את עצמנו להפוך את המקום שבו אנו חיים למקום שהוא שוויוני כלפי כל תושביו, מקום של חיבור, ונותנים לפחד ולדת להפריד בינינו, אז איזה מין מקום אני בוחרת להשאיר לילדים שלי?

לפני הבחירות אמרתי שזה לא אנושי להצביע לימין. אני יכולה להבין את הסערה שזה עורר.

באמת האמנתי בזה. באותו שבוע היו כל כך הרבה דברים. לא האמנתי שאפשר שבן אדם יצביע לגוש שאנשים כמו בן גביר וסמוטריץ' יישבו בו. שאפשר לא לראות נשים, לא לראות להט"בים. אם אתה מצביע נגדי, אתה לא רק שלא רואה אותי, אתה מבטל אותי. זה לא רק הפחיד אותי, הייתי הרוסה מזה. הייתי נסערת. יחסית לאותה תקופה עוד הייתי עדינה.

כל הזמן מזכירים לי את זה. נהגי מוניות אומרים לי: יעל, אנחנו מסכימים איתך. או שאומרים לי אבל את מרוקאית, איך את אומרת כזה דבר? הייתי בדימונה, והמשפחה, משפחה נורא גדולה של מרוקאים, אומרת לי: יעל, כפרה עלייך, אנחנו אוהבים אותך, אבל מה? מה? בואי נדבר, למה התכוונת? מה אמרת? אז מדברים, אתה יודע, יש שיחה. אני נורא סומכת על עצמי. אני זוכרת שיצאתי החוצה אז ואמרתי: וואי וואי אנשים, אנחנו אולי לא מסכימים, אבל בואו נדבר. רציתי נורא לעורר ואני חושבת שלא עשיתי מספיק.

אין לי מה להתנצל. יש מצבים שהתלהמות היא ראויה, אין מה לעשות. זה לא שאנחנו חיים בצפון שוודיה. אני רוצה להגיד את מה שאני חושבת באותו רגע בלי לפחד. אנחנו לא נמות מחצבת, אנחנו נמות משנאת חינם.

מאז הבחירות האחרונות אני מרגישה קולות יותר מתונים. יש פה הבנה שיותר מחצי העם הולך להילחם על זכויותיו הבסיסיות וקולו חייב להישמע. שום דבר לא מזיז אותי ולא יסיט אותי מפה. אני ישראלית, אני יהודייה, אני אוהבת את המקום הזה הכי בעולם. היום אני גם הרבה יותר אופטימית. הבחירות הראו שיש פה רצון אמיתי לשינוי, לדיבור. יש פה רצון אמיתי לשיח. אני רואה את האור לגמרי.

בתפקיד האמא | "חטופים"

טליה קליין, הדמות שגילמתי ב"חטופים" של אישה שמחכה לבעלה שבוי המלחמה במשך שנים, היא אחת הדמויות החשובות והמשמעותיות ביותר בקריירה שלי. טליה עשתה הכל כדי לשחרר את בעלה. יצאה להפגנות, ניהלה מאבק, היחידה מבין הנשים בסדרה שהתעסקה בזה. בתקופה שצילמנו, גלעד שליט עוד היה בשבי, והחלטתי לנסוע לפגוש את אביבה אמו. במשך חודשים פגשתי אותה כמה שיכולתי, ואני יודעת שהיה צריך תעצומות נפש מאוד גדולות כדי להאמין שיהיה אפשר לשחרר את גלעד.

"חטופים" שודרה אחרי שגלעד שוחרר מהשבי, אבל אני זוכרת שתוך כדי שיחות איתה הבנתי מה המשמעות של להיות אמא לבנים. הרגשתי כמו בעקדת יצחק, שכולנו פה קיבלנו את הדין הזה של יצחק, וכולנו שוגים בסיפור הגדול על אמונה ואלוהים וחיים וגורל וכולנו מוכנים להקריב את הילדים שלנו בשביל משהו שהוא בלתי אפשרי. הרגשתי שאני נכנסת לאיזשהו מקום שאני חייבת למחוק את הברירה הטבעית ולתת לרציונל שלי לבחור. הבנתי שלא תהיה ברירה. שאצטרך לשלוח את הילדים שלי לצבא, והם בשנייה לא יהיו יותר הילדים שלי. כי כולנו מאמינים שאנחנו צריכים להילחם על המקום הזה, וכולנו גם נתונים לחסדי פוליטיקאי זה או אחר.

קווים מקבילים בין הצילומים למאבק לשחרור גלעד שליט. "חטופים"

מורי בן 22. הוא עשה צבא. הוא היה בלהקה צבאית. אריאל מתגייס בעוד ארבע שנים ואני מאוד מקווה שנישאר חזקים. ולהישאר חזקים זה גם להיות חזקים נפשית ולעשות כל מה שאנחנו יכולים כדי שהילדים שלנו יצמחו להיות מבוגרים עשירים ברוחם, שיתרמו לעולם ושיעופו על הכל. אני מעכשיו מאוד דואגת. אני דואגת לכל חייל שאני נתקלת בו. אני מצלמת חיילים בכל פעם שאני רואה אחד. ליבי עם האמהות שלהם שלא ישנות בלילה. הילדים האלה נקטפים לצבא בגיל שהם עדיין לא מבינים מי הם, מה העמדה שלהם. וכל חייל, בא לי לקחת אותו, לחבק אותו ולהגיד: "אני מתנצלת. יהיה בסדר, תודה". אני מתעדת לי אותם כדי להזכיר לעצמי איפה הראש שלי נמצא. אני רואה אותם כל הזמן.

בזכות סצנה אחת בתסריט שהתאהבתי בה, החלטתי לעשות את הסרט הצרפתי הזה. הסיפור הוא על אמא ישראלית־צרפתייה שמאמצת ילד אתיופי בן 12, ובאחת הסצנות ההורים בבית הספר שבו הילד מתחיל ללמוד, מבקשים שהוא לא יישב בכיתה כי הוא מעביר מחלות ויש לו הרבה פצעים על הפנים. האמא, בתגובה, מוציאה אותו מהכיתה, ומתחילה לנשק וללקק לו את הפנים והפצעים המוגלתיים מול כל ההורים כאקט מחאתי, תוך שהיא צועקת: הילד הזה יותר נקי ויותר טוב ויותר בריא מכולכם. שנים אחרי שהסרט יצא בעולם, והצליח מאוד בצרפת, קיבלתי מכתב מבחורה יפנית, צ'לנית מצליחה, שסיפרה לי שראתה את הסרט והחליטה, בזכות הסצנה הזאת, לעזוב את המוזיקה, ללכת ללמוד רפואה ולהתנדב באתיופיה בארגון רופאים ללא גבולות. יש הרבה סרטים שלא זוכים להד ולא מספיק אנשים רואים אותם, אבל לפעמים צריך רק בן־אדם אחד, ביפן, שישנה את חייו, כדי להבין עד כמה אני במקום הנכון. כל הפעמים שלא הייתי בטוחה, שחשבתי לחפש מקצוע אחר, שאני לא מספיק טובה, התגמדו לעומת הרגע המחולל הזה, והזכירו לי את הקסם של המקצוע שלי: ברגע שאתה מדייק אמת, הרגע הזה יכול להגיע עד אוסקה ביפן.

שיחקתי בכמה וכמה פרויקטים בינלאומיים, אבל מעולם לא יכולתי לעזוב את המדינה שלי. אני נורא ישראלית. שורשיי כאן. בכל סרט שעשיתי יש קשר לארץ, ליהדות, לנשיות ישראלית, ואני לא מרגישה פספוס או החמצה שלא פיתחתי יותר את הקריירה הבינלאומית שלי. אני מברכת על התפקידים הנפלאים שעשיתי, ולבקש יותר מזה נראה לי לא מציאותי. היום הכל נמדד בלייקים, אבל אני לא מודדת את החיים בלייקים. מידת ההצלחה, מבחינתי, היא כמה אני מחכה לקום בבוקר ולהמשיך לעשות את מה שאני עושה בחיוך.

החיים לא הפכו אותי למפויסת יותר, אבל בזכות זה שאני משמיעה את קולי אני יותר מפויסת ממה שהייתי. החיים והדמויות שהם חלק ממי שאני, הערנות הפנימית, הצורך שלי לחפור, הפכו אותי למישהי שמרגישה הרבה יותר נוח בעור של עצמה.

אני בת 52 ושלושה חודשים ומעולם לא הסתרתי את הגיל שלי. אני הולכת לשחק בקרוב בסרט צרפתי דמות שצעירה מגילי. אני כל הזמן אומרת לבמאית, אבל אני לא יכולה לשחק מישהי בת 40, אני בת 52. היא אומרת לי: תפסיקי להגיד בת כמה את. בצרפת לא אומרים בת כמה את. כשהייתי בת 36 הייתי אמורה לשחק בסרט מישהי בת 29, התקבלתי ואז אמרתי לבמאי שזה קצת מוזר כי אני בת 36. הוא היה המום כי הסוכן אמר לו שאני בת 27 והחליט שאני באמת לא יכולה לשחק בתפקיד הזה. הסוכן שלי התקשר בצרחות: מה את אומרת לו בת כמה את באמת?! ברור שעזבתי אותו. אני רואה את ההתבגרות שלי על המסך, רואה את השנים, ורואה אישה שלא מפחדת. ממה יגידו, מה צריך, איך צריך. זה מפתיע אותי כל פעם מחדש. לפעמים אני אומרת, איזה באסה, דווקא עכשיו כשאנחנו בתקופה שיש איזו שלמות עם עצמנו, הגוף קמל והרוח מגביהה עוף. אבל אני לומדת לג'נגל עם הדבר הזה. עם השינוי אין לי בעיה. אני מודעת לו. אני רואה אותו. מספיק שאני ביום ללא פאוזה, אני מתעוררת נפוחה או בלילה שלא נרדמתי כי ההורמונים שיגעו אותי ואני קמה עם שחורים מתחת לעיניים, אבל מעולם לא התאמצתי כמו שאני מתאמצת עכשיו. בא לי לצעוק לכל הבנות הצעירות: אתן נורא מתאמצות. חכו. עוד תתמודדו. אבל זה הולך להפוך. בגיל 20 הן מנסות לשמר משהו שממילא לא יישמר. הכל בר תוקף. הגוף שלי, הפיזיות והשינויים שהוא עובר, מספרים סיפור שמעניין אותי להקשיב לו. ויותר מזה: חשוב לי לא לבטל אותו. ¿