המלאך שלי ואני

לפני 20 שנה אדמת טורקיה געשה ורעדה - ושניהם מרגישים כאילו רק אתמול הפגיש ביניהם הגורל. שירן פרנקו, בת התשע וחצי, אשר שרדה חמישה ימים באפלה, מתחת להריסות הבניין, כבר נשואה ואם לשניים. ד"ר איציק אשכנזי, הרופא הצבאי שמשך אותה מבטן האדמה, הפך לפרופסור, בשיערו זרקה שיבה, ואת בנה ובתה של הילדה ההיא הוא מוסיף למניין נכדיו.

אחרי 20 שנה, ואחרי החיבוק החם על סף הדלת, הם מדברים זה עם זה במילים, בשתיקות, בתנועות קטנות ובעיקר בעיניים.

"וזה לא כמו אז", מעיר אשכנזי. "במטוס, בדרך ארצה, שירן דיברה ללא הפסקה. מרופא הפכתי לפציינט. היא ניהלה אותי, עשתה לי חקירה של השב"כ".

"באמת?" צוחקת שירן, "מה שאלתי אותך?"

ביחד גם אחרי עשרים שנה. פרנקו ואשכנזי | צילום: רמי זרנגר

"אם אני נשוי, אם אני אבא", הוא מרענן את זיכרונה, "וגם שאלת אם אני עוזר לילדים שלי בשיעורי הבית".

"טוב, תמיד אהבתי לדבר", היא מתנצלת, "אולי הייתי חייבת להשלים את מכסת הפטפוט של 100 שעות מתחת לאדמה".

ב־100 השעות האלה, לא דיברת?

"רק אל אריה, התאום שלי", מתעננות פניה. "בהתחלה. כשהוא עוד ענה לי".

ואחר כך?

"אני לא זוכרת", היא מתכנסת בעצמה. ושותקת.

אשכנזי מניח זרוע אבהית על כתפה. את מה ששירן כבר לא זוכרת הוא לעולם לא ישכח. כשהוא מתאר באוזניה איך בדק את אריה, התאום שלה, שכבר לא היה בין החיים, ולפתע שמע מלמולים מהצד, גופו נדרך. "בקסדה שלי היה פנס", הוא משחזר, "וכשכיוונתי אותו ימינה ראיתי זוג עיניים אדומות, בוהקות בחושך. וזה הבהיל אותי".

"למה? נראיתי כל כך מפחידה?" היא חוקרת.

"לא ראיתי אותך, ראיתי רק עיניים נוצצות, ונרתעתי. גם את פחדת ממני. הושטתי את היד שלי לעברך וזחלת לאחור. נבהלת".

אצבעה של שירן נוגעת בזווית עינה. בימים שקדמו למפגש הזה היא קיבלה החלטה - לא לבכות. אפילו כשפתחה את דלת דירתה ל"איציק, המלאך שלי", היא שיננה לעצמה לסגור את ברזי העיניים חזק־חזק. להתרכז במה שיש ולהודות על הטוב. אבל הכאב מאפיל על ההיגיון.

"עכשיו את מבינה למה אני לא אוהבת להתראיין?" היא נפנית אליי. "מרגיז אותי שמתייחסים אליי כמו אל גיבורה".

את לא?

"ממש לא. מה בסך הכל עשיתי? שכבתי ונשמתי. לא עשיתי משהו מיוחד כדי להינצל או כדי לשרוד".

ולמה זה כל כך מרגיז אותך?

"מפני שאם אני גיבורה, כמו שקוראים לי, אז מה זה אומר על אריה, שהוא עדיין החצי השני שלי? שהוא היה חלש ופחדן? שהוא לא רצה לחיות? ומה זה אומר על אבא? ועל סבתא וסבא? עזבי", היא מושכת בכתפה. "יותר מדי שנים נשאתי על הגב שלי את אשמת הניצולים, כמו בשואה. למה אני נשארתי בחיים והם לא".

יש תשובה לשאלה כזו?

"זיהיתי ילדה קטנה וחלשה. קיוויתי שזו את". שירן בזרועותיו של אשכנזי רגע אחרי החילוץ | צילום: שי יחזקאל, דובר צה"ל

"לא. שנתיים אחרי האסון הודעתי לאמא שאני מפסיקה ללכת לפסיכולוג. אמנם הוא הקשיב והקשיב, אבל גם כשאמרתי לו 'אני רוצה תשובות כאן ועכשיו, כדי להתמודד עם ייסורי המצפון האלה', הוא לא עשה כלום חוץ מלשתוק. אמא לא הכריחה אותי להמשיך את הטיפול, היא תמיד הייתה בעדי, אז ביני לבין עצמי הגעתי למסקנה שהכל מלמעלה. מכתוב. כנראה שהם היו צריכים ללכת מפני שהגיע זמנם ללכת".

והמחשבה הזו מקילה עלייך?

"לא".

אם הכל כתוב מראש, אז לא משנה מה תעשי ועד כמה תיזהרי - בכל מקרה לא תוכלי להגן על עצמך ממוות פתאומי.

"נכון. זה בדיוק מה שהיה שם, בטורקיה. חוסר אונים. גם עכשיו אני מרגישה חסרת אונים במידה מסוימת. הייתי רוצה לזכור הרבה יותר ממה שאני זוכרת. לא רק את הקולות והריחות של התופת, אלא דברים קטנים כמו איזו פיג'מה לבשתי בלילה ההוא, כששכבתי לישון, ומי נרדם קודם - אריה או אני. נכון, אלה פרטים שוליים, אולי חסרי חשיבות, אבל מרגיז אותי שאני מגלה כל כך הרבה חורים".

אולי הדחקת?

"אני לא יודעת איך לקרוא לזה. בטוח שלא עשיתי את זה בכוונה. אילו זכרתי יותר, הם - כל האנשים שאיבדתי - היו נשארים איתי עוד קצת".

לעמוד מול סוף העולם

שירן ואמה איריס בבית החולים | צילום: מיכאל קרמר

בדיוק לפני עשר שנים, עם גיוסה לצה"ל, ראיינתי את שירן ואת אמה איריס בביתן בקריית־ביאליק. קומה ראשונה. והיה בזה משהו סמלי. משפחת פרנקו המורחבת, שיצאה לחופשה על שפת ים המרמרה, התאכסנה בקומה הראשונה של הבניין שקבר אותה תחתיו. "הבניינים קרסו כמו לגו גדול שבבת אחת נפל ונמעך", סיפרה אז איריס, "ואנחנו נקברנו למטה. מצד אחד זה מזל, אילו גרנו בקומה השביעית, האחרונה, אולי לא היינו שורדות את הנפילה. מצד שני, כל הבניין נפל עלינו".

ושירן של לפני עשר שנים הכריזה שהיא תמיד תגור בקומה הראשונה. "מה שבטוח". עכשיו אנחנו יושבים במרפסת דירתה שבקומה העשירית, צופים בנוף המדהים והיא אומרת במבוכה: "נכון, הכרזתי, זה באמת מה שרציתי, אבל לא מצאנו דירה בקומה הראשונה. כנראה שכבר השלמתי עם התובנה שמה שצריך לקרות קורה, לטוב ולרע".

תזכורת קצרה. באוגוסט 1999 יצאה משפחת פרנקו המורחבת לחופשה בטורקיה והתאכסנה בדירה בבניין רגיל בצ'ינרצ'יק. קומה ראשונה. שלושה חדרים. "חדר אחד לסבתא וסבא, חדר אחד להוריי וחדר אחד לי ולתאום שלי", מספרת שירן. "גם לפני האסון קראתי לו 'התאום' כי אח זה אח, ואח תאום זה מעל ומעבר. הוא היה הנפש התאומה שלי. היינו דומים מאוד באופי וגם בטעם ובהרגלים. הכל עשינו יחד. שיחקנו יחד, התקלחנו יחד, ישנו יחד, היינו כמו בעל ואישה קטנים. אני מניחה שאילו זכינו להגיע יחד לגיל ההתבגרות אולי היינו קצת מתרחקים".

ביום הרביעי לחופשתם, ב־17 באוגוסט, דקה אחרי השעה שלוש לפנות בוקר, פקדה את צפון מערב טורקיה רעידת אדמה שנמדדה כ־7.4 בסולם ריכטר. היא נמשכה 45 שניות בלבד וגרמה לנזק אדיר. יותר מ־17 אלף הרוגים וכ־44 אלף פצועים. 100 אלף בניינים קרסו ו־600 אלף אנשים נותרו ללא קורת גג.

אשכנזי מלווה את שירן ביום חתונתה | צילום: אלעד גרשגורן

ידעת מה זה רעידת אדמה?

"לא", היא מודה. "עד אז לא שמעתי על דבר כזה, לא בבית ספר ולא בטלוויזיה. אני זוכרת שהלכנו לישון ופתאום התעוררתי לחושך מוחלט. ואני זוכרת שהתעוררתי ונרדמתי ושוב התעוררתי ושוב נרדמתי. 100 שעות. מדי פעם קראתי לתאום שלי והוא ענה לי - ולהפך. לא היינו ממש צמודים זה לזה, אבל שאלנו 'את בסדר? אתה בסדר?' ואז היה רגע שקראתי לו והוא לא ענה, אבל לא חשבתי שהוא מת. חשבתי שהוא בטח נרדם".

ואחרי דקה ארוכה, כשברז הדמעות שוב בוגד בה, שירן מוסיפה: "לא ידעתי מה זה למות". קרעי תמונות ממשיכים לרוץ מול עיניה ללא סדר כרונולוגי - כאן נדמה לה שהיא צעקה "הצילו", אפילו שלא היה בה כוח לצעוק, ושם נראה לה שהיא ניסתה לזוז - ובסוף, כמו חתול שנואש ממרדף אחר זנבו היא חוזרת לנקודת ההתחלה. מתוך האפלה עלו הקולות "יש חיים, יש חיים!" ומידיו של סגן אלוף ערן מגן, המחלץ, היא הועברה לזרועותיו של רופא יחידת החילוץ.

עד שנחת בטורקיה, גם פרופ' איציק אשכנזי (62) לא ידע מה זה רעידת אדמה. הוא שירת כרופא צבאי בצנחנים ובשלדג, התמחה ברפואת עיניים ופתח קליניקה ברמת־גן. "הרווחתי הרבה מאוד כסף ובניתי בית פרטי. אבל בוגי יעלון, שהיה אז מפקד יהודה ושומרון, לחץ עליי לחזור לצבא. כבר הייתי נשוי לרחל והיו לנו שני ילדים, אבל כשחזרתי לצבא אשתי אמרה שמדי בוקר אני קם הרבה יותר מאושר".

את הידיעות הראשוניות על רעידת האדמה קיבל אשכנזי כששהה בשפיים, בנופש של פיקוד העורף. "חיכינו לאישור לצאת, התארגנו במהירות ונחתנו שם תוך פחות מיממה. הדרך מנמל התעופה לגולצ'וק, שבדרך כלל אורכת כחמישים דקות, לקחה לנו ארבע שעות. הכל היה הרוס, שבור ומרוסק. אלוף פיקוד העורף גבי אופיר יצא מהבוקס וחילק את יותר מ־100 המחלצים לצוותים של זוגות שכל אחד מהם נשלח לאתר הרס אחר וחילץ נפגעים בעזרת המקומיים. בסופו של דבר חילצנו מעל מאתיים גופות ו־11 ניצולים, רק אחת מהן ישראלית".

חיבוק מכל הלב. שירן ואשכנזי נפגשים שנתיים לאחר האסון | צילום: חיים זיו

ביום חמישי בצהריים הגיע אשכנזי לבניין שבו התאכסנה משפחת פרנקו ושמח לפגוש שם את ערן מגן. "יש לו מכונת רנטגן במוח. הוא מרגיש איפה יש סיכוי למצוא ניצולים והוא היה זה שהימר על כיוון וזווית מסוימים וחפר במשך 20 שעות רצופות. בפועל, הוא זה שהוביל את מבצע ההצלה של שירן".

"ברור שאני מכירה אותו", מעירה שירן שמקשיבה לשחזור המפורט כאילו שמעה אותו לראשונה. "נפגשתי איתו כמה פעמים. הוא גם בא לחתונה שלי".

"זירה של רעידת אדמה היא מראה קשה ועבודה קשה", ממשיך אשכנזי, "אתה עומד מול סוף העולם. הכל הפוך, הריח קטסטרופה, אי־אפשר שלא להקיא, בתעלות הביוב צפות גופות, כאילו שהן בובות, ואתה שומע שקט נוראי. זה השקט של המוות. בזוויות העיניים אתה קולט את הניצולים שהולכים כמו בסלואו־מושן, בקושי סוחבים את עצמם, כל אחד עם הפקלאות שלו על הגב, וקשה להאמין שבתוך התוהו ובוהו הזה עדיין יש חיים".

ערן מגן היה זה שכיוון את אשכנזי לעבר עיי חורבות של מגדל קלפים. "איריס כבר עמדה לידו", הוא מספר לשירן על אמה. "איריס באמת גיבורה, היא הצילה את עצמה. בחצות היא ירדה מהמיטה לארוחה קלה עם בעלה ואחרי שלוש שעות היא התעוררה בתוך הריסות. היו לה כמה תמונות של שירן ואריה, שאותן קיבלה מאחיה אמנון שהגיע לשם. כשערן הוביל אותנו לעבר אזור מסוים איריס זיהתה את הבניין שבו הם התאכסנו. הבנו שיש סיכוי שמתחת להריסות יש חמישה אנשים 'משלנו'. ערן התקשר ארצה, למפקדה, וגבי אופיר התחיל לשלוח תגבורת של מחפשים. אין לי מילים לתאר את עוצמת המאמצים".

זה היה שונה ממה שחווית כרופא צבאי?

"בשדה הקרב, כשאני מבקש מסוק, אני מקבל אישור אחרי כמה דקות והוא מגיע בהקדם האפשרי. כשביקשתי מסוק מטורקיה, תיכננתי שש־שבע שעות של המתנה והוא הגיע עוד לפני שחילצנו את שירן. אף מדינה בעולם לא הייתה עושה את זה. זה היה הרגע שבו התגאיתי בעובדת היותי ישראלי".

החפירות התנהלו תחת רעש אימים, "כשמדי פעם עצרנו את הפטישים והמקדחות בתקווה לשמוע קולות. חילצנו תשעה אנשים, שאף אחד מהם לא היה ישראלי, ובינתיים ירד החושך של ערב שבת. הרב הצבאי, שתמיד מתלווה למשימות מבצעיות, נתן לנו אישור מיוחד לעבוד בשבת. לא הייתה ברירה".

למה?

"יש חלון זמנים קצר. אדם לא יכול לשרוד יותר מארבעה ימים בחול ובאבק, בלי אוכל ובלי מים. אז החלטנו שנמשיך לעבוד ולחפור במשך כל השבת. רק ב־21 באוגוסט, חמישה ימים אחרי רעידת האדמה, קצת אחרי ארבע לפנות בוקר, ערן צעק שהוא שומע קולות מתוך קיר של בטון. ירדתי לתוך הבור שערן חפר, נקבה צרה באורך שני מטר, ולמרות החושך הכבד זיהיתי האת התאום של שירן. הייתה לו חבלת ראש קשה והוא כבר לא היה בין החיים. התרשמתי שהמוות שלו היה טרי, שהוא החזיק מעמד כמה ימים. כשהתכוונתי לטפס למעלה שמעתי מלמולים. כיוונתי את פנס הראש וראיתי את העיניים האדומות של שירן".

סימן חיים בין ההריסות

שירן מספרת שלא הייתה לה שום דרך למנות את השעות, שהפכו ליממות. החושך היה כבד, הרעש ניסר באוזניה ואפילו הפעולה הפשוטה ביותר, כמו נשימה, תבעה ממנה מאמץ. "עד שפתאום שמעתי קולות אחרים שדיברו עברית והתחלתי לצעוק 'הצילו!' אני לא זוכרת אם צעקתי או שמרוב עייפות רק לחשתי. ואז ראיתי מולי איש במדים ושאלתי אותו 'מה אתה עושה פה?'"

"אני נבהלתי ממנה והיא נבהלה ממני", מוסיף אשכנזי, "זיהיתי ילדה קטנה וחלשה, אז חששתי למשוך אותה החוצה, הייתי חייב לפעול לאט־לאט".

"ידעת שזו אני?" שואלת אותו שירן.

אשכנזי מהסס. "קיוויתי שזו את. אמא שלך הראתה לי הרבה תמונות משפחתיות, אבל נראית שונה לגמרי. היית כמעט עירומה, מרופטת ומאובקת. אמרתי לך שאני מישראל, שבאתי לקחת אותך הביתה וביקשתי רשות למשוך את הרגליים שלך החוצה. הרגשתי שאת שומעת אותי, הרגשתי שאת גם מבינה אותי, אבל כשפתאום לחשת 'אריה' לא ידעתי מה לענות".

ואחרי שנקבה בשמו של אחיה היא ביקשה קולה?

שירן פורצת בצחוק מתגלגל שמנסה לחפות על המבוכה. "עד היום אני לא מבינה מה פתאום זה יצא לי מהפה. אחי התאום אהב קולה הרבה יותר ממני, אבל הייתי כמו אבן, לגמרי מיובשת".

את זוכרת את תחושת הצמא?

"בערך", היא מהססת. "גם זה מעצבן אותי. יש דברים ששכחתי לגמרי ויש דברים שאני כאילו זוכרת, אבל מי יודע, אולי אני רק חוזרת על הסיפורים ששמעתי וראיתי בתיעוד של החילוץ. הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה לפני שנה וקצת. יהונתן, הבן שלי, ביקש לראות את סרט החתונה שלנו, שבו שיבצו קטע מהכתבה בטלוויזיה וראיתי איתו".

מה הרגשת?

"שזווית הראייה שלי השתנתה. פעם חשבתי שהדבר הכי נורא זה לשרוד רעידת אדמה כזו בתור ילדה. כיום, כאמא לשניים, אני חושבת שלאמא שלי היה הרבה יותר קשה כשחיפשה שני ילדים. אריה ואני היינו הכל בשביל ההורים שלנו. לא באנו לעולם בקלות, לקח לאמא חמש שנים להביא אותנו".

גם היום, 20 שנה אחרי, שומר אשכנזי על טון דיבור מאופק. "עד שהצלנו את שירן, בספרות הרפואית נרשמו מקרים בודדים של ניצולים ששרדו אחרי ארבעה ימים, ואף ילד לא שרד 100 שעות בחום של 41 מעלות, כשכל דרכי הנשימה שלו מלאות באבק. כשאחזתי בה בזרועותיי היא הייתה נוזלית כולה, רפויה, הנשימות שלה היו מאוד קצרות והרגשתי שהיא זקוקה לחום. כשחיבקתי אותה, והדופק שלה היה על הלב שלי, הרגשתי שהוא יורד מ־130 ומתחיל להירגע, אבל זכרתי שעל פי הספרות הרפואית, הילדים הבודדים שחולצו מרעידת אדמה נפטרו בחוץ. חששתי שהטיפול שלנו עלול להרוג אותה ולא ידעתי מה לעשות. למרות כל הידע והניסיון שצברתי הייתי ממש אובד עצות. הילדה שרדה ארבעה ימים בתנאים איומים, היא על סף מוות, איך אני שומר אותה בחיים? ביקשתי מהקונסול שיתקשר להדסה ולתל השומר, לחבריי המומחים, כדי שייתנו לי הוראות, אבל גם הם לא ידעו איזה סוג של נוזלים לתת ובאיזה קצב. נותרתי עם הדילמה הזאת לבד".

שירן מצטמררת. "בזכות הגברת הזאת", אשכנזי מצביע עליה, "כל העולם למד איך לטפל בנפגעי רעידת אדמה. למעשה", הוא פונה אליה, "את שינית את כל מהלך חיי".

"אני?" שירן נדהמת.

"את היית הטריגר המשמעותי", הוא משיב. "בגיל 50 השתחררתי מהצבא וקיבלתי הצעה מאוניברסיטת הרווארד - לנהל צוות של אסונות וטרור במסגרת בית הספר לבריאות הציבור, והתחילו להזעיק אותי לרעידות אדמה ביפן, בדרום אמריקה, במערב ארצות־הברית. את הלקחים שהסקתי בטורקיה יישמתי בשש רעידות אדמה וגם בפיגועים בצרפת, בלונדון ובספרד. יש לי בית חולים בקליבלנד שיכול להגיע לכל נקודה בארצות־הברית באפס זמן. הפרויקט האחרון שלי היה הכנת ארגוני החירום של ריו דה ז'ניירו לאולימפיאדה. עד עצם היום הזה, כשמציעים לי לנהל קופת חולים או בית חולים, ויש הצעות, אני נזכר בתמונה שלך, חבוקה בזרועותיי, ומסרב".

מבצע החילוץ וההצלה של שירן, המפגש עם אמה, קבלת הפנים שהמתינה להן בארץ והרגע שבו עיכלה שאריה, התאום שלה, לא נרדם מתחת לאדמה, יכולים להוות בסיס לספר מרתק ועב כרס. "ספר?" היא מגחכת, "כבר הציעו לי סרט, אבל זה לא בשבילי. מהיום שחזרתי ארצה עשיתי הכל כדי לחזור ולהיות ילדה רגילה. לא להיות שירן פרנקו, אלא רק שירן".

אבל זה לא קרה. גדוד עיתונאים וצלמים המתין לה באחד בספטמבר, בשער בית הספר, כשאמה ליוותה אותה לכיתה ד'. "בהתחלה הייתי ילדה תמימה, חשבתי ששואלים אותי כל מיני שאלות בגלל שבאמת רוצים לדעת מה שלומי. עם השנים הבנתי שהתקשורת מרשה לעצמה לחדור גם לחיים הכי פרטיים ואז זה פחות נעים. היו מקרים שנכוויתי. פעם פירסמו עליי כתבה עם הכותרת 'מרוב געגוע אני אומרת חבל שניצלתי' וזה לא נכון. אף פעם לא עבר לי בראש שזה חבל שהצלחתי לשרוד, רק שאלתי למה אני כן והם לא".

אור בקצה המנהרה

על דלת דירתה, וגם על תיבת הדואר, מופיע שם משפחה שלא מסגיר את זהותה. קליינמן. "הרבה לפני שהכרתי את מי שהפך לבעלי הכרזתי שיום אחרי החתונה אשנה את שם המשפחה", אומרת שירן, שחגגה בחודש מארס את יום הולדתה ה־30, "אבל בדיעבד אני קצת מצטערת שעשיתי את זה. יכולתי להיות קליינמן־פרנקו, או פרנקו־קליינמן. הרי פרנקו זה הקשר היחיד שנשאר לי עם המשפחה שנמחקה".

את חיי־לי קליינמן (32), סוכן שטח בחברה לצמיגי רכב, היא הכירה דרך חברה משותפת כשהייתה בת 17. "לא סיפרתי לו שעבר עליי משהו מיוחד כי לא רציתי לחשוף את הרגשות שלי. כשהמשפחה שלו סיפרה לו מי אני חיי־לי, שגדל בקריית־ביאליק כמוני, לא האמין שהוא לא זיהה אותי. כשהייתי בת 23 החלטנו להתחתן. נכון, זה גיל צעיר לחתונה, אבל כבר היינו חמש שנים ביחד ולא הייתה סיבה לחכות. כיום אני כבר מסוגלת לדבר איתו על הכל, גם על מה שאני כן או לא זוכרת. חיי־לי הוא הבעל והחבר הכי טוב שיכולתי לבקש".

היא שירתה בפיקוד העורף בעכו, ועם שחרורה למדה חינוך ומשאבי אנוש במכללה האקדמית גליל מערבי ובסיום התואר המשיכה למסלול של חינוך מיוחד במכללת גורדון. "אבל לא עשיתי סטאז'. אני עוד לא מרגישה מספיק חזקה כדי לעמוד מול כיתה. חיפשתי משהו יותר טיפולי, אחד על אחד, ומצאתי. אני עובדת בעיריית קריית־ביאליק, ביחידה לקידום נוער שמטפלת בתלמידים שנשרו מהמסגרות הפורמליות. אצלנו הם מקבלים שירותים חברתיים וגם לומדים, כל אחד בקצב שלו ועל פי התוכנית שהותאמה לו. לא כל ילד מסוגל להכיל את המערכת הרגילה. אנחנו סוג של חממה".

20 התלמידים שמשתייכים לתוכנית הזאת לא יודעים דבר על עברה, "אבל ניגשתי למכרז ובעירייה ידעו". בסוף המפגש היא מגלה לי שפעם אחת פתחה את סגור ליבה בפני תלמיד. "מישהו שיש לו הרבה בעיות וקשיים. רציתי להוכיח לו שתמיד יש אור בקצה המנהרה, אמרתי לו 'אפילו כשנדמה לך שאתה הכי לבד ומבודד יש מי שדואג לך' וסיפרתי לו שזה מה שהרגשתי שם, מתחת לאדמה. הוא היה בהלם".

בהריונה הראשון היא קיוותה לתאומים. "בעלי שאל את הרופא עשר פעמים אם הוא בטוח שאין שניים, למרות שזה לא היה הגיוני. אריה ואני נוצרנו בטיפולי הפריה". בנם הבכור, יהונתן, נמצא בגן חובה. אביגייל, בת שנה וחצי, במשפחתון. "חיי־לי ואני אוהבים שמות מהתנ"ך, וגם התייעצנו עם רב. את השם אביגייל החלטנו לכתוב עם שני יו"ד כדי שתהיה לה שמירה כפולה".

לא שקלת לקרוא לבנך אריה?

"לא. אין מצב. אני מאמינה שזה לא טוב לקרוא לתינוק על שם מישהו שנפטר בגיל צעיר. במיוחד לא במקרה כמו שלנו. אריה, התאום שלי, נקרא על שם אח של אבא שטבע בכנרת בגיל 16. זה שם טרגי".

לדבריה, היא לא אמא חרדתית, "אבל אני קודם כל אמא. גם אמא שלי היא אמא טוטלית באכפתיות שלה, באהבה ובארוחת הצהריים החמה שתמיד חיכתה על השולחן. אחרי האסון היא נאלצה לחבוש שני כובעים, היא הייתה לי גם אמא וגם אבא. בברכה ליום הולדתה כתבתי לה שהרופאים שכחו לנתק את חבל הטבור שביני לבינה. היא עדיין העוגן ועמוד השדרה. אנחנו דבוקות אחת לשנייה כמו מגנט. לכן אנחנו כמעט ולא מדברות על מה שהיה. אף אחת מאיתנו לא רוצה לראות את השנייה בוכה".

הזוגיות החדשה של אמה הניבה לה אח, ליאל, בן 15. "ילד מדהים ומתוק. מעולם לא קראתי לו 'אח למחצה', כמו שכתבו באחד העיתונים. אנחנו אחים, יש לנו אמא משותפת, והוא זה שהחזיר לחייה את האור והשמחה. כשאמא סיפרה לי שהיא בהיריון אמרתי 'יש לך בן'. אמא רצתה לקרוא לו יהונתן ואני, שהייתי אז בגיל הטיפש־עשרה, טענתי שזה שם חננה והצעתי לקרוא לו ליאל. לא חלמתי שיהונתן יהיה בני, ושהוא ייראה כמו שילוב של אריה וליאל".

אריה, היא מספרת, מלווה אותה תמיד והיעדרותו בולטת במיוחד בצמתים החשובים שחוותה בלעדיו - בת מצווה, גיוס, חתונה. היא משתדלת להדחיק את הזיכרונות משגרת היומיום ומצטערת להיווכח שהם מתפרצים ברגעים לא צפויים, כמו בהתקף חרדה שפקד אותה במהלך טיסה משפחתית לאילת. "כשהרגליים שלי לא עומדות על הקרקע אני מאבדת את זה, הגוף משתתק". גם נרות השבת שהיא מקפידה להדליק נובעים מרעידת האדמה. "אני מאוד מאמינה באלוהים ובהשגחה עליונה, אבל אני לא דתייה".

אופירה יוחנן

האח התאום אריה ז"ל

הסבתא מרים ז"ל

האב יצחק ז"ל

הקשר בינה לבין אשכנזי נשמר במשך כל השנים שחלפו מאז. "בטיסה לישראל שירן אמרה 'יש לך ריח טוב' והסברתי לה שאני נוהג להשתמש באפטר־שייב גם בתנאי שטח שלא מאפשרים לי להתרחץ", הוא מספר. "אחרי כמה ימים, כשבאתי לבקר אותה בבית החולים, שירן הגישה לי מתנה - בקבוקון אפטר־שייב".

"איציק הוא כמו האבא השני שלי", היא אומרת. "הרי גם לאבא שלי קוראים יצחק. בשנה הראשונה אחרי האסון, אמא ואני נסענו אליו כמעט כל שבת, ליהוד. המשפחה שלו הפכה למשפחה שלנו, ואני התחברתי עם בתו, רותם, שגדולה ממני בשנתיים. היינו עולות לחדר שלה, סוגרות את הדלת ומפטפטות במשך שעות. כשאיציק נסע לשבתון בבוסטון, אמא ואני טסנו לבקר אותם ויצאתי עם רותם לקניות. אני בטוחה שרותם ואני היינו הופכות לחברות ברמה של אחיות אילו גרנו קרוב יותר זו לזו, אבל אני לא מתחברת למרכז. אין לי בעיה לטייל בתל־אביב, אבל לא אגור בה. בצפון הרבה יותר שקט ורגוע. גם רותם היא אמא לשניים, אור וגיא, ואנחנו מסתמסות בענייני גזים וחיתולים".

על שידה בחדר השינה שלה עומדת תמונה של אריה. "לא מזמן יהונתן הצביע עליה ושאל 'מי זה הילד היפה הזה?' בלעתי את הרוק", היא מספרת, "ובלב שלי אמרתי 'בבקשה אל תחפור כי אני עוד שנייה מתפרקת'. עניתי 'זה אריה, אחי'. אחרי כמה ימים יהונתן שאל 'אמא, למה את לא נותנת לי לשחק בצעצועים שלו?' עוד אגרוף בבטן. איכשהו הצלחתי לשנות את נושא השיחה. עכשיו אני פוחדת מהרגע שיהונתן ישאל אותי איפה אריה".

מה תגידי?

"אין לי מושג. אולי כדאי שאתייעץ עם מומחה. לא הייתי רוצה להטיל עליו, בגיל חמש, מטען כל כך כבד. אני רוצה שהוא יהיה מאושר, כמוני".

את מאושרת?

"מאוד. יש לי חיים טובים, תודה לאל".