ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    שני המחנות ממשיכים לעמוד זה מול זה כמו בתמונת מראה. אסף גברון בעפרה | צילום: אלכס קולומויסקי
    כללי • 07.10.2019
    "עפרה פה כדי להישאר"
    אחד המפגשים הטעונים ביותר שהיו לעמוס עוז במסעותיו בארץ היה ביישוב עפרה: שבע שנים אחרי שההתנחלות הוקמה נכנס עוז לשיחה עם מנהיגיה, הוא כינה אותם "כת משיחית אטומה ואכזרית", והם לא סלחו לו. עכשיו, אסף גברון — מחבר הרומן "הגבעה" המגולל את סיפורה של התנחלות קיצונית בדיונית — נסע אל ההתנחלות שכבר הפכה למעוז בורגני ושמע מאותם אנשים שפגשו את עוז בסתיו 1982, האם הם עדיין מפחדים שיפנו אותם
    אסף גברון | צילום: אלכס קולומויסקי

    מתוך הספר:

    מוצאי שבת בעפרה, כ־40 או 50 מתושבי המקום נאספו לשמוע מה יש לי לומר, ולומר לי מה שבפיהם. לפני שנים רבות, בירושלים, הוזמנתי פעם לפעולה של הצופים הדתיים בבית הספר "במעלה". בימים ההם התווכחנו על השאלה אם יש או אין טעם לשמור את המצוות הישנות במדינת ישראל החדשה, וחניכי "במעלה" השתדלו לשכנע אותי כי "בעצם, אין סתירה בין ציונות ובין שמירת מצוות", וכי המסורת היא מגן בפני "ריקנות וקרייריזם" (מושגים אשר הסעירו בימים ההם את תנועות הנוער). עכשיו, בעפרה, עליי לכבוש את הפליאה הנובעת מכך שהציבור היושב עימי הערב דומה כל כך לנערים ולנערות ההם. השיחה לובשת, לרגעים, צביון של פעולה מוצלחת בקן תנועת הנוער, או של "משפט ספרותי־רעיוני" בחוג סוער, בנוסח השנים ההן. עליי להזכיר לעצמי גם זאת: כי מארחיי אלה, הנלבבים, מושחזי־הביטוי וסעורי־האידיאלים, אם תצלח דרכם הם עלולים לגרור אותי ואת ילדיי להרוג ולמות במלחמת נצח מיותרת, או להפוך את ישראל למפלצת נוסח בלפאסט, רודזיה או דרום־אפריקה.

     

    על קירות הבתים הראשונים בעפרה יש עכשיו שלטים כחולים של המועצה לשימור אתרי מורשת. על האחד כתוב: "לכאן נכנסו ראשוני עפרה והקימו את ראשון היישובים היהודיים בגב ההר...". על השני: "כאן התקבלו החלטות חשובות וכדי להכריע בנושאים גורליים הוזעק הציבור במערכת הכריזה שעל הגג...": מיתולוגיה נוסח דגניה א', רק ארבעים וקצת שנים לאחר מעשה. כשהופכים מבנה למוצג מוזיאוני, האם זה לא מעיד שמשהו קצת נגמר? שההווה הפך להיסטוריה? מה זה אומר על עפרה, על מפעל ההתנחלויות כולו?

     

    אחד הבניינים הראשונים האלה הוא עכשיו פיצרייה. מעבר לכביש שוכן בניין אולפנת עפרה הענקי. מולו צרכנייה. אלה לא היו קיימים כשעמוס עוז ביקר כאן בסתיו 1982, אבל בית ספר שדה הסמוך פעל אז ועדיין פועל. איתו פתח עוז את הפרק הראשון שהקדיש לעפרה בספרו, ובחדר האוכל שלו נשא את הדברים שהפכו לחלק השני.

     

    "אף פעם לא הבנתי למה דווקא הספר הזה הפך לשלאגר כזה", אומר ישראל הראל, שאירח את עוז בזמנו והיה אחד המרואיינים המרכזיים בפרק הראשון. "רפורטז' די רגיל, יש הרבה כאלה". אבל הערב שבו נשא עוז דברים בפני היישוב, הוא מודה, היה בלתי נשכח. "לא הייתה נפש חיה בכל היישוב. כולם הגיעו לחדר האוכל. לא היה דבר כזה לפני ואחרי בתולדות היישוב, גם כשהגיעו רבנים גדולים, אפילו חנן פורת שהיה הכריזמטי שבמנהיגי התנועה, או ביילין, שהגיע זמן קצר לפני ההצבעה על אוסלו, ברגע גורלי. עמוס ריתק את כולם. הוא דיבר, ואחריו דיברנו כל הלילה. חוויה שלא תישכח, אני חייב לתת לו את הקרדיט על שהוביל את זה".

     

    אנחנו נפגשים בשעת לילה. הראל בן 81 אבל כעבור שעתיים של שיחה יש לו יותר אנרגיות מאשר לי. עוז כתב עליו, "איש נעים־הליכות, מהורהר, המדבר כמעט ללא סימני קריאה ויודע להקשיב בחוכמת לב". אני חותם על זה. כששוחח עם עוז בעפרה כבר היה ראש מועצת יש"ע ועורך בטאון "נקודה", שאת שניהם ייסד ופעל כאחד המנהיגים השקטים של מפעל ההתנחלות.

     

    "מוכן לוותר אפילו על הבית שלי לטובת המדינה". עם פנחס ולרשטיין | צילום: אלכס קולומויסקי
    "מוכן לוותר אפילו על הבית שלי לטובת המדינה". עם פנחס ולרשטיין | צילום: אלכס קולומויסקי

     

    הוא בכלל חושב שעוז היה יכול להיות בצד שלהם, אם לא האגו של אלתרמן: "אחרי ששת הימים קמה התנועה למען ארץ ישראל השלמה. הייתי בשנות העשרים שלי, פירסמתי מאמרים והזמינו אותי להצטרף. היו אלתרמן, משה שמיר, עגנון, הזז. הם ניסחו עצומה ושלחו אותי להחתים סופרים. הצעתי להזמין את עוז ויהושע, אבל אלתרמן צרח עליי. הוא לא הסכים בשום אופן, כי הסופרים הצעירים מרדו בו. אמרתי לעמוס בעפרה, 'אם היינו מציעים לכם, נראה לי שהייתם מצטרפים'. הוא הירהר קצת ואמר, 'אני לא חושב'. אבל אני חושב שכן. היו שמאלנים שחתמו ועברו צד, ונראה לי שאולי מהלך ההיסטוריה היה משתנה, כי שניהם היו לגדולי המתנגדים הרהוטים והשכלתנים שלנו. זו הייתה טעות".

     

    הראל ניתק את הקשר עם עוז אחרי נאום הכת החשוכה ("כת משיחית אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטים, פוגרומיסטים ורוצחים שהגיחו מתוך פינה אפלה של היהדות..."). עוז התייחס כנראה למחתרת היהודית ולכהנא, אבל הראל קרא את זה כהתקפה על גוש אמונים. "לא סלחתי. זו הייתה התפרצות אלימה", הוא אומר.

     

    * * *

     

     

    "אני ישן טוב בלילה כי לא לקחתי ממישהו קרקע". עם יואב שורק, אביו של דביר ז"ל שנרצח בפיגוע בגוש עציון | צילום: אלכס קולומויסקי
    "אני ישן טוב בלילה כי לא לקחתי ממישהו קרקע". עם יואב שורק, אביו של דביר ז"ל שנרצח בפיגוע בגוש עציון | צילום: אלכס קולומויסקי

     

    המרואיין המרכזי השני של עוז בעפרה היה פנחס ולרשטיין. ולרשטיין עמד במשך כמעט שלושים שנה בראש המועצה האזורית בנימין, שחולשת על מרכז השומרון. אם הראל הוא האידיאולוג — ולרשטיין הוא העסקן. במאמר המקורי הוא מסביר לעוז איך תימרנו המתנחלים את ראש הממשלה רבין ושר הביטחון פרס: "עשינו טריק קטן שאפשר לנו להיאחז כאן... הייתה עצימת עין של הדרג הגבוה ביותר". כשאני מבקר אותו בעפרה ב־2019, הטלפון הנייד שלו רוטט מהודעות בזמן שהוא מנסה לארגן אישורים למאחז שצעירים מקימים בערבה — הוא פועל עכשיו בעיקר בנגב ובגליל. על הקו יואל ריבלין, בנו של הנשיא, שעובד בחטיבה להתיישבות, אנשי רשות הטבע והגנים, ויועץ שר הביטחון לענייני התיישבות. הוא מכנה את עצמו "המפא"יניק האחרון", ו"יועץ לעניינים מסובכים".

     

    "למה עמוס עוז עושה את הספר הזה?" הוא משחזר. "הוא יצא לחפש את כל השבטים בחברה הישראלית. זה היה רעיון יפה תיאורטית. לחפש את אחדות ישראל. אבל הוא מגלה שכל אחד בפינה שלו. עוז הגיע אלינו כקיבוצניק לשעבר, מבחינתנו זה היה כבוד גדול. הרי בתחילת עפרה, המנטורית שלנו הייתה רחל ינאית בן־צבי. התנועה הקיבוצית והעלייה השנייה היו נר לרגלנו. היינו חצי־קיבוץ, עם תקנות האחדה מחמירות עד רמת הצבע של הרעפים, עם חדר אוכל ואספת חברים. ועוז ייצג את הרומנטיקה הזאת של הצבר. אהבנו שהוא בא, למרות המחלוקת. המחלוקת הייתה רק על המקום. לא היה לנו ויכוח אידיאולוגי איתו. מדינה יהודית ודמוקרטית, ציונות. גם גנץ וברק לא חולקים על זה. רק במשהו אחד השתניתי מאז: אני זוכר שאמרתי לו שאשאר בעפרה בכל תנאי. אז כבר לא. אני חלק מהחברה הישראלית בכל תנאי. זה הקו המנחה. אני מוכן לוותר אפילו על הבית שלי לטובת המדינה".

     

    על אף הממלכתיות והפייסנות, חובה לחלוק על הקביעה שאין מחלוקת. נקודת הפתיחה אולי דומה: התיישבות, חלוציות, יישובים בקו האש. אבל עוז מיהר לזהות כבר ב־67, וב־82 כבר עשה הפרדה ברורה. הוא כתב על האטימות של המתנחלים כלפי המצוקה המוסרית של הצד שלנו, ומאבחן שמבחינתם זה לא ויכוח לגיטימי בין תפיסות שונות, אלא תפיסה מתנשאת, מבטלת וזחוחה לפיה יש יהודים אותנטים, אמיתיים, שיודעים, ומעבר לכביש מתייוונים, נטולי שורשים, סוטים. "אין לאף אחד מונופול על היהדות", כותב עוז, ומגן על זכות המחנה שלנו להחליט, להתנגד, ולפתח תרבות חיה ומתעדכנת. אוניברסלית. הוגן יהיה לשאול אם דבריו עדיין רלוונטיים לאור השינויים מרחיקי הלכת שהתרחשו מאז 1982 בעולם, באזור, במדינה. נדמה לי שהתשובה היא כן, וביתר שאת. אחרי 37 שנים, הפער אותו הפער, המצב אותו מצב. בעיקר, כי איך שלא מסובבים את זה, אנחנו עדיין כובשים עם אחר.

     

    * * *

     

    דרור אטקס היה נער דתי בירושלים ברמת אשכול בירושלים ב־1982. עשרים שנה אחר כך החל לעקוב אחרי ההתנחלויות והמאחזים ביהודה ושומרון, תחילה ב"שלום עכשיו", אחר כך ב"יש דין", והיום בעמותת "כרם נבות" שהקים לפני שלוש שנים. הוא לקח אותי לסיבוב בשטח במכונית הסינית הקטנטנה שלו. "ב־1982 עפרה ישבה ברובה בתוך מבנים ירדניים שנבנו בין '66 ל־'67, בבסיס צבאי שהירדנים הפקיעו מהפלסטינים ולא הספיקו לסיים לבנות. רוב השטח שהופקע, כ־230 דונם, עדיין לא הושמש על ידי הירדנים. כשעפרה עלתה לקרקע ב־1975, הם השתמשו בתשתיות הצבאיות שנשארו שם. השטח הזה 'הירדני', הוא לצורך העניין מוסדר. בשנות ה־80 עפרה התחילה לזלוג מחוץ לתחום ההפקעה, לאדמות הכפרים עין יברוד ממערב וסילואד מצפון. נכון להיום בערך שליש מההתנחלות נמצאת בשטח המוסדר — כמאתיים בתים, ושני שלישים על שטח בבעלות פרטית ורשומה בטאבו של אנשי סילואד ועין יברוד — קרוב ל־500 בתים. מעבר לזה, עפרה חולשת על שטח חקלאי של אלפי דונם, גם הוא בבעלות פלסטינית.

     

    "צריך לזכור שרוב הגדה לא מוסדרת בטאבו. הירדנים רק התחילו בפעולות הרישום וכשישראל כבשה את השטח היא עצרה את זה. אבל מזרחית וצפון־מזרחית לרמאללה יש טאבו, ויודעים מי הבעלים. כך שאם מדברים על גניבה, אין כמו עפרה. יש לא מעט מקומות בעייתיים בשטחים — בית־אל, אלון־מורה. אבל בעפרה ממש השתוללו".

     

    אטקס חתום באופן אישי על שלושת הכישלונות הגדולים בתולדות עפרה — הפינויים המכונים "עמונה 1", "עמונה 2" ו"תשעת הבתים". בפברואר 2006 פונו תשעה בתים במאחז עמונה, שישב על הגבעה המשקיפה על עפרה ממזרח, בעקבות עתירה שהגיש אטקס על כך שהם בנויים על אדמה פרטית, והחלטת בג"ץ לפינוי. בינואר 2017 פונה יתר המאחז, כ־40 בתים בשלב הזה (המשפחות קיבלו קרקע ובתים בהתנחלות חדשה שהוקמה עבורה, עמיחי, קרוב לשילה), וכעבור חודש פונו תשעה בתים ברחוב ראובן בלב השכונה הדרומית של עפרה. הפעם עתרו בעלי הקרקע הפלסטינים ולא אטקס בעצמו, שליווה את התהליך מקרוב.

     

    אטקס מאוד מיומן. הוא מחליף מכוניות בתדירות גבוהה, מסתיר את פניו הג'ינג'יות ועיניו הירוקות מאחורי כובעים ומשקפי שמש. האנטנה שלו עובדת קבוע — בביקור שלנו הוא מזהה חוות צאן חדשה וכמה חושות חדשות שכנראה נבנו בידי נערים הקיץ. הוא מסיע אותי למה שהיה פעם עמונה ועכשיו הוא שטח צבאי סגור לכאורה (שום דבר לא מפריע לנו להיכנס; רק שני איילים מציצים בנו בסקרנות), מראה את יסודות הבתים ההרוסים, שארונות של חברת חשמל וצינורות ביוב עדיין פזורים ביניהם. "הם נכשלו", הוא אומר, "כי הראיות היו חזקות".

     

    היה לך חשוב לפעול דווקא פה?

     

    "בכל מקום בגדה יש להם טריקים שונים, ובכולם חשוב לפעול. אבל המקרה של עפרה אירוני כי יושבים שם אנשים דומיננטים. אני קורא לעפרה 'המייפלאוור של ההתנחלויות'. זו התנחלות מוצלחת, עשירה, מבוססת. לתושביה יש דימוי עצמי גבוה, ובצדק. היא הוציאה מקרבה את שכבת ההנהגה המשמעותית ביותר שקמה למתנחלים. אבל הם בבעיה רצינית".

     

    למה אתה עושה את זה?

     

    "אני רוצה להכריח את המדינה להחליט באיזה צד של החוק היא עומדת".

     

    * * *

     

    אחד הבתים שעוד עומדים ברחוב ראובן הוא בית משפחת שורק. בתחילת אוגוסט פקדה את המשפחה טרגדיה נוראית. הבן דביר בן ה־19 נרצח על ידי פלסטיני בגוש עציון, ליד ישיבת ההסדר מחניים שבה למד. אביו של דביר, יואב, הוא דמות מוכרת בציונות הדתית, עיתונאי ופובליציסט, שבשנים האחרונות מפרסם את הגותו בכתב העת "השילוח", שהוא גם עורך. בגיל 49 אפשר לראות בו נציג דומיננטי של הדור השני אחרי דור המקימים של עפרה, אך הוא לא מתיימר לאחוז בתואר הזה. אנחנו יושבים בחצר ביתו, תחת עץ זית וליד בריכת שחייה קטנה. איש נעים, חביב, רך מבע. "לא באתי לפה מסיבות אידיאולוגיות", הוא אומר. "לפני 22 שנה אשתי ואני עברנו למאחז רחלים כשהיו שם רק שלושה קרוואנים. זה היה קצת קיצוני בשבילנו אז באנו להתברגן בעפרה. כיף לגדל פה ילדים, אבל נכון שזה היה יכול להיות ביישוב קהילתי בשרון".

     

    הוא יליד רחובות, גדל בבית ימני, ו"מגיל 15 בצד הנכון של הקו הירוק". נדמה לי שעמוס עוז היה מתרשם מחשיבתו, שקוראת ליהדות הדתית לחשב מסלול מחדש. במאמר ארוך בגיליון אוקטובר של "השילוח" שורק מתייחס בדיוק להפרדה שעליה מתלונן עוז באותו נאום בפני תושבי עפרה, בין היהדות המקובעת ו"המוזיאונית" לזו הפלורליסטית, האוניברסלית, הפתוחה. שורק קורא לחבר את המשיחי עם הריאלי, את המיתי עם האוניברסלי. אלא שככל שמתקדמים במאמר נראה שהתלונה היא בעיקר לפי הצד שלא מקבל את השילוב המיתי והמשיחי. וכשהוא עובר מהתיאורטי למעשי, האמירות הן ש"הריאליזם המשיחי של גוש אמונים לא הובן", ו"נתניהו יודע שישראל אינה 'עוד מדינה'".

     

    גם בשיחה איתו, הוא יודה בכנות בכישלונות מפעל ההתנחלות ("עבור רוב הישראלים אנחנו עדיין מעבר להרי החושך"; "אין ריבונות, אין ממשלה שתאזרח את יהודה ושומרון"), ואפילו יביע רעיונות שנשמעים כמעט רק בשמאל ובצד הפלסטיני, כמו התמקדות ב־'48 ולא ב־'67, ותוכניות לשיקום פליטים פלסטינים. אבל הוא מאמין ב"סיפור היהודי הגדול" וחושב שהציונות החילונית מנותקת מהסיפור הזה, ולכן רואה בהתיישבות "קולוניאליזם מבאס — אתה נשאר עם המשל של עמוס עוז שאנחנו נאחזים ברפסודה כדי לא לטבוע. זה עלוב בעיניי, הישרדותי. אני נבוך כשאני שומע את ברק או רבין, עם הישראליות המחוספסת ונטולת הקונטקסט שלהם".

     

    אז מבצבצות גם תובנות די קיצוניות לגבי הפלסטינים. למשל, תמיכה בגירוש משפחות מחבלים: "הריסת בתים זה נזק קטן. גירוש מעביר מסר שאין סובלנות למי שלא מכבד אותנו".

     

    אבל המשפחות לא רצחו.

     

    "הרוצחים לא פעלו בחלל ריק. המסגד, החינוך, זה מה שהם שומעים. ברגע שיבינו שאנחנו פה כדי להישאר, הם ילכו איתנו. אנחנו צריכים לעודד הגירה מצד אחד, ונכונות להצטרף אלינו מצד שני, כולל תהליכים של גיור".

     

    אני מאמין לשורק כשהוא אומר שהוא לא שונא ערבים ושחינך את ילדיו למה שהוא מכנה "לאומיות שוחרת טוב". אבל אני לא מצליח לקבל את ההנחה שהלאומיות בצד השני שוחרת רע מיסודה. או את היומרה לחנך את הפלסטינים. כשאני שואל אותו על תשעת הבתים במורד הרחוב הוא קופץ ממקומו ומוביל אותי במעלה המדרגות כדי להשקיף על השכונה. "זה פשוט", הוא מסביר, "יש משפט, ויש מוסר. האדמה היא פרטית מבחינה מנהלית, אבל לא מבחינה מוסרית. תסתכל לשם על הפארק שבין חלקי היישוב. האדמה שם שייכת לערבי שהיה בידידות ואף אחד לא נוגע בה. בעמונה לא היה מעולם אף ערבי. המקום היה שומם. הרסו לשם הרס. אף אחד לא הרוויח או נהנה מזה. עמונה הייתה בנויה בהרמוניה, סוג של וודסטוק, בתי עץ, זרמו והשתלבו בטבע. היישוב שבנו להם במקום, עמיחי, שבר את ההר ברגל גסה והרס שם את הטבע. אז מה עשינו בזה? אף אחד לא יקבל את הקרקע. חבל על המיליונים. רק בשביל להעביר רכבים לפינוי סללו דרכי עפר, הרסו כרמים, ולא שאלו של מי השטח. אני ישן טוב בלילה כי לא לקחתי ממישהו קרקע. זה שאין לקרקע מעמד זו חולשה של הרשויות".

     

    * * *

     

    ב־1982, עמוס עוז נסע ככל הנראה יותר משעה בדרך מירושלים לעפרה. הוא הצפין לרמאללה, חצה את העיר וממנה התפתל בכביש רמאללה־יריחו, דרך הכפרים ביתין ועין־יברוד עד ההתנחלות. ב־2019 אני מגיע תוך 12 דקות במערכת הכבישים החדשה שנבנתה כחלק מהסכמי אוסלו, ועוקפת את הערים והכפרים הערביים.

     

    עוד שינויים מאז: שתי אינתיפאדות, הסכם אוסלו אחד, פינוי גוש קטיף, שלטון ימין ברוב השנים. גם המחתרת היהודית, ששלושה מחבריה היו ועודם תושבי עפרה. קצרה היריעה מלנתח את השפעת כל אחד מאלה ואירועים אחרים על היישוב, אך בתמצות: הסיפור אז נשמע רומנטי אפילו במילותיו של עוז, שדאגותיו הן בבחינת אזהרות לעתיד. היום העתיד הזה מאחורינו ואיתנו: אלים, מיוזע, ציני, חסר בושה, גנרי, נצלני, מחוצף, נדל"ני. מספר המתנחלים, בעפרה ובכלל, גדל פי 25 לערך. ומדינת ישראל — לא "העולם", ישראל — עדיין לא הכירה בעפרה ושאר יהודה ושומרון כחלק ממנה.

     

    בדצמבר שעבר נפצעו שבעה אנשים בפיגוע ירי מרכב שחלף על פני תחנת האוטובוס של עפרה, ועובר שהיה בבטנה של אחת הפצועות מת. מאז מוצב בתחנה חייל עם תת־מקלע מאחורי קוביית בטון. בבחירות האחרונות, לפני פחות מחודש, הצביעו קרוב ל־70 אחוז מ־1,445 התושבים שהצביעו בעפרה עבור "ימינה", 17 אחוזים לליכוד, ו־10 אחוזים לעוצמה יהודית. שאר המפלגות גרפו אחוז ומטה. אך בתוצאות הארציות המשיכו הליכוד ומפלגות הימין להיחלש. בבוקר הפגישה שלי עם ישראל הראל פירסם גדעון לוי את המאמר "העכבר ששאג — על תבוסת המתנחלים". הראל אומר: "אני לא חושב שאני בהכחשה כשאני אומר שתוצאות הבחירות לא משקפות את היחס אלינו בציבור. זה היה בעיקר בעד ביבי נגד ביבי. גם אני לא בעדו. אנשים לא אוהבים אותו וכתוצאה מכך הצביעו כחול לבן. פוליטית, יש כרגע פיזור כוחות. איילת שקד היא חילונית תל־אביבית. היא תומכת בארץ ישראל כמוני, אבל במובן החלוצי היא במקום הנגדי". ולרשטיין מסכים: "סמוטריץ' לא מבין בהתיישבות. אין אנשי התיישבות בשום מפלגה עכשיו".

     

    * * *

     

    אסתר ברוט היא קפטנית קבוצת הכדור־רשת של עפרה. בגיל 34, היא נולדה שנתיים אחרי הביקור והספר של עמוס עוז. היא גם לא קראה אותו. בניגוד לאנשי הדור המייסד המשופשפים, שמדקלמים את המנטרות שלהם ברהיטות עשרות שנים, יש בה משהו יותר טרי ואותנטי, אפילו שובה לב. אנרגיות של מילניאלית. עיניה גדולות ומחייכות, כיסוי הראש שלה חלקי ושיקי. היא גדלה בעטרת, התנחלות קטנה ולא בולטת במרחק שבע דקות נסיעה מעפרה. ברוט ומשפחתה התגוררו באחד מתשעת הבתים שפונו ברחוב ראובן לפני שנתיים.

     

    היא מעצבת פנים ואנחנו יושבים בחלל היפה שעיצבה בבית הגדול שמשפחתה נכנסה אליו אחרי הפינוי, ברחוב של בתים חדשים יחסית, בתוך תחום ההפקעה הירדני המוסדר, ממש מול הבתים הראשונים עם השלטים הכחולים הנוסטלגיים. סביבנו שלושת ילדיה, אוכלים, משחקים, צופים בסרט. היא למדה באולפנה בעפרה, וככה הכירה את המקום. היא ובעלה, נצח, עורך דין במשרד בתל־אביב, חיפשו בית, מקום טוב באמצע. "קנינו כי ידענו שאם לא ילך, נמכור בקלות. לא באנו לייבש ביצות. ברור שאתה לא יכול להיות שמאלני אם אתה בא לפה. אבל הסיבות למעבר בפירוש היו נוחות, רמת חיים, דיור זול.

     

    "כל המנהיגים האלה של הציונות הדתית שגרים פה, למה שתהיה בעיה? ובכל זאת ניסינו לחקור, כי היינו אחרי גוש קטיף ועמונה 1, ואני זוכרת שאמרתי למזכיר, 'תסביר לי את הסיפור של הקרקעות פה'. אני מבינה איפה אנחנו גרים, ויודעת שתמיד מרחפת סכנה של הסדר מדיני. אבל שאלתי אם יש סכנה מעבר לזה. המזכיר הראה לי במפה שאין".

     

    היא פותחת חוברת מפות ושקפים שהופקה במיוחד כדי לספר את הסיפור של תשעת הבתים. "אבל לא היה אף אחד בשכונה שלנו", היא מראה. "הטענה שלי היא כלפי הממשלה שלא הסדירה. היא סללה כבישים אבל גימגמה".

     

    כמה ימים אחרי שהוגש הבג"ץ הם נכנסו בבהילות לבית, למרות שלא היה גמור. "האסלה הגיעה אחרינו, והרב גיסר נתן אישור לעבוד בחג. היינו צריכים להיכנס מתחת לאלונקה, כי חצי מיליון שקל היו מושקעים בקירות". הרי לכם "דור 2.5 למתנחלים", כמו שברוט קוראת לעצמה. נכנסים לאלונקה למען החצי מיליון. היא מדברת על זכויות הפרט והקניין. זה המאבק שלה.

     

    במשך שבע שנים הם חיכו בחוסר ודאות להתקדמות העתירה בערכאות השונות, "אבל כולם האמינו שיהיה בסדר. זה לא עמונה או גוש קטיף. שם היו החלטות ממשלה שערורייתיות. פה לא. אבל הסתבר שזה גרוע יותר. למרות שצד אחד מפסיד בקלפי, הוא מנצח במערכת הבירוקרטית. השמאל שולט בבתי המשפט ובפרקליטות".

     

    שיא ההשפלה הייתה ההכרה שלאחרים לא אכפת. "התראיינתי אצל שי שטרן והוא אמר, 'את נראית לי סבבה, אולי תחזרי לארץ?' זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שהחברה לא רואה בי חלק ממנה. זה היה המשבר. המדינה בגדה, בית המשפט בגד, והחברה הוציאה אותנו מתוכה. אני מרגישה שארגוני השמאל לא עושים את זה מאהבת זכויות אדם. אלא מרמיסת הזכויות שלי".

     

    או שארגוני השמאל שואפים לחיות במדינה שומרת חוק ומתנגדים לשליטה בעם אחר.

     

    "גדלתי פה. זה מה שאני מכירה. אני מגדלת דור רביעי. אנחנו עדיין במלחמה. אין פתרון. גם לטראמפ אין, לא נעים לבאס אותו. זו מלחמת דת".

     

    אבל למרות הימניות חסרת הפשרות שברוט מאמינה בה לא פחות מכל המרואיינים הוותיקים יותר, יש בה משהו פתוח יותר. היא מרגישה שלדור הראשון הייתה אמת אבסולוטית, שכבר לא יכולה להתקיים. היא נפגשה עם תנועת "דרכנו", שיושבת איפשהו בין המרכז הממלכתי לשמאל, "והבנתי שיש שמאל אידיאולוגי". היא נפגשה עם פלסטינים מהאזור במסגרת תנועת "שכנות טובה", ואומרת שהיא מאוד סקרנית לבקר ברמאללה וברוואבי, ושהיא רואה את הפלסטינים במחסומים ומבינה את ההשפלה. התהליך היה אמור להגיע לשיאו כשברוט הוזמנה על ידי "דרכנו" לנאום בעצרת לזכר רבין לפני שנתיים. "רציתי לדבר על אחדות בעם, אבל לא להתנצל", היא מספרת. "יש לי ביקורת על המגזר שלנו, אני זוכרת שצעקו, 'מנוול' בכל פעם שהוא הופיע בטלוויזיה, וששמחו כשהוא נרצח. אני חושבת שחייבים לציין את רבין במערכת החינוך שלנו. צום גדליה הוא על רצח מנהיג. לא משנה מי ומה המחלוקת, לא רוצחים. אבל הגוורדיה של מרצ הרגישה שאני גונבת לה את הזיכרון של רבין, איך אני מעזה". בעקבות מכבש לחצים משמאל הוחלט לבטל את הנאום. "זהבה גלאון שמה באנר בפייסבוק שלה, 'אחדות? לא תודה'. ומוסי רז קרא לי, 'המסיתה מעפרה'. אתם רציניים? פה מרצ איבדו אותי".

     

    * * *

     

    את היום הארוך בעפרה אני מסיים על כיסא פלסטיק כתום על החול בחוף ימה של תל־אביב. לצידי יושב יהודה עציון. עוד ג'נטלמן, פשוטו כמשמעו. עם זקן לבן ארוך, שיער לבן וכיפה גדולה. הוא היה בקבוצה הראשונה שהקימה את עפרה, והיה גם בערב שעמוס עוז דיבר, לפי העדויות הפריע לו וצעק. הוא טוען שחיבר מאמר תגובה שפורסם ב"נקודה", אבל לא מצאתי אותו בספריית "בית אריאלה", אולי הגיליון הועלם. עציון היה ממנהיגי המחתרת היהודית, מאלה שתיכננו לפוצץ את הר הבית, וישב ארבע וחצי שנים בכלא.

     

    מה קרה מאז 1982?

     

    "התעצמות. גם של ההתיישבות, ואפילו יותר מכך של האויב הפלסטיני: הכפרים, הרשות, ההכרה הבינלאומית. הפרדוקס הוא שככל שסדר הגודל עלה, 'עוד המשקל מעוין'. כלומר, הקרב עוד לא הוכרע. אז היינו בתחושה שהצלחנו, תקענו יתד. אבל גם, מי יודע מה יהיה. שינוי פוליטי ולא נשרוד".

     

    ומה תעשה אז?

     

    "שקלתי להקים תנועה בשם 'הנשארים'. נישאר בכל מקרה, אתם רוצים ללכת? תלכו. ננסה להסתדר. הייתה תנועה כזאת בזמן הגירוש מתל־אביב במלחמת העולם הראשונה, נחום גוטמן ואחרים הודיעו שהם לא עוזבים. גם בנהריה, שנותרה מחוץ לגבולות החלוקה, התכנסה מועצת העיר וניסחה מסמך שהתווה איך לפעול מחוץ למדינה. לא עמד על הפרק לעזוב".

     

    ולרשטיין דיבר ככה ב־'82, והיום כבר לא.

     

    "פנחס רוצה לראות חפיפה מוחלטת בין מדינת ישראל למתיישבים. אני לא. אנחנו חברים, אבל חלוקים אידיאולוגית".

     

    למה להישאר?

     

    "זאת ארץ ישראל. כמו חניתה שהוקמה תחת שלטון זר. עושים התיישבות, מוקפים בערבים, ואף על פי כן, ולמרות הכל. אם מדינת ישראל מועלת בתפקידה למשול, לחזק, להעמיק שורשים, זה לא מחייב אותנו למעול גם כן".

     

    למי הצבעת?

     

    "אני לא מצביע עשרות שנים, מאז 1977, נדמה לי. יש בקרבי אי־השלמה עם כל השיטה והמבנה והמשטר. כל משטר מתאים לתרבות. לתרבות סתמית ולמבנה מרודד מתאימה מערכת פוליטית מסוימת. כרגע שני הצדדים פסולים — הסיר והמכסה. אנחנו צריכים מחויבות לאלוקי ישראל ותורת ישראל וזה מחייב משטר של מלכות ישראל. אני יותר אזרח של מלכות בית דוד שאיננה, מאשר של מדינת ישראל".

     

    בדור הצעיר עציון מוצא איכויות מדהימות. עציון עובד על תכנון בית המקדש, "עם אדריכל וצוות", כבר שש־שבע שנים. מתכננים את העיר כולה, עם המקדש הבנוי במרכזה. "המון שעות אנחנו מקדישים לזה. הדברים אגורים במחשב, מחכים. זה משהו שחייב לקרות, ויקרה".

     

    ומה עם עפרה?

     

    "יישוב טוב. התחיל ברגל ימין ונשאר יישוב טוב ונחמד. לא דומה כמותית לאז, וברוך השם. אבל זה לא שההשוואה היא נמלה לפיל, אלא גור של פיל לפיל".

     

    * * *

     

    אחרי שעות ארוכות בחברת האידיאולוג, העסקן, הפילוסוף, המילניאלית הזועמת והחולם על בית המקדש, אני מסכם ומכליל: כולם ימנים מלוהטים וחסרי ספקות, מעריצים את חנן פורת, נאמנים לארץ ישראל, מפקפקים בביבי, לא באמת רואים את הפלסטינים, אבל מציעים להם פתרונות שאיכשהו תמיד כוללים את ירדן. יש להם חששות, אבל גם אמונה וביטחון. יהודה עציון אומר, "עוד המשקל מעוין. עשו לנו עמונה פעמיים ותשעה בתים. צבירת העוצמה הכמותית והמנטלית אומרת שאפשר לפצוע אבל לא בקלות להרוג אותנו, הישות של עפרה חזקה מזה. זה 9 מתוך 700, לא מתוך 20. אנחנו עמידים. מכאיב, דמעות, נו, בסדר".

     

    גם ישראל הראל אומר, "עפרה היא נקודת עוצמה. אלתרמן כתב, 'אתן לנו דגלים, ואנו החומה'. אז לא היינו לדגלים לכלל האומה אבל לחלקים גדולים באומה. אנחנו משתדלים". הוא לא דואג לעתיד היישוב כי "הערבים לא יקבלו את התוכנית של טראמפ, כמו שהם לא מקבלים שום תוכנית. זה המזל".

     

    והייאוש, מהדהד. כי נדמה ששני המחנות ממשיכים לנצח לעמוד זה מול זה כמו בתמונת מראה, ולראות מציאות הפוכה של כן ולא: חוק הלאום, מצב החברה, מפעל ההתנחלויות, איומים קיומיים, קץ הדמוקרטיה. יש תיקו במשחק. מבוי סתום. Deadlock.

     

    אני לא חושב שיש סימטריה. אני חושב שהכיבוש פחות מוסרי מאלימות פלסטינית נקודתית. אבל אני מקבל את הוויכוח. את עובדת היותו. לכל צד יש זכות להשמיע את דעתו. והתחושה היא, עדיין, וביתר שאת, שהם, המתנחלים, ברובם לא מכירים בוויכוח. עוז כתב את זה כבר אז. האם הלהט ירד, הפרויקט תם? נותר כלוא בשלטי המורשת הכחולים? מתקרב בזחילה לקבלת האוניברסלי כמשנתו של יואב שורק, נפתח קצת דתית ומחשבתית כמו אסתר ברוט? נבלם באמצעים משפטיים של אטקס וחבריו? אולי, לא בטוח. עם או בלי הלהט, לעפרה הגיע לאחרונה, ולראשונה בתולדותיה מנוף, כי עומדים להתחיל לבנות בניינים בני שש קומות. כנראה שהיא פה כדי להישאר.

     


    פרסום ראשון: 07.10.19 , 18:16