היא לא ייללה אפילו. עמדה מחוץ לבית שלנו ורעדה. כולה מלאה בוץ. יצאתי להוריד את הפח וראיתי אותה. היה ברור שהיא עשתה דרך ארוכה. לא תיארתי לעצמי עד כמה. שטפתי אותה קצת והכנסתי אותה הביתה. לא היה לה קולר אבל היה ברור שהיא של מישהו. היא ידעה איך להתנהג עם אנשים, איך לגרום לך לאהוב אותה. הייתה לך כלבה פעם? אז אתה בטח מכיר את זה. איך הן מתמסרות לליטוף. או מתיישבות לידך בשקט בדיוק כשאתה מרגיש לבד. אשתי אמרה לי: אנחנו חייבים להחזיר אותה. אמרתי לה: למי בדיוק נחזיר אותה? התעכבנו עם זה יום, יומיים, שלושה. מאז שהילדים שלנו עזבו את המושב לתל־אביב לא היה לנו למי לדאוג. הוצאנו אותה להליכות על החוף. קנינו לה אוכל מיוחד של כלבים בצרכנייה. אפילו המצאנו לה שם: היילי. על שם הרץ ההוא למרחקים ארוכים, היילה גבריסלאסי. לאט־לאט היילי נרגעה. הרעידות הפסיקו. הייתה איזו חריקה של כיסא במטבח שכנראה הזכירה לה וגרמה לה לקום ולנבוח ולהסתובב סביב עצמה. אז זרקנו את הכיסא לחצר האחורית. והיא הפסיקה עם זה. בסוף אשתי אמרה: זה לא בסדר, אושיק. איפשהו יש בן אדם שמחפש את הכלבה הזאת. שדואג לה. אז שמתי מודעה בפייסבוק. צירפתי תמונה שלה. עם הפס הלבן, היפה, שחצה את המצח שלה. תוך שעתיים הגיעה השיחה. זוג משדרות. כמעט בכו לנו בטלפון. אמרו שהם יוצאים לדרך. ברכב זה כלום. רבע שעה, עשרים דקות. דפיקה בדלת. הם נכנסו. במקום לרוץ אליהם, הכלבה נכנסה מתחת לשולחן. אז הם ניגשו אליה. התכופפו. ליטפו אותה. נישקו אותה בפס. אמרו לה: טשה, טשה. והיא יצאה לאט־לאט מהשולחן, אבל במקביל הסתכלה עלינו במבט של נידונה למוות. בינתיים הם סיפרו לנו שכל צבע אדום, נטשה לוקחת את הרגליים שלה ובורחת. אבל אף פעם היא לא הגיעה כל־כך רחוק. המושב שלכם מחוץ לטווח, נכון? הגבר שאל אותי. בינתיים, עניתי. אנחנו לא יודעים מה לעשות איתה, האישה אמרה. אפילו לקחנו אותה לפסיכולוג של כלבים. לא עזר. הוא אמר שאלו סימפטומים של חרדה. וואלה, את זה יכולנו להגיד בעצמנו. ואמר גם שהכל מתחיל בבעלים. בדוגמה שאנחנו נותנים לה. תרצו לשתות משהו חם? אשתי שאלה. לא, תודה, אנחנו קצת ממהרים, לא רוצים לנסוע בחושך, האישה אמרה. והגבר אמר, בואי, טשה, זזים. ואז הם שמו לה את הקולר מסביב לצוואר. וחיברו את הרצועה לקולר. ומשכו אותה אחריהם. ואז היה עוד רגע שהיא עצרה. התנגדה למשיכה. וסובבה את הראש לכיוון שלנו. כאילו היא עדיין מתלבטת.

"כל בן אדם רוצה לדעת כמה זמן בדיוק יש לו עד למקום הבטוח הבא". נפילת פצמ"ר ביישוב סופה בעוטף עזה | צילום: חיים הורנשטיין

יש לך חמש־עשרה שניות לצאת מהרכב, להישכב על הכביש ולשים ידיים על הראש. אתה מבין מה זה? האמת, אין סיכוי שתבין עד שתגור כאן. להגיח לביקור זה לא מספיק, עם כל הכבוד. כמה ילדים יש לך? שלושה? יפה. אז תאר לעצמך שאתה נוסע עם שלושתם ופתאום יש אזעקה. ושלושתם קשורים לבוסטר. ואתה צריך לבחור איזה מהשלושה אתה משחרר ולוקח על הידיים ואת מי אתה משאיר להסתדר לבד. בהתחלה הייתי עושה תורנות ביניהם. שאף אחד לא יפתח לי פה איזה תסביך שהחיים שלו שווים פחות משל האחים שלו. אבל בסבב הארוך האחרון, בקיץ שעבר, נסעתי עם הילדים. ופתאום הייתה אזעקה. עצרתי ופתחתי את הדלת של המושב האחורי. בנוהל. התכוונתי לקחת את עירד ואלעד על הידיים. כי היה תורם ברולטה. ואז אלעד פתאום אמר לי, אמא, תיקחי את עדן. אני אסתדר. שתבין, אין לך זמן לחשוב. הכל קורה מהר. לקחתי את עדן ועירד. ואלעד נשאר במכונית. הייתי בטוחה שהוא ירוץ אחרינו אבל הוא נשאר במכונית. תחשוב מה זה: אני מסתכלת ורואה אותו יושב לבד ברכב. והטיל עף מעלינו, אנחנו ממש רואים אותו עף מעלינו ונוחת ליד מפלסים. בום. אחר כך חזרתי לאוטו. וחיבקתי את אלעד חזק ונישקתי אותו על הפנים ובכל הגוף ושאלתי אותו: מה קרה? מה קרה? למה לא רצית שאני אוציא אותך? והוא שתק בהתחלה. לא ענה. ורק כשהתחלנו שוב לנסוע פתאום אני שומעת אותו אומר: לי יש את הגוף הכי קטן, אמא. אז לטיל יהיה הכי קשה לפגוע בי. באותו ערב אמרתי לבעלי, זהו, די, אנחנו עוברים. לא יכולה יותר ככה. לא רוצה לשרוט את הילדים יותר ככה. ובעלי אמר, מה שתגידי, כי הוא ראה שאני ברבאק והוא יודע שאין מה להתווכח איתי כשאני ברבאק. כמה זמן עבר מאז? כמעט שנה. אל תסתכל עליי ככה. המשפחה של בעלי. הפרנסה. החברות הטובות שלי. הכול כאן. ותכלס די גן עדן פה, כשלא גיהינום. וחוץ מזה, אפשר לחשוב שאתה גר בשווייץ. כל מי שחי במדינה הזאת חי ליד הר געש שיכול להתפרץ כל רגע. אצלנו זה רק יותר מוקצן.

אשכול נבו בשדרות | צילום: אביגיל עוזי

3.

קראתי בוויקיפדיה שלמדת פסיכולוגיה. זוכר את הניסוי עם הגשר? כשהבחור התחיל עם הבחורה אחרי שהיא חצתה גשר צר מאוד, עם תהום מתחתיו, היה לו יותר סיכוי להצליח מאשר אם הוא היה מתחיל עם אותה בחורה ברחוב. זה מדעי. אתה מבין? הגוף מתמלא אדרנלין והמוח מפרש את האדרנלין כהתאהבות. משם בא לי הרעיון. אמרתי לעצמי: לא סתם כל פעם שיש סבב יש עלייה בכמות הזוגות שמתאהבים פה. ככה גם אני הכרתי את אודליה. שנינו למדנו מדעי המחשב בספיר ודוגרי אני אגיד לך, בלי הקסאמים לא נראה לי שמישהי כזאת הייתה מסתכלת לכיוון שלי. גם אצלכם זה היה ככה בזמן מלחמת המפרץ, לא? נו, יש את הסצנה הזאת ב"שירת הסירנה" שאיך־קוראים־לה מגיעה ליאיר לפיד הביתה. אחרי האזעקה. ותוך שנייה הם במיטה. למרות שבסוף היא הולכת עם המושבניק, לא? הקיצור אני עובד עכשיו על אפליקציה שתחבר בין אנשים מהמרכז לדייט בשדרות. אל תצחק. תחשוב כמה אנשים נוסעים להשתטח על קברי צדיקים בצפת בשביל למצוא שידוך. ואנחנו יותר קרובים. כולה שעה נסיעה. מה אתה אומר? רוצה להיות האנג'ל שלי? מה זה אנג'ל? אנג'ל אומר שאתה משקיע עכשיו כסף ואחר כך גוזר קופון כשגוגל יקנו אותנו. אין בעיה. קח את הזמן. תחשוב על זה. יש לי עוד סטראט־אפים. רוצה לשמוע? תאר לעצמך שהייתה אפליקציה שהייתה אומרת לך כמה זמן בדיוק יש לך עד למיגונית הבאה. נהגים יעופו על זה. וגם מי שיוצא לרוץ כאן בערב. כל בן אדם רוצה לדעת כמה זמן בדיוק יש לו עד למקום הבטוח הבא. זה צורך בסיסי, לא? "שוק קטן" אתה אומר? תשמע, כרגע זה רלוונטי לכאורה רק למי שגר בחוטף עזה. אבל הבני זונות כל הזמן רק מגדילים את הטווח. ויש לך את הרשות הפלסטינית. שמתישהו יישבר להם להיות ילדים טובים רמאללה. ואת נצראללה מצפון. שמתישהו יימאס לו להבליג. בסוף גם אתם תרוצו ממיגונית למיגונית, אחי. ואז יש לך פה אקזיט ביד. תחשוב על זה. קח את הזמן. אתה לא חייב להחליט עכשיו.

4.

לאבא שלי היה חבר בעזה. באסם. אני מדבר איתך לפני ההתנתקות. מוסכניק. היה לו מוסך. אני זוכר שפעם נתקענו עם האוטו בגוש קטיף. והחבר בא לחלץ אותנו. לא רק בא לחלץ אותנו. תיקן לנו את התקלה במנוע בלי לקחת כסף וגם פתח לנו שולחן אצלו בבית חאנון. אני חושב שהייתי בן שבע או שמונה כשזה קרה. לא יודע מאיפה התחילה החברות שלהם. אבל זוכר שהמשפחה הייתה מבקרת גם אצלנו בשדרות. ושהילד שלהם היה פחות או יותר בגילי והיינו משחקים סטנגה בחצר בזמן שהמבוגרים היו מדברים. והוא תמיד היה מנצח. הקיצר לפני שנה בערך אני מקבל טלפון. למשרד. והבן אדם בצד השני שואל אותי במבטא ערבי כבד כזה אם אני רפי, הבן של אברהם. אמרתי שכן. ואז הוא אמר שהוא משתתף בצערי. אמרתי תודה. למרות שקצת התפלאתי. אבא שלי מת לפני שנה וחצי. וכבר הרבה זמן הצער רק שלי. עם מי יש לי הכבוד, שאלתי. קוראים לי פאדי. אני הבן של באסם. המוסכניק. מעזה. וואלה, אמרתי. היינו משחקים סטנגה, הוא אמר. אני זוכר, אמרתי. אני מתקשר אליך לבקש משהו, הוא אמר. מה שלום אבא שלך? שאלתי. גם הוא מת, הוא אמר. בעופרת יצוקה. ואז הייתה שתיקה כזאת. ארוכה. כי מה תגיד - "אתם התחלתם"? "המנהיגים שלכם דפוקים"? וואלה, אמרתי בסוף, משתתף בצערך. אמרת שרצית לבקש משהו. כן, הוא אמר, המצב שלנו פה על הפנים. אתה בטח יודע. אין אוכל. אין מים. הבן שלי צריך לעשות פה ניתוח דחוף, יש לו גידול, ואין לנו כסף לשלם לרופא, רציתי לשאול אם אתה תהיה מוכן להלוות לנו קצת כסף. כמה? שאלתי. ארבעת אלפים דולר. זה לא קצת, אמרתי. אני יודע, פאדי אמר. תן לי לחשוב על זה, אמרתי. וקבענו לדבר למחרת. כל הלילה התהפכתי במיטה. וכשנרדמתי אבא שלי בא לי בחלום. לבוש בגופייה הלבנה שהוא תמיד לבש. נעול באדידס שהוא תמיד נעל. הוא לא אמר כלום. רק הסתכל עליי במבט הזה שלו, שאני מכיר כל כך טוב, של אל־תאכזב־אותי־ילד. על הבוקר העברתי לפאדי ארבעת אלפים דולר למספר חשבון בנק שהוא נתן לי. לא אמרתי לאשתי כלום. שלא תשכנע אותי לא לעשות את זה. לא אמרתי מילה גם לחברים שלי. הם לא היו מבינים אותי. תכלס, גם אני לא מבין. פעלתי על אוטומט. ואפילו לא הרגשתי טוב עם עצמי אחר כך. אולי אפילו להפך. אתה הראשון שאני מספר לו על זה, אגב. ואם אתה כותב על זה בעיתון אז תשנה את השמות, אה? ותכתוב גם את הסוף של הסיפור. לפני חודש אני מגיע פה למשרד ובתוך תיבת הדואר יש מעטפה חומה. בלי שם, בלי כלום. ובתוך המעטפה החומה יש ארבעת אלפים דולר. אמיתי. ניסיתי להתקשר למספר שפאדי התקשר ממנו אז ולא הייתה תשובה. אבל זה הוא. אני סגור על זה. מי עוד היה שם לי ארבעת אלפים דולר במעטפה?

5.

בקיץ נסענו בעלי ואני לחופשה באיטליה. להתאוורר קצת. להירגע מהסבב האחרון. לא מגיע לנו? שמנו את הילדים אצל הסבתא בנתניה. לקחנו דיל של טיסה ומלון ברומא. הסתובבנו בכל הפיאצות. אכלנו פיצות טובות כאלה. לא משליח. צחקנו מלא. כל הזמן הרצנו צחוקים והצטלמנו ליד מזרקות. ואז בלילה האחרון, בחמש בבוקר, עברה משאית של פינוי אשפה מתחת לחלון של החדר שלנו. יש להן את החריקה הזאת, למשאיות. שדומה קצת לחריקה של הרמקול של הצבע אדום. אז קפצתי מהמיטה מתוך שינה ויצאתי מהחדר והתחלתי לרוץ במסדרון של המלון, לחפש את הממ"ד, וכמו שאני רצה מגיעה מולי מישהי, גם בטרנינג, ואני צועקת לה איפה הממ"ד, איפה הממ"ד, והיא עונה לי בעברית, אני לא יודעת, אני לא יודעת. ואז שתינו עוצרות. ומסתכלות אחת על השנייה. ואני קולטת שזאת תמר ממפלסים שעושה איתי זומבה. פעם בשבוע. ואני מתחילה לצחוק. ואז לבכות. וגם היא צוחקת. ובוכה. ורועדת בכל הגוף. ושתינו קורסות ככה על השטיח של המלון, עם הגב לקיר. ונשארות לשבת שם בלי להוציא מילה מהפה עד שהלב חוזר לקצב נורמלי. והנשימות שלנו נרגעות. ואז היא אומרת לי, נראה לי שאני אחזור עכשיו לחדר. ואני אומרת לה, כן, גם אני. והיא אומרת לי, תהנו ברומא. ואני אומרת לה, גם אתם, מאמי. ואני לא יודעת להסביר לך למה, אבל מכל הרגעים, דווקא הרגע הזה, במסדרון של המלון ברומא — פוסט טראומה? הלוואי. איך אפשר להיות אחרי הטראומה, אם כל סבב היא חוזרת?

6.

אחרי שמאיה עזבה, הייתי מרוסק. לא הבנתי מאיפה זה בא. היינו אמורים להתחתן. מבחינתי לפחות. פתאום היא אומרת לי שהיא מרגישה שזה לא זה. ושיש דברים אצלי שמפריעים לה. כמו הריח־פה שלי. אני אצחצח שיניים יותר, אמרתי לה. אבל לא עניין אותה כלום. בוקר אחד היא קמה ועזבה את הדירה שלנו וחזרה להורים שלה בראשון־לציון. לקחה איתה את כל הספרים שלה. ואת התמונה של הים בחורף שקנינו ביחד. ובדיוק אז התחיל הסבב האחרון. ואף שליח לא הסכים לצאת עם האופנוע לעשות משלוחים. כולם פחדו שייפול עליהם הטיל בדרך. ואני בכלל עבדתי במטבח. אבל ניגשתי לציון ואמרתי לו: אין לי בעיה לקחת משלוח. והוא שאל: יש לך רישיון לאופנוע בכלל? בטח, עניתי, למרות שהיה לי רק ניסיון. לא רישיון על אמת. וככה זה התחיל. נהייתי השליח היחיד של הפיצה. ואז שמעו בסושי שיש איזה אחד שמוכן לעשות שליחויות גם כשיש אזעקות וביקשו מציון רשות להקפיץ אותי אם אני לא בפיצה. ואז גם בתימנייה. וככה אני נוסע לי עם הפיצה והרטבים והג'חנון והרסק והסושי והג'ינג'ר בארגז והקסאמים מתעופפים מעליי וגם המרגמות, ואין כלב ברחוב, בעצם יש, הכלבה הזאת, נטשה, שתמיד בורחת מהעיר באזעקות, סיפרו לך עליה? היא ואני דוהרים לבד ברחוב, ומעלינו כל השמיים אורות ופיצוצים, ולא אכפת לי, לא אכפת לי מכלום, להפך, אני מת שאיזה טיל יתביית עלי כבר ויפסיק את הכאב שמאיה עושה לי בלב.

ואז באחד מהמשלוחים, באחת מהדירות, פותחת לי את הדלת בחורה. טרנינג. שיער אסוף בקליפס ככה. וכמו שאני נותן לה את המגש אני רואה מאחוריה על הקיר את התמונה של הים בחורף. אותה תמונה שהייתה לי ולמאיה, הייתי חייב לשאול אותה מאיפה יש לה אותה. והיא התחילה לספר לי על חבר שלה לשעבר. אלעד. שנהרג ביום הראשון של צוק איתן. ושזאת הייתה התמונה שלהם. וכמו שהיא מדברת ושנינו עומדים בפתח של הדירה שלה יש עוד פעם צבע אדום והיא תופסת אותי ביד, בוא, בוא, יא דפוק, ומכניסה אותי פנימה ומושכת אותי לממ"ד ואחרי שזה מסתיים היא אומרת בקול קטן כזה, אולי תישאר קצת, אני מפחדת להישאר פה לבד. ויש משהו בקול הקטן שלה שגומר אותי. שחודר לי דרך כל הכיפת ברזל. ואני לא מסוגל להגיד לה לא. אז אני נותן לה למשוך אותי אחריה לספה בסלון. ולהושיב אותי לידה. ולשים עליי את הראש. וככה שנינו יושבים על הספה, מתחת לתמונה של הים בחורף, ושותקים. והביפר ממשיך לצפצף כתובות, כמו משוגע.