כאן אצלנו, ההיסטוריה משתרגת על הביוגרפיה. ולא מהיום. כמעט אפשר להגיד כי ההיסטוריה היא הביוגרפיה. החיים הפרטיים כמעט שאינם פרטיים כאן. אשה תאמר, למשל, כי "הבן הבכור נולד לנו בזמן שיואל היה במעוזים, במלחמת ההתשה". או: "עברנו לדירה הזאת בדיוק שבוע לפני מלחמת ששת הימים". או: "הוא חזר מאמריקה בזמן ביקור סאדאת".

מי יכול לתחום כאן תחומים?

מורינו היקרים נהגו פעם לחלק את שירי ביאליק ל"שירי יגון היחיד" לעומת "שירי יגון הכלל". אבל ביאליק חיבר שירים "לאומיים" בגוף ראשון יחיד. "על השחיטה", למשל, שיר אשר נכתב, כנראה, בפרץ של זעם, מזוכיזם וייאוש, ובו פונה המשורר אל הרוצח שיש לו "זרוע עם קרדום" וזועק כך: "התליין — הא צוואר, קום שחט, ערפני ככלב, דמי מותר". ובאותה נשימה הוא ממשיך ומאיים על הרוצח: "ויזנק על כותנתך דם יונק ושב ולא ימח לנצח, לנצח". כאומר: הך בצווארי — ותזדהם בדמם של היהודים כולם, "יונק ושב". אני־אנחנו. אנחנו־אני. וכך אצל ברנר וכך אצל אלתרמן. מנהג משורר־אימפרטור. ("אני", אמר פעם הצאר הרוסי לקייזר הגרמני, "סובל מתמותת התינוקות הגבוהה ביותר באירופה. אבל בכל זאת אני מתרבה בשיעור הגבוה ביותר באירופה!").

השאלה הקשה היא איך להתרחק קצת. איך לשמור על מידה של דיסטנס פנימי.

לא. השאלה האמיתית היא מה פירוש להתרחק. האם אפשר. ואם אפשר — האם מותר?

האיש מאשדוד אמר: "המדינה פה נכנסת לבן־אדם בעצמות. נדבר משהו אחר. יש עוד דברים בחיים, לא?"

ודאי שיש. אם לא כן, הופכת המדינה למפלצת וההיסטוריה נעשית עריץ חסר־רחמים.

אולי יש הכרח לוותר קצת. עלבונה וזעמה של בית־שמש נובעים מתועפות ההבטחה שהבטיחה הארץ הזאת לכל באיה, הבטחה אשר לא נתקיימה וגם לא יכלה להתקיים: לא סתם ארץ מקלט למהגרים, לא סתם בית וחצר ופרנסה ושעשועים, אלא התגשמות כל התקוות. חברת אחים. חיי טוהר, חיי דרור.

אולי הייתה זו הבטחה סהרורית: להפוך, בן שניים־שלושה דורות, המון יהודים נרדפים, מפוחדים, אכולי אהבה ושנאה אל ארצות מוצאם, לאומה שתהיה מופת לסביבה הערבית, דגם ישועה לעולם כולו. אולי הלכנו בגדולות. אולי הייתה כאן, על ימין ועל שמאל, משיחיות סמויה. תסביך משיחי. אולי די היה בפחות מכך. אולי הייתה כאן יומרה פרועה שלא לפי כוחנו ולא לפי כוח אנוש. אולי הכרח עכשיו להצטמצם ולוותר על שלל החלומות המשיחיים, ויהי שמם "שחזור מלכות דוד ושלמה" או "הקמת חברת־מופת, אור לגויים", "התגשמות חזון הנביאים", או "להיות לב העולם". אולי צריך עכשיו ללכת בקטנות. לוותר על שלמות הארץ לטובת השלום הפנימי והחיצוני, לוותר על ירושלים של מעלה לטובת ירושלים של מוסררה והקטמונים, לוותר על הישועה המשיחית לטובת התיקונים הקטנים, ההדרגתיים. לוותר על הלהט המשיחי לטובת הפיכחון של יום קטנות. ואולי אין הסיפור הזה סיפור של דם ואש ולא של ישועות ונחמות כי אם סיפור של ניסיון איטי להחלים ממחלה קשה.

אולי אין קיצור דרך.

מה יש אפוא בסתיו 82' ובחורף הקשה שבתחילת 83'? לא "ארץ חמדת אבות" ולא "ימינו כקדם" אלא מדינת ישראל. עם שטחי הכיבוש שלה, שהם — למרבה האירוניה — מחוזות תנ"כיים מעוררים געגועים ושאיפות. ועם כמחצית שטחה של לבנון אשר בה החטא והעונש כבר מקשה אחת.

לא "ארץ הצבי" ולא "עיר שחוברה לה יחדיו" אלא מדינת ישראל. לא "המכבים יקומו לתחיה" אלא עם ים־תיכוני חם־לב וחם־מזג ההולך ולומד, בייסורים גדולים ובמהומת סאון וזעם, להשתחרר אט־אט הן מן הסיוטים המזוויעים של העבר והן מהזיות־גדולה עתיקות וחדשות, הולך ולומד לדבוק במה שהצליח להקים לו כאן במרוצת מאה שנים קשות, חרף "החולות והשונאים", כדברי האיש מאשדוד. הולך ולומד להיאחז בציפורניו במה שיש.

הולך ולומד? אולי לא. אבל צריך ללמוד.

ומה שיש היא העיר אשדוד, במקרה הטוב.

עיר יפה וטובה בעיניי, אשדוד זו. והיא כל אשר יש לנו משלנו. גם בתרבות ובספרות: אשדוד. וכל מי שמתגעגע בסתר אל קסמי פריז או וינה, אל העיירה היהודית או אל ירושלים של מעלה, אל נא ייפרד מגעגועיו — מה אנו בלי געגועינו? — אבל יזכור נא, כי אשדוד היא מה שיש. והיא לאו־דווקא התגשמות מפוארת של חזון הנביאים ושל חלום הדורות, לאו־דווקא "הצגת בכורה עולמית", אלא עיר במידת אדם. אם ננסה להתבונן בה במבט רוגע, ודאי שלא נבוש ולא ניכלם.

אשדוד עיר כמידת אדם על חוף הים התיכון. וממנה — עוד נראה מה יצמח כשיבואו סוף־סוף שלום עם קצת מנוחה.

סבלנות, אני אומר. אין קיצור דרך.

מארס, 1983