yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: אביגיל עוזי
    כללי • 07.10.2019
    משיח (עוד) לא בא
    טשולענט וגפילטע פיש עם חזרת, פשקווילים שמזהירים מלבוש לא צנוע, חנות קלטות ביידיש, ושלטים שקוראים לביאת המשיח: ארבעים שנה אחרי שעמוס עוז תיאר את מאה שערים כעיירה יהודית־גלותית המאיימת על הקיום הרוחני בארץ — חזרה נורית גרץ לשכונה החרדית הסגורה, לבושה בהתאם, ומצאה בה חברה שחיה לאור החלומות הסוציאליסטיים, מסתפקת במועט ומצליחה לשמר את עקבות העבר וגם את העתיד
    נורית גרץ | צילום: אביגיל עוזי

    מתוך הספר:

    גם כאן, במקור־ברוך, מרוחה בצבע אדום הכתובת הזועקת מן הקירות באחווה ובמאה־שערים: "אל תגעו במשיחי" (הכוונה היא, כנראה, אל תשחיתו אל ילדי ישראל הטהורים) ולידה — צלב־קרס שחור. וגם: "פרס לגרדום בגין לשלטון" — מחוק, ומעליו נכתב בזעם: "מוות להציונים ההיטלראים". וגם: "קומפורט־נאצי", "בוז טדי היטלר קולק". לבסוף, במתינות יחסית: "בורג המשומד ימח שמו". ושוב: "אין מלכות מלבד מלכות המשיח". היטלר והמשיח, שני אלה חולשים כאן על הקירות ועל הנפשות. הכל חולף, הכל יכוסה בצמיחה היערית השוקקת, הכל יהיה כלא היה, מלבד שני אלה הלוחשים כאן בקרקעית היסורים והחימה: היטלר והמשיח.

     

    את ההנחיות לקראת הטיול במאה שערים אני מקבלת משלום אייזנבך, בעיקר הוראות בענייני לבוש:

     

    "שמלה קצת ארוכה אחרי הברך, כמה שיותר אחרי הברך — יותר טוב. גרביים — עד איפה שאין שמלה, זאת אומרת איפה שאין שמלה צריכה להיות גרב".

     

    "אז אפשר שמלה על מכנסיים? נאמר מכנסיים הדוקים, סקיני? זה יכול להיות בסדר?" אני שואלת.

     

    "לא, לא מכנסיים. אבל כיסוי ראש לא הכרחי".

     

    חברה שהיא כמו משפחה גדולה. גרץ במאה שערים | צילום: אביגיל עוזי
    חברה שהיא כמו משפחה גדולה. גרץ במאה שערים | צילום: אביגיל עוזי

     

    כשעמוס עוז תיכנן את הסיור במאה שערים לפני כ־40 שנה, הוא התלבט בוודאי בהרבה שאלות: לאן ללכת, מה לשאול, את מי לפגוש, אבל לפחות השאלה הזאת, של אורך החצאית ועד איפה צריכות להגיע הגרביים, לא הטרידה אותו כנראה. את הסיור שלו התחיל עמוס עוז ברחוב הרב מאיר, במכולת קטנה שבה אדם ישב ולמד משניות. אני הולכת בעקבותיו והספר "פה ושם בארץ ישראל", שפתוח על הפרק "ברוך השם יום־יום", משמש לי כמדריך. אבל אני נעצרת עוד לפני המכולת הזאת, על יד איש זקן שיושב על שרפרף נמוך, ראשו כמעט באדמה ועיניו עצומות. מישהו עובר לידו ושם כסף בכלי קטן, והאיש הכפוף, בלי להרים את ראשו, ממלמל משהו שנשמע כברכה. "אתה יכול לברך גם אותי?", אני שואלת, "הנה אני שמה כסף, חמישה שקלים". "אני אברך אותך גם בלי הכסף", הוא אומר, ושואל: "איזו ברכה את רוצה? מה את מבקשת?"

     

    אוי, לא חשבתי שלברכה צריך להיות תוכן, שצריך לבקש משהו מסוים. אני ממהרת לחשוב והדבר הראשון שנשלף לי מהראש הוא: "שיהיה לי עוד נכד". הברכה מגיעה מיד וחוזרת על עצמה כמה פעמים: "שיהיה לך לא רק נכד אחד, אלא תאומים ותרווי הרבה נחת".

     

    מה עשיתי? עכשיו הבת שלי תהרוג אותי. הדבר האחרון שהיא צריכה עכשיו זה תאומים. וכאילו כדי להחמיר את המצב, האיש עוד מוסיף: "וכשזה יקרה תבואי אליי להגיד לי, כדי שאני אפסיק את הברכה". אני מוסיפה עוד כמה שקלים ומבטיחה לבוא ולספר כשזה יתקיים. וכך, מלווה בברכה מיותרת, אני מתחילה את הטיול שלי ברחוב מלכי ישראל, שהיה פעם רחוב גאולה, בעקבות עמוס עוז.

     

    אני לא לבד. מלווה אותי שלום אייזנבך, שגר היום בתל־אביב, קורא לעצמו "שונה" ועובד כמפיק קולנוע (שטיסל, הגולם, טאקע מאמע). "אם את מרגישה איזו מכה בראש, אל תיבהלי, זו רק אבן. לא, סתם, לא ברצינות", הוא אומר, ואני: "מה נראה לך? התאמצתי כל כך ללבוש את הבגדים האלה כדי לחטוף אבן בראש?"

     

    "אסור להשתתף בהבחירות הטמאות", אלה המודעות שעמוס עוז ראה אז, בשנת 1982, "בת ישראל מחויבת ללכת בלבוש צנוע". אותן מודעות נשארו על אותם קירות, אבל השפה השתנתה, היא פחות מוחלטת, לפעמים מנמקת, אפילו מבקשת: "דעת התורה: אסור להשתתף בבחירות לכנסת", "אנא, אל תעברי ברחובותינו בלבוש לא צנוע".

     

    אנחנו הולכים בסמטאות, בין חבלי כביסה, ערימות של כיסאות, "המרפסות בנויות כך שיהיה נוח להקים בהן סוכה", מסביר שלום, כמה בלוני גז ועליהם מונחים ספרי קודש. בצד הדרך עגלות ילדים תלויות על הקירות ועל החלונות וברחוב ועל המדרכות. "ילדים מגדלים פה ילדים", מסביר לי שלום. "אין לך את הדבר הזה בשום מקום. הבית במאה שערים זה רק מקום של מפלט להניח את הראש או להכניס משהו לפה. את רואה? תסתכלי, הילדים בחוץ. תסתובבי ברחובות בלילה, תשע, עשר בלילה, תראי ילדים מסתובבים חופשי. ב־23:00 האמא יוצאת החוצה ומתחילה לצעוק: 'מויישה, חני, ינקי, חיים' וכולם מגיעים. פרוסת לחם עם משהו, ביצים, מה שיש והכי קל לעשות ויאללה למיטה לישון. זה מה שקורה. הבית זה מקום להניח את הראש, להכניס משהו לפה, זה לא המקום לבלות בו. מקום הבילוי זה בחצר".

     

    היעד האחרון שלנו הוא מסעדה קטנה שנקראת "טשולענטייה". חדר קטן, ארבעה שולחנות שאף אחד לא יושב לידם מלבדנו, והרבה אנשים שנכנסים ויוצאים עם סלים מלאי אוכל, בעיקר גברים, מעט נשים וכולם מברכים את שלום. "כולם מכירים אותי", הוא מסביר, "אנחנו במשפחה היינו 14 ילדים. עכשיו יש כבר 300 רק מאמא שלי. אם הולכים לסבא, תגיעי בקלות לשלושת אלפים. אומרים שאם זורקים אבן במאה שערים, היא נופלת או על חתולה או על אייזנבך ואני לא מגזים. אם אני אומר עכשיו שלום למישהו כאן, סתם תגידי לי מי, הוא מיד יגיד: 'אהה אתה הבן של מויישה חיים', והוא הולך אחורה עד שהוא מגיע לסבא המשותף שלנו".

     

    כשהטשולענט מגיע וגם הגפילטע פיש עם חזרת וחמוצים, מצטרף אלינו לשולחן עמוס עוז ומתוך עמוד 17 בספר "פה ושם בארץ ישראל", הוא מזכיר לשלום את המחיר של המשפחה הגדולה שלו, איך ברשת מסועפת של צינורות זורמת הנה זיעת אפם של יהודי אמריקה ונספגת בשכונות הללו. כך שהן נהנות "מקרן השפע" ממתינות "לישועה או חורבן", "כיורש הממתין לירושה". או, אם אני מנסה לתרגם את זה לשפה היבשה של בנק ישראל: שבעה ילדים בממוצע למשפחה, ילודה מהגבוהות בעולם, כולל מדינות אפריקה, בחברה שבה מחצית מהגברים לא עובדים והיא מובילה אותנו לרמת חיים של מדינות העולם השלישי.

     

    * * *

     

    בכל אופן, זה הזמן להציג את עמוס עוז ולהכניס אותו לשיחה באופן מסודר: "עמוס עוז כתב שהיטלר והמשיח חולשים כאן על הקירות ועל הנפשות. הוא כתב שהכל חולף מלבד שני אלה: היטלר והמשיח. כך הוא ניסח את זה: 'רק היטלר והמשיח קיימים כאן. בוערים כשני עמודי אש מעל לפקעת החיים הרוחשת'", אני מצטטת בקול רם, אבל בשקט, לעצמי, שואלת את עמוס אם באמת זה מה שהוא ראה במאה שערים, או שזה מה שהוא ראה בליבו ובספרים שלו: המלחמה האינסופית בין קדושה ורצח, אכזריות וחסד, הקיבוץ והתנים, או שאולי בכלל זה לא תיאור של מאה שערים דווקא, אלא של ההיסטוריה היהודית שנעה בין חורבן לגאולה ובין שואה לתקומה.

     

    גם שלום לא מסכים: "הוא לא ידע שכאן שונאים את היטלר פחות מאשר במקומות אחרים, כי במאה שערים אין הרבה ניצולי שואה. ובכלל עמוס עוז לא נכנס אל הבן אדם הרגיל שחי פה, הבן אדם הרגיל לא מעניין אותו כלום. הוא חי את חייו בשקט ובאמונה".

     

    וכאן בא תיאור פרטני של החיים הללו: "אנשים הולכים רגוע, הולכים לאט. אין איזשהו רצון לכבוש את העולם כי העולם כבר שם, אין מה לכבוש. הכל יותר פנימי, הביחד של הבפנים. במקומות אחרים כשמגיע החופש אנשים מתחילים לחפש תוכניות — ניסע לצפון, ניסע לדרום, ניסע לשם, ניסע לחו"ל והיום גם חו"ל לא מספיק, מחפשים לנסוע לירח. במאה שערים הבילוי בחופש זה ללכת לבקר. נלך לדוד הזה, נלך לאח הזה, נלך לאח ההוא ואם כבר יוצאים החוצה זה לקברי צדיקים בגליל. סגנון החיים זה לא לרדוף אחרי החיים, אין איזה ציפיות גדולות, החיים שקטים. תלכי במאה שערים, תסתובבי בעשר בבוקר, 11 בבוקר, אנשים חוזרים מתפילה, תפילין מתחת לבית השחי כמו פעם. אין לאן למהר".

     

    אני קצת נסחפת אחרי התיאורים היפים הללו, אבל עמוס עוצר אותי: לא להיסחף, לא להתפעל. ומתוך עמוד עשר בספר, הוא מזכיר לי איך היהדות הזאת, שאותה מתאר שלום, "עולה ותופחת ומאיימת על קיומך הרוחני ומכרסמת בשורשי עולמך".

     

    גם עם זה שלום לא מסכים, ולאורך כל ארוחת הטשולענט הארוכה הוא מנסה להוכיח לו ולי שאין יהדות אחת ולהסביר את ההבדלים בין כל הקבוצות והפלגים כאן, הקיצוניים והפחות קיצוניים, הציונים והאנטי־ציוניים. את ההרצאה הוא מסכם במשפט אחד: "יש הבדלים קטנטנים שכשאת מסתכלת עליהם את לא רואה אותם. את אומרת: 'מבחינתי כולם אותו דבר', כי בשביל החילונים כל הדתיים הם אותו הדבר".

     

    הטשולענט נגמר, הצלחות התרוקנו ועכשיו השאלה היא אם לקנח את כל האוכל הכבד הזה בקיגל מתוק או לא? אני בוחרת — לא. שלום בוחר — כן. ואנחנו כבר בדרך חזרה מרחוב עונג שבת דרך בית תבשיל שנקרא "אשל ירושלים" אל רחוב עין יעקב ומשם לרחוב מאה שערים.

     

    למחרת אני שוב שם, מתעלמת מההוראות המדויקות של שלום, לבושה בג'ינס וחולצה (אמנם עם שרוולים ארוכים), הולכת ברחוב מאה שערים ומשם לעבודת ישראל ולנחמן מברסלב ומגלה ששלום טעה, שום אבנים, להפך. אנשים, כלומר בעיקר נשים, עוצרות לידי, שואלות שאלות ובעיקר מנסות להוכיח לי, עוד לפני ששמעו מה אני אומרת, כמה אני טועה. ואנחנו מדברות.

     

    מוכרת מחנות קלטות מספרת על ההורים שלה — אבא שהגיע מפולניה ואמא ממרוקו — בגלריה לאמנות מובילה אותנו המוכרת בסיור של קופרודוקציות ("המקור יקר מדי בשביל האנשים כאן"), תמונות של נוף ירושלים, של רבנים מפורסמים, בתי כנסת והכותל. הרבה תמונות של הכותל. וברחוב עזר ליולדת אנחנו עוצרים ונכנסים לאכול פלאפל בחנות קטנה עם כמה כיסאות, רובם על המדרכה. כאן אני פוגשת את שרה שיינברגר. אני עדיין עסוקה בלהתמודד עם הפיתה הגדולה, מלאה בכדורי פלאפל, חצילים, טחינה וחמוצים והיא נעצרת על ידי, מסתכלת עליי וכאילו שמעה את עמוס עוז בטשולענטיה, וללא מילת הקדמה, חוץ משלום, היא עונה לו: "אף אחד לא שומע את האמת, לא יודע כמה קורסים וחוגים יש בבית הספר לבנות. הן לומדות ציור, דרמה, מוזיקה, הן לומדות הכל". אני יושבת. היא עומדת לידי. אני מציעה לה כיסא, "לא, אין צורך", היא אומרת. "ומה עם טלוויזיה?" אני שואלת, והיא עונה: "אין לי זמן לטלוויזיה, אנחנו מלאים בחיים, אין לנו זמן לזה". יש לה שמונה ילדים, כולם נשואים ויש לה שישה נינים והיא עבדה כמורה ובעלה לומד תורה, "טוב לי, שמח לי, לא חסר לי כלום בחיים. קרבת אלוהים נותנת כוח. צריך למלא את החיים ברוחניות. מרגישים את זה במקום שנושמים".

     

    אני שוב נשבית בתיאור הזה ושוב עמוס מזהיר אותי: כן, אבל רק אם שוכחים מה המחיר. איזה חומות וגדרות הם צריכים להעמיד כדי להימנע מפיתויים, כדי להרחיק את החילונים, כדי לא לדעת ולא לראות, כדי להאמין באמת אחת ויחידה. כדי להמשיך ולגדל משפחות של שבעה ילדים ויותר. והיא בכל זאת מתעקשת: "עושים אותנו מפגרים ואנחנו לא כאלה. אין שנאה, יש רק כאב. כאב על אנשים שלא יודעים שאפשר לחיות יותר טוב, שבן אדם שהולך בדרך פתלתלה יכול ללכת ישר. שאנשים מנסים כל מיני דברים ולא טועמים את הטוב האמיתי". וכשאנחנו נפרדות כמו חברות ואפילו מחליפות טלפונים, היא מברכת אותי: "שלום ותזכו ביחד לקבל את פני המשיח".

     

    ובעצם למה לא, עמוס? גם אתה בספרים שלך חיפשת גאולה, להתאחד "עם החורשה, או עם השמיים בקיץ, או עם השמיים בחורף, או עם אנשים אחרים". והובלת את הגיבורים שלך למקומות שבהם זה לא יתגשם לעולם, אבל חיפשת. אז הם קוראים לזה משיח, בסדר. זה לא מאוד שונה.

     

    * * *

     

    הטיול כבר עומד להיגמר, את הדרך מחנות הפלאפל למכונית אנחנו עוברים בין "יהודים אדוקים בכפותות שחורות, בזקנים, במשקפים, ביידיש... וריח כבד של תבשילים אשכנזיים". עמוס עוז הוא זה שמתאר, ואני היא זו שרואה: "אישה חרדית, צעירה ויפה מאוד, דוחפת עגלת־תאומים עמוסה סלי־קניות". מחסני פח בחצרות, ערימות של גרוטאות, שפת הרחוב היא יידיש. "הציונות הייתה כאן — ונהדפה", הוא כתב. "לולא האבן והזית והאורן, לולא האור הירושלמי, אולי יכולת לחוש כאן כי רגליך עומדות בעיירה יהודית במזרח־אירופה"; אותה עיירה שברנר וברדיצ'בסקי תיארו כ"ביצה מעופשת".

     

    כנראה שאין ברירה אלא להמשיך להתווכח, גם על זה. כי כאן אני רוצה להזכיר לעמוס את ביאליק בבית המדרש הריק אחרי ש"כולם נשא הרוח, כולם סחף האור", כשהוא יושב שם לבדו ומתגעגע בדיוק למקום הזה שבו אנחנו מטיילים עכשיו.

     

    כבר הסתבכתי ברחובות, איבדתי את הדרך למכונית, אבל אני שקועה בוויכוח, לא שמה לב: נכון, גם אני הייתי בקיבוץ וגם אני גדלתי על האינטרנציונל, אותו המנון צרפתי של השמאל הפוליטי: "עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה/ לֹא כְלוּם אֶתְמוֹל/ מָחָר — הַכֹּל". אבל המחר הזה שהבטיחו לנו הרי לא התגשם ובינתיים רק העבר הולך ונמחק, אז כמה יפה שיש מקום אחד שבו הכל נשמר, ובו כל רגע מכיל בתוכו גם את עקבות העבר וגם את העתיד.

     

    ואילו באמת היינו מטיילים כך ביחד, עמוס ואני, ואילו היינו מגיעים בסופו של דבר לאוטו וצריכים כבר להיפרד, ברגע האחרון הייתי אומרת עוד משהו: תראה כמה החברה הזאת כאן נראית כאילו היא חיה לאור החלומות הסוציאליסטיים שאתה הלכת לקיבוץ כדי להאמין בהם. החלום על אוטופיה של חברה שוויונית, שמסתפקת במועט, שמחלקת ונותנת. כמו משפחה גדולה. כמה הרבה כתבת על זה — על אותו חלום שהסוציאליסטים קראו לו "גאולה עלי אדמות" וכאן הוא מתרחש מסביבך: "הבתים פתוחים, כל רעב שנכנס הביתה מקבל ארוחה, מקום לנוח, כולם תורמים לגמ"חים, גמילות חסדים. אפילו העני תורם משהו וזאת כדי למנוע ממנו את ההרגשה של התלות המושלמת הזאת, המשפילה". את כל האינפורמציה הזאת לקחתי, כמובן, משלום.

     

    אבל ייתכן שכל הוויכוח הזה לא היה מתרחש כלל, כי שנינו יודעים כמה האוטופיה השוויונית הזאת הייתה בלתי אפשרית בעבר וכמה היא אינה אפשרית בהווה, וגם שלום יודע: "מי שמתחיל לא להאמין במאה אחוז, הוא באמת אומלל ויש פה לא מעט כאלה". ככה הוא אמר, ואכן זה מה שקרה לו כשהוא התחיל לפקפק. ובכל זאת הוא לא מתחרט על שום דבר: "אני אף פעם לא חושב שביזבזתי זמן, אני עד גיל 20 לא למדתי כלום, למדתי רק תורה, אבל לא ביזבזתי זמן. אני חושב שהייתה לי ילדות מאושרת יותר מכל ילד אחר". ועובדה, הוא עדיין, במובן מסוים, נמצא שם. כבר לא מאמין בפרטים, אבל עדיין מאמין שיש מטרה לעולם. "אני מאמין שיש אלוהים", הוא אומר, "שיש המשכיות לחיים, שהם לא חד־פעמיים". עדיין מאמין בברכה שאומרת: "לעולם יהא אדם ירא שמיים", אבל בעיקר בחלק הראשון שלה: "חשוב שקודם כל תהיה אדם, רק אחר כך תתקדם הלאה".

     


    פרסום ראשון: 07.10.19 , 18:23
    yed660100