מתוך הספר:
היהדות היא ציוויליזציה, אחת הציוויליזציות המעטות שהטביעו חותם על האנושות כולה. הדת היא חלק מרכזי בציוויליזציה היהודית, הדת היא אולי מקורה, אבל אין להעמיד אותה אך ורק על הדת. היא יצרה תופעות רוחניות שצמחו ממקור דתי, הפרו את החוויה הדתית, שינו אותה וגם התקוממו נגדה: שפה ומנהגים ואורחות חיים ורגישויות אופייניות (אולי צריך לומר: רגישויות שהיו אופייניות) וספרות ואמנות ורעיונות ודעות. כל זה יהדות. המרד והכפירה בדורות רחוקים ובדורות אחרונים גם הם יהדות. ירושה גדולה ורחבה. ואני רואה את עצמי כאחד היורשים הלגיטימיים, לא כבן חורג ולא כבן סורר ומורה ולא כממזר אלא כיורש. ומה שמשתמע ממעמדי כיורש ודאי יגרום לכם זעזוע: משתמע ממנו שאני חופשי להחליט מה מן הירושה הגדולה הזאת יעמוד בסלון שלי ומה אגנוז במרתף... זכותי להחליט מה טפל ומה עיקר ומה מרכז ומה שוליים ומה ראוי לגניזה. לא אתם ולא נטורי־קרתא ולא ישעיהו ליבוביץ' תאמרו לי, איש איש לשיטתו, כי "זאת עסקת חבילה, ועליך לקבל הכול או להסתלק מן הכול".
כילד אף פעם לא הייתי בתל־אביב. הייתה תחושה אצלנו בבית שמדובר בגלקסיה אחרת, רחוקה מכל מרחק מהגלקסיה הרבנית־תורנית שבה גדלתי בירושלים. לא דיברו אצלנו על תל־אביב, כמו שלא מדברים על דבר שאין אליו כל זיקה. אפילו לא מדברים נגדו. אני רק זוכר שפעם אחת, בדרכנו לסבא וסבתא בחיפה, אבא שלי אמר שאין לנו חיבור לתל־אביב. שהיא הפוכה לכל מה שאנחנו ולכל מה שאנחנו מאמינים בו.
הפעם הראשונה שאני זוכר את עצמי בתל־אביב היא בביקור בגיל תשע בתערוכת בולים שאליה נסעתי עם הוריי. הייתי אז אספן מושבע, ודרך הבולים הזעירים והמשוננים למדתי על העולם; על מדינות רחוקות ממזרח אסיה ועל מדינות ערב, על מדינות במרכז אמריקה ועל חיות הבר שבאוסטרליה. וגם על מדינת תל־אביב.
עברו שנים, הייתה תקופה שעבדתי בעיר העברית הראשונה והגעתי אליה יומיים בשבוע, ועדיין הרגשתי שאני מחתים דרכון, נכנס ויוצא. אבל בעשור האחרון כמעט שאין בחיי תל־אביב, ויש לכך מחירים. וכדי שלא למנוע טוב מבעליו, פעם בתקופה אנחנו מותירים את הילדים בעיר הקודש ונוסעים, אני וזוגתי שתחיה, לנפוש שם. כי נופש אמיתי הוא הרי רק במקום שהוא אנטי־תזה ליום־יום השגור. ואם השגרה היא צד אחד של החיים, בחופשה — זוגית, לא עם הילדים, אנחנו מבקשים את הצד האחר של חיינו, ה"סִטְרָא אַחְרָא", כמו שזה נקרא בארמית. וכך, כמה ימים אנחנו נושמים את עושר הצבעים והקלילות תוססת, מלאי פליאה מההצעה היהודית הזאת, שמצליחה לתמרן את עצמה על קורקינט ירוק אחד בלי לשאת על גבה את כל כובד ההיסטוריה. ומי היה מאמין שגויים מכל העולם יבואו אלינו, יהודים נידפים ונרדפים, לראות מה זה החיים הטובים.
אז איך זה שעמוס עוז דילג על תל־אביב כשכתב את "פה ושם בארץ ישראל" שלו?
* * *
הנה אנחנו כבר אחרי הבחירות. נראה שלאף אחד מן הצדדים הפוליטיים אין רב־מאג או משיח, וטוב שכך. זאת פלטפורמה טובה להתחיל בה תנועה של תשובה, ולהיזכר בטוב המשותף שבינינו, אחר כל השנאה ששטפה אותנו השנה מכל עבר ואיימה להטביע. נראה שהמציאות הישראלית מספיק מאתגרת כדי להכריח אותנו ללכת יחד ולפצח, במשותף, את אתגר הקיום הריבוני שלנו כאן אחרי אלפי שנות גלות ונדודים. קול השופר נשמע כבר באוויר, ורגע לפני ראש השנה אני נוסע לתל־אביב להיפגש עם אסף אמדורסקי. כי אם תל־אביב — אז לשבת עם אמדורסקי לדיבור־לב לקראת הימים הנוראים.
אני לא חושב שצריך להציג את אסף, אבל בשביל הפרוטוקול — בן 48, זמר, מלחין, מעבד ומפיק מוזיקלי, זוכה פרס אופיר בקטוגריית "המלחין הטוב ביותר" ושופט ב"הכוכב הבא לאירווזיון". והנה אנחנו נפגשים. אסף מתעניין בחיי ובמשפחתי, כמה ילדים ובאיזה גילים, וזורק אליי מיד: "מה הצבעת בבחירות?" אני אומר לו שעל זה נדבר בסוף, כי אם נתחיל בפוליטיקה לא נגיע לדבר על נושאים אחרים. הוא לא מניח, ומנסה מכיוון אחר: איך אדם נהיה רב, הוא תוהה. "הוא צריך לדעת את כל התלמוד?" ומוסיף, "ומה הוא עושה ביום־יום?" אני מספר לו שיש כמה סוגי רבנים; יש דיין, ישנו רב קהילה ויש רב המלמד בישיבה, ושאני בעיקר מלמד מקצועות שונים בתורה בישיבת הסדר, פוגש תלמידים בשלב העיצוב הפנימי והבוגר שלהם, ושהלוואי שהייתי יודע את כל התלמוד.
הוא מספר לי שעשה עליי שיעורי בית מעבר לוויקיפדיה, ושמע סדרת שיעורים שלי ביוטיוב בנושא "מה עושים עם התהומות". מתעניין מה הביא אותי לדבר עם התלמידים על תהומות. אני מספר שהשיעורים האלו נולדו בתחילת הקיץ האחרון, כשהגעתי לישיבה והתלמידים סערו. עלו אז שאלות ביחס לפער הרוחש בכל אדם בין אזורי האיד המוכחשים לאזורי האגו והסופר־אגו בתוכו, בין עולם היצרים למרחב הגבוה והנאצל שבאישיות, ואיך אפשר ללכת כששני הקטבים הללו רושפים מבפנים ללא הרף.
* * *
היה רגע בישראליות שלנו, רגע שהתבטא גם בהסכמי אוסלו, שמדינת תל־אביב כמעט הצליחה לשכנע את מדינת ישראל שהנה, הצטרפנו לעולם. שעוד רגע וכבר הצלחנו לברוח מהמזרח התיכון — מירושלים, מהיהודים, מהדתיים, מהערבים, מהפריפריה, אבל גם מעמק יזרעאל, מכנרת, מנעמי שמר, מהדודאים. יוסי ביילין הביא את אוסלו, עמרי פדן את מקדונלד'ס, ואסף אמדורסקי את הסינתיסייזר. ההיסטוריה נתפסה בידי צעירי שנות ה־90 כמכבידה, כנטל, והם חדלו להסתכל אחורה וביכרו את המבט הצידה, לניו־יורק וללונדון. אם אמדורסקי האב היווה סוג של פסקול לישראליות היפה והטובה, ואביב גפן פעל בתוך המיתולוגיה הישראלית וביקש למרוד בה — אמדורסקי הבן היה ייצוג להתעלמות אלגנטית מאותה ישראליות. אפילו לא מרד.
זאת הייתה התחושה שלי כששמעתי אז את "מנועים שקטים", האלבום בן ה־20 שלו שיצא ב־1999. הוא שיקף בעבורי אז את הפנטזיה — הנוראה בעיניי — שככל הגויים בית ישראל, והנה נהפכנו לעם ככל העמים ("העמים" זה המערב, לא הודים או ערבים, כמובן). חשתי שמנועים שקטים היה האוסלו של המוזיקה הישראלית: הרגע שבו הישראלי היה אמור סוף־סוף להצטרף למערב. אבל הרגע הזה לא הגיע. דיסק ההופעה החיה לאחר "מנועים שקטים" הוקלט ביולי 2000. אבל חודשים ספורים לאחר מכן אריאל שרון עולה להר הבית, והכל משתנה: הישראליות מוטחת בחזרה ובכל הכוח אל ההיסטוריה היהודית והגיאוגרפיה המזרח־תיכונית הרותחת והמודחקת, אל שרהל'ה שרון ובני אמדורסקי שנשכחו זה מכבר. היום, אסף אמדורסקי במקום אחר. "אני מתבייש להגיד שאני לא מכיר את התורה, אני רוצה להכיר יותר", הוא התבטא לא מכבר.
אסף, בוא תעשה לי סדר ותנתח איתי את התהליך שעברת ב־20 השנים האחרונות, שראשיתו בתביעה לקוסמופוליטיות ואחריתו בשיבה אל המקומיות הישראלית; תהליך אישי שהוא גם פסקול לתל־אביביות שאתה מייצג בעבורי.
"מאוד רציתי ש'מנועים שקטים' יהיה גשר לתוך עולם נטול מקומיות, לעולם שיהיה מורכב מהרבה מקומות, דמיונות של מקומות אחרים, והוא נמהל במשהו מאוד ישראלי כי הוא בעברית כמובן. האלבום הזה נעשה בידי ארבעה אנשים, ושניים מהם עקרו לארה"ב והתחילו לעשות שם מוזיקה אמריקאית, ורציתי באותה תקופה להצטרף אליהם ולקיים את הפעילות המוזיקלית לאוזני קהל שאינו דובר עברית.
"רציתי והגשמתי. ב־2002 נסענו לשם זוג עם ילדה בת שלושה חודשים ועשיתי שם מוזיקה. ועדיין חלק גדול מהעבודה שלי נשאר בארץ והייתי הרבה על הקו. כך יצא שהתחלתי להסתכל על ישראל בצורה אחרת ולחוש תחושת שייכות וזיקה שלא היו בי קודם, למקום הזה שנקרא ישראל והעברית. לא חשבתי שאחזור למוזיקה בעברית, ושם, בניו־יורק, פתאום רציתי חזרה את מה שכבר שיחררתי, וחזרתי לכאן.
"בדיעבד, כשלמדתי קצת מסכת בבא מציעא, למדתי שדבר שהתייאשת ממנו — הפסיק להיות שלך. אבל את זה לא ידעתי אז, ומשנת 2005 נאלצתי להתחיל את המסע שנקרא קריירה, קהל, קניין רוחני ורפרטואר שיריי מההתחלה. ולא רק שהתחלתי מההתחלה, חברים שמו לב שאני שר אחרת, שהגישה שלי לעברית התחילה ממקום חדש. אפשר לקרוא לזה פוסט־מורטם. עברו תשע שנים בין 'מנועים שקטים' לאלבום 'הרי את', שהוא האלבום הרביעי שלי, אבל הוא בעצם הראשון שלי. יש בו הרבה שאלות פתוחות וירייה לכל מיני כיוונים מוזיקליים, דבר שנפוץ באלבומים ראשונים ולא באלבומים מאוחרים. ובאמת התחלתי חיים חדשים. חזרתי להיות צעיר המקושש קולות מההתחלה".
אתה חוזר לארץ ואיזה תל־אביב אתה פוגש כאן?
"היא השתנתה. תל־אביב משתנה בקצב מאוד מהיר, התמונה המוזיקלית של חיי הלילה השתנתה. תל־אביב מתחילה אז להיפתח למוזיקה יותר אזוטרית, יותר מלומדת. כי די־ג'יי הוא קצת כמו רב, מורה מלומד, ודרך חיי הלילה אתה יכול ללמוד הרבה מאוד".
* * *
אנדי וורהול טבע את הביטוי "חמש עשרה דקות של תהילה", ואני מנסה להבין עם אסף איך ממשיכים את התהילה כבר 30 שנה. איך לא מאבדים את זה. איך לא חוששים שיום אחד הרוח תעזוב, שהסוד ייעלם.
"רצה המקרה ולא נולדתי מוכשר במיוחד לתחום אחד ספציפי", הוא משיב, "אני לא הזמר הכי מרשים, אני גם לא הגיטריסט הכי טוב, לא הפסנתרן הכי מוכשר, לא המלחין הכי נועז ולא כותב המילים הכי מחודד. לכן העניין של תהילה במקרה שלי, יכול להתבסס רק על גוף עבודה ולא על החנדלָך הפרטי שלי. אז מה שנשאר לי לעשות הוא לייצר רגעים יפים לרווחת הפרט שאינו אני, להוסיף יופי בעולם. הנה אתה כותב שירה — אתה כותב כי אתה שואל. שיר טוב הוא לא רק השאלה שלך, אלא היכולת להפיח בזולת את הרגע הזה שאתה דורש ומקיים שאלה. רק אז השיר מצליח להדהד".
אני כותב שירים על מפיות, על נייר טואלט ועל הצד האחורי של קבלות מתחנת דלק. אמנם לפרוזה ולכתיבה תורנית אני מקדיש ימים שלמים של כתיבה, אבל שירה שונה אצלי. אני לא יושב וכותב, אלא יותר כמו נתקף בכתיבה, ותמיד הדבר מתרחש ברגע הכי פחות מתאים. והשיר כבר דוחק בי לשים לב, להיענות לו, להמשיך אותו אל המציאות ולברוא לו גוף. איך תהליך הכתיבה שלך מתרחש, מה הדינמיקה שלו?
"ממש כמו אצלך, השיר תוקף אותי לרוב כשאיני מוכן לכך. זה מכריח אותי לעצור את ההליכה, או הנסיעה, ולכתוב לעצמי סמס או על איזה נייר מזדמן. לפעמים אני מצליח להשלים כמה משפטים ברצף ואז כשמתפנים לי כמה ימים ברצף, פעם בכמה חודשים או פעם בשנה, לוקח את כל קרעי הרעיונות ומסדר וממיין ופוסל ומוחק לא מעט, ורק אז ניגש להלחין את מה שנשאר מהם. קרה לי גם שהלחן בא כבר עם מילים, אבל זה יותר נדיר".
הבעל שם טוב אמר שיהודי צריך להיות 'בתוך העולם ומחוץ לעולם'. איך אתה מצליח להיות גם בתוך הפריים־טיים הטלוויזיוני — שופט בתחרות "הכוכב הבא של האירוויזיון", וגם מחוץ — מוזיקאי אלטרנטיבי שממשיך ליצור מוזיקה אישית ועצמאית?
"התוכנית מאפשרת לי לתרום למורל ולהכווין מוזיקאים צעירים, ובהקשר הזה יש לניסיון שלי ערך. וכן, התחרות של 'הכוכב הבא לאירוויזיון' היא השפיץ של הקפיטליזם, המקום שבו הצרכנות קובעת את סדר הדברים וזה ניכר בהרבה מישורים. אני חלק מזה כי אני מתפרנס מזה ומפרנס את היצירה שלי בכספים האלו. בזכות השתתפותי בתוכנית הקמתי אולפן שמשמש בית הפקה למוזיקה, לפסקולים לסרטים, לעריכת וידיאו קליפים, לחדר חזרות, למוזיקה קאמרית ואלקטרונית".
ואתה משלם מחיר על כך ביצירה האישית שלך?
"זה 10־15 ימי צילום בשנה. זה כלום זמן. וזה אחלה. מכל העבודות הלא־מוזיקליות שעבדתי כשהיית מוזיקאי צעיר כדי לממן את עצמי — מכבסה, משלוחים, ניקיונות וטבחות, זאת העבודה הכי טובה. את 'יקירתי' ו'אהבה חדשה' הקלטתי תוך כדי שעבדתי בעבודות האלו. כמו אז, גם היום, אני מוכן לעבוד, ואני עושה זאת באהבה בתחומים שאינם הכישורים המוזיקליים שלי גרידא, על מנת לקיים עצמאות מוזיקלית. ואני מוזיקאי בלתי תלוי בזכות הדבר הזה. ומכל העבודות, השימוש בטלוויזיה ובשידורי קשת היא העבודה הכיפית והמכניסה ביותר".
* * *
לאחרונה אני שומע קול מסוים מהאזור החרדי־לאומי שטוען שפעם, בימי החלוציות והקמת המדינה, היו בחילוניות ערכים, אבל היום נותרה בעיקר הבליינות, ההתפרקות. אני רחוק מהתחושה או מהחשיבה הזאת, אבל אני מבקש שתנסח לי את המלאות של העגלה שלך.
"שיבואו למוזיאון תל־אביב, לביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו, להצגות מחול של אוהד נהרין ושרון אייל. יש המון מוזיקה שמביאה לגבהים רוחניים וחשובים".
ויש גם ערכים ואתיקה, או שזה מבחינתך נע רק באזורי האסתטיקה?
"בלי ערכים כל האמנות הזאת לא תהיה מרגשת. היא משמעותית כי היא מבוססת על ערכים".
מה הם, איך אתה מגדיר ומדייק אותם?
"הערכים של החילוניות לא השתנו מאז קום הציונות, והם ערכי החופש והשוויון. והחופש הוא בעיניי ההפך מעול מצוות, ושוויון מגדרי הוא ההפך מראיית ההלכה את תפקידי זכר ונקבה. בעולם התורה יש מעמדות, אבל בציונות המקורית, בנטורי קרתא של הסוציאליזם, אין מעמדות. ישראל גוריון, שותפו הוותיק של אבא שלי, בני אמדורסקי, סיפר לי שהדודאים הגיעו ערב אחד להופיע באיזה קיבוץ, והקיבוצניקים צעקו על הקהל לא למחוא כפיים בהופעה. לא מוחאים כפיים כי זה מנהג בורגני. כולם פה בקיבוץ שווים, אז למה למחוא לך כפיים? הסיפור נגמר בזה שאבא שלי אמר להם: 'אם אתם לא מוחאים כפיים, אנחנו קמים והולכים'. לא הייתה להם ברירה והם מחאו כפיים. בדת יש מוסר דתי ובחילוניות יש צו מצפון. כן, קיימת גם הלכה חילונית — הלכה של בין אדם לחברו".
הזכרת את ההלכה החילונית. איך אתה רואה את ההלכה החילונית? אתה רואה יום אחד שבו היא תיכתב, יום שייווצר בו שולחן ערוך חילוני מחייב — מעין הגשמת החלום של ביאליק ושל אדם ברוך? הרי זה אוקסימורון ביחס לעצם ההגדרה של החילוניות!
"ההלכה החילונית כשמה כן היא — הולכת, רצה, והיא תיכתב. בלב המאפליה בברקפסט ברוטשילד, בארבע בבוקר כשכולם במצב תודעתי גבוה, אם יבוא גבר וינהג לא כשורה באישה, במילים או במבטים — הסביבה כולה תיחלץ לעזרתה והוא יורחק, והוא יינזף, והוא יובא למשפט שדה. כי יש עשה ולא תעשה. קיימת תורה שבעל פה חילונית, שבאה להגן על הפרט ועל הקהילה".
עד איפה אתה רואה את מוטת הכנפיים של ההלכה החילונית שעליה אתה מדבר — יהיו גם קודים של לבוש?
"לא. זה שאין קודים של לבוש זה דבר גדול בחברה החילונית. וכמו כל דבר גדול יש בו מקומות מביכים נורא ויש בו מקומות נפלאים של אמון בין בני האדם. אנשים, מבוגרים וצעירים כאחד, מחליטים מתי, היכן ובמחיצת מי נאות להתלבש באופן חשוף או שמור, מהודר או צנוע, נטמע או בולט, ומתקיים דיון על כך בחינוך הביתי ובמרחבים משותפים. הרעיון לפיו אישה צריכה לכסות עצמה מפני עיניים גבריות הוא עקום בעיניי. מי שמצווה בשמירת עיניים הם הגברים, ואל להם לנסות לשלוט בזולת בכדי להימנע מדבר עבירה. השפילו מבט והחרישו!"
הזכרת קהילה. מהו המעגל הקהילתי שלך? עם מי אתה חש סולידריות?
"אני חי בקהילה הרבה מאוד שנים ויש בקהילה הזאת תנועה. הזדמן שיש לי הרבה חברים דוסים והם לא ניתקו את הקשר. ג'וני שועלי היה החבר הראשון שלי שחזר בתשובה, והוא לא ויתר על החברות אפילו לרגע, וגרם לי בצורה טבעית לא לפחד מחבר שמקיים מצוות. אני לומד מחברים שמתקרבים ליהדות — אני לומד דרכם המון מחוכמת היהדות. הם לומדים ברצינות, לפעמים אני שואל והם עונים, ואני לוקח לי צידה חיונית ומהנה לדרך. ובכלל, אני מלקט חוכמות מכל הבא ליד ולומד מחבריי המלומדים הרבה על מוזיקה, אמנות, אדריכלות ובעיקר על יחסים בין אדם לחברו".
בחיים שלי יש מאיצי קדושה, ברובם אני לבד, או נמצא עם חבורה קטנה וקרובה של חברים ותלמידים. אבל גם בקהילה יש מרכז כזה, שנקרא לו בית כנסת, שבו אמורה להתקיים התרחשות שמנסה לחרוג מהיום־יום ולגעת ברוח, להעפיל מעט מעלה. מהם אזורי המפגש שלך עם חיי קדושה, עם הנשגב, האישיים והקהילתיים?
"אין לי תשובה טובה. לא מצאתי מקום שיכול להחליף את בית הכנסת, אבל אני מודה שלא חיפשתי כזה מעולם. יש שיחות, יש קריאה ולימוד, יש התבודדות, אבל תמיד זה בקבוצות קטנות מאוד ולא קבועות. עניין הקביעות החברתית זר לי ואני נכנע לחדש בכל הזדמנות. אני מוצא הרבה שמחה במפגשים חד־פעמיים ומשם אני גם מלקט לא מעט ענייני רוח, אבל מודה שלא התנסיתי עדיין בלהתמיד כחלק מחבורה קבועה שמתפללת יחד, ואין לי אלטרנטיבה חילונית להציע בעניין זה. אני מניח שהעיסוק במוזיקה ובנגינה בצוותא, בייחוד באלתור משותף, עונה על הצורך הבלתי ניתן להגדרה מילולית חד־משמעית".
* * *
אנחנו יושבים בנסיך הקטן ברחוב קינג ג'ורג' בתל־אביב, בית קפה וחנות ספרים יד שנייה פופולרית. בשולחן לידנו שני תסריטאים מתווכחים על התסריט עליו הם עמלים. כאן זה קורה. ברוכים הבאים אל המעוז. הצלם מבקש שנצא להצטלם, ואסף מנצל את ההזדמנות לספר לי על סמטת פלונית הסמוכה ומדוע זכתה דווקא בשם זה. הוא מספר על מאיר שפירא, בונה הבתים בסמטאות, שביקש לקרוא לאחת הסמטאות על שם רעייתו. אך ראש העיר, מאיר דיזנגוף, סירב. בסופו של דבר החליט דיזנגוף לשנות את שמותיהן של הסמטאות, כך שיהוו אי־הנצחה מושלמת לשמו של שפירא — האחת תיקרא סמטה אלמונית, והשנייה סמטה פלונית.
הרחובות עמוסים, התנועה ערה, הערב יורד לאיטו, והשבת תגלוש לכאן מחר וניחוח עתיק בשוליה. השבת בהקשר הרחב והישראלי שלה מעסיקה אותי. זה סטארט־אפ יהודי לא להשתעבד לעבודה השתעבדות טוטאלית, אלא לעצור יום בשבוע, להיזכר בסיפור הגדול של החיים האנושיים, של הקהילה, של המשפחה. להיזכר שיש כאן גם סיפור מאקרו. אז איך זה שהשבת אינה הופכת להיות מה שמחבר בינינו?! דיזנגוף, ראש העיר המיתולוגי של תל־אביב, אמר כי, "עלינו להישמר מחילול שבת בפרהסיה — זקוקה העיר העברית הראשונה לחותם יהודי מיוחד".
מה החותם היהודי המיוחד של תל־אביב 2019 בעיניך?
"אמנם אין אוטובוסים כאן בשבת, אבל קשה ליהנות בתל־אביב משקט מוחלט. מפריע לי מאוד רעש של מכוניות ובייחוד צפירות. זה תרגיל בסבלנות, תרגיל בזן. אני רוצה להרגיש את השבת, אבל אני לא רוצה להגיד למישהו אל תיסע. מעדיף לתקן את עצמי קודם".
וממה אתה נמנע בשבת?
"קיבלתי על עצמי לפני כמה שנים לא לעבוד בשבת, בניגוד לשנים עברו שהייתי מופיע בשבת. אני רוצה לנוח פעם בשבוע. אם יש יום שאני חייב לנוח, למה שזה לא יהיה בשבת?! לא למדתי את זה בשום מקום. ונוח לי לדעת שמי שכן רוצה לעבוד — יעבוד. החוקים האלו טובים בשבילי ואני מנסה, לא רוצה להיות ממליצן כפייתי".
לסיום, אנחנו זמן לא רב אחרי הבחירות, הבלגן עדיין חוגג ואני רוצה שנתפוס יחד פרספקטיבה — איך אתה רואה את היחד שלנו כאן?
"קראתי השנה את 'מלכוד 67' של ד"ר מיכה גודמן, ולמדתי על ברית הנישואים המוזרה הזו שנרקמה בין היישוב הדתי־חרדי בארץ ובין הציונות החילונית בראשות בן־גוריון. בטרם קמה המדינה הייתה אמורה להגיע לכאן משלחת זרה, לבדוק אם כל הקבוצות בארץ מאוחדות בתמיכתן בהקמת מדינה יהודית. בן־גוריון ידע שבלי הסכם עם החרדים לא יינתן לו מנדט והלך לחתום על פשרה, ובכך בגד בכמה מעקרונות הבסיס של הציונות, שחרתה על דגלה בין היתר חופש מדת. אני בטוח שגם החרדים ויתרו על כמה עקרונות, אבל בלי שיתוף פעולה שכזה לא היינו יכולים להקים כאן מדינה.
"השילוב הזה יצר בינינו ברית זוגיות המחייבת אותנו, כמו בכל זוגיות, להתעורר כל בוקר מתוך הסתכלות הדדית, מתוך זהירות, ולגלות התחשבות והקשבה, שבלעדיהן אין חיים משותפים. זה חייב להיות בין החילונים לבין הדתיים והחרדים. העדים לברית הזוגיות שלנו אינם יהודים אלא אומות העולם. הם הכירו בנו כמדינה".
* * *
כשאנחנו יוצאים מבית הקפה, אסף עוד שואל אותי, ובעיניים בורקות, מה דעתי על הסכסוך, ואיך הוא ייפתר לדעתי. אני אומר לו שבבסיס יש כאן לא רק סכסוך טריטוריאלי, היסטורי או נראטיבי אלא סכסוך דתי, ושהדת יכולה, אפילו חייבת, להיות ראש החץ של הפתרון, לא רק של הבעיה. אחרי משט המרמרה, אני מספר לו, אירגנתי קבוצת רבנים מאזור גוש עציון ובית־ עילית והתחלנו להיפגש בכל חודש עם שיח'ים מרכזיים בחברון. התרשמתי אז שהם מוותרים על חלום מדינה משלהם ומעדיפים תחתיה מדינה אחת, כאשר הם מבחינתם חלק ממנה. השאלה מופנית אלינו — האם יש סיכוי במצב כזה לחזון הציוני שלנו לשרוד? זאת שאלה קשה ונוראה. והגיע הזמן שנשב עליה ברצינות, ומי שצריך לעשות את זה אלו לא הפוליטיקאים, אלא אנשי הרוח.
תוך כדי דיבור חולפת על פנינו ענבל, אחותו של אמדורסקי. וכמה מילים של היכרות ואנחנו מגלים שהם ואני משפחה רחוקה. לסבא של הסבתא של אשתי קראו ירחמיאל אמדורסקי, בעל מלון אמדורסקי ברחבת שער יפו, והוא היה בן־דוד של הסבא הגדול של האמדורסקי שלצידי. וכבר שלושתנו צוללים ברחובה של עיר, לשיחה אודות המלון, על הנציב סמואל והרבי מחב"ד שהתארחו בו, ומשפחות בן־יהודה ובן־גוריון שנהגו לחגוג בין כתליו את שמחותיהן המשפחתיות. ומה קורה איתו היום, ועד כמה שניהם אוהבים את ירושלים.
הפעם הבאה שנתוועד תהיה בירושלים. יש מצב אפילו בשמחת בית השואבה אצלנו בסוכה. קבענו.
