ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    עיר שיש בה מים תמיד מציעה איזו שלווה לנפש. עדי קיסר בחוף הקשתות, אשדוד | צילום: אביגיל עוזי
    כללי • 07.10.2019
    אותו הים, עיר אחרת
    כמעט כל קונפליקט בחברה הישראלית אפשר למצוא באשדוד: קניון עצום שפתוח בשבת וקהילה חרדית שוקקת, פצע עדתי מדמם לצד ייצוג מכובד לכל עלייה, ויכוחים בין ימין לשמאל על המצב הביטחוני בדרום. ולמרות הכל, נדמה שמשהו מצליח לחבר את כל המרכיבים השונים לפסיפס תרבותי עשיר. עדי קיסר ביקרה בעיר הדרומית שלימדה אותה לראות את האפליה שבגיאוגרפיה וגילתה נווה מדבר אופטימי
    עדי קיסר | צילום: אביגיל עוזי

    מתוך הספר:

    עיר ים־תיכונית קטנה, אשדוד, עיר נעימה, לא יומרנית, ולה נמל ומגדלור ותחנת כוח ובתי חרושת והרבה שדרות נוי. אינה מעמידה פני פריז או ציריך וגם אינה שואפת להיות ירושלים. עיר שתוכננה בידי סוציאל־דמוקרטים: ללא בולוורדים אימפריאליים, ללא מונומנטים, ללא בתי מידות של סוחרים עשירים, כולה הווה. עיר נקייה וכמעט גם שלווה. המכוניות ברחוב אינן צופרות ועוברי אורח אינם רצים. דומה שכמעט כולם מכירים כאן את כולם כמעט. אם יש כאן עוני, אין הוא מנקר־עיניים. גם העושר שבפרבר־הווילות במורד סמוך לשפת הים אינו רעשני. עירם של פועלים וסוחרים ובעלי מלאכה ועקרות בית. לא אור לגויים, כאן, גם לא גטו ולא סלאמס, אלא עיר נמל קטנה ובהירה ההולכת ומתפשטת במהירות כלפי דרום ומזרח.

     

    מוזיקת ג'אז מרחפת מעל יושבי בתי הקפה של גן העיר באשדוד. מלצרים ומלצריות חגים סביב שולחנות, לוקחים הזמנות, מקישים על מסכי טאצ', חוזרים מהמטבח עמוסי מנות. זה אחר צהריים של ספטמבר והחום והלחות עדיין כאן אבל בעוצמות פחותות, מבשרות על תקופה חדשה בפתח.

     

    מעל אחד הכבישים מתנוססת כרזה שמזמינה את התושבים לריקודי־עם עם ז'ק אוחיון בפארק אשדוד ים, ילדה קטנה עומדת מהופנטת מול מזרקה שמתיזה מים אל על. בנייני מגורים גבוהים וחדשים מזדקרים, מנופים חותכים שמיים בהירים, עצי דקל נותנים פרי ובאופק נח, כחול וחלק, הים התיכון.

     

    על המדרכה בין תחנות האוטובוסים אנשים חולפים על פניי ומילים בצרפתית נשמעות מכל עבר, נספגות באוויר החם. לא רחוק ממני עומדת נערה ומנסה לברר עם הגבר שמולה על מיקומה החדש של תחנת האוטובוס שהיא מחפשת. ש' בת ה־18 נולדה וגדלה באשדוד, הוריה הגיעו לכאן בשנות התשעים מאתיופיה. לא מזמן היא סיימה בגרויות ומתעתדת להתחיל מכינה קדם־צבאית, "שמעתי על רעיון המכינה דרך אחותי ועל המכינה הספציפית דרך ידיד שלי. אני לוקחת את השנה כדי להבין את הכיוון שלי בחיים, ותוך כדי גם לתרום. עדיין לא יודעת מה אני רוצה לעשות בצבא", היא מספרת.

     

    אני שואלת אותה על החיים באשדוד, על התושבים. "זה אזור מעורבב", היא עונה, "לא סלקטיבי רק לאנשים מסוימים. אני מרגישה שאנשים כאן פתוחים, יותר חמים. באוטובוס תמיד יהיו אנשים נחמדים שיעזרו אם צריך ולא קרים שמתעלמים מאנשים אחרים. הנה, הבן אדם ההוא שראה שאני אבודה ולא מוצאת את האוטובוס פנה אליי לעזור לי".

     

    אז וגם היום לא ברור לי איך ייתכן שמדינה כה קטנה הצליחה לייצר פערים גדולים כל כך. עדי קיסר בפאתי אשדוד | צילום: אביגיל עוזי
    אז וגם היום לא ברור לי איך ייתכן שמדינה כה קטנה הצליחה לייצר פערים גדולים כל כך. עדי קיסר בפאתי אשדוד | צילום: אביגיל עוזי

     

    והאירועים האחרונים שקרו בארץ מול הקהילה האתיופית, הרגשת אותם כאן?

     

    "אני מרגישה את הדברים האלה, שמסתכלים עליך בעין אחרת. שיש הנחות שאתיופים הם ככה או ככה וזה משפיע על אנשים. אחרי ההפגנות של סלמון טקה אנשים העירו לחברים שלי 'עד עכשיו הייתי בעדכם', אז מה קורה פה? עכשיו אתם מקבלים אותנו ועכשיו לא? למה זה נתון למבחן?" קצב הדיבור של ש' מתגבר, "בוחנים אותי על מה שאני עושה. יש סטריאוטיפים על אתיופים ואז אני הופכת עבור אנשים לדבר הזה. אנשים חושבים שבגלל שאני אתיופית אז אני אוטומטית הדברים האלה שהם חושבים".

     

    עכשיו יש שקט ביני ובינה ואני תוהה אם היא רואה פתרון, אם היא אופטימית לגבי העתיד. "אפשר לחשוב באופטימיות על העתיד, אבל קשה לראות את זה במציאות שלנו", היא עונה. "היא מלאה בתהפוכות ויש הרגשה של חוסר יציבות. ההורים שלי הגיעו לכאן עם מטרה. עם אותה מטרה שעוד אנשים הגיעו איתה לכאן. הם רצו לראות את ירושלים. היה להם מאוד קשה בהתחלה, איך שהתייחסו אליהם. הם התאמצו מאוד. הרבה אנשים היום מרימים ידיים, אבל איך אפשר לוותר על ההיסטוריה? על משהו שכל כך חשוב לעם שלם?" היא שואלת קהל בלתי נראה ואותי, בהתרגשות כנה.

     

    בזמן שאנחנו מדברות מגיעה אישה מבוגרת ופונה לש' באמהרית. ש' מכוונת אותה בעברית לשירותים בקניון ואחרי כמה חילופי משפטים היא מציעה ללוות את האישה פנימה. הן נפרדות ממני, ומשאירות אותי על המדרכה לחשוב על המילים של ש'. על המרחק התמידי בין מי שהיא ובין האופן שהחברה רואה אותה, על כך שאמרה שקהילתה נתונה למבחן, כשמי שאמור לעמוד למבחן היא החברה עצמה, על היחס כלפי יוצאי אתיופיה. על שבטחה בי עם המילים אפילו שחשש דק ליווה אותה, לאורך כל השיחה שלנו.

     

    * * *

     

    עיר שקטה, אשדוד. הכרתי אותה קודם דרך המילים ורק אחר כך כמקום פיזי. בימים הראשונים בצבא השאלה "מאיפה את" הייתה השאלה הראשונה ששאלנו את העומדות מולנו בטירונות, מיד אחרי שהחלפנו שמות, אולי אפילו לפני. אני זוכרת פעם אחת, במעמד הזה הייתה קבוצת בנות שענתה לשאלה הזו בתשובה: "קיבוץ אש דוד". כולן צחקו ואני הייתי בין היחידות בחדר שלא הבינו את הבדיחה. אחרי ששכך הצחוק הן הוסיפו, "אשדוד".

     

    התקופה ההיא לימדה אותי כמה הגיאוגרפיה הישראלית מלאה פערים שלתוכם נוזל כאב מר, אותו כאב שאותן חיילות צעירות בטירונות ניסו להמתיק בבדיחה. שנים אחרי, המרחק שוב תפס אותי ב"שירים באשדודית" שכתב בשנות השמונים המשורר סמי שלום שטרית שגדל בעיר. "אני כותב לכם שירים/ בלשון אשדודית/ שלא תבינו מילה". "לכם" היו אנשי המרכז, "אתם שכאילו/ אתם שאחלה", והם נדרשו ללמוד את לשונו, לדבר בשפתו, ולא להפך. שטרית הפך את יחסי הכוח התרבותיים בין המרכז לפריפריה ובמפגש הפואטי הטעון הזה, אשדוד נתנה את הטון והוא היה זועם ומוכיח והיו בו קללות במרוקאית והייתה בו גם פגיעוּת וידיים מושטות ורצון לומר, תראו אותנו.

     

    אז וגם היום לא ברור לי איך ייתכן בכלל שמדינה כל כך קטנה מבחינת גיאוגרפיה הצליחה לייצר פערים גדולים כל כך בין מקום אחד לאחר. אבל השנים חלפו ואשדוד מהשיר הטעון, מהבדיחה ההיא שלא הבנתי, צמחה והתעצמה והיום מדברים בה במושגים של תעשייה, תרבות עשירה וריביירה צרפתית.

     

    אשדוד מגוונת מאוד מבחינת אוכלוסייה. את גלי ההגירה הגדולים והמשמעותיים של העיר אפשר בגדול לחלק כך: בשנות החמישים הגיעו המשפחות הראשונות ממרוקו, בשנות התשעים הגיעו העולים מברית־המועצות לשעבר, ובמהלך שנות האלפיים הגיעו הצרפתים. בנוסף אפשר למצוא באשדוד גם קהילה גיאורגית גדולה, קהילת יוצאי אתיופיה, מצרים, רומנים, קהילות חרדיות שונות ועוד.

     

    בחיי התרבות המגוונים של העיר, ניכרת במיוחד מורשתם של יוצאי צפון אפריקה. אחד מהמוסדות המעניינים בעיר הוא "המרכז לתרבות האנדלוסית ולפיוט בישראל" שבמסגרתו פועלים בין היתר התזמורת האנדלוסית אשדוד, שירת הבקשות, פסטיבל תור הזהב ופסטיבל אשדודשירה. אחד הפסטיבלים השנתיים הגדולים בעיר הוא פסטיבל מדיטרינה שבו מופיעים אמנים ישראלים ובינלאומיים ביניהם נטשה אטלס, וסיליס סלאס ומוריס אל מדיוני. כמתבקש משמו, זה פסטיבל מוזיקה ים־תיכונית שמטייל בין ערים כמו קהיר, קזבלנקה ואתונה. כל היוזמות הללו ממקמות את אשדוד תרבותית, בקול ברור כל כך, כעיר ים־תיכונית.

     

    המציאות בקניון אשדוד סיטי הממוזג שבו ממוקמת התחנה המרכזית מאשרת את הנתונים על הנייר, כשמאזור דוכני המזון עולה בליל של שפות. אני מאתרת לצד העברית גם רוסית, מרוקאית וצרפתית. באחד השולחנות יושבות לואיזה צוציאשוילי, תושבת אשדוד, בת 60, ואחותה אתי אילן, בת 61, שהגיעה מירושלים לביקור. הן עלו לארץ בשנות העשרה שלהן מקוטאיסי, "העיר השנייה בגודלה בגרוזיה, היו לנו שם חיים טובים", עם הוריהן לירושלים. "אצל הגרוזינים היו פעם שידוכים, עשו מה שההורים אמרו. התחתנתי בחיפה ובאתי לגור עם בעלי באשדוד. אני כאן ארבעים שנה ואני אוהבת באשדוד הכל", מתגאה צוציאשוילי. ואילן מוסיפה, "כשהיא הגיעה לגור פה הכל היה חולות. אשדוד התפתחה מאוד יפה. כשאני באה לכאן לבקר אנחנו מסתובבות, יוצאות".

     

    צוציאשוילי מקבלת טלפון ונעלמת במרחבי הקניון בחיפוש אחר בני משפחה נוספים. אילן, אישה חייכנית ונינוחה, ממשיכה לשוחח איתי. היא מספרת שהיא עובדת כמשגיחת מבחנים באוניברסיטה העברית בהר הצופים. "כולם עברו אצלי. אני משגיחה קשוחה", היא אומרת ופולטת צחוק רועם. אני שואלת אותה מה היא חושבת על החיים שלנו כאן בישראל מודל 2019.

     

    "הכל בידיים של הקדוש ברוך הוא. יש לנו מדינה חזקה מבחינה ביטחונית, אני לא פוחדת. מה שכן, לא צריך לוותר להם. אי־אפשר כל פעם למשוך את החוט. נותנים אצבע ורוצים את כל היד. ויש פה גם פאשלות מבחינה כלכלית ואנשים מידרדרים. המחיה יקרה, צריך לתת לזוגות צעירים אפשרות. לתת יד לזוגות צעירים. גם לקשישים ולנכים כמובן. בטלוויזיה יש הרבה הפגנות של הנכים, נכי צה"ל גם, השם ישמור את כולם. צריך רחמנות כאן".

     

    הנייד של אילן מצלצל והיא מתמסרת מיד לשיחה שבוקעת מהקצה השני. אני נשארת עוד כמה רגעים לפני שאני עוזבת את השולחן. סוקרת את האנשים סביבי. בשולחן שלידנו יושבות שלוש נשים מבוגרות, שותות קפה ומשוחחות במרוקאית. אילן שמה לב שאני משתהה, מצותתת לשיחות סביבי ושולחת לי חיוך יודע סוד. אני מתרוממת. מודה לה על השיחה הקצרה ויוצאת מהקניון.

     

    על המדרכה שמולי עוברת שיירת בנות בחצאיות ארוכות וחולצות בעלות שרוולים ארוכים, הן מצמידות לגופן אבובים גדולים וצבעוניים. הן הולכות בכיוון הים, וגם אני. זו עיר של שדרות רחבות וכיכרות תנועה, ההליכה כאן נינוחה ואני נזכרת איך זה מרגיש כשהמדרכות פנויות, נטולות אופניים וקורקינטים חשמליים שמאגפים וחותכים אותך מכל כיוון.

     

    שתי ילדות הולכות לצידי ברחוב ומדברות בקול, לפתע אחת מהן מכריזה שהיא חייבת ללכת, פוצחת בריצה מהירה תוך שהיא צועקת לחברתה "תעני לשיחה בווידיאו!" ונעלמת לרחוב אחר. שניות אחרי היא מופיעה על הצג של חברתה והן ממשיכות לנהל את אותה השיחה דרך המסכים. ליד פארק אשדוד אני נתקלת בפרסומים למופע אושפיזין מוזיקלי. שלטים גדולים מספרים שירדנה ארזי תארח את אילנית. בתאריך אחר יופיע רמי דנוך וצלילי העוד ויש גם מופע אובלאדינו — דרך הבלקן. אני מביטה בשלטים ומגלה מציאות מגוונת. כזו שיש בה משהו לכל אחד.

     

    * * *

     

    הדרך נפתחת עוד יותר כשמתקרבים אל החוף. מימיני נגלה נמל אשדוד והאווירה התעשייתית קצת הורסת את התחושה הפסטורלית. לשמאלי, המרינה ממנה מזדקרים תרני הסירות הרבות שחונות בה. נערים יחפים לבושים חליפות גלישה, אוחזים בגלשנים וחולפים על פניי. ככל שאני מתקרבת לחוף הקשתות אני יכולה להרגיש את הרוח הנעימה ואת מלח הים.

     

    עיר שיש בה חוף היא עיר פתוחה יותר; האופק תמיד מבטיח עולמות חדשים. עיר שיש בה מים תמיד מציעה איזו שלווה לנפש; יש משהו במים הזורמים, בתנועה, בהזמנה של הים להתקלף מהיומיומי ולהיאסף אליו, לטבילה של פנאי או לטיהור במקווה הגדול. ומעל לכל, עיר היא כולה מעשה ידי אדם והים הוא מעשה הבריאה והמתח בין השניים מכניס עוד קצת רוח ברחובות ובנשמה. אני מגיעה לחוף בדיוק בשעה שהשמש זורקת זהב על המים.

     

    מוזיקה עמומה עולה מבתי הקפה והמסעדות הצמודות זו לזו במבנה מעל הים שהאסתטיקה השלטת בו היא מהאייטיז. בשולחן אחד זוג שותה קפה. בשולחן אחר יושבים כמה גברים ומשחקים קלפים. החוף נקי ומסודר ותנועת האנשים בו דלילה בהתאמה לחודש ספטמבר. קשיש רץ החוצה נוטף מים, משחרר בחוסר נחת שרשרת אופניים וממהר לנסוע משם. לא רחוק ממנו יושבת קבוצת נערות צעירות על החול, אוכלות פירות ומשוחחות. איש מבוגר ששם לב לבקבוק הסודה שבידי, שואל: "תגידי, למה אומרים שלא בריא לשתות סודה?" אני עונה: "למה לא בריא?" והוא ממשיך, "אומרים שיש בזה עוד משהו חוץ מ־CO2. לא יודע. תשאלי את האינטרנט. הנה, תכתבי באינטרנט", הוא מורה לי בקצב של הכתבה, "מדוע לא בריא לשתות סודה". הוא נמצא שם עם חבר שבדיוק מצטרף אליו. שניהם ממשפחות שהגיעו מצפון אפריקה. הם מבקשים להישאר בעילום שם; הראשון ד', בשנות ה־70 לחייו. חברו ע', בן 60, ממהר להוסיף "אני מספיק זמן פה כדי לאכול את הלוקשים!"

     

    כשאני מספרת להם על השיחות שהיו לי לפני, מוסיף ע' בטון נחרץ: "המדינה יפה, המדינה חמודה, אבל מי שמנהל אותה... פעם הייתה מדינה, הייתה אחווה, הייתה ערבות הדדית. היום זה נגמר. המדינה פושטת רגל. בכותרות יש שגשוג, צמיחה. השאלה — למי צומח?"

     

    אני שואלת אותו לדעתו על המצב הביטחוני, על המציאות של נפילות הטילים בעיר בשנים האחרונות. "הטילים? זה בונוס שאנחנו מקבלים", הוא מרעים בציניות מרירה. לפני שאני מספיקה לענות ד' חוזר לשיחה ומסתייג, "יש לנו ראש ממשלה מצוין. הוא יודע שאין תכלית עם העזתים. הרי למה להיכנס להרוג ושיהרגו לנו ובעוד שנתיים יהיה אותו דבר? כשתהיה תכלית להיכנס עם הכוחות שלנו, כשזה לא יחזור על עצמו".

     

    "עזוב! שכחו את האנשים. שתהיה מדינה נורמלית קודם כל. אין פה כוח, צריך לשבת לדבר איתם. כוח לא יעזור פה".

     

    "לא נכון. הם פנאטים. אי־אפשר לדבר איתם, דמוקרטיה לא עובדת שם. יש לנו בעיה".

     

    "המדינה פשטה רגל, הבן שלי רוצה לעזוב".

     

    "אתה חושב שיותר טוב בחוץ?"

     

    "כן, לפחות שם חיים. פה צריך לעבוד 24 שעות ביממה ולא רואים מזה כלום. בנאדם תורם שלוש שנים למדינה ודיור איפה?"

     

    "מה שנכון, המדינה צריכה לעזור בתחום הדיור. לחזור לשיטה הישנה. לבנות לזוגות צעירים. למי שלא יכול להשיג משכנתה".

     

    לפתע ע' נזכר בקיומי ופונה אליי בקול רם: "שכר מינימום שקבוע במשק, למה לא קבעו אותו גם על השרים?"

     

    ד' מביט בי, זונח את תפקיד הסנגור ונסחף עם דברי התוכחה של חברו: "ואפשר להתקיים מדמי זִקנה? הם נורמליים אלה?"

     

    "הבנאדם הרגיל, הוא נהנה מהגז שמצאו?" אומר חברו. "יכלו בכסף הזה לבנות בתי חולים, לעזור לאנשים. אין חלוקה הוגנת, נותנים את הכסף לבעלי הון, נותנים את הכסף לדתיים".

     

    "אבל דבר אחד ייאמר לזכותם, החינוך אצלם טוב. זה ייאמר לזכותם. תראה, צריך תקציב גם לחילונים וגם לדתיים".

     

    "יש חלוקה לא הוגנת! והמשאבים לא הולכים נכון והמדינה פושטת רגל! היא בגירעון תקציבי! עוד מעט יכניסו איזה סעיף מיסוי חדש, כדי שאנחנו נשלם את הגירעון. אל תדאג!"

     

    כך השיחה שלהם המשיכה ואני שמעתי כאב. שמעתי לאות של מי שאמרו וחזרו על הדברים כל־כך הרבה פעמים שהמילים הפכו כבר חסרות ערך. ובכל זאת, הם אומרים. השיחה מתמוססת באוויר אבל הכאב עדיין עומד מעלינו.

     

    גם באשדוד יש ביטוי לבעיות שיש בשאר חלקי הארץ. גם כאן נאנקים תחת יוקר המחיה, גם כאן נשמעות אזעקות וגם כאן הפגינו דתיים מול חילונים בעוד פרק בקרב על אופייה התרבותי וצביונה של החברה הישראלית. אבל בכל זאת עולה התחושה שהקונפליקטים המוכרים מופיעים כאן בגרסה קצת פחות טעונה. משהו כאן מרוכך יותר, מאפשר מרקם חיים מאוורר יותר, על אף ההבדלים בין הקהילות, על אף הבעיות המוכרות.

     

    כמעט ארבעים שנה חלפו מאז ביקר עוז באשדוד וחזר עם הקולות, הרשמים והתהייה, מה יצמח ממנה כשיבוא סוף־סוף השלום. עשרות שנים אחרי, והשלום נראה רחוק מאיפה שאנחנו עומדים — זה שבינינו ובין שכנינו וזה שבתוכנו. אבל נדמה שערים כמו אשדוד - שיש בהן מגוון אנושי כל כך רחב, שמציבות אלטרנטיבה תרבותית, שנטועות בהוויה ים־תיכונית - יכולות לקרב אותו ואותנו.

     

     


    פרסום ראשון: 07.10.19 , 18:16