ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: אביגיל עוזי
    כללי • 07.10.2019
    בחזרה אל ירושלים של מטה
    בילדותו התרוצץ חיים באר בשכונת "כרם אברהם" הירושלמית — שבה גדל גם עמוס עוז — בתוך דו–קיום רוחני של קודש וחול. רבנים, חוקרים, סופרים ומשוררים דרו זה לצד זה, ויצרו תרבות עברית רעננה בראשית המאה העשרים. "כרם אברהם" של ימינו היא שכונה אחרת לגמרי, והכיכר הקטנה עם הכתובות הנוצריות שבה ביקר באר עם אמו, הפכה למתחם חסידי. דווקא שם, בערבוביה של דתות ולאומים, אולי נמצא המפתח לפיוס
    חיים באר | צילום: אביגיל עוזי

    מתוך הספר:

    בשכונת גאולה, ברחוב הר מאיר, על מכסה המתכת של אחד מבורות הביוב, יצוקה כתובת אנגלית: "סיטי אוף וסט־מינסטר". זכר לימי המנדט הבריטי. גם המכולת שהייתה כאן לפני כ־40 שנה עודנה כאן. אדם חדש יושב בה ולומד משניות. אחרי החגים בירושלים: בגאולה, באחווה, בכרם אברהם ובמקור ברוך עדיין רואים שרידי סוכות בחצרות. הסכך כבר דהה והאפיר. קריר קצת. לרוחב הסמטאות, ממרפסת אל מרפסת, מתוחים חבלי הכביסה ועליהם לבנים וצבעונים: זוהי פריחת הבוקר התמידית של השכונה שבה גדלתי

     

    לאחר שהדרתי את רגליי מן המקום הזה זמן רב, התגברתי לבסוף על רתיעתי והחלטתי לחזור ל"פיאצה דל קולומבריו" לביקור קצר. כך, ביותר משמץ של לגלוג, נהגה אמי לקרוא לכיכר הקטנה, המקרית, שנוצרה באמצע רחוב עובדיה שבלב שכונת "כרם אברהם" שבירושלים, כשהיא מכוונת למערת השובכים הרומית החבויה בקומת המרתף של "בית פין" הניצב שם, בפאתו הצפונית של הרחוב, דמוי החי"ת. בניין אבן עתיק זה, ביתם של ג'יימס פין, הקונסול הבריטי השני בירושלים, ושל אשתו אליזבט אן — הוא בעיניי עד היום לב־ליבו של המקום שבו נולדתי ובו עברו עליי ימי ילדותי ונעוריי ואליו מועדות פניי עתה, בעיצומם של ימי חודש אלול, ימים שאפילו הדגים במים רועדים בהם מאימת יום הדין ההולך וקרב ואיתו התשוקה ההולכת ומתגברת לפיוס.

     

    "האם אתה יכול לדמיין לעצמך שלפני מאה שנה היה כאן כרם ענבים עזוב שנקרא בשם 'כרם א חליל', כרם האהוב, על שמו של אברהם אבינו?" שאלה אמא כשהגענו לשם לראשונה באחד מטיולינו, אי שם בראשית שנות החמישים של המאה הקודמת. היא העבירה את ידה מ"בית פין" מערבה על פני הבתים שהקיפו את הכיכר ושביניהם נשקפו קטעי חומת האבן המאיימת המקיפה את "מחנה שנלר" וסיפרה שאת חלקת השדה הזאת, שהשתרעה מכאן ועד לוואדי שבמורד תל ארזה, חלקה טרשית שגפנים עתיקות יומין היו סרוחות בה על גבי הסלעים, קנו לפני מאה שנה הקונסול פין ואשתו כדי להקים במקום חווה חקלאית בשם "כרם אברהם" שתסייע לחלץ את יהודי ירושלים מחיים של עניות מנוולת.

     

    "תאר לעצמך שכאן, בפעם הראשונה בחייהם, בני משפחות עתיקות וגאות שהרעב והמצוקה התישו את כוחם, עזבו את בתי המדרש ואת הישיבות ובניגוד לדעתם של 'ממוני' ה'כוללים' — שחשדו בקונסול ובייחוד באשתו, שהייתה בתו של אחד מגדולי המיסיונרים הבריטים, שהם מבקשים לעשות נפשות לדתם — באו לכאן מדי בוקר מן העיר העתיקה, ובידיים לבנות וחיוורות של 'מתמידים' סיקלו אבנים ובנו טרסות ושתלו זיתים ונטעו גפנים וקלעו סלים ומסקו זיתים..."

     

    דמעות עמדו בעיניה בשעה שהחזירה את מבטה לבית ששלטים צבאיים חלודים התנדנדו על חזיתו ועל הגדר שהקיפה אותו, ואמרה כי כל ההיסטוריונים שעוסקים בירושלים קבעו פה אחד שזהו הבית הראשון שנבנה כאן, מחוץ לחומות, ואולי מה שחשוב עוד יותר שזהו הבית הראשון שיהודים בנו אותו במו ידיהם בארץ ישראל. ואחר כך הוסיפה, וגאווה מתגנבת לקולה, שאין זה מן הנמנע שאחד מאבות־אבותינו היה בין אלה שהוסיפו נדבך לאחד הכתלים.

     

    ערבוביה של קודש וחול. באר בשכונת כרם אברהם | צילום: אביגיל עוזי
    ערבוביה של קודש וחול. באר בשכונת כרם אברהם | צילום: אביגיל עוזי

     

    אמא לקחה אותי אל מאחורי הבית כדי להראות לי את הפתח דרכו נכנסה פעם לקולומבריום, אלא שהפתח היה חסום באותה שעה בקורות עץ ולכן היא הסתפקה באבן הראשה שמתחתיו הייתה חרותה הכתובת "תן לנו היום לחם חוקינו". אחר כך שבנו וחזרנו על עקבותינו, וכשעמדנו מול החזית קראה אמא באוזניי את הכתובת החקוקה מעל הפתח: "יראת אלוהים מועלת לכל". היא הסבירה לי את פשר המילים ואחר כך הוסיפה שאת התועלתיות הנובעת מיראת אלוהים, החיים עוד יאלצו אותי לברר לעצמי ביום מן הימים. היא החניקה צחקוק והציצה בי, סקרנית לראות איזה רושם מניחה עליי, תלמיד בבית הספר של זרם "המזרחי", ההתבטאות האפיקורסית שלה.

     

    * * *

     

    הבוקר, כשהעפלתי במעלה רחוב עמוס בדרכי אל ה"פיאצה דל קולומבריו", הייתי מוקף בים רוגש של גברים ונשים בכל גוני השחור והאפור, שהציווי המצוטט מתוך אגרתו הראשונה של פאולוס אל טימותיאוס היא להם לחם חוק כל הימים. מבוהלים כדגים האחוזים במצודה הם נעים ונדים ללא הפסקה, במין התרוצצות משונה שקדושה וחולין מעורבים בה. מהכא להתם ומהתם להכא, מהמקווה לבית הכנסת ומבית הכנסת למכולת ומהמכולת לישיבה ומהישיבה למרפאה ומהמרפאה לגני הילדים והמעונות, מביאים טרף לביתם וחוק לנערותיהם ובינתיים חוטפים פה ושם "אמן יהי שמיה רבא", "ברוך הוא וברוך שמו". המדרכות הצרות וכותלי הבתים המחוזקים באין סוף פשקווילים ("נמצא כובע בקופסא", "גמ"ח ביצים לאנ"ש", "הוי מה הייתה לנו! עולם הפוך!", "תיקון עוונות ותיקון היסוד"), שעכשיו עדים הם להתעלמותם של הזברות מ"תולדות אהרן" מהקוזקים של גור השועטים על פניהם, ולהתנכרותם של בחורי הישיבה של חברון ושל מיר מהאברכים הספרדים של ישיבת פורת יוסף החוצים את דרכם — זוכרים עדיין את הד צעדיהם ואת נעימת קולם של דיירי הרפובליקה העברית הראשונה, שהתקיימה כאן מראשית המאה ה־20 ואשר הלכה והתפוררה לאיטה לאחר קום המדינה.

     

    בשכונת "כרם אברהם" ששכנה בקרן הצפון־מערבית של רפובליקת התרבות הקטנטנה, שהשתרעה במערב ירושלים על פני כ־12 ק"מ מרובעים, גרו זה בסמוך לזה בניה של אליטה תרבותית ססגונית, מגוונת ויוצאת דופן. "אליטה משרתת" שעימה נמנים סופרים ומשוררים, הוגי דעות דתיים ואנשי מדע, שופטים ואנשי ציבור: ישראל זרחי ובתו נורית זרחי, זלדה, מורי האהוב נחום אריאלי ועמוס עוז; הרב צבי יהודה קוק בנו של הראי"ה קוק והרב דוד הכהן המכונה "הנזיר", הרב הראשי אברהם שפירא והאדמו"ר מדרוהוביץ' המכונה "האדמו"ר המצייר", אביהם של המשורר ש. שלום ושל הד"ר יצחק שפירא מנהל הריאלי בחיפה. השופט המחוזי פרופ' יעקב בזק, ראש ההרכב שדן במשפט נאשמי המחתרת היהודית, הפילוסוף פרופ' אבישי מרגלית, פרופ' חיים ארנסט ורטהיימר חתן פרס ישראל ברפואה, הארכיאולוג ברוך קנאל וישראל דוריון הידוע בשמו הספרותי ב. עינן, מולידו של הלחם המלא "לחם עינן" ומתרגמו לעברית של האוטופיסט פופר־לינקאוס. בשולי השכונה גרו הרב שלמה זֶוין עורך "האנציקלופדיה התלמודית" והרב מ.מ כשר עורך "תורה שלמה" וסבם של הפרופסורים אסא כשר ורימון כשר, רבה הראשי של ירושלים הרב צבי פסח פרנק ומנהיג "אגודת ישראל" חבר הכנסת איצ'ה מאיר לוין, הפילוסוף פרופ' משולם גרול ממייסדי אוניברסיטת תל־אביב ורעייתו האגיפטולוגית פרופ' שרה גרול. ואיך יכולתי בכלל לשכוח את יעקב דוד אברמסקי האחד היחיד והמיוחד, ביבליוגרף ופולמוסן, האישיות החידתית ביותר בנוף הירושלמי, מי שבכרטיס הביקור שלו נכתב "גרפומן המדינה, מצאצאי אברהם מאפו אבינו", שהיה נפרד בשלום קולני מיושבי האוטובוס ברדתו ממנו.

     

    מרבית עצי התות, הרימון והתאנה נגדעו. באר ליד חנות בכרם אברהם | צילום: אביגיל עוזי
    מרבית עצי התות, הרימון והתאנה נגדעו. באר ליד חנות בכרם אברהם | צילום: אביגיל עוזי

     

    מול חנות העיתונים של האדון קָלֶקוֹ שברוח ימי ראשית המדינה עברת את שמו לברקלי, חנות שיכולת למצוא בה את כל העיתונים מ"על המשמר" ו"למרחב" ועד "הבוקר" ו"חרות" ובעת שיעלה רצון מלפני בעליה גם את "העולם הזה" ואת "בול", אני מחליט להתעכב לשעה קלה. גם אדון קלקו וגם שלל העיתונים שהוצגו אצלו למכירה עברו מן העולם ובמקומם קמה חנות ל"הלבשה איכותית לגברים ולנוער" הנושאת את השם "בס"ד שחור לבן". אם תרצו שם המאפיין בקליפת אגוז את התהליכים שעברו בסיעתא דשמיא על כרם אברהם. מעל החנות, בבית שהתגוררו בו לפני שנים העיתונאי עוזי בנזימן והאופנאי ג'רי מליץ, תלויות על חבל כביסה כמניין טליתות קטנות וטלית צמר גדולה.

     

    אני עולה שמאלה, במעלה זרועו הדרומית של רחוב עובדיה, אבל כשעיניי מבחינות בשלט קרטון הקשור לסורגי אחד החלונות ומכריז "העם היהודי נגד קיום המדינה הציונית" וקורא להחרים את הבחירות הטמאות, אני נסוג לאחור וחוזר לרחוב עמוס. ליד בית מס' 19, בפתחה של חנות נטושה העומדת להשכרה, חנות שלפני שנים אחדות הציעה למכירה מוצרי חשמל ביתיים ושזכורים לי תיבות הקרטון הכחולות־אדומות של מאווררים שהוקעו על שבכי הברזל של הגדר שמשני פתחיה, אני עוצר. כאן, מאחור, בדירה מרתפית קטנטנה שנחצבה אל תוך צלע ההר, חי בשנות הארבעים ובראשית שנות החמישים של המאה הקודמת ילד שרשם, כעדותו של דב סדן, כמין שלט על דלת חדרו "עמוס קלוזנר — סופר". ואכן, הסופר עמוס עוז שהבקיע מתוך הילד היפהפה שדב סדן פגש בדירתם של פאניה ויהודה אריה קלוזנר, היטיב לתאר בספריו לא רק את עדת הטולסטויאנים הקטנה שיצאה, כביכול, מתוך רומן של דוסטויבסקי, עברה אצל צ'כוב וקבעה את ביתה בכרם אברהם, אלא גם את דמויותיהם של תושבי השכונה האחרים — ספרנים, מורים, פקידים וכורכי ספרים — שרוחות האוטופיה סיכסכו את חלומותיהם ולהט המשיחיות לגווניה השונים העלתה סומק בחייהם.

     

    מול הבניין שבו גרו זה מעל זה השופט בזק, הרב "הנזיר" ורות ונחום אריאלי שבביתם התוודעתי למשוררת זלדה, אני פונה שמאלה. בפינה, במקום סניף צפניה של "קופת חולים הכללית", מעוז תנועת העבודה וההסתדרות, שבימי ילדותי התנופף בשעריו באחד במאי הדגל האדום לצד הדגל הכחול־לבן, שוכן עתה מכון אודיולוגי ששמו, איך לא, "שמע קולנו".

     

    "שמע קולנו השם אלוקינו", אני משורר ביני לבין עצמי, "חוס ורחם עלינו וקבל ברחמים וברצון את תפילתנו", ומעפיל בזרוע הצפונית של רחוב עובדיה לעבר "בית פין". חולף על פני הבניין שבו התגורר הרב צבי יהודה קוק, לימים רבם של אנשי "גוש אמונים", רב שמכיסו נשר פנקס חבר ב"ליגה נגד כפיה דתית" כפי שסיפר אדון אלישיב, הפקיד הגבוה מהפוסטה, ב"סניף תנובה" של הוריי, ועל פני הבניין שבו התגוררה הרבנית רוקח, אלמנתו של הרב מבילגוריי וגיסתו של האדמו"ר מבעלז, עם בנה הקטן.

     

    ה"פיאצה דל קולומבריו" של אמא — פנה זיוה פנה הדרה. מרבית עצי התות, הרימון והתאנה המוריקים נגדעו. על ערוגות הפרחים שעברו מן העולם חונות מכוניות, הוקם גן שעשועים לילדים בעל משטח דשא מלאכותי מזוהם בכלי אוכל חד־פעמיים או הוצבו מכלי אשפה דמויי צפרדעים ירוקות שכמאמר הנביא "עלתה באשתם ותעל צחנתם". גדרות האבן שקעו בארץ והבניינים הנאים כוערו בגבב של תוספות בנייה ללא תואר והדר – מרפסות, מעליות חיצוניות, עליות גג וסוכות התלויות על בלימה – שיצאו כביכול מציור של הונדרטוואסר. איש מדיירי רחוב עובדיה אינו יכול כלל להעלות על דעתו שעובר האורח במגבעת הקש הלבנה המלווה בצלמת בחצאית ובחולצה צנועה, כלומר אני, שיחק סטנגה עם ילד שמנמן בשם בער'לה, בנה היתום של האלמנה רוקח, עד ליום שבו הגיעה לביתם משלחת מלאכי רעים בדמות כנופיית חסידים זקנים, הכריזה עליו כעל "ינוקא", הרחיקה אותו מאמו והכשירה אותו להיות האדמו"ר שליט"א היושב על כס המלכות של דודו זיע"א – מי שעתיד להקים את עוּלה של חסידות בעלז ולעשותה לאחת החצרות החסידויות החשובות ביותר בישראל.

     

    בהמתיני בשערי "בית פין" לשומר שיכניסני פנימה אני מהרהר בתולדותיו של בניין האבן המשופץ שעל כותלו מתנוססת הכתובת "קרית חינוך בית ברכה, מרכז מפעלי חינוך לבנות סטאלין קארלין", בניין שתולדותיו גלויות בפניי כמו חתך בתל ארכיאולוגי.

     

    אני רואה בעיני רוחי את הצעירים בני היישוב הישן, הנוגעים ללב בזרותם ובתשישותם, הטורחים כאן בכל עבודה בשכר שלושה וחצי פיאסטרים ליום; את אשת הקונסול היושבת על מרפסת בית הקיץ שלה ומשוחחת בעברית וביידיש שלמדה בבית אביה עם שכניה השואבים מלוא דליים מבורות המים שלה בשנה שחונה; את העבריינים הצעירים, "הילדים הפושעים" כלשונם של זוטא וסוקניק, שהיו כלואים כאן בראשית ימי המנדט ואת השבויים האיטלקים שהיו עצורים כאן בשלהי תקופת המנדט, בימי מלחמת העולם השנייה; את תחנת "משמר הגבול" ואת בסיס הגדנ"ע שהיו מסופחים למחנה שנלר הסמוך שפעלו כאן בראשית שנות החמישים ובעיקר את בית הדין הצבאי המחוזי ששפט כאן, בשנת 1957 את 11 הקצינים והחוגרים של "משמר הגבול" שהיו מעורבים בטבח כפר קאסם. כילד, אני זוכר את מהומת האלוהים היומיומית שהתחוללה מסביבנו מדי בוקר וערב עד ליום שבו פסק השופט בנימין הלוי מהי "פקודה בלתי חוקית בעליל", הניף מעליה דגל שחור, ולא הניח מקום לספק כי זוהי פקודה שכל אדם חייב לסרב לציית לה.

     

    * * *

     

    בפתח שנות השמונים רכשה את הבניין חסידות קרלין־סטולין, הוותיקה שבחצרות החסידיות בארץ. ר' יעקב פרלוב, בנו של ר' אהרון "הגדול" מייסד שושלת קרלין עלה ארצה לפני קרוב למאתיים שנה, בשנת 1770, שבע שנים לפני עליית תלמידי הבעש"ט ומאז נמשכת פעילותה של חסידות זו בארץ ללא הפסק.

     

    בניגוד לקבלות הפנים החשדניות שלהן אני זוכה במרבית המוסדות החרדיים, התקבלנו כאן, אביגיל ואני, במאור פנים. השומר הזמין אותנו לשוטט להנאתנו ברחבי המתחם עד שיגיע איש החסידות שיארח אותנו. בחצר האחורית הנקייה למופת מצאנו להפתעתנו גן ארכיאולוגי מטופח — משקוף מעוטר בתבליט של מנורת שבעת הקנים מבית כנסת גלילי, ים של בית בד, פי באר, עמודים, בסיסי עמודים וכותרות. מי שדאג להעביר פריטים אלו ל"בית ברכה", ידעתי מן הימים שהייתי בעל טור ב"דבר השבוע", היה לא אחר מאשר האלוף אמיר דרורי המנוח, האיש שהקים את "רשות העתיקות" ועמד בראשה, ומי שנודע בעימותיו עם החרדים בשאלת חפירות באתרי קבורה עתיקים ובשל כך היה נתון לאיומים על חייו, עימותים שאף הובילו למשבר קואליציוני.

     

    חסידי קרלין דאגו לשמר את רוב הבית וסביבתו בהתאם לאופיים האדריכלי ההיסטורי, ועל פי הנחיות רשות העתיקות ועיריית ירושלים, אבל הכתובות הנוצריות שמעל שתי הכניסות היו לצנינים בעיניהם והם החליטו להעלימן. הכתובת "תן לנו היום לחם חוקינו" החקוקה מעל הפתח האחורי הוסתרה מאחורי בּוּטְקֶה של שומר שינום ויישן כל הימים, ואילו "יראת אלוהים מועלת לכל" מהברית החדשה הוחלפה ב"יראת ה' מקור חיים" מספר משלי. עוד דוגמה למאמץ של אנשים חפצי חיים, היודעים להבחין בין עיקר טפל, איך אוכלים את העוגה ושומרים אותה שלמה.

     

    המארח שלי, שכאברהם אבינו בשעתו, קיבל את פנינו בחום, בלבביות ואף הציע להכין לנו שתייה קרה או חמה, סיפר כי הם מקבלים כל מי שבא לבקר, גברים כנשים, מסורתיים כחילוניים גמורים, במאור פנים, באחווה וברעות. "מכיוון שאנחנו עומדים על סיפם של הימים הנוראים אומר לך כיצד פירש רבי אהרן 'הגדול', המייסד של החסידות שלנו ותלמידו של המגיד ממזריטש את המושג 'יום תרועה', יום של רֵעות בין אדם לחברו", אמר החסיד וסיפר שבמתחם שוכנים שני מוסדות חינוכיים לבנות: "בית ברכה" המיועד לכאלף בנות הקהילה, ממעונות יום וגני ילדים ועד בית ספר יסודי ובית ספר תיכון וסמינר, ו"בת ציון", בית ספר על־יסודי במתכונת של בית ספר ממלכתי דתי ובתנאי פנימייה באיכות גבוהה, שנועד לקליטת וחינוך בנות עולות ממדינות חבר העמים. החינוך שהבנות מקבלות, הוסיף מארחי, הוא סמל ומופת לחינוך יהודי שורשי שנעדר סממנים של מה שמכונה בימים אלה "הדתה", ברוח קהילת קרלין־סטולין הצנועה והענווה שהיא בעלת מורשת ייחודית של אהבת ישראל ואהבת הבריות.

     

    סיפרתי למארח שלי, שבראשית שנות השמונים, כשהוא היה עדיין ילד או שמא עדיין לא בא אל העולם, עורר צעדה של החסידות הקטנה, שניאותה לקבל תמיכה כספית רשמית לבתי הספר שלה ממשרד החינוך של המדינה, את זעמה של "העדה החרדית" שהחרימה את אבותיו ופירסמה כנגדם פשקווילים מאיימים. במאבק זה, הוספתי, הייתה גם דרמה משפחתית שריתקה כל מי שעקב אחרי הפרשה. בתו של אורי בלוי, בנו של רֶבּ עמרם בלוי, ומי שירש את מקום אביו בראשות "נטורי קרתא", נישאה לחסיד קרלין. בתם, כלומר נכדתו של אורי, הלכה למעון שבבית פין, וכך יכלו העוברים ושבים ב"פיאצה דל קולומבריו", לראות כאן, בפתח, את רבּ אורי העוטה שק ואפר ואל חזהו מוצמד מגן דוד צהוב ועליו הכתובת "יהודי לא ציוני", עומד ומפגין נגד נכדתו הנהנית מכספם של הציונים הכופרים.

     

    מארחי הסתפק בחיוך סתום, נמנע במודע מלתת יד להעיר את השדים מרבצם, ותחת זאת שאל אם ברצוננו לרדת אל הקולומבריום.

     

    "זהו אחד הפלאים של ירושלים של מטה, של העיר הסמויה מן העין", אמר החסיד שאניצי שיבה אחדים כבר נשזרו בזקנו, בשעה שירדנו במדרגות החצובות באבן והוא ביקש שניזהר לבל נחליק.

     

    "ו'בית ברכה' היא אחד הפלאים של ירושלים של מעלה, של עיר שכל יפיהּ פנימה", השבתי לו נרגש על שבסופו של דבר החלטתי לבוא לכאן לביקור למרות רתיעתי. "כי כאן ציווה הקדוש ברוך הוא את הברכה, חיים עד העולם".

     


    פרסום ראשון: 07.10.19 , 18:18