מתוך הספר:

עטאללה נג'אר, ישראלי כבן 30, הוא כתב בכיר ב"אל־פג'ר". עטאללה הוא יליד הכפר עראבה שבגליל, קומוניסט מוצהר, בוגר האוניברסיטה העברית בכימיה. עכשיו הוא עובד כאן, בעיתון המזרח־ירושלמי, ומתגורר עם משפחתו בבית־חנינא, פרבר ערבי של ירושלים המורחבת. אני שואל אותו אם ערבי־ישראלי מרגיש בבית־חנינא "כמו בבית".

"לא. בית־חנינא זה בגדה המערבית. זה אזור שעוד מעט לא יהיה שלי".

- ואם תקום יום אחד מדינה פלסטינית בשלום עם ישראל, אתה תמשיך להתגורר בבית־חנינא? או שיפנו אותך משם כאחד המתנחלים? או אולי תחליט לעזוב את הגולה הישראלית ולעלות אל המולדת הפלסטינית?

"בשום אופן לא. אני ישראלי. זה עניין של הרגשת זהות. למרות שאני מקופח בישראל, אזרח סוג ג', אני מרגיש את עצמי בהחלט ישראלי, ואני אשאר ישראלי. פלסטין העצמאית, היא תהיה בשבילי משהו בערך כמו ישראל בשביל יהודי אמריקאי שהוא ציוני. אותו דבר, רק יותר קרוב".

- ממה נובעת תחושת הזהות הישראלית שלך?

"מהחינוך. מהחוויות. מהחברות עם יהודים. מהנשמה. מהשייכות שלי לאווירה בארץ".

השער החלוד והעבה בכניסה לעיר העתיקה בעכו עדיין עומד על תילו. כשביקרתי כאן לראשונה ב־1947 זה היה הדבר הראשון שנכרת בזיכרוני. ואני נזכר בביקור הזה בכל פעם שאני עובר בו. גם עכשיו, אני אוהב ונזכר. כי אי־אפשר לשכוח דבר ראשון בחיים, כמו אהבה ראשונה, נשיקה ראשונה, נסיעה ראשונה באוטובוס. לפעם הראשונה יש טעם שלא יישכח. עכו הייתה העיר הראשונה שביקרתי בה וסעדתי במסעדה. באותו ביקור קנה לי אבי ז"ל כדור קטן, צבעוני, שהיה הכדור הראשון והאחרון בילדותי.

הייתי עם הוריי, חלק משיירה שליוותה את דודי נאג'י וכלתו פאטמה ל"כסוה" — טקס קניית בגדים, זהב, נעליים, בושם וחנה לחתנים. ועד היום לא אשכח איך נכנסנו למסעדה בשיירה ואכלנו בשר על האש והתקנחנו באריסה ובקלאווה.

בחצי השני של המאה העשרים עכו הייתה "עיר הבירה" של כפרי הגליל המערבי; משפרעם דרומה עד חורפיש צפונה, ומכפר מזרעה מערבה עד כפר ראמה וכפר דיר־חנא מזרחה. באותה תקופה בתי הקולנוע, המועדונים, המסעדות ובתי קפה, היו בעכו. החייט, הסנדלר, הספר, הצורף, הרופא הכללי ורופא השיניים, היו בעכו. חנות הספרים, העיתונים, בתי הדפוס, המשטרה, בית המשפט, משרד הפנים, כולם בעכו. ואחרון חביב — חוף הים.

אני מגיע לעכו יומיים אחרי הבחירות לכנסת ה־22. פוגש אנשים ברחוב, בחומוסייה, בשוק. הם מכירים אותי ומברכים על הקמת הרשימה המשותפת שתמכו בה. הם רצו באיחוד המפלגות הערביות ודרשו מחברי הכנסת לעבור ממחאה להשפעה. רצו להתנגד להסתה של ראש הממשלה. "שמע אדוני! קוראים לי סעיד, אני בן 42, ולא הצבעתי אף פעם", אומר אחד מהם. "אבל כאשר שמעתי אותו מדבר על המון מצביעים מכפר מנדא אמרתי — עד כאן! אני אצביע. לקחתי אשתי ואמי ונסענו לקלפי". הערבים שאני משוחח איתם מדברים על תוצאות הבחירות. הם מאמינים שעידן נתניהו נגמר ונהנים שהיה להם חלק בתוצאה הזאת. אבל היהודים שאני מדבר איתם — חיים, אסתר ואביה — לא מדרבים על הבחירות בכלל.

"עוזבים את העיר בגלל מחסור במקומות עבודה". עלי טאהא בעכו | צילום: אביגיל עוזי

אני פוגש את אורי, בן 43. הוא מספר לי שלמד בטכניון עם סטודנטים ערבים ושהסתדרו טוב מאוד. "נכון שהיו שיחות קשות בינינו וזה טבעי", הוא אומר. "בעכו אין לי חברים ערבים. אני ליכודניק וחושש מסיבוב בחירות שלישי, כי גנץ לא יסכים לממשלת אחדות בראשות נתניהו. הוא רוצה ליכוד בלי ביבי כאילו אתה רוצה ברצלונה בלי מסי. יש לנו בעיות בעכו".

איזה בעיות?

"רוב המשפחות היהודיות המבוססות עוברות לנהריה. אני חושש מהגירת היהודים מעכו לנהריה. היהודים מוכרים את הבתים שלהם במחיר טוב לערבים שבאים מהכפרים. הערבים נוהרים לעכו", הוא צוחק. "הרבה שכונות הפכו בשנים האחרונות לשכונות ערביות והממשלה נרדמת". אני שואל את אורי אם הוא רוצה שהממשלה תאסור על ערבים לקנות בתים בעכו, והוא עונה "חס וחלילה. אני רוצה שהממשלה תדאג לנו, שתהיה תוכנית לשיפור המצב הכלכלי בעכו. אני בטוח שביבי ידאג לעיר".

סמיר, בן 28, אומר בזמן שאנחנו שותים, שקשה לו להתחתן ולהקים משפחה כי הדירות יקרות והוא לא יכול לקנות דירה. וסמירה, בת 25, אומרת לי שהיא למדה הוראה ומחכה לעבודה במשרד החינוך. "יש 10 אלף מורים ומורות ערבים שאין להם עבודה", היא אומרת. "אני מוכנה לעבוד בנגב או בבית ספר יהודי".

* * *

במסגד אל־ג'זאר, המסגד הגדול והיפה, אין אנשים בבוקר, מועד התפילה למוסלמים אשר מתפללים חמש פעמים ביום. אני פוגש שני זקנים. חסן סרואן מסרב לדבר, למרות שהוא מכיר אותי. הוא טוען שיש לו טראומה מעיתונים ומספר לי על כתבה מ־1968 שגרמה זעזוע בעיר והביאה להתפטרותו של סגן ראש העיר הערבי בגלל שאמר שהעיר עכו היא חלק מהמדינה הפלסטינית לפי חלוקת האו"ם. חסן פותח מגירה בארון ומוציא ניילונית ובתוכה גליון העיתון. הבטחתי שנתרחק מפוליטיקה. הוא מספר לי שמשפחתו חיה בעכו 200 שנה. הוא היה פקיד בעירייה והגיע לדרגת סמנכ"ל. "הייתי אחראי על פקידים יהודים וערבים", הוא אומר. "יש לי חברים יהודים, הם מבקרים אצלי בבית ואני מבקר אצלם. אני גר בבית משותף שבו גרות 32 משפחות. חצי יהודיות וחצי ערביות. והיחסים טובים".

אני מזכיר לחסן שהיו פעם חנויות של יהודים בעיר העתיקה, למשל בכיכר פרחי חנות רהיטים, חנות נעליים, צורף, והייתה חנות רהיטים לאבו סלים הלבנוני (אליהו סרור) בתוך השוק. חסן מדגיש בפניי כי יש עוד חנויות כמו המכולת של שמעון שלקוחותיו ערבים, ובעיר העתיקה יש עשרים צימרים בבעלות יהודים. עכו היא עיר תיירות ואלפי תיירים ערבים באים לעכו מהנגב, המשולש והגדה המערבית בחגי המוסלמים. "הייתה מדיניות לפני שנים שלא נותנים משכנתה לערבי שרוצה לקנות דירה בעכו ומעודדים את הערבים לעבור לכפר מכר", הוא מסביר.

חברו אבו חסין מספר שלמד בבית ספר בעכו לפני 48 ובנעוריו היה חבר בנוער הערבי החלוצי, שהוא חלק מהשומר הצעיר. "הייתי פעיל במפ"ם ועבדתי בקיבוצים כמו עין המפרץ וגן שמואיל והייתי חבר העירייה במשך ארבע שנים ועברתי לעסקים. היום יש לי שתי מסעדות. גרתי עד 1975 בעכו ובגלל מצוקת הדיור עברתי לכפר ג'דיידה. אבל אני בא יום־יום לעכו. הלקוחות במסעדות יהודים וערבים. בני הבכור חי בהולנד כבר 30 שנה ואחת הבנות חיה עם בעלה בנורווגיה כבר 18 שנה. היו לי הרבה חברים יהודים אבל היום מעטים. חלק מהם מתו ואחדים עברו למרכז".

חסן סרואן מוסיף שהמשפחות הערביות שבאות לגור בעכו ברובן מלומדות: רופאים, רוקחים, עורכי דין, רואי חשבון ואחים ואחיות, בגלל מצוקת הדיור בכפרים ובגלל הטבת המס. אבל בשנה האחרונה העניקה הממשלה לכפרים הערבים הטבת מס של 10־13 אחוז והורידה את עכו לתשעה אחוזים.

במסעדת אלביזאני, במרכזה של החומה על יד הים, מברך אותי דייג על תרומתי בהקמת הרשימה המשותפת. הוא גר ברבת־עמון והוא ממשפחה חיפאית מרחוב הכנסיות בחיפה על יד כיכר פריז. הילדים קופצים מראש החומה לים. זאת התמונה של עכו. הדייג אומר לי שהוא לא שונא יהודים אבל שונא כיבוש ועוול. "אני בן 72", הוא מסביר. "למה לא נותנים לי לחיות בחיפה את הימים שנשארו לי? אני בא פעם בשנה לחיפה ועכו ונהנה מהטיול הזה".

אני עובר בנמל הדייגים הקטן. דייג צעיר ממשפחת זכור מספר לי שאין יותר דגים בים כי הפסולת של המפעלים חיסלה את הדיג, והסירות נהפכו לאטרקציה תיירותית.

אביה לביא, בת 39, עורכת דין במקצועה. אנחנו נפגשים במשרד שלה ברחוב הרצל והיא מקבלת אותי בסבר פנים יפות. "אני נולדתי בעכו ואני גרה במזרח העיר", היא אומרת. "החיים טובים בעכו והלקוחות שלי יהודים וערבים. לי ולבעלי יש חברים ערבים שמביאים לנו עוגות בחגים. עכו עיר מתפתחת ואני אוהבת את השיתוף והחיים ביחד. נכון שאנשים עוזבים כי יש מחסור במקומות עבודה. לפי דעתי בעכו לא חשוב אם אתה יהודי או ערבי. כל אחד הוא אזרח. אני מתה על עכו העתיקה ומטיילת שם וקונה בחנויות".

ברחוב בן עמי אני פוגש את בולוס נחאס. רואה חשבון, בן 55, עכואי מלידה. מסביר לי שמשפחתו עכואית עוד מהמאה ה־18. נחאס גר בשכונה מעורבת ומסביר כי כאשר הערבים מתחילים לקנות בתים היהודים עוזבים. הוא מסתכל לי בעיניים בעצב, ואומר: "אנו חיים ביחד ולא חיים ביחד. זה מדאיג אותי. תושבי עכו עניים והערבים עניים יותר, ובשנים האחרונות באו אנשי ימין לגור בעכו. וזה מדאיג אותי יותר".

במשרדה של עורכת הדין אביה לביא אני פוגש את אסתר. אישה נחמדה עם חיוך גדול שנפרס על פניה. היא מתנדבת לספר לי: "אני אוהבת את עכו ואשאר לחיות בה. האנשים, יהודים וערבים, שעוזבים את עכו, עוזבים בגלל מחסור במקומות עבודה. אני גרה בדירה קרוב לבית העירייה. יש לי שכנים ערבים ואני אוהבת אותם. סלאם היא חברתי הראשונה ובעלה ג'אבר רופא, בן אדם נפלא. הם משפחה מקסימה. פעם ג'אבר וסלאם סחבו מזוודות רגע לפני נסיעה לחו"ל. הם עברו על יד הדירה שלי להגיד לי שלום, אבל ג'אבר ראה צהוב בפנים שלי. עזב את המזוודות ובדק אותי. אנחנו חברים טובים. חיים ביחד. יחסים מושלמים. אין הבדל, כי העיקר הוא האדם וכולנו בני אדם".

* * *

סאאל המלצר הצעיר בחומוסיית חמודי מגיש לי את מנת החומוס ואומר: "החיים כאן פיפתי־פיפתי. הלקוחות יהודים וערבים ובעכו יש חומוס טעים". אני שואל את אחמד עודה, בן 63, על מצב העיר בעודנו מנגבים חומוס והוא מספר: "אני חי בעכו משנת 1973. אנחנו משפחה שעברה מכפר נחף לכאן. עכו עיר יפה והתושבים בה אנשים טובים. רוב ערביי עכו חיים בשכונות הקרובות לעיר העתיקה. אני גר בשכונת לוחמי הגטאות שהייתה שכונה יהודית, חוץ משתי משפחות ערביות. המשפחה שלי גרה בקומה הראשונה בבית, והמשפחות היהודיות היו באות אלינו בערב והיינו מבלים יחד. שותים תה, קפה, אוכלים עוגות. אבל השכנים השתנו. היום נשארו שתי משפחות יהודיות. האחרות עזבו אחרי שמכרו את הדירות לערבים שמשלמים טוב. הערבים אוהבים את השכונות שקרובות לעיר העתיקה ולים. הם מרגישים שהם נשארו בבית ובסמטה. המצב הכלכלי ליהודים ולערבים קשה. יש תחנות סמים בכל מקום בעיר. המשטרה מתעלמת מזה. החיים בעכו שקטים. היהודים חלשים כלכלית והערבים חלשים יותר ואני מפחד מפיצוץ".

אני נוסע לצפון. שכונות יפות וחדשות. וילות, עצים וגנים. הדירה של חיים חתואיל, בן 71, נמצאת ברחוב שושנה דמארי ליד הרחובות נעמי שמר ואהוד מנור. חיים עלה בשנת 1964 ממרוקו וגר במעברה בעכו. היה סנדלר כמה שנים ואחר כך פועל בניין "היו לי חברים טובים מטמרה. עבדנו יחד בבניין", הוא אומר. "אני מתגעגע לפגוש את עוואד ואת מועין. שמעתי שמועין היה חבר מועצה. האם אתה יכול לקשר אותי עם אחד מהם? טמרה היא שכנה לכפר שלך".

חיים מורה לסיוף ויש לו חוג סיוף בעכו העתיקה. "יש לנו סייפים ערבים אלופים", הוא אומר. "הישאם שאמי ז"ל היה אלוף המדינה ובנו עזיז הוא אלוף ישראל בכל הגילים. אני גרתי בשכונה שקוראים לה מול הים לפני שעברתי לכאן, והיו לי שכנים ערבים טובים. הם ביקרו אותי בביתי ואני בביתם. היינו אוכלים על האש ביחד ומברכים אחד את השני בחגים. זוהיר בהלול היה שכן שלי, ואנחנו חברים עד היום. ביום כיפור ב־2008 קרה דבר רע בעכו שהשפיע על היחסים בין ערבים ליהודים. השפיע כלכלית על הערבים. זה עבר וכולם למדו לקח. אנחנו חיים ביחד והיחסים טובים".

אשתו של חיים מחייכת ומכבדת אותי בכוס תה עם נענע ועוגה. "יא חביבי, אנו חיים ביחד", היא אומרת לעברי. "יש לנו חברים ערבים נהדרים. הם מבקרים אצלנו ואנו מבקרים אצלם".

אני יוצא מהבית, חיים לוחץ את ידי ואומר: "אנחנו ערבים ויהודים אוהבים את עכו".