yed300250
הכי מטוקבקות
    איור: נטעלי רון־רז
    כללי • 07.10.2019
    בשם המסע
    דויד גרוסמן היה סופר צעיר בן 29 כשקרא לראשונה את "פה ושם בארץ ישראל". ארבע שנים אחר כך, והוא אב לילד קטן, יצא גרוסמן למסע משלו בשטחים הכבושים, בין פלסטינים ומתנחלים, וכתב את "הזמן הצהוב". אבל רק עשרות שנים אחרי הוא הבין עד כמה הושפע מספרו של עוז ועד כמה הוא חייב לו תודה כסופר, כמורה וכחבר
    דויד גרוסמן | איור: נטעלי רון־רז

    הקריאה בספר הזה, המסעיר כיום לא פחות משהסעיר כשהופיע, דומה לקריאה בתיק רפואי של חולה שסיבוכיו רבים מספור. כמעט כל כשלי החיסון של ישראל כמדינה וכחברה מצויים כאן, ויחד איתם נוכחים בעוצמה גם כוחות החיים וההתחדשות שיוכלו, אולי, לסייע לה להחלים. אבל, בסופו של דבר, זהו "גיליון מחלה" שנגלל כבר שנים, והקורא בו יודע כבר שהחולה לא החלים בכל השנים האלה, להפך, נראה שמחלתו רק החריפה, ולפעמים נדמה שהוא הופך את מחלתו למעין אידיאולוגיה משונה; שהוא מתייהר בה, שהוא נאחז בה בכל מחיר, אפילו במחיר הוויתור על חייו.

     

    אינני יודע אם המחבר רואה זאת כך, אבל בתיבת התהודה של עשרות השנים שחלפו מאז המסע והכתיבה, נשמעים הדברים באוזניי כקינה. קינה על הארץ ועל החלומות הגדולים שנקשרו בה, ועל "כּוֹ־הוֹל התקוות" שלא תתגשמנה, כנראה. ואולי דווקא מפני שהחלומות והתקוות היו גדולים כל כך, משיחיים ואוטופיים כל כך, הם סיכלו לבסוף אפילו את האפשרות לממש פה במלואו איזה "יום קטנות" צנוע, נורמלי ובטוח. כמעט 40 שנה לאחר מסעו של עמוס עוז, לא הפכה ישראל להיות "אשדוד", כפי שקיווה בסוף מסעו. לא ארץ שתתקיים למען אנשיה, "ארץ במידת אדם", כפי שרצה, אלא ארץ שממשיכה לאכול, ולפעמים אף לטרוף את יושביה.

     

    * * *

     

    אני זוכר איך קראתי את הספר בפעם הראשונה, מיד אחרי שהופיע ב־1983. כמעט בכל פעם שסיימתי לקרוא בו פרק, הייתי חייב להניח את הספר מהיד ולנשום עמוק. שוב ושוב חשבתי לעצמי, די, זה לא ילך. אין סיכוי שפעם נחיה פה חיים נורמליים. עם חרדות כאלה ושנאה כזאת לא נצליח לעולם לצאת לחופשי.

     

    הלוואי ויכולתי לומר שכעת הרגשתי אחרת. להפך. כיום אנו, הקוראים, כבר יודעים שכמה ממשאלות הלב המופרכות והקיצוניות ביותר שמובעות בדפים האלה הפכו כבר ליומיום של חיינו. שהשקפת העולם שֶׁכּולה כוח ופָרנויה וגזענות שניסח צ', במונולוג המצמרר שלו, מאפיינת כיום, במידה זו או אחרת, את דרך חשיבתן ופעולתן של קבוצות גדולות במרחב הציבורי והפוליטי בישראל. שההתנחלויות משגשגות פי כמה משהיו אז, בתחילת שנות ה־80, ושאמנם, כפי שקיוו מייסדיהן, הן מהוות גורם שמעכב, ואולי מונע, את סיום הכיבוש והשגת הסדר שלום יציב; ששתי אינתיפאדות עקובות מדם התחוללו מאז. שתהליך השלום השברירי שהחל בין ישראל והפלסטינים הפך לפארסה ולטרגדיה. שרבין נרצח בידי מתנקש יהודי מן הימין. שמלחמת לבנון השנייה התחוללה ואחריה המלחמה בעזה. שהפערים בתוך החברה הישראלית מעמיקים והולכים. שכל עמוד בספר הזה אקטואלי להחריד, ויוצר תחושה שמדינת ישראל כמעט איננה נעה קדימה בזמן, אלא היא לכודה במין לולאה נצחית, שבתוכה היא נידונה לחזור שוב ושוב על אותן שגיאות, להתנסות שוב ושוב באותם אסונות.

     

    באותו מונולוג של צ', הוא מצטט את משה רבנו: "ובגויים ההם לא תרגיע, ולא יהיה מנוח לכף־רגלך, ונתן ה' לך שם לב וגז וכליון עיניים ודאבון־נפש, והיו חייך תלואים לך מנגד, ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך".

     

    "זה תיאור מדויק של הז'יד", אומר צ', באותה נינוחות חייכנית מקפיאת דם שלו, "ואת זה הציונות באה לחסל. אבל אי־אפשר לחסל את זה עד שהז'ידים יבינו איפה הם חיים ומה מחכה להם אם לא יבואו הביתה לפני החושך". צ' מלגלג ובז ל"ז'ידים", היהודים הגלותיים — אלה שחיים ב'גולה' ואלה שבישראל עצמה — אבל מקריאת הספר כולו עולה גם הסבר אפשרי אחר לשאלה מדוע באמת אין "מנוח לכף רגלנו" גם כאן, בישראל, אפילו אחרי שישים ואחת שנים של עצמאות וריבונות, וגם אחרי שהקמנו לנו צבא אדיר, שאמור היה להעניק לנו ביטחון ו'מנוח לכף רגלנו'. מעמוד לעמוד מתחוור שלא רק בגלל אויבינו שרוצים לכלותנו לא הגענו אל המנוחה (וגם הנחלה עדיין איננה מובטחת); אויבי ישראל בוודאי היו ועודם שותפים נאמנים ליצירת המצב המייאש, שבו הסכסוך רק מסתבך והולך. אבל הרי לא ייתכן שרק עליהם מוטלת האחריות לכך; וכשאנו קוראים את השיחות והמונולוגים שבספר הזה, אנו מבינים משהו עמוק ומבהיל בדבר חוסר היכולת שלנו, של היהודים אזרחי ישראל, להיות 'מדינה מתוקנת', או, פשוט, עם ככל העמים. עַם שחי חיים מלאים ונורמליים ככל הניתן, בתוך ככל העמים. עַם שחי חיים מלאים ונורמליים ככל הניתן, בתוך המציאות ובתוך ההיסטוריה. עם שאינו מתעקש — התעקשות של נידחים ופגועים, שלפעמים היא מכמירת לב, ולפעמים הרת אסון — להישאר "תקוע" בתחומי הסיפור המיתי, הגדול מהחיים, הגרנדיוזי, שהוא מספר לעצמו כבר דורות.

     

    באמצעות האנשים שפגש עוז בשיטוטיו הלא־מקריים בסתיו 1982, האנשים המרתקים, עזי הביטוי, חריפי המחשבה והרגש, אנו נוגעים באיזה סוד חמקמק שנמצא בתשתית הקיום הישראלי. קשה להגדירו במילים: מין רטט בלתי פוסק, נפשי, תודעתי. רטט של זיכרון עתיק יומין ושל טראומות קשות מנשוא, שעדיין לא עוכלו ולא הובנו באמת. רטט של חוסר ביטחון עמוק, קיומי, שמופיע לא פעם ביחד עם התפעמות עצמית מופרזת וביטחון עצמי נמהר. רטט של עלבון בן אלפי שנים, שאין לו מנחם, ושל התרסה קבועה וכמעט אלימה בגלל העלבון הזה; והתפרצויות עזות של להט, אינטלקטואלי, רגשי, יצירתי, ומשבים של קנאות חשוכה ושל אידיאליזם מוחלט, הֶרמטי, וכל אלה מחוזקים באמונה דָווקנית, מגלומנית, כזו שבטוחה ביכולתה להשביע את המציאות ואת כל העולם כולו, כך שייכנעו לבסוף לרצונה וישנו את מהלכם למענה. כמה מסעיר לקרוא את כל זה בספר. כמה קשה לחיות את זה.

     

    * * *

     

    אין ספק, שסופרים שונים שהיו עושים את המסע הזה היו מגלים וחושפים פנים שונות של ישראל ושל ישראלים. כל סופר, וכל אדם, היו מבליטים מתוך המציאות את התווים שהם, מן הסתם, נידונים לחפש, ונידונים גם למצוא. מבחינה זו מרתק פי שבעה לקרוא את הדוח של עמוס עוז כיום, אחרי שקראנו את ספרו הגדול, "סיפור על אהבה וחושך". ישראל של "פה ושם בארץ ישראל" היא, לא מעט, גם שיקוף של הביוגרפיה המשפחתית של הכותב, על פלגיה הפוליטיים והאידיאיים המגוונים, על דחפיה וסתירותיה, על יניקות העבר החזקות שלה, על ממד הסיפור והמיתוס שמחלחל בתוכה.

     

    הכוחות האלה הם שעושים את הספר הזה ואת דמויותיו — ואת כותבו הנכתב איתם — למעניינים ולרלוונטיים כל כך. הרי רק פנאטים גמורים, משני צידי המפה הפוליטית, מחזיקים בכיסם את האמת המוחלטת, ומסוגלים לבטל בבוז את כל חלקי המציאות שאינם מתאימים להשקפתם. ועמוס עוז, בביוגרפיה שלו ואולי גם בנפשו, מכיל את הקצוות והסתירות וההפכים, ואת כל הרצף שביניהם. בעיניי, זו גדולתו כמי שבא לתעד את ההוויה הישראלית על ריבוי פניה והמִנעד הגדול שלה. גם אם נדמה לא פעם שמסקנתו הסופית ידועה לו עוד בטרם יצא למסעו, הרי שהוא שב ומגיע אליה רק אחרי שהוא חושף את עצמו — לא בקלות, לא בלי התנגדות פנימית — לקרינת התכנים שמעוררים בו אימה וזעזוע ובושה ואשמה. והם מעוררים בו את כל אלה, לא רק מפני שלפעמים הם אכן מזעזעים ומחפירים, אלא מפני שהם קיימים גם בו עצמו, מדובבים בו משהו, מפתים בו משהו, והוא אינו יכול להתכחש להם לחלוטין, ולא לבטל אותם כעפר הארץ.

     

    ולכן, גם אם בסופו של כל מפגש מציג עמוס עוז עמדה מוסרית ופוליטית ואנושית ברורה, הרי אנו, הקוראים, עברנו איתו את התהליך כולו. חשנו איך נפרשת בתוכנו מניפה רחבה של רגשות ומחשבות, גם כאלה שהם תועבת נפשנו, גם כאלה שאנו יודעים שהם מסוג העיוותים והמומים ש"מסתובבים במשפחה" כבר דורות. כעת שָהינו בתוכם רגעים ארוכים, נִפתינו להם, נכווינו בהם, חשנו את לבטיו של זה שתיעד אותם. לרגעים התרחקנו גם ממנו, לרגעים הוא עצמו נראה לנו כדמות מאחד מספריו שלו, אותו "יפה־הנפש", "הצופה לבית ישראל", שמעורר את תסכולנו, ולפעמים גם את זעמנו, על אוזלת ידו — שהיא, כמובן, גם אוזלת ידנו שלנו — לשנות ולו במעט את הקיום הבריוני והמסויט שלנו באמצעות רצונו הטוב כל כך, במשאלותיו ההגיוניות כל כך...

     

    ועם זאת, מי שקורא את הספר כיום מבין עד כמה הוא השפיע מאז על השיח הציבורי ועל הוויכוח הפנימי בישראל. עד כמה הוא העלה אל פני השטח את זרמי המעמקים הסטיכיים, האותנטיים ביותר של ההוויה הישראלית (היהודית; יש בספר רק מפגש אחד קצר עם פלסטיני־ישראלי, וחבל). המגע החשוף שלנו, הקוראים, בתכנים האלה מעורר לא פעם את התמיהה על כך שמדינת ישראל מסוגלת בכלל לעמוד בעוצמתם של הכוחות הסותרים הפועלים עליה מתוכה, ועל כך שהיא מצליחה, במאמץ עצום, לשמר את הווייתה בלי שהחישוקים שמחזיקים אותה יפקעו. גם זו חידה גדולה של הקיום הישראלי, ומצד שני, ייתכן שתוצאת המאמץ הזה היא בדיוק אותו תיק"ו פנימי נצחי, אותה תנועת לולאה חזרָתית ומשתקת.

     

    אפשר, כמובן, לטעון שבמהלך השנים שחלפו מאז המסע של עוז בישראל התגבש בה גוש מרכזי גדול, שמשלים אט־אט, ולא בהתלהבות רבה, עם אילוצי המציאות ועם מגבלות הכוח; אנשים שמבקשים לעצמם חיים שקטים, נוחים, "אשדודיים"; שמחפשים להם קיום שאיננו בוער בלי הרף באותה אש אידיאית, שלא פעם משתלהבת והופכת לאש זרה. הבעיה היא, שרצונם של אלה בשקט ובנורמליות אינו רק משאלה, אלא גם דרך הפעולה שלהם, ולכן הגוש המרכזי הזה, על אף גודלו, הוא רופס ונרפה למול הנחישות חסרת המעצורים של הכוחות האחרים, המשעבדים את עתידו, ועלולים גם לחרוץ את גורלו.

     

    * * *

     

    כשקראתי את הספר בפעם הראשונה, הייתי בן 29, כבר הייתי אב לילד, וכבר חזרתי משירות מילואים בלבנון, והרומן הראשון שלי, "חיוך הגדי", שסיפר על ישראלים ופלסטינים בתחומי הכיבוש, כבר נדפס. ארבע שנים אחר כך, בחודש מארס 1987, יצאתי גם אני למסע, וכתבתי את 'הזמן הצהוב' (שקראתי לו אז, ביני לביני, "פה ושם בארץ ישמעאל"). במשך כחודשיים הסתובבתי בשטחים הכבושים ושוחחתי עם פלסטינים ומתנחלים. גם לעפרה הגעתי, ומצאתי שם את האנשים ששוחחו עם עמוס עוז, והיו חשדניים כלפי גם בגלל אותו מפגש טעון, והתווכחו איתו — ועם מה שראה בהם — לא פחות מאשר איתי. נדמה לי שבאותם ימים לא הבנתי באמת עד כמה הושפעה כתיבת 'הזמן הצהוב' מ'פה ושם בארץ ישראל'. המילים שכאן הן גם התודה הפרטית שלי לעמוס על כך, ועל שעות רבות של התרגשות וקרבה, כסופר, כמורה וכחבר.

     

     


    פרסום ראשון: 07.10.19 , 18:30
    yed660100