אל תתנו לימי העבודה המעטים בתקופת החגים לבלבל אתכם: הישראלים עובדים יותר שעות מהמקובל בעולם המערבי. לאחרונה פירסם ה־OECD דוח העוסק באיזון חיי עבודה ובית (Work-Life Balance), והממצאים לגבי ישראל עגומים למדי. מבין ארבעים מדינות שדורגו, ישראל שישית מהסוף עם ציון של 4.6 בלבד (מתוך 10). שבוע העבודה הממוצע בישראל כולל 40.6 שעות, לעומת 38.6 שעות בארה"ב ו־29.3 שעות בלבד בהולנד שדורגה במקום הראשון, בעיקר כי 60% מהנשים בהולנד עובדות במשרה חלקית. ומי בתחתית הדירוג עם ישראל? קולומביה, מקסיקו וטורקיה.
הדירוג של ה־OECD בוחן גם פרמטרים כמו אחוז האנשים במדינה שעובדים באופן מאומץ במיוחד – 50 שעות שבועיות ומעלה. בעוד הממוצע בקרב כלל המדינות הוא כ־11% מהאוכלוסייה, בישראל שיעור העובדים שעות רבות מגיע ל־15% מהאוכלוסייה. עם זאת, נתון זה נמצא במגמת שיפור קלה בישראל מאז 2005. ניתן גם להתעודד מכך שמדובר בנתון סביר ביחס למדינות כמו טורקיה בה כשליש מהעובדים עובדים מעל 50 שעות בשבוע, ומקסיקו עם כ־30% מהעובדים שעובדים כמות שעות גדולה במיוחד. שעות עבודה מאומצות בולטות אצל גברים: 15% מהגברים ב־OECD עובדים מעל 50 שעות שבועיות, לעומת 6% מהנשים.
"היכולת להצליח לשלב בין עבודה, מחויבויות משפחתיות וחיים אישיים חשובה לבריאות", נכתב בדוח ה־OECD. המודעות לחשיבות האיזון עלתה בשנים האחרונות מאחר שמלבד ההשפעה על איכות החיים, הצלחת האיזון משפיעה על יעילות העובדים והפריון שלהם בעבודה. ההנחה היא שעובדים שמקום העבודה מאפשר להם לקיים חיי משפחה טובים הם יותר שבעי רצון, ולכן הפריון שלהם בעבודה גבוה יותר. מה גם שהמחקרים מראים כי ריבוי שעות עבודה הופך בשלב מסוים ללא יעיל בגלל שחיקת העובד. ואכן, ישראל מתאפיינת בריבוי שעות עבודה, ובפריון לשעת עבודה הנמוך ב־24% מממוצע הפריון במדינות ה־OECD. שעות העבודה המרובות בארץ פוגעות בפריון המשק, וברמה האישית מעיבות על איכות החיים והבריאות.
בהסכם השכר האחרון עם ההסתדרות הוחלט על קיצור שבוע העבודה בשעה, אך לא חל שיפור מהותי בנתוני הפריון. לפני כארבע שנים ביקש שר האוצר משה כחלון לטפל בסוגיית הפריון, ואף הקים ועדה בנושא בראשות מנכ"ל משרד האוצר שי באב"ד. עד היום לא פורסמו המלצותיה.
בארגון ה־OECD מציינים כי גם למדינה יש אחריות לספק תנאים שיאפשרו את האיזון בין חיי עבודה לבית. הממשלה יכולה לעשות זאת באמצעות עידוד מקומות עבודה להיות גמישים בשעות ובמיקום הפיזי של העבודה. לפני כארבע שנים מחלקת המחקר והמידע של הכנסת ערכה מחקר ממנו עלה למשל כי בניו־זילנד נקבע הסדר ב־2008, ולפיו ניתן לבקש בקשה לגמישות בשעות העבודה ללא נימוק, ועל המעסיק להשיב תוך חודש לבקשה. העובד יכול לערער על ההחלטה לרשות ליחסי תעסוקה.
בבריטניה כדי להגיש בקשה כזו צריך להיות הורים לקטין מתחת לגיל 16 או לבגיר עם מוגבלות, ועם ותק של חצי שנה בעבודה. בסינגפור המדינה נותנת תמריצים כלכליים למעסיקים המטמיעים הסדרים לעבודה גמישה. "עצם קיומם של מדיניות בנושא הסדרים לעבודה גמישה ומידע נגיש לציבור מגבירים את המודעות בחברה לצורך באיזון עבודה־חיים אישיים, להגדלת הלגיטימציה החברתית לאימוץ ההסדרים ולהעלאת הנושא על סדר יומם של מעסיקים, מועסקים ומקבלי החלטות", כתבה נטע משה ממרכז המחקר והמידע של הכנסת.
לפי המחקר, גמישות בעבודה לא רק משפרת את איכות החיים של העובד, אלא גם עשויה להגדיל את שיעור ההשתתפות של מגזרים מסוימים בשוק העבודה. גמישות, שתאפשר איזון בין עבודה למשפחה עשויה להעלות גם את שיעור התעסוקה של נשים. מתן אפשרות למשרה חלקית עשוי לשפר את שיעור התעסוקה אצל מבוגרים שמתקשים לעבוד במשרה מלאה או להרחיב את אפשרויות התעסוקה של סטודנטים. בישראל אמנם יש מקומות עבודה בעלי מודעות לנושא הגמישות, שמציעים תנאים גמישים יחסית לעובדיהם, כמו יום בשבוע של עבודה מהבית, מתן אפשרות לצאת מוקדם מהעבודה ואיסור על קביעת ישיבות חשובות בשעות אחה"צ. אולם המדינה לא קידמה אותו בצעדים משמעותיים.
לצד ישראל, בולטת לרעה קולומביה, שבמקום האחרון עם 47.7 שעות עבודה בממוצע בשבוע. כ־27% מהאנשים במדינה עובדים מעל 50 שעות בשבוע. במדינות המפותחות בולטות לרעה ארה"ב וניו־זילנד. הדירוג הנמוך של ארה"ב (מקום 28) נובע לא רק ממספר שעות העבודה, אלא מכיוון שבמדינה בולטת הציפייה מהעובדים להיות תמיד זמינים, ולעמוד בלוחות זמנים גם במחיר של עבודה מהבית בערב. מנגד, בהולנד חל איסור לעבוד מעל 9 שעות ביום. חוק נוסף מאפשר לוותר על הפסקת צהריים, ובתמורה לצאת מוקדם יותר הביתה.
ה־OECD בדק גם את מספר השעות המוקדשות לפעילות אישית שיש לעובד בממוצע במדינות השונות. פנאי מתייחס גם לזמן המוקדש לשינה, אוכל וגם לפעילות פנאי. גם כאן ישראל לא מצטיינת, שכן מלבד שעות העבודה הרבות, מבזבז הישראלי הממוצע זמן רב בכבישים בהגעה לעבודה ובחזרה. בעוד בממוצע מדינות ה־OECD יש לעובד 15 שעות ביום לפעילות אישית, בישראל יש רק 13.7 שעות יומיות, מקום 37 מ־40 מדינות. אין הבדל משמעותי בשעות הפנאי של גברים מול נשים, למרות שנשים עובדות פחות. "ב־50 השנים האחרונות יש התקדמות משמעותית של נשים בשילובן בשוק העבודה ובשכר שהן מרוויחות, ויותר נשים עובדות במשרה מלאה. היינו מצפים שעבודתן בבית תפחת ואת המקום יתפסו הגברים. סקרים בחו"ל מראים שגברים נוטלים חלק גדול יותר ממטלות הבית, אך יש עדיין פער גדול בין המינים", אומרת ד"ר טלי רגב מבית הספר טיומקין לכלכלה במרכז הבינתחומי הרצליה.
