ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: אביגיל עוזי
    כללי • 07.10.2019
    לגרש שדים מן העבר
    שתי טראומות נושא עימו ישי שריד מקריית–שמונה: החרם שעבר בילדותו בבית הספר שבו למד, כשמשפחתו עברה לחיות בעיר מתוך הזדהות עם הצפון המופגז והעגבניות והיריקות שחטף אביו יוסי שריד בביקור שערך במרכז המסחרי בזמן שכיהן כשר בממשלת רבין. עכשיו, עשרות שנים אחרי שהדיר את רגליו מהעיר הצפונית ביותר בארץ, חזר שריד הבן אל אותו בית ספר ומרכז מסחרי לטפל בפצעי העבר
    ישי שריד | צילום: אביגיל עוזי

    מתוך הספר:

    "ובאיזה מדינה אחרת בעולם היה יוסי שריד מסתובב חופשי בזמן מלחמה ומדבר כל היום לטובת האויב? בסוריה? ברוסיה? באמריקה? לא היה דבר כזה, שיקומו באמצע מלחמה ויתחילו להגיד זאת לא מלחמה שלנו, זאת לא ממשלה שלנו. תראו מה עשיתם למדינה ביום־כיפור! כמעט הרסתם אותה! מה היה קורה אם בגין היה כמוכם? היה קורא לחיילים להתנגד למלחמה, חס ושלום? היה רץ לחוץ־לארץ לדבר לטובת האויב? מכניס לאמריקאים רעיונות בראש, איך לדפוק את המדינה? כשאתם הייתם בשלטון, החבאתם אותנו בחורים, במושבים ובעיירות פיתוח, שלא יראו אותנו התיירים, שלא נעשה לכם תדמית מלוכלכת, שיחשבו שפה זו מדינה לבנה. אבל עכשיו גמרנו עם זה"

     

    כמעט מכל מקום בקריית־שמונה נשקף נוף עוצר נשימה של החרמון ועמק החולה. גם באמצע הבוקר נראית העיירה רדומה, התנועה ברחובות מעטה, ושקט מוחלט שורר על הכל. למרות שישראלים רבים מגיעים לטייל באזור היפה הזה, מעטים עוצרים בקריית־שמונה. אין בה אפילו בית מלון אחד. גם לא אטרקציות תיירות או מסעדות שימשכו את ליבם. בקיבוצים סביב יש בתי הארחה ופעילויות נופש ותרבות ופסטיבלים. אבל קריית־שמונה עומדת ביניהם מנותקת מהסצנה. קצת כמו ילד לא מקובל שמסתגר בתוך עצמו. ודווקא העיר אינה מכוערת כלל. ולמרות שנבנתה טלאי־על־טלאי יש בה חן. מוח אדריכלי יצירתי היה מסוגל להפוך גם את השיכונים המכוערים ביותר למקום שנעים לגור בו, עם נוף מרהיב מכל דירה.

     

    גרתי בקריית־שמונה בין השנים 1974־1977 עם הוריי ואחי, בדירה קטנה בשכונת המדורגים, שבנויה במדרגות על צלע ההר. אבא שלי, יוסי שריד, היה אז חבר כנסת צעיר שראה את השסע החברתי וניסה לאחות אותו בגופו ובגופנו. מאז שעזבנו, לפני יותר מארבעים שנה, לא חזרתי. הבוקר אני הולך שוב מהבית אל בית הספר. צעדיי גדלו והדרך קצרה יותר מכפי שנשמרה בזיכרוני.

     

    בבית הספר הישן שלי "מצודות", אני פוגש את המנהלת שולה בן שטרית. היא מוצאת חן בעיניי מהרגע הראשון בגלל יופייה והצמידים שעל ידיה והמבט הטוב שבעיניה. שולה וסגניתה, רינת כרמל, מסבירות שבית הספר מטפח את הכישרונות המיוחדים שיש לכל ילד, ואת המידות הטובות שלו. על הקירות תמונות של ילדים ועבודות שיצרו. הכל נראה קטן מכפי שזכרתי, כאילו לגמתי מהשיקוי של עליסה בארץ הפלאות. רק מגרשי המשחקים הגדולים שבמפלס העליון, אשר מעבר להם מתחילים היערות של רכס נפתלי, נותרו רחבים כמו פעם. שולה מציגה לי בגאווה את המקלט הגדול של בית הספר, שחפור עמוק באדמה, שבזמן האחרון הפך להיות מרכז לחדשנות. לומדים שם יסודות של רובוטיקה, והילדים מכינים דיוקנאות של עצמם מכל מיני חומרים בסגנון חנוך פיבן, וקוראים שירים של יהודה אטלס, והכל בתוך קירות הבטון של המקלט שעוצב מחדש על ידי סטודנטים לאדריכלות ממכללת תל־חי.

     

    "מה קורה עם הילדים האלה אחר כך?" אני שואל את שולה המנהלת, והיא משיבה שרובם המכריע של ילדי העיירה לא חוזרים אליה אחרי הצבא, ובמיוחד המוכשרים שבהם. "הם לא מוצאים בעיר עבודה מתאימה לכישוריהם". שולה היא בת קריית־שמונה. הוריה עלו ב־1960 ממרוקו. אביה שהיה שם סוחר אמיד, עבד תחילה כפועל ב"סולל בונה", ואחר כך טיאטא את רחובותיה של העיר. היא זוכרת היטב את הבכי שלו בלילות ואת הדיכאון שממנו סבל. אמא שלה יצאה לעבוד במשחטת "עוף הגליל" כדי לאפשר לילדים ללמוד. הוריה לא סלחו עד יומם האחרון על כך ששלחו אותם למקום רחוק ושכוח אל.

     

    אבא שלי ניסה לאחות את השבר החברתי בגופנו. עם אביו, יוסי שריד, בשנות ה־ 70
    אבא שלי ניסה לאחות את השבר החברתי בגופנו. עם אביו, יוסי שריד, בשנות ה־ 70

     

    אבל לצד הקושי והכאב, היא מספרת, הייתה בבית הוריה שאיפה עזה שהילדים יצליחו, להוכיח שהם לא פחות טובים מאף אחד אחר. "הודות להקרבה של הוריי", אומרת שולה, "דבר לא עצר אותי והגשמתי את כל שאיפותיי". שני בניה הגדולים עובדים בהיי־טק וחיים באמריקה. המרחק מהם ומנכדיה קשה לה. כשהיא רואה סבתא לוקחת נכד משער בית הספר, נצבט ליבה. "קריית־שמונה היא לא מקום מסכן", אומרת שולה. "יש כאן אנשים חמים וקהילה מחבקת. יש לי הרבה בוגרים שהצליחו בחיים, ומצד שני גם ילדים שהם דור שלישי למצוקה. רק חינוך והשכלה יכולים לחלץ אותם מזה".

     

    אני לא מצליח להתאפק ומספר לשולה על החרם שעשו עליי החברים שלי בכיתה ו', בשנה האחרונה שגרנו כאן, וכיצד זה השפיע על חיי. לא חשבתי שאכנס לזה, הרי זה פתטי בגילי, ובמיוחד במקום ידוע הסבל הזה. אבל הדמות האמהית שלה הוליכה אותי לשם. סיפרתי לה שהילדים התלוננו בפני המורה שאני מתנשא עליהם, שאני מצביע יותר מדי בשיעורים, והיא הוציאה אותי מהכיתה ודיברה על ליבם שיסלחו לי. זה היה יום חורף. טיפסתי על אדן החלון בחוץ והצצתי פנימה בזמן שהם דנו בענייני. "אצלי זה לא היה עובר", אומרת שולה, ואני בוטח בה. תכף היא תדבר איתם ותסדר הכל והם יחזרו להיות חברים שלי, וכל הכאב הזה יימנע.

     

    בית הספר מלא צלקות סמויות מהעין. בזמן מבצע "ענבי זעם", בשנת 1996, פגעה רקטה בחדר המורים ובמזל איש לא נפגע. במקום הפגיעה מצוירת עכשיו על התקרה עין כחולה וטובה. ספריית בית הספר נהרסה בהתקפה אחרת, כל הספרים בה עלו באש, והיא שוקמה בסיוע נדבנים. מאז מלחמת לבנון השנייה ב־2006 יש שקט. המציאות הבלתי נסבלת הזו עברה מאצבע הגליל אל יישובי עוטף עזה. אבל שולה אומרת שגם היום כל מתיחות ביטחונית בצפון גורמת לדריכות ולדאגה ממה שעלול לקרות.

     

    בחדר המורים אני פוגש את ציון סעדיה שיצא לפנסיה לפני כמה שנים, אבל ממשיך לעבוד במשרה חלקית כמורה להתעמלות. בנו הבכור, לירן ז"ל, שניחן בתבונה ובמנהיגות ובנפש רגישה, שרת בסיירת "אגוז" ונהרג בקרב במארון א־ראס במלחמת לבנון השנייה. סמוך לשם, במושב אביבים, התרחשה לפני כמה שבועות התקרית עם חיזבאללה, וציון רק קיווה שהיא לא תתפתח למלחמה ושלא יהיה עוד שכול. שלושת ילדיו האחרים של ציון עברו לגור במרכז. הוא אינו יכול להתרחק ממצבתו של הבן בחלקה הצבאית, וביתו פתוח תמיד לחברים של לירן שממשיכים לבקר. ציון אומר שמצבה של קריית־שמונה לא טוב, בעיקר מכיוון שחסרים מקומות עבודה. הצעירים עוזבים והעיר מזדקנת. אמנם לבני העיר יש גאווה מקומית, אבל הם לא מצליחים להיפטר מהסטיגמה של המסכנות שדבקה בהם.

     

    קריית־שמונה תמשיך כנראה לחכות למדינת ישראל. שריד במהלך הביקור | צילום: אביגיל עוזי
    קריית־שמונה תמשיך כנראה לחכות למדינת ישראל. שריד במהלך הביקור | צילום: אביגיל עוזי

     

    * * *

     

    שני בתי קולנוע היו פעם בקריית־שמונה. "שניר" היה הגדול והחדיש, ובו ראיתי בפעם הראשונה את מיטב סרטי שנות ה־70 כמו "צ'רלי וחצי" ו"חגיגה בסנוקר". לעומת זאת, בקולנוע "חרמון" המרוט שבמרכז המסחרי, הראו בעיקר סרטי קרטה, מערבונים ישנים ומלודרמות פרסיות והודיות. גם שם ביליתי לא מעט. אבל מתברר ששני בתי הקולנוע נסגרו מזמן ולא נפתח אחר במקומם. ליד המרכז המסחרי הישן, שעומד היום מוזנח ושומם, חטף שמעון פרס עגבניות באחת ממערכות הבחירות הכושלות שלו. ב־1993 ליוויתי כאן את אבי המנוח כשהיה שר בממשלת רבין, ובא לביקור הזדהות בזמן מבצע "דין וחשבון". הוא חטף יריקות וקללות. בקושי הצלחנו להסתלק משם, ואת מבטיהם של הגברים הזועמים אני לא יכול לשכוח.

     

    במרכז "ביג" אני פוגש את יואל אברהם, איש ליכוד ותיק שהיה בשעתו ממלא מקום ראש העירייה. הוא מספר לי שבסיבוב הבחירות האחרון קיבל כאן הליכוד 52 אחוז מהקולות. "כל עוד דור המעברות חי, קריית־שמונה תישאר עיר של הליכוד", הוא אומר. באותה נשימה הוא מסביר לי שהעיר לא התקדמה בעשרות השנים האחרונות — חסרים בה מקומות עבודה טובים ובנייה למגורים, ולכן אין עתיד לנוער. הממשלה לא דואגת לעיר ההולכת ומזדקנת. במערכת הבחירות האחרונה לא טרח אף אחד מבכירי הליכוד להגיע לעיר, לעומת גנץ ואשכנזי שדווקא כן הגיעו. "אם כך", אני שואל, "מדוע ממשיכים להצביע כאן מחל?"

     

    יואל, בן 75, מספר לי בתשובה על אביו שעבד לפני שנים רבות במשחטת "עוף הגליל" שבבעלות הקיבוצים. ולמרות שהיה איש המקצוע הטוב ביותר, הביאו קיבוצניק חסר ניסיון שינהל אותו. "הם היו אינטיליגנציה — ואנחנו עבדים", מסכם יואל. "העלבון עובר מדור לדור. חבל שלא עשינו בשעתו את אבא שלך ראש עיר", הוא אומר אחר כך באותה נשימה, "אולי הוא היה מסוגל להזיז כאן משהו".

     

    בני לוי, שעוסק בביטוח, תמך ב"כחול לבן" בבחירות האחרונות, שקיבלה כאן רק 11 אחוזים מהקולות. הוא מסביר לי שמרכז הקניות שאנחנו יושבים בו נמצא על שטח בבעלות הקיבוצים, ושיש צורך ברפורמה היסטורית שתעביר שטחים מבעלות הקיבוצים לקריית־שמונה. ארבעה ילדים יש לו, ואף אחד מהם לא נשאר בעיר. כך גם ארבעת הבנים של יואל אברהם, שכולם עזבו. שניהם מסכימים שאם יקום בעיר מפעל טכנולוגי, כמו "אינטל" בקריית־גת, זה ישנה את גורלה של העיר. בני לוי מספר לי, שכשהיה יו"ר ועד ההורים המרכזי של העיר, הם נסעו לפגוש את שר החינוך יוסי שריד וביקשו ממנו לתגבר את מספר שעות הלימוד לילדי העיר. הוא נתן להם כפליים ממה שביקשו. "היום", הוא אומר, "קריית־שמונה לא מעניינת אף אחד".

     

    יואל זוכר את הביקור של אבא שלי במרכז המסחרי ב־1993, ואיך ירקו עליו וקיללו אותו. הוא מצטער על מה שקרה. "כיום, פוליטיקאי מהשמאל לא יזכה לקבלת פנים כזו", הוא אומר, אולי רק אם אחמד טיבי יגיע. אבל אחרי שחוכך בדעתו מתקן ואומר שאם בני גנץ יקים ממשלה עם הערבים ועם השמאל — האטרף יחזור. "כחול לבן זה מפלגת תל־אביב, זה מפא"י בלבוש חדש", הוא מסביר.

     

    אלי אברג'יל שהצטרף לשיחה, גם הוא איש ליכוד מושבע, אומר שאנשים לא מצביעים לפי המוצא של המועמד, אשכנזי או מרוקאי (הוא לא מרגיש למשל שמירי רגב מייצגת אותו, אלא רק את עצמה). גם לא לפי הנושאים החברתיים הם מצביעים אלא רק לפי הנושאים המדיניים. הוא זוכר את התקופה שגרנו בקריית־שמונה, ואומר שאף פעם לא חשבו ששריד מתנשא עליהם. להפך, אהבו והעריכו אותו. אבל לא היו יכולים להצביע עבורו בגלל הדעות שלו. "הוא חשב שאפשר לעשות שלום עם הערבים", מסביר אלי, "ובזה הוא טעה".

     

    "המקום אפילו יותר מסכן ממה שהיה פעם", מסכם יואל אברהם, הליכודניק הוותיק. "ואפילו אין מי שיצעק, אין לאנשים כוח. סאלח עדיין חי, אבל שותק". שלושתם מקווים שראש העירייה הצעיר, אביחי שטרן, יצליח לשנות משהו, אבל תמימי דעים שללא עזרה ממשלתית מסיבית זה לא יקרה.

     

    * * *
     

    בשיכוני העוני הישנים ברחוב עולי הגרדום, בחלק הפחות טוב של העיר, גרים היום בני שבט המנשה האבוד שעלו מגבול הודו־מיאנמר. המבוגרים לבושים בבגדים המסורתיים שהביאו משם ודוברים בשפתם. בפינת הרחוב עומדת קבוצת נערות ומשתעשעת בצחוקים ובצילומי סלפי בסמארטפון חדש שקיבלה אחת מהן. כשיגדלו יהיה להן חומר גלם טוב לדוקו שיעשו על חבלי הקליטה שלהן, ולא רק צילומי שחור־לבן ישנים.

     

    בתיכון "דנציגר" אני פוגש את חניתה מעוז, מנהלת בית הספר, וקבוצה של תלמידי כתה י'. אבא שלי לימד כאן פעם אזרחות. חניתה מספרת בגאווה ששמונים אחוז מהתלמידים שלה מסיימים בגרות, ולאחרונה הם גם מכינים את הילדים להשתלבות ביחידות טכנולוגיות בצבא כמקפצה לעתיד. "השכל לא מתמצה בתל־אביב", אומרת חניתה, "והמרחק לא ימנע מהילדים שלנו שום דבר". היא מאמינה ביכולת לחולל שינוי, אבל מתמודדת עם ספקנות של הורים שנואשו מכך.

     

    התלמידים של חניתה מדברים על הקִרבה לטבע ועל היחסים החמים שבין האנשים, שלא ניתן למצוא בערים הגדולות. אבל גם על המחסור במקומות בילוי הם מדברים, ועל כך שאין בתי קולנוע ושבשבתות וחגים הכל סגור כמו ביום כיפור. העניין הביטחוני הוא לא מרכיב מרכזי בחייהם, הודות לשנות השקט, ורעש פתאומי לא מקפיץ אותם כמו את הוריהם.

     

    "זה נמצא בתודעה של כולנו, שאין בעיר מקומות עבודה טובים", אומר אביהוא אהרון, אחד הנערים, ומספר ששלוש האחיות שלו עברו למרכז. אביהוא לומד במגמת פיזיקה ורוצה להתגייס ל־8200. הוא מתנדב במד"א, ורק לאחרונה ליווה באמבולנס אדם ששבר את הברך וזעק מכאבים כל הדרך הארוכה והמפותלת לבית החולים בצפת, כי אין בכל האזור בית חולים. המחסור בשירותים רפואיים, שמתבטא בסופו של דבר גם בקיצור תוחלת החיים, עלה שוב ושוב בשיחותיי בקריית־שמונה כבעיה מרכזית (ועליו כזכור השיב ראש הממשלה לתושבת העיר במהלך ביקור ב־2018, "את משעממת").

     

    הסבים והסבתות של כחל בן לולו עלו מתוניס וממרוקו והתיישבו בקריית־שמונה. היא אומרת שמעולם לא שמעה מהם מילה של התמרמרות. הדודים והדודות שלה חיים בהרחבות של קיבוצים באזור. היא רוצה לשרת בתפקיד קרבי, במג"ב או בקרקל. גם עדיה אברהמי לא מרגישה תחושת קיפוח, ואומרת שיש בעיר אווירה משפחתית וחמה. הנערה טליה בן־אבי אומרת שהיא שמחה על הנוף שיש כאן, ושהאנשים יותר עוטפים מאשר במרכז. אגם חזן חושבת שצריך יותר מקומות עבודה ומקומות בילוי כדי שצעירים יישארו כאן. ליאב מור משתתף בתוכנית להעצמה מנהיגותית, רוצה לשרת בתפקיד קרבי משמעותי, ושואף להיות חבר כנסת כדי לקדם את העיר.

     

    אני שואל את הילדים על פוליטיקה, והם אומרים שהרוב בבית הספר ימני, ושזה נובע מהשורשים המשפחתיים ומהפחד שהשמאל ייתן לערבים את המדינה. "זה לא בא מגזענות", הם אומרים, וחניתה המנהלת מספרת שיש לה יותר ממאה תלמידים ממשפחות לבנוניות של פליטי צד"ל.

     

    "מה עם עירוני קריית־שמונה, למה באים כל כך מעט אוהדים למשחקים שלהם?" אני שואל, והבנים מסבירים שרוב התושבים כאן אוהדים קבוצות כדורגל אחרות, בעיקר את בית"ר ירושלים, ופחות מתחברים לקבוצה המקומית. "במשחקים של קריית־שמונה נגד בית"ר", הם אומרים, "רוב הקהל שלנו רוצה שבית"ר תנצח. זה משהו שמגיע מהבית".

     

    לפנות ערב אני פוגש ב"מוסך דב" שבכניסה לעיר את אליאב רייכבך, שלמד איתי בכיתה. לא נפגשנו מאז 1977, והוא מתקשה לזהות אותי. מתפלא היכן השיער השחור הגולש שהיה לי פעם. אני דווקא מזהה אותו די בקלות. אחר כך אנחנו מתחבקים. אליאב מנהל את המוסך שייסד אביו המנוח, שהגיע לקריית־שמונה מרומניה לאחר השואה. אליאב מספר שהוא היחיד מבני כיתתנו שנשאר באזור, הודות לעסק המשגשג שלו, וגם הוא גר בכפר בלום. הוא מספר בגאווה על הילדים שלו ומראה תמונות, ואני מתפאר בשלי. כשאני כבר קם להיפרד אומר אליאב שקרא ראיון איתי לפני כמה שנים, אשר בו סיפרתי על החרם שעשו נגדי ועל האלימות שספגתי כאן. "אני בכלל לא זוכר את זה", אומר אליאב, "אני זוכר שהיית חלק מהחבר'ה. ששיחקנו כדורגל בדשא הגדול ושהיו לך נגיחות טובות. וגם שביקרנו בבית שלכם ברחוב הרצל ביומולדת שעשתה לך אמא שלך. למה על כל זה לא סיפרת בעיתון?"

     

    בערב, בדרך הביתה, אני מרגיש שגירשתי מעליי כמה שדים. קצת הוקל לי. הבטחתי לשולה בן שטרית, מנהלת בית הספר, שאבוא לכנס המחזורים שהיא מתכננת באביב. אני מקווה לפגוש שם את החברים האבודים שלי. ומה יקרה לקריית־שמונה? היא תמשיך כנראה לחכות למדינת ישראל.

     


    פרסום ראשון: 07.10.19 , 18:25