מאז שארתור, בנו בן ה־15 של ניק קייב, נפל אל מותו מצוק באנגליה לפני כארבע שנים, אביו הוא לא אותו אדם. היגון שממלא את ימיו מצא את דרכו גם אל המוזיקה שהוא יוצר מאז. זה התחיל באלבום הפרידה המצמרר Skeleton Tree מלפני שלוש שנים, המשיך בצמד הופעותיו המטלטלות בהיכל מנורה־מבטחים שנה לאחר מכן, ומגיע כעת לשיאו ב־Ghosteen, האלבום החדש והכפול שלו, שהגיע די בהפתעה.

נסיך האופל המיר את הבלוז הרועם בקינה שורטת לב. השינוי המוזיקלי התחיל עוד קודם לכן, עם פרישתו של מייק הארווי מהבד סידס והפיכתו של וורן אליס לאיש שנותן את הטון בהרכב. האווירה האקספרימנטלית ששררה בפסקולים שיצרו השניים החל מהעשור הקודם חילחלה גם לאלבומיו של קייב. את מקום הגיטרות הבשרניות והתופים הרועמים תפסו כעת הכינור, הלופים מהסינתיסייזרים האנלוגיים שהפיק אליס ובעיקר הפסנתר המהדהד של קייב. נדמה שגם המצע המוזיקלי החדש והאיטי מסייע לקייב בהתמודדות עם השכול. אין זעם, רק חיפוש אחר מרגוע לגעגוע.

כשקייב תיאר את השירים שכתב ל־Ghosteen הוא אמר שאלו שבחלקו הראשון הם הילדים, ואלו שבחלקו השני הם ההורים שלהם. הוא היטיב לדייק. בעוד ששמונת השירים הראשונים מדממים מכאב, שלושת האחרונים, ובעיקר Hollywood האפי על 14 ורבע דקותיו החותם את האלבום, מנסים להציע גם קצת נחמה או לפחות שותפות גורל. קייב יורד עוד כמה אוקטבות כשהוא שר על סף דמעות "אני רק מחכה עכשיו שזמני יגיע. אני רק מחכה עכשיו שהשלווה תבוא".

אי אפשר להאזין ל־Ghosteen מבלי לדמוע. אבל מי שמחפש לצאת מהאלבום הקודר והמרהיב הזה עם טיפת נחמה יגלה שהוא היצירה הכי מרשימה וחשובה שקייב הוציא תחת ידיו. לאורך ההאזנות שבה ועלתה בי תמונה אחת מביקורו האחרון של קייב אצלנו. הוא העלה לבמה מעריץ צעיר והמום – פחות או יותר בגילו של בנו המנוח – וחיבק אותו בעודו שר, והאולם הגדוש נאלם דום והתרגש יחד איתו. זה יקרה גם לכם מהרגע שהצלילים של Ghosteen ישטפו לכם את האוזניים, ואת הלב.