קלף מנצח

כמה פעמים במהלך "ג'וקר" — רגע לפני או אחרי פרץ אלימות רצחני של הגיבור — פורץ חואקין פיניקס המאופר במין ריקוד איטי ומופשט, ללא מוזיקה. העלילה, שדוהרת לרוב במהירות, קופאת במקום. אלה רגעים של פיוט מפתיע, בסרט שמואשם עכשיו על ידי שונאיו ב"שטחיות" וישירות רבה מדי. מאחר והריקוד הזה מתרחש לעיתים בנוכחות עוברים ושבים, ואיש לא מסתכל עליו — עולה השאלה אם הוא מתרחש בכלל במציאות או במוחו הקודח של הג'וקר. ולא רק שם: חלקים שלמים בסרט הם אולי רק פנטזיה של פגוע נפש מתבודד וחולני.

"ג'וקר" הוא סרט מסעיר. הוא לא סתם הפך לשיחת היום, היה לסרט הקומיקס הראשון שזוכה בפרס בפסטיבל אמנותי נחשב (ונציה) ומעורר זמזומים על מועמדויות לאוסקר (לפיניקס, אבל יש מצב שגם לתסריט ולבימוי הקולחים של טוד פיליפס, במאי סרטי "בדרך לחתונה" שהשתדרג פה פלאים). בצד השלילי, הוא גם מסוכן ונפיץ: המשטרה מאבטחת הקרנות שלו ברחבי ארה"ב מחשש למעשי טבח שיעשו גברים מתבודדים ואומללים בהשראתו. בצד החיובי, על כמה סרטים הוליוודיים אפשר להגיד שהם מעוררים תגובה כזו? לטוב ולרע, הסרט לא משאיר אף אחד אדיש.

נכון, כל סרט על מקורות הג'וקר — נבל־העל הכי גדול ביקום של "באטמן" — היה מעורר עניין. אבל "ג'וקר" במתכונתו הנוכחית לא מתנצל על הכיוון הרדיקלי שהוא לוקח: כמו הגיבור שלו, זה סרט מריר, ציני, ניהיליסטי ושונא אדם. הוא מתרחש בכרך אורבני מלוכלך בתחילת שנות ה־80 (קוראים לו גות'האם, אבל ברור שמדובר בניו־יורק), אך במידה רבה משקף את אמריקה כיום: העשירים אדישים וצדקנים, העניים שקופים, והכי סובלים הם פגועי הנפש.

זה סרט על אדם בדיכאון עמוק, ששרוי במרה שחורה. וזו אולי הסיבה שממש אהבתי את "ג'וקר" — הרבה מעבר לסיפור המבדר או למחוות הרבות והברורות מדי לסרטים אהובים, ובראשם "נהג מונית" ו"מלך הקומדיה" של סקורסזה (רוברט דה נירו, אגב, חוזר פה לסרטים האלה בתפקיד משנה נהדר וכריזמטי. טוב לראות אותך, חבר). בעולם שבו דיכאון וראיית עולם שלילית הם עדיין טאבו — פיניקס ופיליפס מביטים בה בפנים, לאור יום, באמצעות סרט הוליוודי סוחף ומבדר, אך כזה שמסרב להציע נחמה. התוצאה, על אף בעיותיה, היא פשוט סרט מופלא. אל תחמיצו (ותרחיקו ילדים ממנו).