פנקס שירות
במשך שנים עבד עיתונאי "ידיעות אחרונות" איתן הבר לצידו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל • בדילמות הביטחוניות, מאחורי הקלעים של החתימות על הסכמי השלום, במפגשים החשאיים וגם בלילה הנורא ההוא בכיכר • עכשיו, עם פרישתו אחרי שישים שנות קריירה, הוא נזכר בסיפורים הקטנים והגדולים מאחורי האירועים שעשו היסטוריה • כך זה נראה בעיניים שלו • מיוחד
שלום בהפתעה
חתימת ההסכם בין ישראל לירדן, 1994
השעה הייתה מוקדמת. המשלחת הגדולה מישראל התפזרה לחדרים שהוקצו לה בארמון האשמייה בעמאן, לאחר ליל דיונים ארוך. נותרו שניים־שלושה נושאים שנועדו להיפתר בפגישה אישית בין המלך חוסיין לרבין. לאחר כחצי שעה הפגישה הסתיימה. רבין כינס את הישראלים. "פתרנו את הבעיות שהשארתם לנו", הודיע לקונית.
איש לא העז לומר מילה. "אז יש לנו הסכם שלום," אמרתי, ורבין הינהן בראשו כאילו היה זה דבר של מה בכך. בלילה שעבר ביקשתי לעשות הפתעה לתושבי מדינת ישראל. כוונתנו הייתה לכנס מיד לאחר שובנו את הכנסת ולהודיע לה חגיגית שהושג הסכם השלום עם ירדן - הסכם השלום השני שחותמת ישראל עם מדינה ערבית. אבל, כאשר טילפנתי ארצה דווח לי שהידיעה כבר שודרה בראש מהדורת החדשות. את יתרון ההפתעה הפסדנו.
לא היה מנוס מלקיים מיד טקס חתימה בראשי תיבות. ביקשתי מאנשי חצרו של המלך ומרבין להמתין שעה־שעתיים עד שנתארגן. טילפנתי לדובר צה"ל וביקשתי ממנו להודיע לעיתונאים לצאת לשדה דב. שני מסוקים של חיל האוויר יביאו אותם לטקס החתימה בארמון. העיתונאים הגיעו כמעט ברגע האחרון. הטקס היה קצר ורשמי. הסכמי השלום נחתמו בראשי תיבות על ידי רבין וראש ממשלת ירדן עבד א-סלאם אל־מג'אלי.
רבין והמלך חוסיין עמדו בפתח משרדו כאשר רבין סימן לי לגשת. "כמה ימים אתה צריך להכנות לטקס הגדול?" שאל. השתהיתי בתשובתי. הירהרתי באפשרות שמדינות ערביות, אולי גם רוסיה, ילחצו על המלך לבטל את ההסכם. לא רציתי גם לספר באותו מעמד למלך שכבר דיברנו שבועיים קודם לכן עם נשיא ארה"ב ושיכנענו אותו להשתתף בטקס בערבה, כדי להבדיל בינו לבין הטקס שהתקיים על מדשאות הבית הלבן בוושינגטון.
"עשרה ימים לפחות" אמרתי. "השאלה איזה טקס אתם רוצים וכמה אנשים יוזמנו". המלך לקח פיקוד. "אנחנו נביא 600 איש בערך," אמר. רבין לא הגיב. הגיעה השעה להעמיד פנים כאילו לא תיאמנו דבר עם האמריקאים, ולהציע במשותף לנשיא ארה"ב את מקום הטקס בערבה. רבין והמלך התקשרו לבית הלבן וביקשו לדבר עם הנשיא. הם המתינו שעה ארוכה כיוון שהנשיא היה במטוסו והיה צריך להעיר אותו משנתו. קלינטון אמר שייתן תשובה בתוך שעות אחדות. הסברנו לו את חשיבות המהירות שבה עליו לקבל את החלטותיו. נשיא ארה"ב חזר לישון ואנחנו התחלנו בהכנות לטקס.
מקום הטקס נקבע בעין עברונה, מצפון לאילת, חציו בתוך שטח ירדן וחציו בתוך שטח ישראל - עד כדי כך דחקדקנו בשותפות בינינו. המקום היה צחיח ושומם. היינו צריכים להקים עיר שלמה בתוך המדבר, בתוך שמונה־תשעה ימים. ביקשנו את עזרת ירדן בפינוי אלפי מוקשים שהיו במקום. ברוב המקרים כיסו הירדנים את המוקשים בערימות עפר. מפרקי מוקשים של צה"ל הוזעקו למקום ודגו את המוקשים זה אחר זה.
חזרנו לישראל וירדתי מיד לאילת. קבענו פגישה עם עמיתינו הירדנים בלב המדבר. הייתה חשכה, עלטה של ממש. לכן הצענו למשלחת הירדנית לעלות לאוטובוס ולנסוע לאילת. הירדנים היססו. זו פעם ראשונה שחצו את הגבול ולפתע מזמינים אותם לאילת הישראלית. באנגלית הבסיסית שלי הפצרתי בהם לבוא והם באו. פלשנו לאחד מבתי המלון באילת וביקשנו לסדר לנו מקומות לדיון ראשון. אמרתי לעמיתי הירדנים שלא נוכל להסתפק ב־600 איש בלבד מישראל וסיכמנו שהמקום המדויק של הטקס ייקבע במשך יום המחרת.
מרגע שפורסם דבר קיומו של הטקס צילצלו הטלפונים בלשכת ראש הממשלה ללא הרף. כל מי שחשב שהוא מישהו ביקש הזמנה. קבעתי סדרי עדיפויות. אחרי סגל א' של המדינה וכל חברי הכנסת, ללא יוצא מהכלל, יוזמנו משפחות שכולות שבניהן נהרגו במשך השנים מול ירדן. סיפור מימי ילדותי ניקר במוחי ללא הרף. זכרתי שאחד ממשקיפי האו"ם, קצין מצבא קנדה, נהרג בשנות ה־50 בהר הצופים כאשר סוכך בגופו על חייל צה"ל. נשבעתי להזמין לטקס את משפחתו, אבל למרות כל מאמציי, את שמו לא זכרתי.
הקפדנו על כל פרט. למשל, ביקשתי מראש מחלקת הצילומים בלשכת העיתונות הממשלתית לבדוק את זוויות הצילום ולמקם את המצלמות במקומות הטובים ביותר. ידעתי שמאות מיליונים יצפו בטקס בעולם, ועם כל הכבוד לאורחים האישיים של המלך ושל ראש הממשלה, הצופים בבית חשובים לא פחות למדינת ישראל.
תוך זמן קצר הוקמו טריבונות ונוצקו היסודות. ביקשתי מראש לשכת המלך, גנרל עלי שוקרי, להכין את התזמורת הפילהרמונית של ירדן לנגינת ההמנון הירדני. במקביל פניתי לאבי שושני, מנכ"ל התזמורת הפילהרמונית הישראלית, וביקשתי שהתזמורת תנגן בטקס. שושני הודיע לי בצער שלא יוכל להיענות - התזמורת תהיה ביום הטקס במסע הופעות בגרמניה. בדקנו אפשרות להטיס את התזמורת ליום אחד מגרמניה לארץ כדי לא להחמיץ את גודל השעה. לשאלותיי על התזמורת הפילהרמונית הירדנית לא נתקבלה תשובה יום ויומיים ושלושה, ובינתיים מחוגי השעות רצו קדימה. רק יומיים לפני הטקס טילפן שוקרי ואמר: "התזמורת הפילהרמונית של ירדן לא תבוא כי אין לנו תזמורת פילהרמונית".
בסופו של דבר ניגנו את ההמנונים תזמורת צה"ל ותזמורת הצבא הירדני, וכמחווה לנשיא קלינטון שתי התזמורות ניגנו יחד את ההמנון האמריקאי. יצחק (זיקו) גרציאני ניצח על שתי התזמורות. הנגינה המשותפת חוללה התרגשות עצומה. רציתי שינחו את הטקס המנחים הטובים ביותר, מירדן ומישראל. פניתי לחיים יבין; הירדנים בחרו במרואן מועשר, שהיה דובר משרד ראש הממשלה (אחר כך מונה לשגריר הראשון של ירדן בישראל). השניים התייצבו במקום הטקס שעתיים לפני תחילתו ובפעם הראשונה התוודעו לאירוע וזה לזה.
כל אותו זמן הופצצה הלשכה בירושלים בדרישות להזמנות. חברי כנסת חוללו שערורייה בטענה שאחרים הוזמנו עם נשותיהם והם לא. אחרי המשבר הראשון נולד משבר שני - איך זה שחלק מהמוזמנים יוטסו לאילת והם יצטרכו להשתרך לשם במכוניותיהם. סידרנו מטוס מיוחד כדי להוביל את חברי הכנסת ונשותיהם.
הזעקתי את צוערות בה"ד 12 לשבת ליד הטלפונים ולענות לכל מבקשי ההזמנות. כל אחד מהם היה חייב לציין מה לו ולירדן. לטקס הגיעו בסופו של דבר 6,000 ישראלים. הירדנים הסתפקו בהרבה פחות.
שעתיים לפני תחילת הטקס ראיתי חפץ מוזר בידי אחד הקצינים הירדנים. שאלתי אותו במה העניין והוא אמר שאלה צלחות שיקבלו הקצינים הישראלים בעיצומו של הטקס, בעת חילופי המתנות.
"מתנות?" שאלתי. "איך לא חשבנו על זה". מיד נשלחה מרית דנון, מזכירת ראש הממשלה, לאילת, לקנות 22 מתנות זהות.
עדיין לא תמה שאת הייסורים. בעיצומו של לילה קיבלתי שיחת טלפון מאייר־פורס 1, מטוס הנשיא. על הקו היה מרטין אינדיק, שגריר ארה"ב בישראל, שליווה את קלינטון לארץ. הוא אמר ששר החוץ הרוסי חייב לנאום בטקס. ידעתי שאסור לי לקבוע על דעת עצמי מי ידבר בטקס. הערתי את רבין. הוא השתהה מעט בתשובתו ובסוף אמר: "אין ברירה".
הבנתי שאף שלא רצינו בכך, אין מנוס מלצרף את שר החוץ פרס לרשימת הנואמים. הודעתי לפרס רק כאשר הגיע לעין עברונה. הוא עלה לבמה ונשא נאום מאולתר, בלי להיעזר במילה כתובה אחת. נאומו היה הטוב והמרשים ביותר.
הטקס החל בשעה שתיים בצהריים. התגובות היו נלהבות. מיד אחרי הטקס נסענו לארמון המלך בעקבה לארוחת צהריים ואותי הושיבו לזמן קצר בין המלך לרבין, כאשר לפתע צעקתי "קולונל פלינט, קולונל פלינט". לויטננט־קולונל ג'ורג' פלינט עמד בראש ועדת שביתת הנשק הישראלית־ירדנית. במאי 1958 הוא התערב בתקרית אש בין סיור של צבא ירדן לחיילי צה"ל בהר הצופים. ארבעה ישראלים נהרגו בתקרית ושניים נפצעו. כאשר, חמוש בדגל לבן, ניסה להבטיח את פינוי הפצועים הישראלים - נהרג מאש הירדנים.
לפלינט הייתה אשה, אודרי, ושתי בנות. רציתי להזמין אותן לטקס, אבל איחרנו את המועד.
הלילה השחור
הרצח בכיכר, 1995
תחושת הבדידות בלשכת ראש הממשלה הייתה כואבת. האלפים שהפגינו כמעט יומיום נגד הסכם אוסלו הוסיפו מכאוב. חבריו הטובים של רבין ראו אותו בבדידותו וביקשו לעשות מעשה. תשעה אלופים במיל', בוגרי מלחמת ששת הימים, הגיעו למשרד ראש הממשלה כדי לתת לו כתף. קולותיהם טבעו בצעקות של מאות מפגיני ימין שהתקהלו בגבעת ההפגנות, מול חלונות הלשכה.
ואז נולד הרעיון לקיים עצרת תמיכה בכיכר מלכי ישראל בתל־אביב. את הרעיון הגה ז'אן פרידמן, איל תקשורת צרפתי ופעיל שלום במזרח־התיכון. הוא הדליק בהתלהבותו את שר החוץ שמעון פרס ואת ראש עיריית תל־אביב לשעבר שלמה להט, הוא צ'יץ. פרס וצ'יץ ביקשו להיפגש עם רבין ואני, שהסתייגתי מיוזמת אוסלו, לא אהבתי את הפגישה וניסיתי לדחות אותה.
השניים, פרס וצ'יץ, פרצו בסערה לחדר העבודה של ראש הממשלה. פרס, נלהב כמנהגו, הניח כמובן מאליו שרבין תומך בקיום העצרת, אך רבין, כמנהגו, היה ספקן. יותר מפעם אחת הוא שאל, "מה יהיה אם לא יבואו אנשים?". צ'יץ הבטיח הרים וגבעות. "לא נוכל להשתלט על ההמונים, כל כך הרבה יבואו," אמר לרבין.
במהלך יום שישי עוד נתן רבין ביטוי לציפיות הנמוכות שלו. "אולי יירד גשם?" ספק שאל, ספק הביע משאלה. "יהיה לנו תירוץ למה ההמונים לא באו". אי אפשר היה לטעות לגבי דעתו על האירוע כולו. "מי הנואמים בכלל", שאל בקוצר רוח. הפתק עם רשימת הנואמים נמצא בכיסו לאחר הרצח.
המונים גדשו את כיכר מלכי ישראל, ומילאו גם את הרחובות הסמוכים. בשיאה הביאה העצרת לכיכר, על פי ההערכות, יותר ממאה אלף איש. דווח לי שרבין לא האמין למראה עיניו.
כאשר רבין הוזמן לשאת את נאומו התחלתי ללכת דרומה, לכיוון בית סוקולוב. בחצר הבית חנתה מכוניתי. ידעתי שהנאום יהיה קצר ונטול כותרות. "אני אגמגם משהו", אמר לי רבין בשיחתנו האחרונה, אחר הצהריים.
נסעתי לביתו של עידו דיסנצ'יק, עורך מעריב לשעבר, בשכונת צהלה. דיסנצ'יק ערך באותו ערב קבלת פנים לאבי פזנר, שגריר ישראל בצרפת. לפני שעליתי לדירה שאלתי את שני המאבטחים של השב"כ שעמדו ברחוב אם ראש הממשלה הגיע. הם השיבו בשלילה. "יש בלגן גדול בכיכר", אמרו. "הם יאחרו".
על גג בית משפחת דיסנצ'יק היו כמה עשרות אנשים. אחד האורחים היה ד"ר גבי ברבש, מנכ"ל איכילוב. רציתי לספר לו ששבועיים קודם לכן פעלתי לביטול תרגיל כוננות של השב"כ, שכלל הובלת פצוע לבית החולים שלו. חששתי שהתקשורת תפרש את התרגיל בדרך לא נכונה; והעיקר, לא רציתי לספק רעיונות לראשו של מתנקש פוטנציאלי.
לפני שהספקתי לדבר עם ברבש הנייד שלו צלצל. הוא הקשיב, ואז התמלטה מפיו זעקה. "ירו ביצחק". הוא רץ מיד לכיוון המדרגות, ואני בעקבותיו. נסענו במכוניות נפרדות לאיכילוב, במהירות שיא. חצינו צמתים באור אדום. תוך כדי נסיעה צלצלה אליי עליזה גורן, יועצת התקשורת של ראש הממשלה. "ירו ביצחק", צעקה. "קבל את גבי".
גבי הוא ניצב גבי לסט, מפקד משטרת מחוז תל־אביב. הוא סיפר לי מה קרה. הוא שיער שהפגיעה קלה ורבין יחזור למשרדו תוך יום־יומיים. טילפנתי מהמכונית לשגריר ארה"ב בישראל מרטין אינדיק. ביקשתי שיודיע מיד לנשיא קלינטון. הנחתי את השפופרת וטילפנתי לעלי שוקרי, ראש המשרד הפרטי של המלך חוסיין. התכוונתי גם לטלפן לנביל אבו רודיינה, ראש לשכתו של ערפאת, אבל בינתיים הגעתי לשערי בית החולים. ליד השער עמדו שניים־שלושה צעירים, לבושים כחרדים לאומיים. הם רקדו ושרו. "הרגו את רבין, הרגו את רבין". משהו בתוכי רצה לדרוס אותם.
מיהרתי פנימה. נאמר לי שרבין הועבר לחדרי הניתוח, במרתף בית החולים. רצתי אל חדר הניתוח ופתחתי את הדלת. במרכז החדר עמדה חבורה של רופאים, כולם בבגדים ירוקים, וטיפלה באיש. מיד יצאתי החוצה.
הגיעו עוד ועוד אנשים. הייתה מהומה גדולה והבנתי שאין מי שיפקח על הבלגן. לקחתי על עצמי את התפקיד האומלל והתחלתי לגרש אנשים. זרם האנשים לא חדל. אלה שלא ראינו אותם בימי הבדידות של רבין בלשכה בירושלים התייצבו עכשיו בהמוניהם.
בעודנו ממתינים לדיווח מפיו של גבי ברבש ראיתי את לאה רבין פוסעת אליי. היא הייתה מבועתת. מקיבוץ מנרה טילפנה רחל יעקב, אחותו של רבין. "לא אכחד ממך ולא אסתיר את האמת", אמרתי לה ולבעלה. "יצחק פצוע קשה ביותר. צאו לתל־אביב". ברבש ביקש לעדכן אותי. "הדופק חזר," אמר. הוריתי מיד לוויקטור בר גיל, ראש אגף הלוגיסטיקה במשרד הביטחון, לסדר לנו כמה קווי טלפון. הנחתי שרבין יזדקק להם בתקופת החלמתו. הקציתי חדרים לאנשי הלשכה וחזרתי לדחוק באנשים לצאת אל מעבר לדלת הזכוכית.
התחילו להגיע אנשי היחידה לאבטחת אישים בשב"כ, מהעבר ומההווה. אמרו לי שהמאבטח האישי של ראש הממשלה, יורם רובין, נפצע ונמצא בבניין. בעיני רוחי כבר ראיתי את הפגישה בין המאבטח שהציל את חייו של ראש הממשלה לבין ראש הממשלה שניצל.
ואז ניגש אליי, בשקט־בשקט, ד"ר גבי ברבש. "יצחק נפטר," אמר.
ביקשתי שימתין עוד דקה. "אתה תהיה האיש שיודיע ללאה ולבני המשפחה", אמרתי. "איש מלבדך לא יעשה זאת". ניגשתי לדוכן האחיות הסמוך, שהיה ריק, והוצאתי מכיסי פיסת נייר שעליה היה מודפס בצד אחד סדר יומו של ראש הממשלה בשבוע הקרוב. רבין ביקש ממני להביא את הפתק לבית משפחת דיסנצ'יק כדי לקבוע מועדים לפגישות נוספות. על צידו השני של הפתק רשמתי את ההודעה שבמשך שנים ניקרה בראשי כנבואת חורבן.
ממסדרי הזיכרון לזאב ז'בוטינסקי שליוו את ילדותי זכרתי את נוסח ההודעה על פטירתו של ראש בית"ר: "עטוף יגון ואבל מודיע שלטון בית"ר..." וכו' וכו'. לרגע חשבתי להשתמש באותן מילים אבל מיד התעשתי וכתבתי נוסח פשוט, נטול מליצות. יוסי שריד שעמד לידי הציע להוסיף את המילה בתדהמה. הוא צדק; הודיתי לו על כך. הראיתי את ההודעה לשניים־שלושה אנשים, בהם גם שמעון פרס, ויצאתי אל העיתונאים שהמתינו ליד שער בית החולים. ביקשתי שקט ו"לכבד את המעמד". הקראתי את ההודעה כפי שניסחתי אותה.
הלכתי לבד בחושך, חזרה אל בית החולים. חשבתי שכל הסיכויים לשלום פגו ברגע זה ואין יותר מרפא לכאבים. חזרתי אל חדרי הניתוח. ניגש אליי מישהו ואמר, "אנחנו מאפשרים עכשיו לכמה מקורבים להיכנס ולהיפרד מיצחק. גם לאה תהיה שם. האם אתה רוצה לראות אותו?" לא, אמרתי, אני רוצה לזכור אותו כמו שהיה בחייו.
לאה מיררה בבכי. דליה נתנה בידי דף נייר מוכתם בדמו של אביה. "אחות נתנה לי את זה", אמרה. כתמי הדם כיסו על הטקסט של שיר השלום.
"מה עושים עכשיו?", שאל אותי שמעון פרס. אמרתי שאני מציע שהממשלה תתכנס לישיבת אבל בחדר הישיבות בבניין משרד הביטחון הסמוך.
בינתיים הודיע לי גבי לסט שהמתנקש הוא כנראה יהודי, תושב הרצליה בשם יגאל עמיר. מיד עלתה במוחי השאלה: איך זה שהשב"כ לא ידע על קיומו, לא סיכל את מזימת הרצח. אבל ידעתי שעליי להתרכז בהכנות להלוויה. בשעה שלוש בלילה, בעוד עם ישראל צופה בנעשה דרך צגי הטלוויזיה, נקבעה פגישה של כל הגורמים שיהיו מעורבים בארגון מסע ההלוויה. קבעתי שהארון יוצג ברחבת הכנסת ולמחרת ייצא מסע ההלוויה לחלקת גדולי האומה בהר הרצל. השגריר אינדיק הודיע לי כי נשיא ארה"ב יבוא להלוויה. הצעתי שיביא איתו את המלך חוסיין ואת נשיא מצרים מובארק. ניסחתי הודעת אבל בשם הממשלה וטילפנתי לדובר חברת האוטובוסים "דן". אמרתי לו שכל האוטובוסים בימים ראשון ושני שיוצאים לכיוון ירושלים - הממשלה תממן את מחיר הנסיעה בהם. זאת כדי לאפשר לכל אדם, גם אם אין הפרוטה מצויה בכיסו, לעבור על פני הארון.
לפנות בוקר, בעוד הזריחה מתמהמהת לבוא אבל קו האופק מחוויר והולך, לקחתי איתי את מזכירת שר הביטחון מרים לפיד והדובר אבי בניהו במכוניתי לירושלים. במכונית השתררה שתיקה כבדה. חשבתי על יום חדש, לראשונה בלי רבין. עלו במוחי זיכרונות מפגישותינו הרבות. חשבתי על האיש ומעשיו ושאלתי את עצמי אם הרוצח ידע איזה מטען היסטורי נושא הנרצח על גבו, מה נתן רבין למדינה במלחמת העצמאות, בתפקידיו השונים במטה הכללי, במלחמת ששת הימים שאותה הכין ועליה פיקד. בכיתי ללא דמעות.
בלשכת ראש הממשלה בירושלים הייתה דומייה. כל הפקידים והפקידות התייצבו במשרדיהם באשמורת הלילה ולא נותר לי אלא ללחוץ ידו של כל אחד מהם.
נכנסתי לחדר העבודה של ראש הממשלה. איש לא היה בחדר מלבדי. לרגע אחד עמדתי מול הכיסא הריק והשולחן שהיה מרכז הפעילות שלו ואז פרצתי בבכי. מרית, מזכירתם של כמה ראשי ממשלה, נכנסה לחדר קודם לכן ואספה את הפריטים האישיים מהמגירות: שפופרת משחת שיניים, חצי קופסת סיגריות, כפתור אחד או שניים וזה הכל. חזרתי לחדרי והתחלתי גם אני לרוקן את המגירות.
כ־80 מנהיגי אומות ומדינות הודיעו כי יבואו להשתתף בהלוויה. בשלב מסוים היה חשש שערפאת ירצה להשתתף וכבר הכינונו הודעה בעניין זה. "יצחק רבין לא היה רוצה שערפאת ישתתף בהלווייתו" אמר מישהו, ודבריו התקבלו מיד על ידי הנוכחים.
קהל של מאות אלפים עבר ליד ארונו של יצחק רבין ברחבת הכנסת ואמצעי התקשורת בכל העולם ביכו את מותו. לקראת הצהריים עזבו אחרוני העוברים על פני הארון והחלו ההכנות להלוויה. כל האישים כבר הגיע לחלקת גדולי האומה בהר הרצל וכולם ציפו למתן האות לראשיתו של המסע. קצין משטרה, שהיה בחדרי בלשכת ראש הממשלה באותו רגע, אמר: "כבר רבע לשתיים, ובשתיים תהיה צפירת דומייה. אנחנו צריכים להגיע תוך רבע שעה להר הרצל. הסתכלתי סביבי ולא היה מי שייתן את הפקודה לנוע. נתתי אפוא את הפקודה בעצמי והצטרפתי לשיירה. "מי נואם בהר הרצל? מי יספיד את המנוח?" על השאלות הללו לא הייתה תשובה וההנחה הייתה שמי שרוצה לדבר, ידבר. הגענו קצרי־נשימה להר הרצל והתיישבתי בשורה השישית בקרב מאות המוזמנים והנכבדים.
מיד אחרי הספדה קורע הלב של הנכדה נעה בן־ארצי שמעתי את שמי ברשת הרמקול. חפזתי אל דוכן הנואמים ומכיוון שלא היה לי נאום מוכן הוצאתי את הדף המוכתם בדמו של יצחק רבין על טקסט שיר השלום, שחולק בעצרת, והצגתי אותו לפני הנוכחים. הדף היה לסמל: השלום כוסה בדם.
חשבונית הפרס
הזכייה בנובל, 1994
בקיץ 1994, במהלך אחד הביקורים שלו בארץ, אלי ויזל, חתן פרס נובל, הגיע אל משרדי, בלשכת שר הביטחון בתל־אביב. לפני שנפרדנו אמר כבדרך אגב, "שלום, ואני מקווה שכל הצרות שלנו בענייני פרס נובל ייגמרו".
פרס נובל? נדהמתי. עד לאותו רגע איש בלשכה לא הזכיר את פרס נובל. לאחר בירור קצר נודע לי שבזכות הסכם אוסלו שמעון פרס יקבל את פרס נובל, לבדו או בצוותא עם ראש אש"ף יאסר ערפאת. העניין גמור.
מה אפשר לעשות כדי להציג את מועמדותו של רבין, שאלתי את ויזל. "נותרו רק עשרה ימים להגשת מועמדות", השיב. "מאוחר מדי". איך מגישים מועמדות, התעקשתי. ויזל הסביר: מנסחים בקשה בכתב, שנתמכת על ידי אישים מכל העולם, זוכי פרס נובל בעבר, ראשי מדינות בהווה ובעבר, יושבי ראש של פרלמנטים ועוד. הזמן דחק. מאלי ויזל ביקשתי את רשימת זוכי פרס נובל בעבר. צירפנו אליהם ידוענים מכל העולם. פנינו ישירות לשגרירויות ישראל בעולם, כי הנחנו שפרס ומשרד החוץ יעשו הכל כדי למנוע את העברת המכתבים. אמרנו לכל שגריר שהוא אחראי אישית לכך שיו"ר הפרלמנט בארץ כהונתו יקבל את המכתב ויגיב עליו. המכתב הראשון היה מיועד כמובן למלך הנורווגי וליו"ר הפרלמנט באוסלו. הרבה היה תלוי בהם. בעיקר, האם ועדת פרס נובל לשלום תסכים לפתוח את הרשימה מחדש.
תוך יום־יומיים זלג לעיתונות הסיפור על התפטרותו של קורה כריסטיאנסן, אחד מחמשת חברי הוועדה, לאחר שסירב להעניק פרס נובל לשלום לערפאת. באחד העיתונים היה כתוב שהוא ידיד של אלי ויזל ומכאן הבנתי את חשיבות המגעים עם אלי, שעזב בינתיים את הארץ. בכל מקרה, כך נאמר לי, את הפרס יקבל אדם אחד או שניים, בשום פנים לא שלושה. בימים הבאים לשכת פרס ולשכת רבין ניהלו דו־קרב סוער בשיחות טלפון ללשכות בחו"ל. הנורווגים חזרו וטענו שמעולם לא היו שלושה חתני פרס נובל לשלום. "אז תיצרו תקדים", אמרנו להם. ויזל פעל למעננו מניו־יורק. יומיים לפני ההודעה הרשמית על הזוכים הוא טילפן אליי. "הזוכים נקבעו סופית והם יהיו אורי סביר (מנכ"ל משרד החוץ) ואבו עלא", אמר. "יצאתם מדעתכם" אמרתי לו. "אם אין רבין אין זוכים ואין טקס". הנחתי שהוא יגלגל את התגובה שלי הלאה.
בסוף הודיעו הנורווגים שבאופן יוצא מהכלל וחד־פעמי יזכו בפרס שלושה: יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת.
רבין לא היה מעורב במהומה. לא רצינו לערב אותו. באותם ימים הוא היה טרוד עד מעל לראש בפרשת חטיפתו של החייל נחשון וקסמן ז"ל. לאחר שרבין קיבל את ההודעה המקדימה משגריר נורווגיה ביקשתי את רשותו לרדת לעיתונאים, ולהודיע להם שהוא מודה לעם הנורווגי אבל שעתו לא פנויה לחגיגות. זאת הייתה הדרך שלי להתעמר בשמעון פרס.
הוועדה לבחירת חתני פרס נובל לשלום התכנסה בינתיים באוסלו והודיעה רשמית על ההחלטה. אף שהשעה הייתה לפנות בוקר בניו־יורק טילפנתי לאלי ויזל כדי להודות לו.
אחריות נדירה
חטיפת ורצח נחשון וקסמן ז"ל, 1994
בשעת צהריים חמה, בתשעה באוקטובר 1994, פרץ בסערה ללשכת ראש הממשלה בירושלים ישראל חסון, ראש מרחב ירושלים ויו"ש בשב"כ. חסון סיפר על דיווח בתחנת טלוויזיה ערבית שממנו עלה כי החמאס לכד חייל והוביל אותו למקום מסתור.
נבהלנו. מכל התרחישים שבעולם זה היה הכואב ביותר. ניתנה הוראה מיידית, לכל כוחות צה"ל, לבדוק האם חייל חסר. פגישותיו של ראש הממשלה להמשך היום בוטלו וניתנה התרעה לביטול הפגישות גם למחרת.
למחרת היום הגיעה ללשכה קלטת. היא הגיעה מעזה, באמצעות עיתונאי פלסטיני. בקלטת נראה חייל צנום שהתחנן על חייו. מאחוריו עמד איש חמאס שהחזיק בתעודת החוגר שלו. דממה עמדה באוויר במהלך הקרנת הקלטת בלשכה. כאשר תם הסרטון עמדו דמעות בעיניים של הנוכחים. כל המבטים הופנו אל רבין. על כתפיו הוטלה אחריות כבדה מנשוא.
בקלטת הציע החמאס עסקה: החייל ישוחרר, ובתמורה תשחרר ישראל את השייח' יאסין ועוד מאתיים אסירי חמאס. דרישה מהסוג הזה נדחתה באותם ימים בשתי ידיים.
לא נותר אלא לנסות ולשחרר את וקסמן בכוח. הכיוון היה עזה. כל הדרכים הובילו לרצועה ולפרדסיה. תצפיות של השב"כ ומידע מפי מקורותיו חיזקו את ההנחה שהחייל מוחזק שם. טנקים הקיפו את הרצועה ואיש לא הורשה להיכנס ולצאת, אבל המקום שבו הוחזק לא נחשף. יום חלף ועוד יום. המועד שבו איים החמאס להוציא אותו להורג הלך והתקרב.
התחושה הייתה שמתנהל מרוץ נגד השעון. אלפי חיילים ואזרחים ביקשו להתנדב לחיפוש. הפעילות של צה"ל והשב"כ בעזה הקשתה מאוד על החיים שם. ערפאת הודיע שהוא וארגונו אינם אחראיים לחטיפה. הוא יסייע לצה"ל לאתר את החייל החטוף. ואז צילצל הטלפון ועל הקו היה יאסר ערפאת. מה שהתרחש בלשכה לאחר מכן קשה לתיאור. רבין בקול הבס־בריטון שלו צעק כפי שלא צעק מעולם. ערפאת ענה לו בצעקות. "בדקתי", אמר ערפאת. "החייל לא בעזה".
"אתה משקר, כדי שלא נלחץ על עזה", נזף בו רבין. "אני אעלה את כל עזה באש". הכעס של רבין לא שכך גם לאחר שערפאת ירד מהקו. הוא הורה להכניס לרצועה עוד ועוד טנקים. חיפושים התקיימו גם באזורים אחרים, אך הדגש על החיפושים היה בשולי רצועת עזה, וכבר נמסר על בית מסוים ששימש מטרה. כל העיניים הופנו לעזה ומחסומים הוקמו בדרכים המובילות אליה כדי למנוע את העברת החייל החטוף למקום אחר.
ביום שישי 14 באוקטובר, שישה ימים לאחר החטיפה, התקשר לרבין גדעון עזרא, סגן ראש השב"כ. עזרא היה לוחם נועז, מהאמיצים שידענו, ומפקד יוזם. בקולי הדל תמכתי במינויו לראש השב"כ. הוא דיווח לרבין שאותר הבית שבו הוחזק החטוף, בכפר ביר נבאללה, סמוך לגבעת זאב, במבואות הצפוניים של ירושלים. רבין כינס את מפקדי צה"ל בשעת בוקר מוקדמת. הייתה התלבטות בשאלה מי יפשוט על הבית, הימ"מ או סיירת מטכ"ל. רבין בחר בסיירת. לאוויר הועלה מטוס סיור שחג במרחק מהכפר, כדי לא לעורר חשד.
הבית והכפר כולו היו מאותו רגע תחת תצפית קפדנית ביותר ואיש לא בא ואיש לא יצא ממנו בלי שראו אותו על מסכי הטלוויזיה בכמה נקודות בפיקוד המרכז. ההחלטה הייתה להמשיך לשחק כאילו נמצא החייל החטוף בעזה, וכל המאמצים כוונו לעברה.
ואז, בעיצומו של תדריך באולם הישיבות של שר הביטחון בקריה בתל־אביב, חיפשתי את רבין. כשנכנסתי לחדר כל הנוכחים שתקו. רבין אמר: "בסדר, שב ותשמע". נקלעתי לתדרוך אחרון לפני שהכוחות יצאו לשטח. טיפלתי בהודעה לעיתונאים על הזכייה בפרס נובל וחזרתי למשרד. ציפיתי שהחדשות בשעה שמונה בערב ביום שישי - זמן שיא של צפיית־שיא, בעיקר על רקע החטיפה - ייפתחו במילים "דובר צה"ל מודיע: החייל החטוף נחשון וקסמן הגיע לבית הוריו, בריא ושלם, לאחר ששוחרר על ידי יחידה מובחרת". איזו הפתעה תהיה לעם ישראל, חשבתי בליבי. התפללתי לשלומם של החייל החטוף ושל הלוחמים.
בשעת ערב מוקדמת טילפן חבר הכנסת טאלב א-סאנע אליי ואמר שיש לו קשר עם החוטפים והוא מוכן לתווך במשא ומתן. רצתי אל רבין ודיווחתי לו על השיחה. "מאוחר מדי", אמר רבין. בזווית העין ראיתי על המסך את החיילים המתקדמים לבית. הייתי בטוח שבעוד שניות אחדות נשמע את הדי קולות הירי ונחשון וקסמן ייצא לחופשי. המרחק האווירי מבית משפחתו בירושלים לביר נבאללה לא עלה על שלושה קילומטרים ותוך דקות אחדות יהיה עם ישראל באופוריה. ליד בית המשפחה בירושלים, בג'יפ ברחוב צדדי, חיכה האלוף יורם (יה יה) יאיר להוראה של שר הביטחון לגשת לבית המשפחה ולדווח לה שהבן שוחרר.
ואז פרצה האש. תחילה היו הקולות עמומים אבל מישהו העיר "האש נמשכת יותר מדי דקות". רבין המתין לטלפון של הרמטכ"ל אהוד ברק, שנכח במקום הפעולה. ואז הגיע הטלפון. הרמטכ"ל דיווח לו על נפילתם של נחשון וקסמן וניר פורז, מפקד הכוח. הפעולה נכשלה: נחשון וקסמן לא יחזור חי הביתה. לאלוף יאיר ניתנה הוראה להתקפל. בשעה שמונה דיווח אהוד יערי בטלוויזיה על כך שצה"ל עומד לפתוח בפעולת חילוץ בעזה. בלשכה חייכנו חיוך מר.
הצעתי לכנס באותו ערב מסיבת עיתונאים במשרד הביטחון. לאחר כשעה פתחנו את האירוע. רבין, שלא היה מודע לכך שהעיתונאים אינם יודעים דבר, פתח במילים "אני אחראי". "מה קרה?" שאלו העיתונאים. רק אז גולל באוזניהם הרמטכ"ל ברק את פרטי הפעולה.
הדברים של רבין היו דוגמה ומופת לקבלת אחריות. אילו נתבע רבין להתפטר בגין הפעולה הכושלת אין לי כמעט ספק שהיה עושה זאת. עוד לפני שירד אל העיתונאים למטה ביקש רבין לשטוף את פניו בחדר השירותים האחורי שהיה בלשכתו. אינני מוכן להישבע על כך אך אם אינני טועה ראיתי דמעות בעיניו כשיצא משם.
טרמפ לשר הביטחון
שר הביטחון, שנות ה־80
יום אחד נקבעה לרבין פגישה עם אורח אמריקאי במלון הילטון בירושלים. את הדרך לירושלים עשה רבין במכונית השרד שלו, שברולט. הוא קיבל את המכונית מקודמו משה ארנס והיא נראתה חדשה, אם כי השעון בלוח המחוונים הצביע על 400,000 קילומטר. בדרך לירושלים, ליד לטרון, עלה לפתע עשן ממנוע המכונית. הנהג המסור יחזקאל שרעבי ז"ל עצר את המכונית בצד. "מה עושים?", שאל. רבין, שראה עצמו מומחה לנהיגה, הציע לו כמה טיפים. שרעבי ניסה וניסה אך המנוע סירב לשתף פעולה.
עוד קודם לכן הוריתי לשרעבי לבקש מאגף הרכב במשרד הביטחון מכונית חדשה מדגם שברולט. היא הייתה לבנה, העתק מדויק של המכונית שרבין נסע בה. אי־אפשר היה להבחין בהבדלים, לבד מהשטיפה שעברה לפני שנמסרה למשרד הביטחון. המכונית החדשה חנתה חודשים ארוכים במגרש החנייה של משרד הביטחון עטופה בברזנט.
באותם ימים נהגה התקשורת להסתער על כל הוצאה במערכת הביטחון. אפילו הכריכים הקטנטנים שהוגשו לשולחן במהלך דיונים זכו למטח של ביקורת. באווירה כזאת היה קשה לקבל החלטה על החלפת מכונית השר. העדפנו לחכות.
וכך מצאו את עצמם שר הביטחון והמזכיר הצבאי תקועים ליד משטרת לטרון. בצר להם, הניפו יד לבקש טרמפ. מכוניות רבות עברו על פניהם. כשראו את המכונית הגדולה חונה לצד הדרך נסעו הלאה.
ואז עצרה להם מונית. בתוכה ישבו שני תיירים. הם לא זיהו את האיש שעומד בצד הדרך ונהג המונית, אם זיהה, לא אמר דבר. חודשים אחר כך התקבל בלשכה מכתב מזוג מקנדה. "אנחנו יהודים טובים ואוהבי מדינת ישראל", כתבו. "מאז שחזרנו למונטריאול אנחנו מספרים שאספנו בדרך לירושלים את יצחק רבין, שר הביטחון ורמטכ"ל מלחמת ששת הימים. איש לא מאמין לנו. האם תוכלו בטובכם לאשר לנו שאנחנו דוברים אמת". רבין חתם ברצון על מכתב התודה והוסיף תצלום שלו.
זמן קצר לאחר מכן היה על רבין להשתתף בטקס הזיכרון לחללי חיל התותחנים ליד זכרון יעקב. בדרך המכונית העלתה שוב עשן והמנוע נדם. ניידת משטרה שהבחינה במכונית עצרה לצד הדרך. רבין עלה והתיישב על אחד הספסלים. מאות המוזמנים נדהמו לראות ניידת משטרה נכנסת לרחבה ומהדלת האחורית שלה יוצא שר הביטחון.
זמן קצר לאחר התקלה בזכרון יעקב התכנסה ועדת עורכי העיתונים לפגישה עם שר הביטחון. את הפגישה פתח עורך עיתון הארץ גרשום שוקן, שהיה ידוע בהתנגדות שלו לכל בקשה של הממשלה להימנע מפרסום ידיעות. "אדוני שר הביטחון", אמר. "אנחנו עוקבים אחר הפרסומים בתקשורת על התלאות שעברת עם המכונית שלך. מוטב שתחליף את המכונית במועד הקרוב ביותר. די לנו בסיפורים על העשן שיוצא מהמנוע. מגיעה לך מכונית שנוסעת בביטחון. אני מבטיח לך בשם חברי: אתם תפסיקו להפיץ את הפרסומים האלה ואנחנו לא נציק לכם בגלל המכונית החדשה".
עוד לפני שהסתיימה הפגישה טילפנתי ליחזקאל שרעבי, נהגו של רבין: אתה יכול להסיר את הברזנט מהשברולט החדשה, אמרתי. תתחדש.
תפסתי את רבין על חם
החתימה על הסכמי אוסלו, 1993
ידי לחצה את ידית הדלת בדירת הסוויטה במלון מייפלאואר בשדרות קונטיקט בוושינגטון, מרחק הליכה קצר מהבית הלבן. הדלת נפתחה ומשמאלי צץ קיר לבנים דקורטיבי שהסתיר את פני הנכנסים מפני האורחים בסוויטה. מעבר לקיר עלה קול הבס־בריטון של יצחק רבין. הוא קרא בקול רם את הנאום שיישא בעוד כשלושים דקות בפני קהל.
הייתי נבוך כי בפעם הראשונה בעשרות שנות היכרות תפסתי את רבין על חם. בעבר סיפרו לי שהוא נוהג לתרגל בקול רם את קריאת נאומיו, אך אף פעם לא הייתי נוכח בשעת מעשה. הפעם זה קרה.
"נו, איך?" שאלתי את האיש שכל העולם, כך היה נדמה לי, עוקב אחריו כרגע, לטוב או לרע. קיוויתי לסחוט ממנו, אולי בפעם הראשונה בעשרות שנות ידידות, מחמאה כלשהי, מילה טובה, על תוכן הנאום שכתבתי לו. רבין לא אמר מילה. אחרי שתי דקות של שתיקה אמר: "דליה מחתה דמעה". עבורי היה זה שיא־שיאי התודות. לא רק שהביע את תודתו אלא שיתף את בתו האהובה עליו בתודה שלו. הוא הפסיק לקרוא בקול רם. אמרתי לו, "כולם הלכו לבית הלבן. אתה היחיד שנמצא מאחור. בוא מהר". למטה ברחוב כבר המתינה לו לימוזינה של הבית הלבן, כדי לקחתו אל הטקס.
לטקס הזה לא ייחלתי. יותר מפעם אחת ניסיתי לסכל אותו. אף על פי כן, הפור נפל. למטה המתין אוטובוס שנוסעיו היו אורחי הממשל האמריקאי. הם איבדו סבלנות. "בגללך נאחר", אמרו, ואני חשבתי: "כמה טוב יהיה אם נאחר לטקס הזה".
התפעלתי מיכולת הארגון של האמריקאים, שהצליחו להביא למעלה מ־3,000 איש אל מדשאת הבית הלבן תוך יומיים.
ליד השער של הבית הלבן התגודדו מאות רבות של אנשים. ממול הפגינו מספר פלסטינים, שמחו נגד ההסכם. בגלל הבלגן והדוחק זהות רבים מהמוזמנים לא נבדקה. נדמה היה שכל דכפין יכול לבוא בשערי הבית הלבן ולהשתתף בטקס.
נכנסנו. לידי צעדו אליסה בן רפאל, שבעלה דוד נספה בפיצוץ טרור בבניין שגרירות ישראל בבואנוס־איירס; חנה מרון, שנפגעה קשות ברגלה בפיגוע טרור במינכן, גרמניה; ודליה יאירי, אלמנתו של עוזי, הקצין שנהרג מירי מחבלים בפיגוע במלון סבוי בתל־אביב. "את רואה. אלמלא איחרו אנשי סיירת מטכ"ל להציע לפגוע בראשי אש"ף, הם לא היו הולכים היום על מדשאת הבית הלבן", אמרתי לדליה. בכירי אש"ף נכנסו פנימה לפנינו. כמעט כולם בלטו בממדי גופם. נדהמנו מקרבתם הפיזית של אנשים, שמבחינתנו היו בני מוות. הרגשתי שהטקס הזה לא ראוי לכבוד שאנשים מייחסים לו. רק איש אחד עניין אותי באמת. יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל, שעמד לעשות היסטוריה בטקס חתימה על הכרה פלסטינית במדינת ישראל והכרה ישראלית באש"ף. כל השאר פחות חשוב. לצורך הקיצור כינו העיתונים האמריקאיים, והישראלים לאחר מכן, את ההסכם על שם בירת נורווגיה, שם התקיים המשא ומתן, "הסכמי אוסלו". בודדים קראו את תוכן המסמכים ועוד יותר בודדים הבינו את פשרם. בדקות המעטות שנותרו עד תחילת הטקס צילצל הטלפון הנייד בכיסי. על הקו היה מרטין אינדיק, עוזרו של הנשיא קלינטון לענייני המזרח התיכון. "אני חייב לדווח לך כי בניגוד למוסכם ערפאת הופיע לטקס במדים שנראים כצבאיים", אמר.
"יש סמלים צבאיים על המדים?" שאלתי.
"ובכן," השיב, "זה נראה כמו מדים צבאיים אבל אין, למיטב ידיעתי, סמלים מצוירים, ובוודאי לא המפה המפורסמת (יאסר ערפאת נהג כל ימיו באש"ף לנוע עם מדים צבאיים ומפה של ארץ ישראל כולה על תג השרוול)".
אם כך, אמרתי, רבין לא יבוא לטקס. "השתגעת?" שאג אינדיק בטלפון. "אתה יודע איזה שערורייה תפרוץ אם 3,000 איש ילכו עכשיו הביתה והטקס לא יתקיים?" עוד כמה דקות של שיחה כועסת ודלתות הבית הלבן נפתחו ושני המנהיגים צעדו עם הנשיא האמריקאי קלינטון לעבר במת הכבוד.
הטקס התחיל כהלכתו. לאט־לאט התקרב הרגע שבו רבין וערפאת, בתיווכו ובהשתדלותו של נשיא ארצות־הברית, ילחצו זה את ידי זה. היה נדמה לי, כמו לרבים אחרים בקהל, שרבין מסתכל לצד הישראלי של המוזמנים לפני ששלח ידו לעבר ערפאת. שפת הגוף שלו אמרה לא, לא לרגע הזה ייחלתי. הקהל קם על רגליו והריע לכבוד השניים.
לפנייה לכתב/ת 
