ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    תרופות מרשם. “רק אם חייבים"
    7 ימים • 07.10.2019
    המכורים החדשים
    לא קוק, לא אלכוהול, לא סיגריות: יותר ויותר ישראלים מגלים שהם מכורים דווקא לתרופות הכי יומיומיות והכי פשוטות, אלו שרופאי המשפחה רושמים כמעט בלי לחשוב פעמיים. משככי כאבים, גלולות נגד חרדה ולהפרעות קשב, טבליות לשינה - רשימה חלקית בלבד - כל אלו עלולים לגרום לתסמיני גמילה קשים, שממוטטים לאנשים את החיים. הנה, תשאלו למשל את אסי עזר מה קרה לו, כשבסך הכל ניסה להפסיק לקחת ציפרלקס. עכשיו ייסורי הגמילה מכדורי המרשם יוצאים מארון התרופות
    שרית רוזנבלום

    לפני כחודש הצליח פוסט יוצא דופן של כוכב הטלוויזיה אסי עזר להפתיע את עוקביו. עזר החליט לשתף אותם בחוויותיו הקשות, כשהחליט להיגמל מכדור נגד חרדות. "כמעט שבע שנים לקחתי ציפרלקס – תרופה במרשם שנתן לי רופא משפחה", התוודה עזר. "אצלי זה היה נגד חרדות ומחשבות טורדניות, שאתה קם איתן בבוקר והולך איתן לישון. התרופה עבדה מצוין – כמעט שבע שנים שלא היה לי התקף חרדה. לפני חודשיים החלטתי לנסות לחיות בלעדיה. אבל ציפרלקס לא מפסיקים פשוט לקחת – זה חייב להיות בהדרגה ובפיקוח. וזה מה שעשיתי: ירדתי מהכדור בהדרגה, עידכנתי את הפסיכולוגית שלי ואת בעלי ויאללה, שיהיה בהצלחה".

     

    אלא שאז גילה עזר שלהתחיל לקחת כדורים זה אולי קל, אבל להפסיק אותם, ממש לא. "החודש הראשון היה סיוט", כתב. "כל הסימנים של גמילה היו שם: סחרחורות, בחילות, ותחושה מאוד ירודה, אבל נלחמתי. ובאמת, אחרי חודש – הופה, הרגשתי יותר טוב. בדרך פגשתי אנשים שאמרו לי, 'למה הפסקת, השתגעת? אתה תחזור, כולם חוזרים', ולא הבנתי מה הם רוצים. חשבתי שניצחתי את השיטה ושהשלב הקשה מאחוריי. ואז... לפני שבועיים היינו בעלי ואני במיאמי, משבר כתיבה של 'להיות איתה 3' מלווה בג'ט־לג קשוח, הביאו אותי להתקף חרדה קשה במיוחד, כזה שלא היה לי שנים. במשך חמישה ימים לא הייתי אני, הייתי שאריות של עצמי. כלפי חוץ אני נראה, מדבר ואוכל רגיל – אבל מבפנים, זה כאילו אני נופל לבור. אין לי רצון לעשות כלום, רק רוצה לחזור לישראל, הביתה. ההתקף עבר רק כשנחתנו בישראל. היום, שבוע אחרי, עדיין לא חזרתי לציפרלקס. אולי עוד אחזור וזה יהיה ממש בסדר, אבל כרגע אני עדיין נלחם. מנסה חלופה טבעית, מקפיד על טיפול פסיכולוגי, כושר גופני, והכי חשוב – בכל פעם שחרדה קטנה מגיעה (וזה קורה פעם ביום) אני לוקח אוויר ומנסה להתמודד".

     

    עזר. “אני לוקח אוויר ומנסה להתמודד"
    עזר. “אני לוקח אוויר ומנסה להתמודד"

     

    הפוסט הזה נגע כנראה בנקודה רגישה וסמויה של הרבה מאוד ישראלים. עזר הוצף בתגובות, בסיפורים על התנסויות דומות, על משתמשי ציפרלקס ותרופות אחרות שגם הם ניסו להפסיק, ולא הצליחו. "אז מה למדתי ב־48 השעות האחרונות?" כתב עזר יומיים אחרי הפוסט המהדהד. "קודם כל שאני לא לבד. רחוק מזה... הדהים אותי לגלות כמה רבים מאיתנו שוחים באותה הבריכה, מטורף! וכולנו מרגישים לבד ושאף אחד לא מבין אותנו... איזו טעות, יש אלפים אם לא עשרות אלפים סביבנו".

     

    לא, אלו לא מכורים כבדים שנוטלים תרופות במינונים חריגים; גם לא מדובר בכאלו שבולעים/ מסניפים/ מזריקים תרופות מרשם שהשיגו בשוק השחור. ממש לא: אלו מטופלים נורמטיביים לחלוטין, שניגשו לרופא המשפחה שלהם או לרופא מומחה, התלוננו על בעיה נפוצה ושגרתית, קיבלו תרופה – ואז גילו, שלפעמים הגיהינום האמיתי מתחיל ברגע שהם מנסים להפסיק לקחת אותה.

     

     

    מאות אלפי ישראלים נוטלים תרופות שונות עבור נדודי שינה, הפרעות קשב, כאבים שונים, חרדות ועוד. כאשר ינסו לסיים את הטיפול, חלקם יסבול מתסמינים שונים של גמילה: מתח ועצבנות, התקפי חרדה, רעידות, בעיות בריכוז ובזיכרון, עייפות ונדודי שינה, סיוטי לילה, כאבי ראש, הזעות ודפיקות לב מהירות, בלבול והזיות, וזו רק רשימה חלקית. לעיתים התסמינים הללו יהיו קשים לא פחות מהבעיה שבה ניסו לטפל; במקרים רבים הם דומים מאוד לאלה של נרקומנים המנסים להיגמל מסם מסוכן.

     

    זה למשל מה שחשה א', אם טרייה מהמרכז, שנוטלת גם היא, כמו עזר, ציפרלקס. גם היא ניסתה להפסיק. "אחרי שלושה ימים שלא לקחתי ציפרלקס, הראש מתחיל להיות כבד, ומתחילה תחושת ריחוף ולחץ בחזה", היא מספרת. "אני מרגישה שקשה לי לנשום, שאני בלחץ, מנסה לתפקד כרגיל, אבל מקווה לא להתעלף. אני לגמרי לא בפוקוס, דפיקות לב מטורפות".

     

    ציפרלקס. צילום: יח"צ
    ציפרלקס. צילום: יח"צ

     

    ואז מה?

     

    "אני רצה לבית המרקחת לקנות חבילה, לוקחת כדור - ונרגעת".

     

    השימוש הכרוני בתרופות מרשם הגורמות תלות הפך בשנים האחרונות לבעיה עולמית. בארה"ב, יותר מ־11 מיליון אמריקאים מוגדרים כמכורים לאופיואידים; באנגליה, דוח ממשלתי ראשון מסוגו שפורסם רק בחודש שעבר, חשף כי אחד מכל ארבעה אנגלים בוגרים – כמעט 12 מיליון בני אדם - משתמשים בתרופות נפוצות נגד דיכאון וחרדה, כדורי שינה ונוגדי כאבים, במשך 12 חודשים ויותר, תקופה המרמזת על תלות. מיליונים אחרים נוטלים את התרופות הללו לתקופה של שלוש שנים או יותר.

     

    בישראל אין מסד נתונים מסודר בתחום, אולם יש פרסומים שיכולים לרמז על היקף הבעיה בארץ. ב־2018 דיווחה ועדת הפיקוח הבינלאומית של האו"ם על נרקוטיקה, כי בישראל, צריכת תרופות נגד חרדה מסוג דיאזפם (אסיול, וואליום) היא בין הגבוהות בעולם. מנתונים חלקיים שנמסרו בשנים האחרונות על ידי קופות החולים עולה כי כחצי מיליון בני אדם משתמשים באופן קבוע בתרופות נגד דיכאון וחרדה, בהן לוסטרל, ציפרלקס ורסיטל. על פי נתוני כללית ומכבי, למעלה מחצי מיליון בני אדם קיבלו בשנת 2017 מרשמים למשככי כאבים מסוג אופיואידים. מחקר של מכבי שירותי בריאות, שפורסם לפני שלוש שנים, גילה כי אחד מכל שבעה ילדים בישראל מאובחן כבעל הפרעת קשב וריכוז, ויותר ממחציתם נוטלים תרופות לטיפול בהפרעה. כל אלה עלולים לגרום לתלות.

     

    תלות בתרופה יכולה להיות פיזיולוגית או פסיכולוגית. כאשר משתמשים בתרופה מסוימת פרק זמן ממושך, הגוף מתרגל אליה. הפסקה פתאומית עלולה לגרום לתסמיני גמילה, כתוצאה משינויים שמתרחשים במוח. התמכרות, לעומת זאת, היא השלב הבא, ומוגדרת כ"חוסר יכולת לשלוט בנטילת התרופה, בקושי להפסיק להשתמש בה גם כאשר היא הופכת למסוכנת או לא רצויה ובנטילת מינונים הולכים וגדלים, כדי להשיג את אותה תוצאה".

     

    מ', בשנות ה־20 לחייה, חוותה תלות כזו, שהיא גם פסיכולוגית וגם גופנית. לפני כמה שנים אובחנה כלוקה בהפרעת קשב וריכוז. המסלול מכאן ואילך הוא סטנדרטי: פסיכיאטר (או נוירולוג), שרושם את אחד מהכדורים לטיפול בתופעה. אצל מ' זה היה קונצרטה.

     

    "כשאתה בא לרופא במצב כל כך שביר, אתה לא חושב בכלל מה יקרה אם תרצה להפסיק את התרופה ואיך זה ישפיע עליך", היא מספרת. "מסבירים לך מעט מאוד על תופעות הלוואי של התרופות, על מתי עדיף לקחת ואיך זה משפיע עם עוד תרופות אחרות, במידה ולוקחים".

     

    מ' מצאה את עצמה כלואה בתוך מה שהיא מגדירה, "מעגל קסמים שלא נגמר": ככל שהתסמינים התגברו, היא לקחה מינון גבוה יותר של הקונצרטה, וכך הלאה. "הגעתי למינון של 72 מ״ג. זה המון, המון! וזה מה שגרם אצלי ליותר חרדות ויותר דיכאון, ששום טיפול רגשי לא עזר. אז כדי לישון, הייתי לוקחת קלונקסים כל ערב. הייתי מגיעה לדופק גבוה, אם היה לי התקף חרדה בבוקר ובדיוק לקחתי קונצרטה, הגוף שלי היה נכנס לעוד יותר טירוף. פיתחתי תלות חזקה כל כך בקונצרטה, שלא יכולתי לראות איך אני מתמודדת עם העולם הזה בלעדי כדור הפלא הזה".

     

    סוג של התמכרות.

     

    "החלק הכי קשה היה באמת התלות הרגשית שפיתחתי בכדור, הוא עזר לי להתמודד עם החיים על אוטומט, בלי להרגיש יותר מדי דברים במשך 12 שעות".

     

    ואיך יצאת מזה?

     

    "הגעתי לפסיכיאטרית חדשה, שאמרה לי שהיא מעדיפה שלאט־לאט, בזמן שלי, נוריד את המינון של הקונצרטה ואולי אפילו נפסיק. אז זה היה תהליך ארוך של הורדה במינונים. ואז בוקר אחד פשוט אמרתי לעצמי: 'היום את לא לוקחת, מקסימום אם יהיה לך קשה מחר תיקחי'".

     

    מ' הצליחה להתגבר על תופעות הלוואי. היום היא חיה בלי קונצרטה. "יש אנשים שתלויים פיזית בתרופה. וברור שאם לא ייקחו אותה, יסבלו מתופעות של גמילה פיזית", אומרת ד"ר פאולה רושקה, מנהלת המחלקה לטיפול בהתמכרויות במשרד הבריאות. "לעומתם, אנשים שסובלים מהתמכרות ממש לא יכולים לתפקד, כי הם עסוקים בחיפוש כפייתי אחר התרופה. מטופל כזה עסוק כל הזמן רק בתרופה ואוגר מלאי למקרה של מחסור".

     

    כל סוג תרופה – ותסמיני הגמילה שלה. המטופלים בתרופות לטיפול בהפרעות קשב וריכוז, כמו מ', עלולים לחוש עייפות קשה ותסמינים של דיכאון. הפסקת השימוש בתרופות הרגעה כמו קלונקס או ואליום ובכדורי שינה, עלולה להביא לתופעות דומות לגמילה מאלכוהול – מרעד עד הזיות. הפסקת השימוש בתרופות נגד כאב מסוג אופיואידים תזכיר מחלה ויראלית.

     

    "התגובה להפסקת השימוש בתרופה משתנה מאדם לאדם", מסביר ד"ר יורי שפאק, נרקולוג (מומחה להתמכרויות), ומנהל מרפאת "מכבי שירותי בריאות" להתמכרות למשככי כאבים. "ברוב המקרים התסמונת מגיעה לשיאה יום או יומיים אחרי הפסקת השימוש. זה מצב מאוד לא סימפתי. כל כך לא סימפתי, שאנשים לא מסוגלים להפסיק את השימוש, לא כי הם מחפשים תחושה טובה - אלא פשוט כי הם חוששים מתסמיני הגמילה".

     

    תרופות מרשם.  “רק אם חייבים"
    תרופות מרשם. “רק אם חייבים"

     

    בראש רשימת התרופות שקשה מאוד להפסיק את השימוש בהן, ניצבים ציפרלקס ושות', התרופות הפסיכיאטריות נגד דיכאון וחרדה. על פי ההערכות, יותר מחצי מיליון בני אדם בישראל נוטלים מדי שנה תרופות מסוגים אלו. חלק מהמטופלים שהפסיקו את השימוש בתרופות כאלה מדווחים על תופעות שונות: בחילה, הקאות ושלשולים, שינויים קיצוניים במצבי הרוח, בעיות שינה ותחושות של זרמים חשמליים העוברים במוח.

     

    ד', בת ה־50 מתל־אביב, חשה את כל התסמינים האלו על עצמה. אחרי שנטלה במשך שנים תרופה מוכרת נגד דיכאון במרשם רופא, החליטה להתמודד לבדה עם החיים. "לקחתי את הכדורים בגלל משבר משפחתי, ואחרי שהתרגלתי אליהם, כבר לא חשבתי להפסיק", היא מספרת. "בוקר אחד שמעתי מחברה שהחליטה לעצור את השימוש בתרופה דומה, ושאלתי את עצמי אם אני באמת צריכה אותה. החלטתי שהתרופה עשתה את שלה, ואני לא זקוקה לה יותר. איש מעולם לא הזהיר אותי שצריך להפסיק בהדרגה. לכן גם לא עידכנתי את הרופא שרשם לי אותה שאני רוצה להפסיק אותה, מה גם שלא הייתי אצלו שנים".

     

    בתוך זמן קצר הבינה ד' שהמהירות שבה הפסיקה את נטילת התרופה, עולה לה בבריאות. "אחרי כמה ימים ממש התחלתי להרגיש רע", היא מספרת. "בהתחלה חשבתי שאולי נדבקתי במשהו, אבל כשהגיעו התקפי החרדה והבכי, הבנתי שהגוף שלי עובר טלטלה איומה. במשך ימים הרגשתי שאני טובעת. נשארתי בבית, ניסיתי להסיח את דעתי במנוחה ושינה, כדי לנסות לחזור לעצמי. בשלב מסוים הייתי כל כך מיואשת, ששקלתי לחזור לתרופה רק כדי להיפטר מההרגשה הרעה".

     

    תרופות מרשם.  “רק אם חייבים"
    תרופות מרשם. “רק אם חייבים"

     

    מה מנע ממך ליפול שוב?

     

    "בעלי, שראה את הסבל שלי, אמר לי שאם ככה אני מרגישה בלי התרופה, עדיף לא לעבור את הסבל הזה שוב בעתיד. ההרגשה הרעה חלפה אחרי כמה שבועות, אבל במשך חודשים רבים עוד סבלתי מהתקפי חרדה ובכי שהגיעו בלי שום סיבה".

     

    לפי הספרות הרפואית, תסמונת הגמילה מופיעה באחד מחמישה מטופלים שהפסיקו להשתמש בתרופות נגד דיכאון באופן פתאומי. למרות שההמלצה החד־משמעית היא להפסיק נטילת תרופה רק בהיוועצות עם רופא, חלק מהמטופלים פונים להתייעץ ברשתות החברתיות ובפורומים שונים באינטרנט, עם מי שחוו תופעות דומות. חלק מהפורומים האלה ממליצים על הקטנת המינון בהדרגה איטית (מאוד) במשך חודשים ארוכים, באמצעות הוצאת כדורית אחת בלבד מתוך הכמוסה מדי יום.

     

    מחקר שפורסם במארס 2018 במגזין הרפואי "לנסט" אישר כי בחלק מהמקרים, תופעות הגמילה נמשכות גם שנים. עורכי המחקר, ד"ר מארק הורוביץ וד"ר דיוויד טיילור, החליטו להעמיק בתחום מסיבה לא שגרתית: הניסיון האישי המורכב שלהם בגמילה מכדורים כמטופלים, לא כמטפלים. באפריל אותה שנה פירסם ה"ניו יורק טיימס" מאמר שבו דיווח על קשיי הגמילה מתרופות נגד דיכאון. בתוך חודש התקבלו במערכת העיתון כמעט 9,000 תגובות של קוראים, שתיארו את הקשיים שחוו בניסיון להיפרד מהתרופות האלה.

     

    "תופעת הגמילה מנוגדי דיכאון קיימת, ואי־אפשר להתכחש אליה", אומר ד"ר ירדן לוינסקי, יועץ פסיכיאטריה לחטיבת הקהילה של שירותי בריאות כללית. "אבל זה לא אומר שכל מי שלוקח את התרופה יסבול מתסמיני גמילה. הגוף שלנו שואף תמיד להיות בשיווי משקל. אם הגוף רגיל לטיפול תרופתי ותיקח לו את זה, הוא ירגיש שמשהו לא בסדר. ככל שההפסקה תהיה יותר דרמטית, יותר חדה, כך יש יותר סיכוי שהגוף יגיב רע".

     

    אז איך בכל זאת אפשר להיגמל מתרופות כאלו? לוינסקי טוען כי יש שלושה כללי מפתח לגמילה כזו. "הראשון, לעשות את זה בצורה הכי פשוטה שיש: לא להפסיק יותר מתרופה או תוסף אחד בכל זמן נתון. השני, לעשות את זה לאט. אנשים מזדרזים כי נמאס להם, אבל חייבים לעשות את זה בצורה הדרגתית ולהביא בחשבון שזה לא נגמר מהרגע להרגע. והשלישי – להיות עקביים ולא לזגזג. אם שומרים על שלושת הכללים האלה – פשוט, לאט ועקבי - אתה בדרך הנכונה".

     

    זה לא כל כך קל. אנשים שניסו להפסיק שימוש בנוגדי דיכאון מספרים על חוויה קשה, שנמשכת לפעמים שנים.

     

    "תמיד נשאלת השאלה אם זה באמת רק עניין של גמילה מהתרופה או שהבעיה הבסיסית חוזרת. כמו בכל סקאלה, יש תמיד מיעוט שסובל מרגישות יתר. הרי ברור ששרידי התרופה לא נמצאים בגוף לא חודשים ובטח לא שנים. אז צריך לתהות אם אין כאן אלמנט פסיכולוגי אחר".

     

    ש' מהמרכז, בסוף שנות ה־30 לחייה, שכבר שנים מנסה להיגמל ללא הצלחה מכדורים פסיכיאטריים שונים, חולקת על דבריו. "לפי שנים סבלתי מחרדה ומדכדוך", היא מספרת. "לא יכולתי להרשות לעצמי טיפול פסיכולוגי, והרופא נתן לי ציפרמיל. אחרי תקופה לא ארוכה, הוא העלה את המינון. באותה תקופה טסתי לחו"ל ולא נשארו לי מספיק כדורים, אז החלטתי לנסות בלי. אבל אם הפסקתי את הכדורים ליום־יומיים התחילו תופעות לוואי לא נעימות: עייפות, חולשה, היה לי מאוד קשה. אחרי שבע שנים עם הציפרמיל הבנתי שאני משועבדת. חקרתי לבד באינטרנט וקראתי שצריך להפסיק מאוד לאט. אכן הורדתי את המינון בהדרגה, כל פעם קצת. אבל אז שוב התחלתי להרגיש רע: סחרחורות, בעיות ראייה, חרדה, לא הפסקתי לבכות, אז קיבלתי כדורים אחרים.

     

    "בטחתי ברופאים. אבל הם רק החמירו את מצבי. המצב נהיה יותר ויותר גרוע. רופא אחר נתן לי קלונקס, שממנו אני מנסה להיגמל עכשיו, אחרי חמישה חודשים. אני מפחיתה עשרה אחוזים בחודש מהמינון. בשלב הזה כבר ידוע לי שאני מאוד רגישה, ולכן אני יורדת במינון באיטיות. ועדיין, יש לי סימפטומים משונים. אני רואה כפול. שיווי המשקל שלי נפגע. במקלחת אני חייבת להחזיק בקירות כדי לא ליפול. אני לא יודעת איך הגעתי למצב כזה, שאני מרגישה רע כל הזמן בגלל התרופות. יש לי חבר שלא עבד שנתיים כשהוא נגמל מהתרופות, ההורים עזרו לו, עד שהכל נרגע".

     

    קבוצה בעייתית נוספת – אולי הבעייתית ביותר כיום בגלל פוטנציאל ההתמכרות הגבוה שלה – היא של התרופות הנרקוטיות נגד כאבים מסוג אופיואידים, המופקות מצמח הפרג, שממנו מיוצרים גם הרואין ואופיום. אלו תרופות פחות שגרתיות ונפוצות, אבל גם אותן נוטלים מאות מיליוני בני אדם בעולם. התרופות הללו משפיעות על מרכזי ההנאה והכאב במוח, וגורמות לשיכוך כאבים ולתחושת אופוריה, בעקבות ניתוח או פציעה. בקבוצה הזו נמצאות תרופות כמו אוקסיקודון (אוקסיקונטין, טרגין ופרקוסט), מורפין ופנטניל (פנטה, אבסטרל). מחקר מאוניברסיטת ארקנסו בארה"ב, שפורסם ב־2017, גילה כי התלות הפיזיולוגית באופיואידים נוצרת כבר בימים הראשונים לשימוש בהם. הסכנה להתמכרות עולה בחדות בכל יום של שימוש מעבר ליום השלישי לטיפול, הזהירו החוקרים, והיא מזנקת אחרי חודש.

     

    מדוח מיוחד שפירסם ה־OECD במאי האחרון, עולה כי שיעור הגידול בשימוש בחומרים אופיאטים ממכרים בישראל בין 2011 ל־2016 – היה הגבוה ביותר מכל ארצות המערב: 125 אחוז. נקודת האור היחידה היא שכמות הצריכה הממוצעת השנתית של אופיואידים (בקילוגרמים למיליון איש) בישראל, נותרה נמוכה יחסית: 5.9 ק''ג בלבד, לעומת ממוצע של 27 ק''ג בשאר המדינות. על פי נתוני משרד הבריאות, בשנת 2016 נרשמו 15 מקרי מוות כתוצאה מאופיואידים, שניים מהם כתוצאה מהתאבדות, אולם גם במשרד עצמו מודים שמדובר בתת־דיווח, וכי המספרים האמיתיים גדולים, ככל הנראה, בהרבה. בארה"ב, רק לשם השוואה, מתים מדי יום יותר מ־130 איש (!) כתוצאה ממנת יתר של אופיואידים.

     

    מה שמפתיע בכל הנוגע להתמכרות למשככי כאבים, הוא שלרוב מדובר באוכלוסייה שלא מאופיינת בפוטנציאל התמכרותי, וקשה לצפות אצלה מראש את הסכנה. "מי שמתמכרים למשככי כאבים הם אנשים נורמטיביים לחלוטין", אומר ד"ר שפאק. "הם יכולים להיות בני משפחה או חברים שלכם. בקליניקה שלי יש מהנדסים ושוטרים ואנשים שלא היית מעלה בדעתך שהם מכורים".

     

    ד"ר שפאק משרטט מסלול התמכרות כמעט ידוע מראש, שמתחיל בפציעה בנאלית ונמשך בחוסר מודעות כפול, של הרופאים והמטופלים כאחד, לסכנה הגדולה. "המטופל הממוצע עבר לפני שלוש־ארבע שנים טראומה אורתופדית, בדרך כלל אחרי התערבות ניתוחית. הוא סבל מכאבים מאוד חזקים, שלא הגיבו לטיפול אחר, ולא ידע שהכדורים שעוזרים לו בעצם מאוד ממכרים. בחלק גדול מהמקרים הוא מנסה להפסיק את השימוש בעצמו, ומתחיל להרגיש שהוא חסר כוחות, לא יכול לקום מהמיטה ומצב הרוח שלו על הפנים. נוסף לכך, הוא גם מאוד עצבני ופתאום גם משלשל. כשהוא חוזר לקחת כדורים, החיים שלו חוזרים לנורמה".

     

    האופיואידים, מזהיר ד"ר שפאק, הם חרב פיפיות. "מצד אחד, הם מעניקים פתרון מהיר ויעיל לכאב; מצד שני, גורמים גם להתמכרות מהירה. החומר הפעיל בהם מביא לשחרור מוגבר של דופמין וסרוטונין, חומרים שאחראיים על ויסות, איזון ועל תגמול במוח. בהתחלה זה מרים. אתה מרגיש מאוזן גם מבחינת הכאב וגם מבחינה נפשית. זו תחושה מאוד נעימה, אבל מהר מאוד המוח מתרגל. אז מתחיל החיפוש הנואש אחרי הכדור הבא".

     

    ד', איש היי־טק בן 47 מאזור המרכז, עבר לפני שנתיים תאונת דרכים, במהלכה נפגע באופן קשה בגפיו ונזקק לניתוח. כבר בבית החולים הזהירו אותו כי משככי הכאבים שהוא מקבל עלולים לגרום להתמכרות, "אבל בשלב ההוא לא היה אכפת לי מכלום", הוא מספר, "רק שיפסיק לכאוב לי".

     

    ד' המשיך לקבל פרקוסט במשך כמה שבועות, במינון הולך וגדל, עד שהועבר לשיקום. "שם הבהירו לי חד־משמעית שאני חייב לעבור לתרופות יותר קלות, אחרת אהפוך מפצוע - למכור", הוא אומר. "הימים הראשונים היו סיוט. כמה שעות אחרי שהפסקתי נהייתי חולה כמו כלב. היו לי הזעות מטורפות, שלשולים וצמרמורות, החום שלי עלה ולא יכולתי להירדם בלילה. נוסף לכך, הכאבים שלי חזרו במלוא עוצמתם. אחרי כמה ימים של סבל, שבמהלכם הצוות פשוט סירב לתת לי את התרופה הקודמת - ובזכות תמיכה בלתי פוסקת של אשתי, שלקחה חופש מהעבודה ולא זזה ממני - המצב השתפר וחזרתי לעצמי. בדיעבד, כששמעתי מה קורה לאנשים שלא הפסיקו בזמן, אני מודה לאלוהים שהצלחתי לצאת מזה. היה לי מזל גדול".

     

    מגפת ההתמכרות לאופיואידים בארה”ב גרמה בשני העשורים האחרונים למותם של כ־400 אלף אמריקאים והביאה לגל של תביעות נגד יצרניות, מפיצות ומשווקות של אופיואידים במרשם. 2,350 תביעות שהוגשו נגד היצרניות והמפיצות של תרופות כאלה אוחדו לתיק אחד שיידון החל ב־21 באוקטובר בבית משפט באוהיו. חברות התרופות מואשמות שהפיצו את התרופות ללא פיקוח, תוך העלמת תופעות הלוואי ואזהרות על התמכרות. בין הנתבעות הראשיות חברת פרדו פארמה, בבעלות משפחת סאקלר, מהמשפחות היהודיות העשירות בארה”ב, שנתפסה כמי שהובילה את השיווק האגרסיבי של התרופות לציבור. פרדו היא היצרנית של משכך הכאבים אוקסיקונטין, שגרם להתמכרות המונית אצל אנשים שסבלו מכאבים כרוניים. בספטמבר השנה דווח כי בני המשפחה הגיעו להסדר עקרוני באלפי תביעות שהוגשו נגד החברה בגין חלקה ביצירת משבר ההתמכרות, וישלמו 12 מיליארד דולר. על פי מתווה ההסדר, חברת פרדו תפורק.

     

    ובישראל? "כשפתחנו את המרפאה לפני שנתיים, הערכנו שבמטופלי מכבי יש כ־4,500 מכורים לאופיואידים", אומר ד"ר שפאק. "עד היו הגיעו אליי סך הכל 300 מטופלים, ומתוכם רק 60 עברו את הטיפול. לא כולם רוצים להפסיק את ההתמכרות. לא לכולם יש כוחות. לגייס מטופל לטיפול גמילה – זה לוקח זמן וכוח. צריך להסביר ולשכנע. בעיה נוספת היא שבלי תסמונת גמילה אי־אפשר להתחיל את הטיפול: כל מכור צריך לעבור גמילה הכרחית של 24 שעות מהתרופה, כדי לנקות את הקולטנים במוח. כשהחומר יוצא ומשחרר את הקולטנים, המוח מקבל את התחליף שניתן כהצלה. השלב הזה קשה וחלק גדול מהמועמדים לגמילה לא עומדים בו".

     

    תרופות מרשם.  “רק אם חייבים"
    תרופות מרשם. “רק אם חייבים"

     

    הסוג השלישי של תרופות נפוצות שהפסקת השימוש בהן מורכבת הן כאמור תרופות לטיפול בהפרעת קשב וריכוז, כמו ריטלין, אדרל וקונצרטה. מי שיעמיק בקריאת העלון לצרכן המצורף לתרופות לפני תחילת השימוש, השכיח בעיקר בילדים, יגלה כי סכנת התלות הפיזיולוגית מופיעה שם במוצהר. "ניסיתי אינספור פעמים להפסיק את השימוש בקונצרטה", מספר א', 45, עורך דין במקצועו, שקיבל את התרופה לפני כמעט עשור לטיפול בהפרעת הקשב שממנה הוא סובל, "אבל זה פשוט בלתי אפשרי. בשנייה שבה אני מפסיק את הכדור - אני נהיה כל כך עייף, שאני פשוט לא מסוגל לקום בבוקר. המשימות הכי פשוטות - לצחצח שיניים, להתלבש, לקחת את הילדים לבית הספר - הופכות בלתי אפשרויות עבורי. אז אני פשוט ממשיך לבלוע כדורים".

     

    קבוצת תרופות נוספת שגורמות לתלות פיזית וסכנת ההתמכרות אליהן גדולה הן תרופות הרגעה, בהן ואליום וקלונקס, וכדורי שינה. "ככל שהחומר נותן הרגשה טובה מהר יותר, כך הסיכון לתלות יותר גבוה", אומרת ד"ר רושקה.

     

    ג', שטיפלה בסבתה עד שנפטרה בגיל 80, ראתה בצער כיצד הקשישה לא מסוגלת להפסיק את השימוש בכדורי שינה שנרשמו לה יותר מעשור קודם. "בכלל לא ידענו שסבתא לוקחת כדורי שינה, עד שנסענו יחד לחופשה בחו"ל, והיא שכחה את הכדורים שלה בבית", היא מספרת. "כל החופשה, שנמשכה כמעט שבועיים, היא לא הצליחה להירדם. מנמנמת שעה־שעתיים ומתעוררת באמצע הלילה שטופת זיעה. למרות שהיא הייתה מבוגרת, סבתא שלי הייתה אישה צלולה ומתפקדת. החוסר בשינה פשוט הרס אותה. כל הטיול היא הייתה עצבנית ומבולבלת, וכבר רצתה לחזור הביתה".

     

    אבל גם בבית המשיכו בני המשפחה לחוש בהשפעותיה הלא־רצויות של התרופה. "רק כשחזרנו שמנו לב שסבתא הייתה יותר איטית, פחות חדה מבעבר, לעיתים מגושמת בתנועותיה. פנינו לרופא שלה, בבקשה שיבדוק את הנושא, אבל הוא פטר אותנו בתשובה מזלזלת. כולנו בתחושה שהכדורים שלקחה כל כך הרבה שנים פגעו בחיוניות ובצלילות שלה בשנותיה האחרונות".

     

    הטרנד הטיפולי הלוהט של השנים האחרונות הוא, כמובן, הקנאביס הרפואי. כדי להימנע מתופעות הלוואי והגמילה של התרופות הרגילות, פונים חולים רבים לקנאביס, לעיתים באישור רופא. אבל גם עם הקנאביס, כך הם מגלים באיחור, קשה מאוד להפסיק. "העישון עזר לי להתמודד עם תקופה לא פשוטה בחיים שלי", מספרת נגמלת טרייה. "לא משנה מה חוויתי במהלך היום – תסכולים, כעסים על העולם, עצב, אפילו אושר שלא ידעתי להכיל – בסוף כל יום היה לי את הג'וינט, החבר הכי טוב שלי, שתמיד היה שם בשבילי, בטוב וברע. אבל כמו כל דבר שלא באיזון או במינון, לאט־לאט הוא הפך מחבר להרגל והופ, מבלי ששמתי לב או רציתי להודות בזה, להתמכרות. עמוק בפנים ידעתי שאני תלויה בזה: השינה שלי, האושר שלי, השקט שלי, החברויות, הימים והלילות שלי. הרוב, אם לא הכל, היה תלוי בזה. בשבועיים הראשונים אחרי שהפסקתי חוויתי כל רגש אפשרי, עצבים, בכי, ולמעשה הרבה ממה שהדחקתי וברחתי ממנו כל השנים הציף אותי".

     

     

    גם הרופאים שמודעים לסכנת ההתמכרות בקרב המטופלים שלהם, נתקלים בשלל בעיות: אין מספיק מחקרים על גמילה מתרופות, ואין גם הנחיות ברורות שהם יכולים לתת למטופלים שלהם, שמבקשים להפסיק. האופציות אינן רבות: טיפול פסיכולוגי, פסיכותרפיה או קבוצות תמיכה; במקרה של התמכרות לאופיואידים, השיטה המקובלת כיום היא באמצעות תחליף סם, ממש כמו אצל נרקומנים. אבל גם זה לא תמיד עובד. "במקרים שבהם המטופל לא מסוגל להיגמל בגלל שאין לו מוטיבציה, אפשר להמשיך לתת לו את התחליף במינון נמוך לכל החיים", אומר ד"ר שפאק.

     

    ד"ר שמעון כץ, עובד סוציאלי קליני, שכתב את הדוקטורט שלו בחוג לבריאות נפש קהילתי באוניברסיטת חיפה על השפעות הגמילה מתרופות פסיכיאטריות, נתקל בקשיי גמילה מתרופות כאלה כבר שנים ארוכות. לפני שנה החליט לעשות מעשה והקים יוזמה חברתית בשם "הפחתה אחראית", שכוללת אתר אינטרנט ודף פייסבוק, שנועדו לספק מידע אמין בנושא גמילה מתרופות כאלה. במקביל, פתח שתי קבוצות תמיכה לאנשים שמחליטים להפסיק את השימוש בתרופות, בתל־אביב ובכרמיאל. עד כה עברו בקבוצות שלו עשרות אנשים.

     

    "בעשורים האחרונים יש אינפלציה בשימוש בתרופות פסיכיאטריות", אומר כץ. "המספרים הולכים וגדלים, וגם האוכלוסיות שזה מגיע אליהן מתרחבות. חלק גדול מהציבור, ואולי גם רבים מהרופאים, לא מודעים לחסרונות ולנזקים הפוטנציאליים שהתרופות יכולות לגרום, ונוטים להמעיט בקושי הכרוך בהפסקת השימוש בהן.

     

    "צריך גם לזכור שהמידע שמגיע לרופאים הוא לעיתים קרובות מוטה: תעשיית התרופות מגלגלת מיליארדים ויש לה אינטרס ברור להצניע את הקשיים. במקרים רבים אותן חברות הן אלה שעורכות את המחקרים, לא תמיד רק כדי להגיע לאמת או לשרת את הציבור, אלא גם להגדיל את הרווחים. הרופאים לא מכירים מספיק כלים אלטרנטיביים, שאינם פרמקולוגיים, להתמודד עם משברים נפשיים, ולכן ידם קלה במתן מרשמים".

     

    כץ ליווה מאות אנשים שניסו להיגמל מתרופות כאלה. "זה הרבה יותר מסובך ממה שחושבים. עבור אנשים מסוימים תופעות הלוואי כה קשות, שהפסקה כלל אינה אופציה. אני מכיר בחור שניסה לרדת מקלונקס וסבל מדפיקות לב, חרדה, בעיות בשינה ורעש בלתי פוסק באוזניים (טנטון), והוא לא היחיד. אחרי כמה ניסיונות לא מוצלחים, הוא הבין שהוא חייב לעשות את זה לאט. הוא לוקח מ"ג מהתרופה ויומיים אחר כך לוקח 0.995. ואחר כך 0.990 וכן הלאה, כי זו הדרך היחידה שבה הוא מסוגל לעמוד בזה".

     

    חלק מהרופאים טוענים שהתסמינים שמתוארים כתסמונת גמילה הם בסך הכל חזרה למחלה המקורית, שבגללה נלקחה התרופה מלכתחילה.

     

    "זה נכון רק בחלק מהמקרים. קחי אדם שלא חווה פסיכוזה מעולם, תני לו במשך חודשיים כדור אנטי־פסיכוטי - ואז תפסיקי בבת אחת. יש סיכוי לא קטן שהוא יהפוך להיות פסיכוטי. במקרה הזה ברור שזה לא המצב המקורי שלו, אלא תגובת פיצוי שהמוח עושה רק מהיעדר החומר שאליו התרגל".

     

    ויש גם אופציה אחרת לגמרי. אחרי שנים של טיפול במכורים למשככי כאבים, לד"ר שפאק יש מסר אחד חד־משמעי למטופלים העתידיים: "אפשר לקחת תרופות כאלה רק אם חייבים, ולתקופה קצרה. ואז לברוח מהן הכי מהר, כי הן הורסות את החיים".

     

    הבריחה מהציפרלקס / רענן שקד

    גם רענן שקד ניסה להיגמל. זה לא נגמר בטוב

    ברגע הראשון אתם משוכנעים שהסתדרתם בחיים.

    ברגע השני אתם מאשרים לעצמכם שברגע הראשון צדקתם.

    הרגע השלישי גם די טוב.

    כל העסק מרגיש קצת מושלם מדי: התרופה עובדת. היא באמת עושה משהו שקשה לכם להגדיר, אבל קל להרגיש. באיזה אופן מינכהאוזני, זה מרגיש כאילו הצלחתם להרים את עצמכם מהשיער. כאילו איזה עול הוסר. כאילו אתם, בפשטות, שמחים יותר. קלים יותר. ישנים טוב יותר. דואגים פחות.

    ולא רק שהתרופה עובדת, אלא שנראה ששום דבר מהדברים הרעים שאמורים לקרות לא קורה: אין – בכלל או כמעט בכלל – תופעות לוואי. אין בעיה להשיג אותה אצל רופאת המשפחה. אין שום דבר מביך מול הרוקח. אפילו המחיר לא בשמיים.

    ציפרלקס, עושה רושם, היא כל מה שאמרו עליה ויותר מזה. למה לא הגעתם אליה קודם? ממה חששתם? מה היה העניין? הנה, בבקשה; ניצחתם את השיטה. הסתדרתם. שלום חרדה, ביי־ביי דיכאון, ציפרלקס כבר תראה לכם את הדלת בזמן שאני אמשיך לעבוד פה, בסדר?

    ברגע הרביעי אתם מתחילים לתהות אם התרופה עדיין עובדת. עדיין משפיעה. כי איכשהו, למרות שאתם לוקחים אותה מדי יום, משהו מהחרדה הישנה חזר. וגם הדכדוך. אתם כבר לא משוכנעים אם זה בדיוק כמו פעם או עדיין טיפה טוב יותר, אבל מה זה משנה.

    ולמה בעצם אתם צריכים להיות מכורים לכדור? מה, זה לכל החיים עכשיו? אז אתם מפסיקים. מורידים מינון בהדרגה, כמו שהזהירו אתכם לעשות. ברגע הראשון אתם משוכנעים שהסתדרתם בחיים. הכל טוב.

    ברגע השני יש פתאום מעין סחרחורת קטנה, חבטה תוך־גולגולתית שמגיעה לפעמים משום מקום. מילא, אתם אומרים. זה היה צפוי. זה יעבור. ברגע השלישי אתם הופכים עצבניים. נוחים להתלקח. מהירי חימה. לא נורא, אתם אומרים לעצמכם; ייסורי גמילה. נעמוד גם בזה. וברגע הרביעי אתם חוטפים התקף חרדה בהיקף מלא.

    זה יכול לבוא בכל צורה, ממחנק וקוצר נשימה ועד טשטוש ראייה ועד בכלל. אתם עומדים למות. כלומר, נדמה לכם. זה התקף גרוע מכל מה שהכרתם.

    אחרי שהוא עובר, אתם חוזרים לציפרלקס מבוהלים, אסירי תודה, ויעבור עוד זמן עד שתנסו שוב להפסיק. אבל אתם תנסו. כמו בריחה מהכלא לאסיר עולם – אין לכם מה להפסיד. וכמו כמעט כל אסיר נמלט, זה רק עניין של זמן עד שתמצאו את עצמכם שוב בפנים.

    תכירו את ציפרלקס. איתכם לתמיד. הכנסתם אותה לחיים שלכם, והיא לא מתכוונת ללכת. והיא חזקה מכם, אחרת לא הייתם צריכים אותה מלכתחילה. אז אל תתעסקו איתה. אתם שלה עכשיו. מניסיון. 

    sarit_r@netvision.net.il

     


    פרסום ראשון: 07.10.19 , 22:57