במו עינב
השיעור הכי חשוב שהיא למדה מהסרטן, הסיבות לכך שפוליאמוריה זה ממש לא בשבילה, המפגש הבלתי נשכח עם גולדה מאיר, הביקורת שסופר–נני הייתה מותחת על האימהוּת שלה ועצת זהב ממנה לסלב המתחיל. עינב גלילי כבר בת 50 והיא מדברת על הכל, רק תעזבו אותה בשקט עם הגיל
סרטן/ חליתי בסרטן בלוטת התריס כשהייתי בת 33. כמו בתסריט ממש טוב או מופרך, גיליתי את זה במהלך תוכנית בוקר שהגשתי. תחקירנית שהייתה בקונטרול וראתה אותי על כמה מסכים במקביל, שמה לב שיש לי גוש גדול בצוואר. כשסיימתי את התוכנית, היא ניגשה אליי והציעה לי ללכת לבדוק את זה.
אני לא מאחלת לאף אחד לחלות, אבל אם צריך לקבל סרטן ממאיר, סרטן בלוטת התריס הוא האחד שכדאי לך ללכת עליו. עשיתי ניתוח לא סימפתי, טיפול רדיואקטיבי חד־פעמי, בידוד, ואז עוד תקופת איזון. זמן ההמתנה לביופסיה מורט עצבים, חרדה בעוצמות שלא ידעת שקיימות בך.
הסרטן שלי היה אירוע משנה תודעה. הטריק הזול שאנשים משתמשים בו, "לי זה לא יקרה", לא עובד לי יותר. כולנו מרגישים ברמות עמוקות מאוד של נשמתנו שאנחנו קייט מידלטון של המזל; עוברים על פני פשוטי העם עם התחלואים שלהם ומנופפים להם מבלי להניד את פרק כף היד. הו, הבו לי מצורע ואברך אותו לשלום מבלי לגעת בו. כשקורה לך דבר כזה, את צריכה למצוא טריק אחר. את מבינה שאת יכולה לקום בבוקר, לחשוב שהדבר הכי גרוע שיקרה לך היום הוא ראיון של שמונה דקות עם אישה שמציירת סוסים - היה כזה! - וכעבור שעה וחצי את בדרך לאיכילוב עם גוש בצוואר.
מצטערת, אני לא יודעת אם אני יכולה לדבר על הסרטן שלי כעל התמודדות. קיבלתי סוג של דוגמית - כמו שמקבלים טסטר חינם בסופר־פארם כולל ההעלבה, "שימי מתחת לעיניים כי זה ממש יבש" - אבל כמה רגעים מהתקופה הזאת אני לא שוכחת עד היום, כמו היחס לאנשים חולים. את התחושה הזאת שאני יושבת בקומת המרתף של איכילוב, מקבלת טיפול, ומרגישה חלק מיקום מקביל. שהעולם רוצה לדחות אנשים חולים רחוק־רחוק מטווח הראייה. מאז, אני מעריצה אחיות בבית חולים. עד הרגע שבאה אחות וגוררת אותך עם תפרים ונקזים למקלחת ורוחצת אותך כאילו את מכונית משומשת, ומחזירה אותך למיטה, לא הבנתי מה הנשים האלה עושות.
ברור שהפכתי לאדם חרדתי יותר מאז הסרטן. זה כמו ההבדל התודעתי בין לדעת שיש התחממות גלובלית לבין שהכפר שלך יוצף. אתה מבין שהכפר שלך יכול להיות מוצף בכל רגע. את מבינה שאסון הוא לגמרי אפשרות אמיתית.
ממוגרפיה/ מאז הסרטן, בכל פעם שאני עושה ממוגרפיה, אני לגמרי באפשרות סבירה שימצאו משהו. זאת בדיקה שלא תיאמן. שד הוא איבר מעוגל, בעוד המכשיר בנוי כמו מכונת דפוס. את נכנסת, טכנאית אדיבה מבקשת ממך להתפשט, ואז היא מניחה את השד שלך על מין מגש של מכונת צילום ומלמעלה יורד מכבש. גם כשאת לא מאמינה שזה ימשיך לרדת, זה עדיין קורה. זה מוחץ את השד. המכונה בחלק הזה שקופה כך שאת יכולה לראות את זה. השד שלך נראה כמו ביצת עין שהתפצלחה בארוחת בוקר לא מוקפדת. זה כואב, ואין שום דרך להיחלץ מזה.
אני, שיש לי בעיה בסיסית לסמוך על אנשים, תמיד מוצאת את עצמי מהרהרת, מה יקרה אם האישה הזאת תקבל באמצע טלפון מהגן ותלך. אני נשארת שם לבד, תלויה מהשד בין שמיים וארץ. השפלה ומבוכה שאי־אפשר לתאר, ואני עדיין חוזרת כל שנה. אני לא יודעת מי הגבר שהמציא את המכונה הזאת, אבל אני מאחלת לו שיבדקו ככה את אשכיו.
50/ השנה ציינתי יום הולדת 50. להזדקן ולמות זה דרמטי, אבל נקודות הציון הספציפיות בזמן - כמו יום הולדת 50 - נראות לי ממש חסרות כל משמעות. לא בגלל שאני לא עסוקה בזה, אלא בגלל שאני עסוקה בזה תמיד. הידיעה שהזמן חולף ובסוף נמות קיימת אצלי בראש כמו במסך מפוצל כל הזמן. ימי הולדת נראים לי כמו רמה מגוחכת של משבר. אני לא טובה בימי הולדת בכלל, לא שלי, גם לא של אחרים. קיבלתי טבעת יפה מבעלי וסיכמנו שנטוס יחד מתישהו לכמה ימים לפרובנס. זה טוב לי.
אני לא אוהבת מסיבות לכבודי. אולי זה קשור לילדות שלי בקיבוץ. לא הייתה שום משמעות לתאריכים אינדיבידואליים. חגגו בר מצווה לכל הכיתה, בנים ובנות, יחד. אני הייתי קטנה בשנה, אז לדעתי יצא שחגגתי בר־מצווה, ובגיל 11. לפני שנה עשיתי סדרה לערוץ 10 "נגד הזמן", מהדברים שעשיתי שאני הכי אוהבת, ובמשך שנה חייתי וטחנתי את כל סוגיות הגיל מכל צד אפשרי. בדקו לי אז אחוזי שומן. התברר לי שבסלמִי יחיעם יש פחות אחוזי שומן ממה שיש לי בגוף. הלכתי לעשות בדיקה שעל פי דגימות וחלקיקים שלך ששולחים למעבדה בחו"ל, אומרים מה הגיל הביולוגי שלך ביחס לגיל הכרונולוגי. יצאתי צעירה בחמש שנים מגילי. לצערי, בגילי, זה גם נחשב די זקן.
לא מזמן חברה שלחה לי קטע מראיון של אופרה וינפרי עם שר וטינה טרנר ב־2008. אופרה מציגה את שתיהן: היא בת 61, היא בת 68, איטס אמייזינג, אבל איך אתן מרגישות עם הגיל? עם להתבגר? שר עונה לה: איט־סאקס. זה חרא. ואז אופרה מנסה שוב: אבל מה עם כל החוכמה והתובנות? אז שר עונה: פאק־ד'את! וככה, הדיון שאופרה תיכננה לנהל על הגיל, הסתיים, וכולן התפנו לדבר על דברים אחרים. התשובה של שר מסכמת פחות או יותר את מה שיש לי לומר על הגיל: איט־סאקס! עכשיו בוא נתקדם.
קיבוץ/ נולדתי וגדלתי בקיבוץ נען עד גיל שש, כמה שנים הפסקה, ואחר כך שוב עד גיל 13. בכל טיפול שהייתי בו תמיד הייתה ציפייה שיגיע הרגע, ומתישהו תיפתח תיבת פנדורה מרהיבה ואפצח בכתב אשמה על הלינה המשותפת, אבל זה מעולם לא קרה. בשבילי זה לא היה מאוד טראומטי, אבל אני מבינה לגמרי את האנשים שיצאו משובשים מהפורמט הזה.
לא יודעת איזה משקעים הקיבוץ השאיר בי, אבל אני מניחה שיש קשר בין הילדות בקיבוץ לזה שהתגלגלתי להיות חשדנית כלפי קבוצות ואובססיבית לגבי הפרטיות שלי. יש אנשים שהבית שלהם הוא "בית פתוח", אתה יכול לדפוק על הדלת שלהם ופשוט להיכנס. אני בדיוק הפוך. אם אתה רוצה לבוא, כדאי מאוד שתתקשר קודם, וגם אז סביר להניח שאסנן אותך.
שושלת/ סבא שלי, ישראל גלילי, הוא מה שנקרא, אדם משכמו (ח"כ ושר בממשלות ישראל, א"ס). הוא לא היה נוכח פיזית בחיי - למעט סופי שבוע, הוא לא היה בכלל בקיבוץ - הוא היה עסוק בלרומם את העם והאומה. יש לי מעט זיכרונות ממנו. נגיד, היכולת שלו להזיז את האוזניים הייתה דבר מרהיב שגימד בעיניי את כל שאר פועלו. פעם אחת הייתי נוכחת במפגש עם גולדה. הייתי בת שש, גרנו אז בארצות־הברית, ואני זוכרת שהסתכלתי עליה וחשבתי לעצמי: היא שונה מאוד מכל האמהות האמריקאיות. קשוחה מאוד. היא לא הייתה נשית באופן שהתרגלתי לראות נשים. הבנתי שהיא אישה חשובה מאוד.
סבא שלי לא היה איש משפחה. כשגדלתי מספיק כדי להבין מי הוא, הוא כבר לא היה בשיא תהילתו, הוא כבר היה אחרי השנים שלו במטבחון של גולדה. הוא נפטר כשהייתי בת 17, אז אני חוששת שגם לא הייתה לי הזדמנות ליהנות מהייחוס המשפחתי הזה. אבא שלי גדל לגמרי כמשפחת אצולה, לטוב ולרע. הוא, ואחיו יונתן שהתאבד בגיל 23, שילמו מחיר מאוד יקר על היותם בנים של. אני חושבת שהחיים בצל הייחוס המשפחתי, הביאו את אבא שלי לבוז לכל מה שקשור לפרסום או הריח מאיזשהו מעמד וייחוס. את הסרקזם הבריא ביחס לכל הדבר הזה, פרסום ותהילה, קיבלתי מהבית.
פוליטיקה/ השאפתנות הפוליטית של סבי לא דבקה בי. מעולם לא שקלתי קריירה פוליטית. אני לא רוצה לעבוד אצל הציבור באופן הזה, לא רוצה לתת דין וחשבון על חיי כפי שאני חושבת שאנשי ציבור צריכים לתת.
כשהגשתי עם מיכל ניב את "היפות והאמיצות" ברדיו תל־אביב, השאלה האקטואלית הכי בוערת הייתה איך נחתן את מיכל עם מישהו ממש יפה ועשיר עוד השבוע. כשהגיעה ההצעה להנחות בטלוויזיה תוכנית בוקר עם בן כספית, נתקפתי אימה מהמחשבה שאני אצטרך לעשות ראיון אקטואלי. כמו הרבה נשים, שנים חשבתי שאקטואליה היא עסק לגברים חכמים שזוכרים פרטים חשובים, כמו מי היה שר החוץ בממשלתו של אשכול. אני ממש זוכרת את הגילוי הזה שבסדר, את יכולה לקרוא עיתון ולשאול שאלה והיא לא תהיה מטומטמת יותר משל אף אחד אחר. אני מניחה שמתוך העיסוק בעולמות האלה נהייתי מכורה לזה.
חד־משמעית אני צורכת אקטואליה ופוליטיקה במינון מופרז. הרבה יותר מהמינון שרופא המשפחה שלך היה ממליץ עליו. כשאת בתוך זה, זה נהיה נורא מעניין וכיף, אבל אני חיה ברמת דכדוך ודאגה משמעותית יותר מהאדם הסביר. אני רואה שתי מהדורות כל ערב ומרפרשת את הפיד כל הזמן. זה כמו לחיות עם זיהום אוויר.
הרעיון לסבב בחירות נוסף, גם בהיבט הסאטירי, הוא לא משהו שגורם לי עונג. אני חושבת שגם אם נחזור קצת למרכז הכביש, ונתרחק מהשוליים המסוכנים, עדיין תהיה לסאטיריקנים מספיק עבודה. עם כל המוגבלות של זה, הייתי רוצה לראות ממשלת אחדות עם בני גנץ בראש. הייתי רוצה לראות את ביבי מפנה את מקומו בליכוד, ומישהו מחליף אותו. בעמדות שלי אני יותר שמאל מכחול לבן, אבל השיח נהיה כל כך מטורף ואלים, שצריך לחזור להסכים על מושגי יסוד - ולא לרוץ אחד אחרי השני עם מצ'טות ברחוב.
נוסטלגיה/ יש לי חברה שטוענת שזה תהליך בלתי נמנע עם ההתבגרות, ובסוף אני אמצא את עצמי מייבבת מול קטעי ארכיון שלי מרוממה, או עושה פן ובוטוקס לפני פגישת מחזור. אני בספק, אולי זה מאיים עליי. כאב ללא תכלית. יש מספיק מזה, מה אני צריכה לפשפש בעברי.
גם אם אני רוצה להתרפק על כמה הנעורים היו קסומים, מספיק לי להציץ בעצמי מגישה את "דוב'לה", שעשועון טלוויזיה שילדים שיחקו בו מהטלפון־בזק שלהם בבית, עומדת עם קארה־קסדה על רקע מסך כחול, שעליו מרצדות תמונות עלובות של דמות מחשב, הרבה לפני שהיה מחשב. זה נראה כל כך נורא שגם אם היה לי חשק לחזור רגע בזמן, הוא פג ברגע הזה לתמיד. מישהו העלה את התוכניות של "העולם הערב" ליוטיוב. אמרתי לעצמי, בואי נשב ונראה. ובאמת קריינית הרצף שעשיתי שם היא דמות מקסימה, אבל אני לא יכולה לשרוד יותר מעשר דקות מזה. מערכונים בלתי נגמרים, שמתחילים עם זה שאברי עושה מבטא וממשיכים ככה 17 דקות. זה נורא חמוד לזמנו, אבל לא מחזיק במבחן הזמן. הדבר היחיד שזה מעורר בי זה תהיות, כמו איך עשיתי את "העולם הערב" ולא הרווחתי אפילו שקל אחד. זאת חידה שאשמח להפנות למפיקים, אם הם במקרה קוראים את הכתבה הזאת.
כמו שלתתרן אין חוש ריח, לי אין חוש לנוסטלגיה. אני גם כמעט ולא מתעדת או מצלמת. לפעמים אני מזכירה לעצמי שכדאי לצלם את הילדים והמשפחה שלי קצת, אם כי עוד לא פגשתי מעולם את האדם הבוגר שנכנס הביתה וביקש מאמא שלו את האלבומים שלו מחופש לקאובוי בגיל חמש, "חייב להראות את זה לחברה הלוהטת שלי". אני מצלמת כדי שיהיו להם כמה שפחות טענות אליי בעתיד.
מונוגמיה/ אני ביחד עם עופר כבר 15 שנים. הכרתי אותו דרך חברים בשלב שבו אנשים משליכים זה על זה את כל מה שנשאר בכיסאות המוזיקליים. אני נשואה באושר, ובשבילי זה לא טריוויאלי. אני באה מבית שהיו בו נישואים לא מאושרים, בלשון המעטה. הייתה בין הוריי אהבה, אבל הזוגיות שלהם הייתה קשה.
אני חושבת שהאפשרות לחיות בזוגיות שאתה שמח בה כמעט לא הייתה ברשימת הדברים שהעליתי בדעתי שבכלל אפשריים, וזה דבר שאני לא מתרגלת אליו ממש. אנחנו נהנים לבלות אחד עם השני. אוהבים לדבר. יודעים לרקוד בלי לדרוך אחד לשני על כפות הרגליים. מטאפורית בלבד, עופר לא רוקד בחיים.
עופר הוא גבר רציונלי, ליברלי, פמיניסט, אבל אם אתה מקלף שכבה דקה הוא מהג'יהאד האיסלאמי. הוא מקנא לי באופן מאוד חינני. כל הדיבורים של "בוא נפתח את הקשר", "בוא נעביר ערב בווילה בסביוני סביון, נבוא עם חלוקים", פחות מעניינים אותו. אני נורא אוהבת את זה אצלו. אני מסתכלת בחיבה ובאפס שיפוטיות על כל הווריאציות החדשות של זוגיות. רק אין לי כוח למיסיונריות של כל אלה שמטיפים לי עכשיו כמה מונוגמיה זה פרימיטיבי ואנכרוניסטי, לעומת רוחב האופקים של הפוליאמוריה. למה להסתפק רק בגבר אחד כשאני יכולה להיות מאוהבת בכל כך הרבה אנשים. פוליאמורים מתראיינים כל כך הרבה בעיתונים, שאני טכנית לא מבינה מתי הם מספיקים את כל הסקס הזה.
אני מבינה שתיאורטית זה יכול לעבוד, אבל עוד לא פגשתי מקרוב אנשים שזה ממש עבד להם לטווח ארוך. אני גם לא בן אדם מתון. יש אנשים שיכולים ללכת לבופה ולדגום פחמימה ואז לחזור לשולחן. אם אני הולכת לבופה, זה אדמה חרוכה. ראיתי הרבה דברים בחיים, אבל עוד לא פגשתי מעולם אדם שהיה לו סקס נפלא עם מישהו פעם אחת ואמר לעצמו: אוקיי, מיציתי את זה, כעת אשוב לעבודתי כסוכנת נסיעות בגוליבר. יש משהו שעובד לנו טוב, ואני לא רוצה לקלקל אותו. אני תמיד מפחדת להגיד דברים בקול רם, כי אני מודעת לכוחו של המנחוס, אז בטח עכשיו אני אגלה שלעופר יש כבר שנתיים רומן עם מדענית אטום יפהפייה בת 27.
אמא’לה/ לא רוצה לחלק לעצמי ציונים על האימהות. אם צריך לשפוט על פי התוצאה, אז זה נראה אחלה. בפרמטרים שחשובים לי הילדים שלי ממש מצטיינים. הם חמודים, הם אמפתיים, רגישים לסביבתם, יש להם הומור והם מתפקדים היטב בחיים שלהם. הם יודעים להיות שמחים, ויודעים גם להיות עצובים.
פעם קראתי כתבה על הורות, והכותרת הייתה משפט שהזדהיתי איתו: אנשים אוהבים את ילדיהם אהבת נפש, אבל לא סובלים את ההורות. חלק גדול מההורות הוא להגיד לילדים שלך להתחיל לעשות משהו שהם לא רוצים לעשות, או להפסיק לעשות משהו שהם כן רוצים לעשות. חלק גדול מהזמן את או מפריעה להם לישון או אומרת להם לאכול ירקות, או דורשת מהם להפסיק לשחק עם הטלפון, למרות שזה כל מה שאת רוצה לעשות כל חייך. יש בהורות מרכיב דיקטטורי שמתסכל את כל הצדדים.
עכשיו ילדיי כבר גדולים - בן 12 וחצי ובת תשע וחצי - אפשר לשוחח איתם ולצחוק איתם, אבל בשנים הצעירות יותר שלהם, כשהייתי יושבת איתם בגינות או בפליי־דייטים, התחרפנתי משיעמום. יש משהו מקומם בציפייה מאישה שהופכת להיות אמא - להיות אדם אחר פתאום. להתחיל לאהוב דברים שלא אהבת קודם כמו קמפינג או את הבריכה בקאנטרי או יצירה בגואש. אני מוכנה לעשות את זה במינון מסוים, אבל הציפייה שתיהני מזה היא מקוממת.
המחיר הגדול של הורות הוא חרדה. החרדות שלך הופכות מהפקה דַּלת־תקציב לקליפ של ניקול ראידמן כולל לוקיישנים ואקי אבני. אבל יש רגע שאת מבינה שהחרדה יכולה לחרב לילדים שלך את החיים, כי את לא מאפשרת להם דברים. את צריכה להגיד, אוקיי, הילד שלי רוצה לרכוב עם חברים באופניים עד סינמה סיטי בכיפור, ואני אתן לו לעשות את זה על אף שתחושתי היא של אסון מתקרב. איך משחררים? עבודה פנימית נמרצת ומרשם. אני חושבת שקלונקס וקסנקס הם מתנת האלים לבני אדם. הדבר הזה ממש מאפשר לי לא לחרב לילדים שלי את החיים.
אם מיכל דליות הייתה צופה בי מהצד אחר הצהריים, היא בוודאות הייתה נוזפת בי: אני מבלה יותר מדי מזמן ההורות שלי עם טלפון ביד. אני אומרת לעצמי, "שימי את זה בצד, מה חשוב מה יאיר נתניהו צייץ או שסנדל מרובע כיכב בשבוע האופנה בפריז או איך מכינים בולונז צמחוני", אבל רוב הזמן אני לא עומדת בפיתוי. אם אי פעם אחזור ללימודי הפסיכולוגיה יקראו לתזה שלי "כיצד לגדל ילדים נורמלים בלי ליצור איתם קשר עין".
"גב האומה"/ אני אוהבת סאטירה כי זה דורש ממך לשאול את עצמך מה את חושבת ולהוציא מהשקפת העולם שלך בדיחה. זה סוג של מאמץ, כמו להרים משקולות - את מקטרת לפני, אבל בסוף יש תוצאה טובה. הבעיה עם סאטירה היא שקצת נמאס לי לשכנע את המשוכנעים. בסוף ההסכמה הרבה יותר רחבה ממה שנראה, והייתי שמחה להיות רלוונטית ליותר אנשים, ושהם יהיו רלוונטיים לי.
אני נורא אוהבת את העבודה שלי ב"גב האומה" (התוכנית חוזרת אחרי החגים בערוץ 13 רשת — א"ס). אני עושה את התוכנית הזאת במהדורות שונות כבר מיליון שנה. יש תקופות שאני עושה הפוגות או משתתפת פחות, אבל בסוף יש משהו שקורה באולפן, שאני כמעט לא מכירה מפורמטים אחרים בטלוויזיה: הדבר הזה שאנשים אומרים דברים שאין לך מושג שהם הולכים להגיד. כל אחד מאיתנו כותב יחד עם הכותבים שלו, אבל בסוף יש שם איזה רגע שאורנה אומרת פתאום משהו, ואלה רגעים אדירים, מצחיקים נורא, שלפעמים אפילו לא שורדים אחר כך עריכה.
"ישראלי בבוקר"/ למעט סופי שבוע, אני קמה כל יום בחמש ורבע כדי לשדר ב־7:00 את תוכנית הבוקר ברדיו תל־אביב עם אור ישראלי. זאת שעה פלילית לקום בה, אבל בינינו, יש גם רווחים: לא להיות בטקס ההשכמה של הילדים זה עוקץ יפה מאוד. וזה לא שאפשר להגיד לי משהו. אני עושה קריירה, והולכת בצער, ונקרעת מהגוזלים שלי, וכל כך הייתי רוצה להיות שם איתם בבוקר בטקס ההשכמה, שמתחיל כמו שלגייה בסרט של דיסני, עם ציפורים מצייצות סביב הראש שלי, וכעבור חצי שעה הופך לסרט אימה על סוהר בגואנטנמו.
המחיר של לשדר תוכנית בוקר הוא להיות כל הזמן עייפה. בעצם, רוב הזמן אני רוצה לישון או נמצאת בהכרה מעורפלת. יש לי חברות שהתגרשו או הפכו ללסביות ופיספסתי את זה כי נימנמתי בפעם הראשונה שהן סיפרו לי. לדעתי זה גם מאיץ תהליכים דמנטיים ומדרדר כישורי חניה. לא מזמן שרטתי את הצד באוטו שלי מהפנס הקדמי עד הטמבון האחורי, כולל שתי דלתות באמצע כי לקחתי סיבוב לא טוב על עמוד בחניון תת־קרקעי. גרסה כושלת של רותם סלע על עמוד בפרסומת של קסטרו. אני עוד זוכרת את עצמי חושבת באיטיות, "וואו, מעניין מה זה רעש הגריסה המחריד הזה", לפני שקלטתי שזו אני.
החזרה שלי לרדיו מגיעה אחרי הרבה שנים שלא עשיתי רדיו באופן קבוע. ברדיו אין דרך להיערך מראש. את צריכה לסמוך על עצמך. מצד אחד את מאלתרת ואין לך מושג מה הולך להיות, ומצד שני דרוכה ומרוכזת כי את בשידור. הגם וגם הזה, הוא נורא כיף.
יש משהו בטלוויזיה שהוא מאוד דרמטי. אם משהו מצליח, את מיד הופכת להצלחה מסחררת, הזכיין שולח פרחים, את מגיעה להרמת כוסית על הגג ונפתח בפנייך שטיח אדום אנושי, את מוצאת את עצמך עוברת על יחצניות בדרכך לכוס קאווה. אבל אז זה לא עובד, ואת מתרפקת על השומר בכניסה, היחיד שעוד מוכן לברך אותך לשלום כשאת מגיעה לבניין. אם יש לי עצה טובה לסלבס בתחילת דרכם: תשמרו על יחסים טובים עם השומר בכניסה. תצטרכו שמישהו יזכור את השם שלכם כשהתוכנית שלכם תרד.
ברדיו זה עובד הפוך. אם הייתה לנו הבוקר תוכנית מעולה, לא קורה כלום. אם הייתה תוכנית בינונית ומטה, לא קרה כלום. אבל יש לזה אפקט מצטבר, עוד קצת ועוד קצת, ובסוף יש מאזינים שמתרגלים אלייך גם כשאת נפלאה וגם כשאת גרועה, ואת נהיית חלק מחייהם. ויש כמובן את היתרון הגדול ביותר של רדיו: את יכולה להיראות זוועה, ולאף אחד לא אכפת.
לפנייה לכתב/ת 
