"חבורה של ילדים בני 12 הגיעה לפסגת המאפיה"
מאז שחשף את המאפיה הרצחנית של נאפולי, רוברטו סביאנו, יוצר "גומורה", הפך לאדם נרדף. הוא מסתובב תחת שם בדוי, מחליף דירות מסתור ומוקף תמיד בסוללה של שומרי ראש. עכשיו הוא חוזר עם סרט חדש ומספר איך הצליח לשרוד יותר מעשור עם מטרה על הגב, למה מאפיונרים יעשו היום הכל בשביל סטורי באינסטגרם ומה גורם לילדים להפוך לחבורת רוצחים
כבר יותר מעשור שרוברטו סביאנו הוא אחד היוצרים הכי מבוקשים באיטליה. רק לא תמיד מהסיבות הנכונות. מאז פירסם את "גומורה", המאפיה הנפוליטנית הוציאה עליו חוזה ומאז הוא חי את חייו כמי שבכל רגע נתון יכול לפגוש כדור של אקדח כלשהו. עד כה, הוא והכדור טרם התאחדו. אולי כי סוללה של שומרי ראש מלווה אותו לכל מקום, מקיפה אותו גם כשהוא צועד על השטיח האדום בפסטיבל הקולנוע של ונציה או ברלין. גם בזמן הראיון, שמתקיים בונציה, שלושה מאבטחים משגיחים על מה שקורה במרפסת הסמוכה, נועצים מבטים חשדניים באורחים שנהנים מקוקטייל ובעוברים ושבים ברחוב ממול. לרגעים נראה שגם רעייתו של סביאנו שותפה למאמץ ההגנה הזה. היא יושבת בשולחן סמוך, קרוב לבעלה, מביטה סביב וגם מפקחת על מה שהוא אומר.
סביאנו (40), עיתונאי חוקר, חשף ב"גומורה" (משחק מילים על "קאמורה" — המאפיה של נאפולי, והמילה Gamora — “עמורה” בלועזית), את סינדיקט הפשע האיטלקי השולט בנאפולי וסביבותיה. הוא תיאר בפירוט את המנגנונים החשאיים של הארגון, ההיררכיה השלטת, תעשיית ההברחות, הזיופים ומעשי הסחיטה שלו, וגם את הקשרים ההדוקים עם השלטון המקומי.
"גומורה", רב־מכר שתורגם ל־33 שפות, הפך לסרט שזכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן ולסדרה מצליחה שנמצאת בעונה הרביעית שלה. סביאנו עיבד אותו בעצמו לקולנוע וכתב ספרים נוספים על עולם הפשע האיטלקי. אבל מחיר התהילה שלו הוא חתיכת מחיר, מהסוג של סלמן רושדי. מיד לאחר יציאת הספר נשלח לאמא שלו צילום מאיים של בנה עם אקדח מכוון לרקתו, כשמעל נכתב: "מחוק". בגלל הפחד מהיד הארוכה של המאפיה, רבים מחבריו נטשו אותו והוא עצמו מסתובב תחת שם בדוי, מחליף דירות מסתור ולא משתמש בכרטיס אשראי. "כן, איימו עליי, ניסו להפחיד אותי, אבל אני מסרב לחוש מאוים", הוא אומר.
ובכל זאת, איך חיים ככה?
"לחיות תחת אבטחה מרגיש כמו מוות. המזל הוא שעם הזמן זה קצת משתנה, ואתה כמו נולד מחדש. במובן מסוים הרגשתי שהפסקתי לחיות בעקבות האיומים על חיי, אבל אני עדיין מחשיב את עצמי בר־מזל. עיתונאים אחרים שהעזו להסתכן כבר לא איתנו. ברור שאני לא נהנה להיות תמיד תחת אבטחה, ואני כבר מחכה ליום שבו אהיה חופשי".
את האובססיה שלו עם עולם הפשע אפשר לייחס לטראומת ילדות. כשסביאנו היה בן תשע, עבריינים הכו ופצעו קשה את אביו הרופא לנגד עיניו. אבל למרות המורשת האלימה שגדל איתה, הוא עדיין אוהב את עיר הנמל, שמפורסמת באנרגיה המיוחדת שלה ובפיצות שנחשבות להכי טובות באיטליה. "נאפולי היא העיר הכי יפה בעולם. אני מתגעגע לחיים הקלים וחסרי הדאגות שהיו לי כשהייתי בן 26, לפני שהסיוט הזה התחיל. ומה שאני הכי מתגעגע אליו זו היכולת ללכת בחופשיות ברחוב. יש לי עכשיו גישה למסמכים רשמיים, לראיונות, להקלטות ולמסמכים משפטיים — כל הדברים שמזינים את הכתיבה שלי — אבל אני מתגעגע לריח של הרחוב. המכשול העיקרי בחיים שלי הוא שהפכתי לסמל, ולכן אני חשוף להתקפות פוליטיות".
זה שווה את המחיר שהיית צריך לשלם?
"לא, מובן שזה לא שווה את זה. לכל יצור אנושי יש את הזכות להגן על חייו ועל חיי הקרובים לו, ואני הרסתי לא רק את החיים שלי, אלא גם את חיי המשפחה שלי. זה עול כבד לשאת. אבל העול הכבד ביותר הוא הצורך להצדיק בכל יום למה אני עדיין חי".
למה להצדיק?
"המצב שלי מורכב, משום שמצד אחד, הציבור האיטלקי מכיר בכך שנגזר עליי גזר דין מוות, מצד שני יש כאלה שמאמינים שאני שקרן. שהמצאתי את כל הסיפור כדי להגדיל את המכירות של הספרים שלי. אלה שלא מאמינים לי אומרים: 'אם המאפיה באמת מפחדת ממך, איך אתה עדיין חי? איך לא הרגו אותך?' זו מחשבה נוראית, כי היא אומרת למעשה שהמאפיה בלתי מנוצחת".
ואולי היא באמת לא מנוצחת?
"אני מאמין באמת ובסולידריות, ואני חושב שהערכים האלה יכולים להחליש את המאפיה ולו במעט. אני מסתכל בהערצה על הדברים שאמר השופט ג'ובאני פאלקונה, שנרצח ב־1992 על ידי המאפיה הסיציליאנית: 'איטליה היא מדינה שבה אתה זוכה לאמינות רק כשאתה מת'".
זה נכון שהממשלה רוצה להפסיק לממן לך את המאבטחים?
"כן, זה נכון, וזה איום. העובדה שיש לי מאבטחים ואני חי תחת שמירה כבדה זו לא פריווילגיה, זה סיוט. אבל עניין האבטחה הפך כלי לפרופגנדה בידיו של מי שעכשיו אנחנו סוף־סוף יכולים לכנות שר הפנים לשעבר (מתאו סלביני — מנהיג מפלגת הימין הקיצוני, הליגה הצפונית — א"ק). פוליטיקאים מעדיפים לדבר על כך שמממנים לי אבטחה מאשר על נושא חשוב יותר, כמו הסחר בסמים. וכשהמשרד לביטחון פנים מדבר בגלוי על האבטחה שלי, זה למעשה הפך אותי למטרה. הסרת האבטחה היא משהו שצריך להיעשות בשקט ותחת תנאים מסוימים".
אתה מופיע לא מעט בטלוויזיה, מרצה ברחבי העולם ורואים אותך על השטיח האדום בפסטיבל קולנוע. איך זה מסתדר עם חיים תחת אבטחה?
"אני מנסה לבדוק אם אני יכול להיות חופשי גם כשאני תחת שמירה. המשטרה לא רצתה שאגיע לפסטיבל ונציה ואצעד על השטיח האדום או אתראיין. כמו שאתה רואה, יש סביבי מאבטחים, אבל המשטרה לא יכלה לגזול ממני את האושר שבלקחת את הילדים שמופיעים בסרטי 'פיראנות' לפסטיבל ברלין. רובם לא שחקנים, ומעולם לפני כן הם לא יצאו מגבולות נאפולי. הם אפילו לא ראו מעולם את רומא".
×
"פיראנות", שביים קלאודיו ג'ובנזי, זיכה את סביאנו בפרס התסריט בפסטיבל ברלין האחרון ויוצג בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של חיפה שייערך בחול המועד. במרכז העלילה, שמסתמכת על ספרו “לה פרנזה די במביני”, נער בן 15 בשם ניקולא, שחי בשכונה בנאפולי הנשלטת על ידי המאפיה. ניקולא חושק בחיים הטובים שרק עבודה עבור הגנגסטרים המקומיים יכולה לספק לו. הוא מתחיל כסוחר סמים, עובר לאקדחים ותת־מקלעים, מתקדם בהיררכיה הארגונית — ומשלם מחיר גבוה מאוד.
"מדובר בסיפור שמסתמך על המציאות", מעיד סביאנו. "לראשונה בעולם המערבי, חבורה של ילדים הצליחה לפלס את דרכה לפסגת ארגון פשע. רוב הנערים נהרגו מאז. את המידע שעליו הספר מבוסס השגתי דרך ראיונות שערכתי עם כמה מהשורדים, שעדיין יושבים בכלא. הקלטות שעשיתי בחשאי היו המקור שלי לדיאלוגים שמופיעים בספר ובסרט. רציתי להיכנס להם לראש. רציתי לתאר את הנס האפל והמטורף הזה, שקרה לראשונה בהיסטוריה של הפשע המאורגן — כשילדים הגיעו לצמרת הקאמורה. אנשים צעירים תמיד עבדו עם הקאמורה, אבל לא בעמדות מפתח כאלה. רציתי לנסות ולתאר את הבחירה שהם עשו, רק כדי לגלות בהמשך שאין לאן לחזור".
ילדים פושעים, זה רעיון שלא קל לקבל.
"רציתי להראות גם את התמימות שבגיל שלהם, וזאת למרות העובדה שיש בנאפולי נערים מתבגרים הרבה יותר אכזריים וגסים. רציתי לתאר שהנערים האלה חולקים את אותם הרצונות שיש לכל המתבגרים בעולם המערבי. כסף, להיראות טוב, שיהיו לך הרבה עוקבים ברשתות החברתיות. הם לא חיות, הם נערים שרוצים שיאהבו אותם. ההבדל הוא שהם מחזיקים ביד רובה, שמאפשר להם להשיג כל מה שהם רוצים. המצב הזה הוא אזהרה לכולנו. אנחנו צריכים לחשוב איך יצרנו עולם שבו הכסף מאפשר לאנשים לעשות את הדברים הנוראים ביותר".
מה גורם להם להפוך לפושעים?
“הילדים של הקאמורה הם בדרך כלל בודדים מאוד. הם לא בנים למשפחות מאפיונרים, אלא מגיעים ממשפחות זעיר־בורגניות שמתקשות לסגור את החודש. יש למשפחות האלה עסקים קטנים כמו מכבסה, אבל אין להן כסף לקחת משכנתה ולקנות בית. המרקם החברתי מתפרק לגמרי והמודלים של החיקוי נמצאים מחוץ למסגרת המשפחתית”.
הדור הישן של המאפיה היה אפוף בסודיות ואילו הדור החדש פועל בעולם הדיגיטלי.
"נכון, הקצב אכן השתנה. במובן מסוים אנחנו חוזים היום בקאמורה 2.0. לפני 20 או 30 שנה כלל הזהב היה להיות מוכר מאוד באזור שלך, ולגמרי לא מוכר מחוץ לגבולות הטריטוריה שלך. ההשפעה של הרשתות החברתיות על הפשע המאורגן היא עצומה, בגלל שהיא מאפשרת מעבר לא רק של מידע, אלא גם של סרטוני וידיאו ותמונות. תחשוב למשל על קרטל קטן במקסיקו, שהפך למפורסם והצליח להפחיד את הקרטל היריב בכך שהעלה לרשת סרטון שבו עורפים למישהו את הראש. אתה אמנם שולט בטריטוריה קטנה, אבל הרשתות החברתיות מעצימות אותך והופכות אותך למפורסם מחוץ לאזור המקורי שלך.
"היום הדור הצעיר של המאפיה נמצא באינסטגרם, בפייסבוק. הפושעים מפיצים סרטונים של ירי שהם צילמו בסמארטפון שלהם. הם מוכנים להסתכן בכך שהמשטרה תאתר אותם, כי הם רוצים שיכירו בקיומם. הפרסום קודם להכל ולהיות מפורסם זה הכי חשוב. הם מצרפים לסרטונים שהם מעלים לא רק את השם המלא שלהם, אלא גם קוד המורכב ממספרים ואותיות, שמסמן שהם שייכים לפאראנזה די באמביני — ארגון הילדים החמושים של הקאמורה".
איך "גומורה" ושאר הספרים שלך השפיעו על עולם הפשע?
"עולם הפשע תמיד הושפע מהקולנוע, אבל אף אחד לא ירה במישהו רק בגלל שהוא ראה את זה בסרט. מקסימום יש פושעים שבנו אחוזות כמו זאת של טוני מונטנה מ'פני צלקת', והושפעו מאופי הלבוש של מאפיונרים בסרטים. במשך שנים 'פני צלקת' היה הסרט שכל המאפיונרים בעולם צפו בו — מאמריקה הלטינית עד הפיליפינים.
"ההשפעה הספציפית בעקבות 'גומורה' נוגעת בעיקר לנושא החיסולים — איך הורגים את האויבים שלך. העניין הוא להשתמש בשפה קולנועית כדי להעביר מסרים. אנשי הקאמורה רואים את עצמם משתקפים בספרים ובסרטים שלי, זו מעין מראה עבורם. כשכתבתי את 'גומורה' התבססתי על רישומים משפטיים והצהרות תובע, והיום אתה קורא בעיתון על שוד בנק שמתואר שהוא בוצע כמו ב'גומורה'. אחד הדברים שמאשימים אותי בהם הוא שנתתי השראה לחיקויים".
מה ההשפעה הכי גדולה של הספר, לדעתך?
"לפני 'גומורה' הידע על עולם הפשע באיטליה הוחזק רק בידי מומחים. בעקבות הספר, הסרט והסדרה, הידע הזה הופץ ברבים. אסור לנו לחשוב על המאפיונרים כעל גנבים, הם יזמים, וזה החלק בספר שהרגיז אותם במיוחד. המאפיה היא לב הפעילות הכלכלית באיטליה, ולא רק רוברטו סביאנו אומר את זה, אלא הרשות הממשלתית לחקר פעילות מאפיונרית. שוב ושוב הם מדגישים בדוחות שלהם את הפן הזה".
יש לספר השפעה גם על הדרך שבה הוליווד עושה סרטי פשע?
"אני אוהב סרטי מאפיה הוליוודיים. אני חושב ש'הסנדק' של פרנסיס פורד קופולה הוא יצירת מופת. אבל בסרטים ובסדרה שכתבתי רואים איך הדברים קורים באמת — איך עושים כסף, איך הופכים לפושר של סמים, מה תנועות הגוף הנכונות, מה בדיוק אתה עושה".
×
סביאנו נמצא עכשיו בתקופה יצירתית פעילה במיוחד. בפסטיבל ונציה האחרון הוא גם חשף סדרה חדשה, שמסתמכת על הספר שלו "אפס אפס אפס", שהתמקד בסחר הבינלאומי בקוקאין. הסדרה נוצרה בשיתוף אמזון, ומשתתפים בה שחקנים כמו גבריאל ביירן, אנדראה רייסבורו ודיין דיהן. "קראתי לספר 'אפס אפס אפס' בגלל שזה הקוד לקמח האפייה הטהור ביותר באיטליה, הקמח שממנו עושים את העוגות הכי טובות. יש בדיחה שאומרת שאם מסתכלים על קוקאין רואים אבק, אבל אם מסתכלים דרך קוקאין רואים את העולם".
הגישה שלך לסמים השתנתה בעקבות העבודה על "אפס אפס אפס"?
"גם אם אתה לא נוגע בקוקאין, לא משתמש בזה בכלל, הקוקאין עדיין נמצא בחייך. המספרים הרשמיים של שימוש בקוקאין שיש בידינו הם רק אחוז קטן ממה שקורה במציאות, בגלל שהם מתייחסים רק למי שהלך למוסד גמילה. הבנק הכי גדול באירופה נקנס במיליארד יורו משום שהתברר שהוא הלבין כסף מרווחי קוקאין, וזה קרה גם לבנק אמריקאי — רק כדי לקבל מושג באיזה סדרי גודל מדובר".
כהרגלו, סביאנו ביסס את "אפס אפס אפס" על עבודת תחקיר מעמיקה. "האסטרטגיה שלנו בעבודה על הסדרה הייתה להשתמש בעובדות אמיתיות, באירועים אמיתיים. זה יוצר אותנטיות, וזה משקף את המציאות".
באופן כללי, הוא מסביר לי, משתדל לא לשפוט את האנשים שעליהם הוא כותב. "זה לא אומר שהם אנשים טובים — אפילו להפך — אבל הם מעניינים. פגשתי מאפיונרים גדולים כמו מיקלה זאגריה, איש אלים מאוד, שמפגין תשומת לב תמידית למראה שלו. למשל, הוא תמיד דואג להרים את המשקפיים שהחליקו לו במורד האף על ידי הוצאת היד מהכלוב בכלא שבו הוא מוחזק. אצל המאפיונרים הכל מתורגל. הג'סטות התיאטרליות האלה עומדות בלב המהות שלהם כמאפיונרים והמטרה שלהם היא להיראות ולהישמע. הם דמויות מורכבות, וזה מה שאני מנסה להציג".
כמי שכתב על מנגנוני הכוח הבלתי נראים של המאפיה באיטליה, סביאנו מוטרד גם מעליית הימין הקיצוני בארצו, וגם מחוץ לה. "אני חושב שאיטליה צריכה להוות מקור לחשש למדינות כמו גרמניה, צרפת, ספרד וגם ישראל, משום שהיא משקפת את מה שעלול להיות העתיד שלהן. הפתיע אותי שאף מדינה דמוקרטית לא הפעילה את הערוצים הדיפלומטיים שלה ויצאה בהצהרה נגד העובדה שמתאו סלביני תמיד לובש מדי משטרה — בחיי היומיום, לא באירועים מיוחדים. זה משהו שלא נראה בעבר, לפחות מאז סוף מלחמת העולם השנייה, וזה נורא, שפוליטיקאי דמוקרטי לכאורה משדר מסר שאומר שאם יש לך בעיה איתי, יש לך בעיה עם המשטרה. זה לא יכול להתקבל על הדעת במדינה דמוקרטית".
סביאנו הוא בן למוצא מעורב, קתולי יהודי, והוא סיפר בעבר עד כמה התרבות היהודית הייתה חשובה בחינוך שלו. "אני מרגיש שהסיפורים התנ"כיים שסבא שלי נהג לספר לי ממש הצילו אותי. תרבות דתית, ובמיוחד תרבות יהודית, עזרו לי להעניק משמעות לחיי: זה ריגש אותי ללמוד, לפרש ולא להיכנע לדיכאון, שהוא האויב האמיתי. כותבים כמו מרטין בובר ויצחק בשביס־זינגר עזרו לי בשלבים קשים בחיי, ברגעים האפלים ביותר שלי, סייעו לי למצוא משמעות לדברים המוזרים והאבסורדיים שקורים לי".
הידיעה שאני מישראל גורמת לו מייד לגלגל את השם סמיון מוגילביץ', ראש המאפיה הרוסית שמסתובב עם דרכון כחול לבן.
לפני עשור בדיוק הוא ביקר אצלנו. בסיום הביקור הכריז ש"ישראל היא דמוקרטיה תחת מצור" וש"תל־אביב היא עיר שמפליאה לארח, ללא הפסקה, עיר שופעת סובלנות, שהצליחה יותר ממקומות אחרים לקבל בברכה את הקהילה הגאה". ההצהרות הפרו־ישראליות גררו נגדו מתקפה מצד ארגוני שמאל, שטענו שהוא מתעלם מהעוול שנגרם לאוכלוסייה הפלסטינית. "לא הבעתי תמיכה במלחמה, בימין או בנתניהו", הבהיר סביאנו, "דיברתי על ישראל אחרת, ועל ישראלים שתומכים וחותרים לשלום. כמו שחברי דויד גרוסמן לימד אותי: 'אני עם השלום'".
במהלך הביקור ההוא טענת שישראל הופכת לאימפריה של פשע מאורגן וסחר בנשים ובסמים, ושדרום תל־אביב נראית יותר ויותר כמו נאפולי, ולא במובן הרומנטי.
"ישראל הייתה ונשארה ארץ הפשע המאורגן. באופן טבעי, ישראל נותנת עדיפות למלחמה בטרור ולהגנה על גבולותיה, אבל דווקא זה מה שהופך אותה למקום מצוין ליבוא כסף שהורווח בדרכים לא חוקיות. ומה שלא פחות מעניין: הסכסוך בין יהודים וערבים קשור תמיד למאבק על שטח, אבל לא לפעילות פלילית. הופתעתי לגלות שבכל מה שקשור לפשע, יש דווקא שיתוף פעולה בין ישראלים לערבים".
