וג'יברגר
אחרי שנים שבהן עולם המסעדנות המקומי נשלט על ידי גברים עם זיפים שזורקים מחבתות אחד על השני, הגיעה סוף–סוף שפית בשם שיראל ברגר, שמבשלת אוכל טבעוני ומשאירה להם אבק אצל המבקרים. עכשיו היא מספרת על הילדות המורכבת כבת ליהודים משיחיים, היציאה מהארון, ההחלטה לא להביא ילדים, ומסבירה למה דווקא הטבעונים שיושבים במסעדה שלה, OPA, לא מתים על האוכל
בוקר אחד, כמה שבועות אחרי שפתחה את מסעדת OPA הטבעונית, שיראל ברגר הגיעה לעבודה ואיבדה את זה. "הרגשתי שהכל כבד עליי", היא מספרת. "נכנסתי לטירוף. התחלתי לצרוח, לזרוק כיסאות. השתגעתי. אמרתי תסגרו את הסרוויס בערב. אין מצב בעולם שאני אביא את המסעדה לרמה שאנשים יוכלו לאכול פה. ואז פשוט התמוטטתי. התיישבתי והתחלתי לבכות. ואני לא בן אדם שבוכה".
מה קרה?
"עבדתי שבעה ימים בשבוע, מהבוקר ועד הערב והכל היה עליי, לא הייתה לי שנייה לעצמי. הייתי צריכה שיאספו אותי. מסעדנות מלווה בלחץ נפשי שאי־אפשר לתאר, ואין לך אף פעם מספיק זמן. המאבק למצוא זמן בין העבודה השוטפת והמשימות הטכניות ליצירתיות במטבח — קורע. אתה נתון לביקורת בלתי פוסקת בזמן שאתה נותן את האמנות שלך בידיים של מישהו אחר, ואם מישהו מפקשש זה הורג אותך".
זהו, אחר כך נרגעת?
"היו לי עוד כמה התמוטטויות עצבים. אנשים שמכירים אותי מהחיים ואנשים שמכירים אותי מהמטבח מכירים שתי שיראל שונות. מחוץ למטבח אני סופר־רגועה, צ'יל, צחוקים. נכנסת למטבח: בום! שיראל רצינית, עצבנית, כועסת, צורחת, לא נחמדה. מאוד מרוכזת ומפוקסת".
מה עושים ברגעי החרדה?
"השותפות שלי מרגיעות אותי. את שותה מים, עושה סיבוב בחוץ, מקבלת תמיכה מאנשים שאוהבים אותך. ואז המציאות דופקת על הדלת ואומרת, 'כפרה, יש פה אנשים שבאים לאכול היום'".
עם הזמן התחילה ברגר (28) למצוא איזון במקום החדש. גיבשה סביבה צוות, שיכללה את המנות, טיפחה קהל שעקב אחריה מהמסעדה הקודמת. אבל השקט לא הגיע. "הרגשתי שהמסעדה לא קיבלה את ההכרה שהיא ראויה לה. היו ערבים שבקושי היו פה 20 אנשים בלחץ", היא אומרת. במקביל התפרקה הזוגיות שלה עם יעל גל — בת זוגה אבל גם השותפה שהקימה את המסעדה עם ברגר ואחותה התאומה שרונה.
החיים נראו לא משהו, אבל אז, רגע לפני ראש השנה, ברגר התעוררה לסיכומי השנה של מבקרי האוכל של ישראל וגילתה שהיא מדורגת גבוה במצעד הפזמונים. "שפית השנה", "מסעדת השנה", "מסעדה נדירה", "עבודת אמנות קטנה", "הארוחה הכי טובה שאכלתי השנה" — גם הקשוחים שבמבקרים התחרו ביניהם על סופרלטיבים, וברגר השאירה אבק להרבה מטאורים גדולים עם סוללת יחסי ציבור ואנשי אוכל נותני טון. "כשקראתי את סיכום השנה של שגיא כהן, שכתב שאני שפית השנה וש־OPA היא מסעדת השנה, זלגו לי דמעות. כל הגוף צמרמורות".
הקולגות שלחו פרחים?
"אפילו לא סמס: וואי איזה יופי. התבאסתי קצת. קיבלתי הכרה ואף אחד מהסביבה של הקולינריה לא פירגן".
× × ×
בימיה הקצרים והמרושלים של הקולינריה הישראלית קשה לזכור עוד שפית שסומנה כהבטחה גדולה — ואז שברה את רף הציפיות. עולם המסעדות נשלט בידי חבורת גברים כוחנית מפוצצת אגו, שנעה ונדה בקבוצות סגורות. ברגר לא שייכת לאף אחת מהן. רפי כהן לא זרק לכיוונה מחבתות.
נולדה בירושלים. בת לאבא עיתונאי בסי־בי־אס ולאם גרפיקאית ומאיירת, עולים מארה"ב, שהכירו והתחתנו בארץ. יש לה אחות גדולה ואחות תאומה שהיא גם שותפה, שרונה. ילדות בצל קהילת היהודים המשיחיים, שבה היו חברים הוריה.
"לא כופים עלייך, אבל זה מקיף אותך — החברים של ההורים, חברי הילדות שלך. בבית הספר הסתכלו עליי כשונה ומוזרה, היו בזה אלמנטים מביכים. לא מצאתי את עצמי בתוך המשיחיות. התחברתי לערכים כמו אהבת האדם, אבל לא התאמנתי לתבנית. לא הייתי שמרנית אלא משוגעת".
והמחיר?
"אתה יוצא עם מלא שריטות. חינכו אותנו בשיעורים, בהתכנסויות, במפגשים ובכלל בהלך רוח בקהילה, להתרכז במשהו גדול ממך. יש ישות רוחנית שאתה מחויב אליה ואתה צריך לבטל את עצמך. אתה פחות חשוב. אלוהים הוא הדבר החשוב מכל. כנערה הלכתי לאיבוד. במקום להיות במסע רוחני עם עצמי, הייתי צריכה לשים את עצמי בצד ולהתמודד עם משהו שהוא יותר גדול ממני".
במה זה התבטא?
"למשל, היחס לגייז. שטפו לי את הראש שזה לא בסדר, שזה אסור, ואני בתוכי, בשלב מסוים, התחלתי לגלות את הזהות המינית שלי. אז אתה מלא ייסורי מצפון כי הרי חינכו אותך לשים את עצמך שני. יש להם עולם סדור. תשובה לכל דבר. הכל ברור. זה בהמון דברים. מחנכים אותך להיות נחמד לאנשים גם אם הם לא נחמדים בכלל. להיות פתוח לסליחה, לשלום, לאהבה ללא תנאים. גם אהבה מוגזמת. זה נחקק לך במוח וזה לאו דווקא בריא. לפעמים זה לא מתאים לך, ואז נוצר הפער בין מה שאתה מרגיש באמת למה שכולם אומרים לך. זה מקיף אותך. כנערה, מעגל החברים שלך הוא ילדי הקהילה, שגם שומעים את אותם משפטים. בגיל מבוגר אתה מבין שיש כאן משהו הזוי. אומרים לך לא לעשן וויד או סיגריות. לאהוב את הבריות. אבל על זכויות בעלי החיים לא מדברים. איך אפשר לדבר על צדק ולאכול בעלי חיים שעברו סבל נוראי? זה הפער שגרם לי להבין שאין לתיאוריה שלהם שחר. אתה לא יכול להגיד, 'אלוהים, אלוהים', ולהתעלם מהטבע. זה אבסורד".
והיום?
"אחרי שאתה עוזב את הבית ועובר לך הכעס, כשאתה מבין שרוחניות זה לא עניין חיצוני, אתה מבין שזה גם מהמם. הם מתייחסים לישו כמורה רוחני עם הארות מטורפות. זה שהתורה שלו יצאה מכלל שליטה והפכה לדת, זו לא הייתה כוונת המשורר. אני חושבת שהדבר הכי גרוע לעשות לילד זה לספק תשובות לכל דבר. כשאתה גדל אתה מבין שבמקום לחקור את עצמך בגיל צעיר, חקרת משהו אחר. לא חווית את החיים. גם בעניין הגייז. אתה פתאום מבין שמה שלימדו אותך לא נכון. זה שורט. ההתנסות המינית הראשונה שלי עם בחורה הייתה רק בצבא".
איך ההורים הגיבו כשסיפרת?
"הם קיבלו באהבה. זה לא עניין של קהילה, הכל תלוי בבן אדם".
את האהבה לאוכל טיפחה סבתא שלה, שהגיעה מארה"ב לביקורים שנתיים ולקחה את הנכדות למסעות אוכל סוערים בירושלים. "ילדה בת חמש שאוכלת סטייק בשמנת. סבתא שאם לא מזמינים את כל התפריט היא כועסת".
ובבית?
"הייתי חולת מלפפונים. עד היום. הירק הכי טעים בעולם. מצד שני, כילד אתה תוקע חטיפים. היו לי תקופות שמנמנות".
למטבח נכנסה בגיל 15. "הייתי מחורפנת. ליהקתי את שרונה לסו־שפית, ההורים קלטו שיש להם ילד לא נורמלי, אבל העריכו וטיפחו את האהבה הזאת שלי".
לאחר שירות צבאי בחיל החימוש עבדה במסעדת צ'אקרה בירושלים. משם ללימודי קולינריה באפ־סטייט ניו־יורק, ב"קולינרי אינסטיטיוט אוף אמריקה" הנחשב. התמחתה במסעדת איי־בי־סי קיצ'ן הטרנדית, ואחריה עבדה כטבחית ב־Ristorante Morini, האיטלקית המוערכת של מייקל ווייט. "שכר מינימום, שבע וחצי דולר לשעה . הייתי עושה 300 דולר בשבוע בלחץ. שכר דירה שלי היה 700 דולר. מבין איזו ענייה הייתי?"
החורף הניו־יורקי הקשה החזיר אותה לארץ. ברגר כבר תיכננה טיול בעולם, אבל מפגש עם גורו הטבעונות אורי שביט שינה הכל ובסוף 2015 נולדה "מיס קפלן" במתחם שרונה. שמונה חודשים מאוחר יותר המסעדה כבר נסגרה. ברגר, שהספיקה בתקופה הקצרה הזו לקנות לה מעריצים ואפילו לבסס מנה מיתולוגית של נקניקיית גזר, לקחה פסק זמן. "אמרתי, לא רוצה לפתוח עוד מסעדה בחיים. אמא שלי אמרה לי, אל תחשבי, תטוסי לטייל. בהודו הייתה לי הארה: לכל אמן יש סטודיו כדי ליצור. אני צריכה להקים לי מקום שהוא סטודיו". התוצאה: OPA ("סבא" בגרמנית), שנפתחה לפני כשנה בהשקעה של אודי רקנאטי ואחרים. כל האוכל המוגש בה עשוי ללא מוצרים מן החי, אבל ברגר ממש שונאת שמגדירים אותה "מסעדה טבעונית". "אין דבר כזה קולינריה טבעונית, זה בולשיט", היא קובעת. "מה זה בכלל מטבח טבעוני?"
כת הסייטן.
"אני לא אוהבת תחליפים. זה דוחה. זה סינתטי. זה חיקוי. שיפודי סייטן וטופו זה באמת לא טעים. אתה לא יכול להציע לבן אדם משהו שהוא מכיר, בצורה פחות טעימה. הוא תמיד יחשוב על העבר. אם אתה אומר לאנשים, 'לאכול בשר זה לא טוב', ואתה כל הזמן מגיש להם מנות כמו בשר או שדומות לבשר, אז למי שבא מחוץ לכת הזו, יהיה קשה להיכנס פנימה".
אבל האוכל שלך טבעוני.
"לטבעונות במטבח יש קונוטציה שלילית. הטבעונים הם כמו דת. או שאתה שומר מצוות או שלא. איפה האמצע? איפה הרוח? איפה האמונה? בגלל שגדלתי בבית משיחי, לא רציתי עוד דת. יש עוד אלמנטים מלבד זכויות החי. טבעונות היא לא התשובה אלא חלק ממכלול גדול יותר של אקולוגיה. הרי אני יכולה להזמין עכשיו מנה טבעונית שמגיעה באלף שקיות פלסטיק. הדבר הכי נורא בעולם זה תעשיות הענק: בגדים, פלסטיק, חטיפי תפוח אדמה. תעשיות נוראיות. אתה יודע מה קורה לשדות של תפוחי אדמה? מרססים אותם בחומר רעיל שאנשים לא יכולים להתקרב לשם שבוע שלם. אבל זה טבעוני. או ששורפים יערות כדי לגדל סויה ותירס, שמשמשים לתעשיית הבקר ולייצור סירופ תירס, שנמצא במזון המעובד, גם הטבעוני. זה איום ונורא. דיברתי על זה בפודקאסט ואיזה חקלאי איים עליי בתביעות ושיהרוס לי את המסעדה".
הדיון הזה לא קצת פריבילגי? האוכל המתועש, הבשר הקפוא, העוף המסובסד עדיין יותר זולים. עבור הרבה אנשים זה משמעותי.
"בסוף אנשים ישלמו ביוקר על המחלות שיקבלו. אנשים מקפידים לא לשים את הדלק הלא־נכון באוטו, כדי לא לפגוע במכונית. ומה זה גוף האדם?"
איכשהו הטבעונים לא עפים על המסעדה שלך. למה?
"הם הרבה פעמים לא נהנים פה. רגילים לקטניות שלהם. רוצים לשבוע, במיוחד כשיש להם תחושת חסך כל הזמן במסעדות. כולם מרימים גבה, אבל עוד חמש שנים כל העיר תהיה מפורקת במסעדות כאלה. חקר הירקות והפירות רק מתחיל להתפתח. זה העתיד הקולינרי. נקודה".
גם פה?
"במיוחד פה. האדמה בישראל מהממת. תאכל מלפפון בניו־יורק, לקליפה יש טעם של רעל".
את טבעונית?
"אני לא צדיקה. רוב חיי היומיום שלי טבעוניים, אבל כשאני הולכת למסעדה, אני לפעמים טועמת מוצרי חלב או ביצים בפסטה ואוכלת בייסורי מצפון. אני יודעת שזה נורא אבל יש בי מאבק. אם אוכל לא מעניין אותך, קל לך לוותר על זה. בבשר אין סיכוי שאגע, למרות שאני מתגעגעת לשרקוטרי".
את מתגעגעת לשרקוטרי ואנשים מתגעגעים לנקניקיית הגזר שהגשת ב"מיס קפלן" והיום כבר לא.
"לאונרד כהן כל חייו שר 'הללויה'. בטח כבר יצא לו מהתחת השיר הזה. כמה אפשר לשיר 70 שנה אותו שיר? אתה משתנה ויוצר דברים יותר מפותחים. אמרתי תודה לנקניקייה והמשכתי הלאה".
× × ×
לא מתחנפת, לא מתנחמדת. נדמה שברגר לא הייתה יודעת לעשות את זה גם אם חייה היו תלויים בכך. אאוטסיידרית בנפש שלא מנסה להתחבר, ושגם המסעדה שלה, בועה מינימליסטית באמצע שוק לוינסקי הסואן, היא אקס טריטוריה. אי בודד שמגישים בו אוכל יוצא דופן. בכל צלחת היא מפגינה שליטה וירטואוזית במנעד צורות הבישול המודרני לצד שימור מסורות כמו כבישה, התססה וייבוש, שחזרו לאופנה בזכות רנה רדזפי, השף של מסעדת "נומה", הנחשבת להיכל ומעבדת הקולינריה החשובים והמשפיעים בעולם. מנה אחר מנה, האוכל של ברגר נהדר, מקורי, מצטיין — ולא ישראלי בשום צורה. לא עגבניות טריות בשמן זית, לא עדשים וחומוס, לא עשבים שלוקטו על צלע הר. כלום.
"אני מאוד אוהבת את האוכל הזה, הוא תמיד ינחם אותי", היא מנסה להסביר את הבחירה. "אחרי ש'מיס קפלן' נסגרה, גרתי ליד וואדי ניסנס בחיפה. קונה כל הזמן מלפוף ועלי גפן ומגלגלת עם קצת אורז. טעים לי לאכול את האוכל הזה, אבל לא מעניין אותי להכין אותו במסעדה".
הוא מצליח מאוד בעולם.
"בניו־יורק עכשיו בכל מקום יש 'מדיטרניאן רסטורנט'. די, כפרה עליכם, אתם לא יודעים לעשות את זה טוב. רוב המסעדות בעולם זה מור אוף דה סיים. רוב המנות כבר נעשו. תשאל מה בך שונה, מעניין. למה להעתיק? אתה חייב להמציא משהו חדש".
מה חשבת כשאייל שני הגיש עגבנייה מקולפת ב"סלון" בניו־יורק ב־42 דולר והקפיץ את המבקרים?
"הבנתי שזו עגבנייה ספציפית ממגדל מיוחד, ארבעה דולר לעגבנייה, אז אני מבינה למה הוא תימחר ככה. אם יש לה טעם פסיכוטי, אני מעריכה את זה. אייל שני הוא בחור שיודע מה הוא עושה".
אבל אנשים רוצים לאכול הרבה ובזול.
"אני תמיד אומרת, יש מלא חומוסיות טובות, לכו לאכול שם. אם אתם לא רוצים לאכול פה, אל תבואו לפה. התססנו שאריות מלון במיץ של עצמו ארבעה חודשים, הגשנו פרוס דק־דק עם שמן זית מעושן, הבנארו וצ'יפס ארטישוק. אז בן אדם שיושב פה יכול לומר: זה קטן, לא משביע, אבל לקח למנה ארבעה חודשים להיוולד".
הרבה אנשים יחשבו שארוחה ב-350 שקל לזוג בלי יין ושירות היא יקרה.
"אני יושבת בבית קפה ועולה לי מאה שקל. אם אתם לא באים ליהנות באמת במסעדה — אל תלכו, זה לא כיף. אני לא אוהבת את ההתחשבנויות האלו, זה מרתיח אותי".
הגישה שלך יכולה להרתיע לקוחות. במיוחד כשיש לך מטבח מאוד מובהק ואחר.
"יש לקוחות שמגיעים ועוצרים באמצע. לא יכולים להתחבר לטעמים. אז אנחנו אומרים, תודה רבה, תשלמו על מה שאכלתם. אם הם עברו חוויה לא טובה, אנחנו מעדיפות שלא ישלמו בכלל. יש אנשים שרואים את התפריט והולכים. למה? זה טבעוני".
טוב אבל זה באמת מטבח ירקות ופירות. כמה רחוק אפשר לקחת את זה?
"לפני כמה חודשים נסעתי לקופנהגן. זו הייתה עונת הירקות ב'נומה' והארוחה מתבססת רק עליהם. אחת המנות הייתה אספרגוס שעובש לבן ציפה אותו. זכיתי להארה גדולה. אין לתאר במילים את המנה המופלאה והפסיכוטית הזו. מנה של גאון מעורר השראה. חיפשתי כל החיים מישהו כזה לאכול אצלו".
מפחיד משהו.
"אני מתה על זה".
איזה שפים ישראלים את אוהבת?
"אני חברה טובה של רז רהב מ־OCD. כל ביקור במסעדה שלו מעורר בי השראה, לעשות בישראל משהו שהוא אחר. אני גם מאוד־מאוד אוהבת את אסף דוקטור ("דוק", "אייבי" — א"ה). למען האמת, תמיד כשאני מטיילת בעולם וחוזרת לישראל, אני אומרת, אין על האוכל בישראל, לא משנה כמה הוא חרוש. יש משהו בפשטות שאתה מתגעגע אליו. זו גם הסיבה שאני מאוד אוהבת את ‘צפון אברקסס’ של אייל שני".
ומה מהדברים שקורים בארץ מבאס אותך?
"יש מקומות שאתה רואה עליהם שמי שנכנס לזה לא באמת בא מהלב, אלא כדי להיות מאני־מייקר. זה לא המקום לעשות כסף, כפרה עליך, זה לא המקום. משגע אותי שיש הרבה מסעדות שהבעלים שלהן בכלל לא עובדים בהן. לא עובדים במסעדה של עצמם!"
מעצבן אותך לראות את שפי האינסטגרם עם הקעקועים קוטפים קמפיינים?
"אתה עושה את הכי טוב שלך, אנשים אחרים לא מעניינים. אמרתי לשותפות שלי, לא רוצה להתעסק באינסטגרם ובפייסבוק, לא רוצה לספור לייקים. את הביטלס זוכרים לדורי דורות בגלל שהיו להם מטרה ומסר לעולם".
אז אין סיכוי לראות אותך בריאליטי אוכל?
"הריאליטי, במיוחד אלו שמתחפשים לרציניים כמו 'משחקי השף', מאוד מוזילים את המקצוע. כל הקונספט מופרך. פתאום כל אחד יכול להגיד על עצמו שהוא שף מהאינסטגרם, שף פרטי או אושיה. כל כך מביך. ביפן אתה מכין 18 שנה אורז לסושי. אין כוכבים בני לילה, זה לא עובד ככה בחיים באמיתיים. אני קורעת את התחת, צעקו עליי במטבחים, השפילו אותי, עברתי דרך — ועדיין אני מתביישת לקרוא לעצמי שף".
ו"מאסטר שף"?
"מאסטר שף באמת מגניבה ויש בה משהו יפה, כי גם ככה זה חובבני והולך על בישול ביתי מסורתי, שזה עולם הולך ונעלם. זה מאחד ומקרב את הדורות השונים במשפחה וזה מעניין. אין בתוכנית יומרה".
אם יציעו לך?
"בתחילת הדרך התקשרו מהתוכניות האלו והציעו להשתתף כמתמודדת. אמרתי, חמודים, אם כבר, רק שופטת. אמרו לא. אם היום מישהו יציע לי 200 אלף שקל? לא יודעת, זה מאוד מבלבל ומוציא אותך מפוקוס".
× × ×
מאז הפרידה, ואולי גם לפניה, החיים שברגר מתארת סוליסטיים במובהק. כוכב אחד לבד. "לא מעניין אותי להביא ילדים", היא עונה לפני שאני מסיים לשאול. "בקושי יש לי זמן לפגוש את החברים או המשפחה. אני לא מדברת עם אף אחד במהלך השבוע. נדיר שאענה לטלפון. כשאימצתי חתול אמרתי לאמא שלי, חמודה, זו הנכדה שלך לזמן הקרוב וכנראה גם בעתיד".
זוגיות?
"היום אני לא בזוגיות. יש סצנה מ'וויפלאש' שהולכת איתי, שבה הגיבור אומר לחברה שלו: מערכת היחסים שלי איתך מפריעה לי להתמסר לאמנות שלי. קשה למצוא איזון בין מערכת יחסים לעובדה שהמטבח הוא בת הזוג שלי, ותמיד יהיה במקום הראשון. היום אני יודעת כמה לא פשוט להיות בזוגיות. כשאני לבד הרבה פעמים יותר קל לי".
וכשהיו לך בנות זוג?
"עד היום היו לי שתיים. בזוגיות הראשונה עבדתי ב’מיס קפלן’ והייתי משוגעת על כל הראש. לא הצלחתי למצוא איזון. מאוד ניסיתי, אבל לא הייתי זמינה. כשהגעתי הביתה הייתי עייפה. אתה כל היום באינטראקציה עם אנשים, אז כשמגיע יום חופש, אתה לא רוצה לראות נפש חיה".
ועם יעל?
"היא מאוד הכילה ותמכה בי. הייתה עדה לכל מה שעברתי. מטבח הוא שקוף, אי־אפשר להסתיר. היא עשתה עבודה מאוד טובה. לא פשוט לחיות איתי".
למרות ההצלחה, היא עדיין נתפסת כעוף מוזר בביצה הקולינרית הסופר־גברית, שקמפיין "מי טו" לא פסח גם עליה. לפני כשנה סיפרה דפנה לוסטיג שמסעדן מוכר בתל־אביב הטריד אותה, ובעקבותיה חשפו טבחיות, מלצריות וכותבות אוכל סיפורי הטרדות מהמטבח.
"לפי ההגדרות של היום ברור שעברתי הטרדות מיניות", אומרת ברגר. "אבל לא חוויתי אותן כהטרדה. היום משפט לא במקום יכול להיתפס כהטרדה. במטבח יש טיפוסים שלא פועלים לפי כללי הפי־סי, משוחררים, חיים על הקצה. אין להם מחסום בפה. אמרתי, הם צינים ובוטים, אני אהיה בוטה וצינית פי מאה".
את זוכרת סיטואציות גבוליות?
"בניו־יורק המכנסיים היו גדולים עליי ולא היה לי כסף לחגורה. כל פעם שהתכופפתי, ראו לי את החוטיני, אז השפים קראו לי 'האף מון'. מישהי אחרת הייתה תופסת את זה כהטרדה. אותי זה מצחיק, מה אני אעשה".
ומגע כפוי?
"בטוח שיש שפים שמנצלים לרעה את האווירה החופשית במטבח וחוצים קו. שפים בלי גבולות שמרשים לעצמם לזרוק מחבתות על טבחים, יכולים גם לחשוב לעצמם שמותר להם לגעת בך. אני אף פעם לא הגעתי לשם, כי אני לא נותנת את האופציה".
הזהות המינית שלך הייתה חיץ מגן?
"אני לא חושבת שבגלל שאני לסבית פחות הטרידו אותי. זה לא קשור להעדפות המיניות שלי אלא לאופי שלי. אם הייתה מתפתחת סיטואציה בעלת גוון מיני שידרתי 'אין אופציה, חמוד, בוא נדבר על בחורות'".
מאיפה הביטחון העצמי?
"יש משהו מאוד משוחרר בגברים ואני מתה על זה. לא אכפת לי. זה לא נוגע בי. במטבח אתה חייב להיות קליל. ראיתי נשים בוכות ונשברות, ואמרתי לעצמי שאני לא אבכה".
לא נפגעת אף פעם?
"בניו־יורק היה סו־שף שהתעלל בי. רשע מרושע. היו לי בחילות ממנו. הוא השפיל אותי מול כולם, הביך אותי. רעדתי ממנו. שף שלא מסתכל עליך, אתה כלום. משמרת אחת שאלתי אותו שאלה והוא צרח עליי. עמדו לי דמעות בעיניים ועצרתי את עצמי. נכנסתי למקרר הגדול. לא נותנת לדמעה לרדת במטבח. זו חולשה מבחינתי ואסור להראות לגברים חולשה במטבח, כי אז את אישה ולא שווה מולם".
אבל לא כולן יכולות או רוצות לאמץ את הדרך שלך.
"נכון, ראיתי נשים נשברות במטבח, ובזתי לזה. לבכות במטבח? למרות שראיתי גם גברים בוכים במטבח, לא מסוגלים לעמוד בלחץ. גברים בכלל מתבכיינים יותר מנשים במטבח. בסופו של דבר זה עניין של אופי, זה לא תלוי מגדר".
זו הסיבה שאין כמעט שפיות בכירות בארץ?
"במטבח אתה מזדכה על החיים שלך. לא משנה כמה תעבוד, תמיד יש עוד מה לעשות, והעבודה פיזית. זה גורם לטבחיות או שפיות לעשות בחירה בין המסעדה לחיים האישיים".
מי בכלל רוצה שיתייחסו אליו כחרא?
"תראה, השף בניו־יורק שהתעלל בי, גם הפך אותי לטבחית יותר פדנטית. הוא צרח עליי שמגבות העבודה לא היו מקופלות ואני גם צועקת על הטבחים שלי כשמגבות לא מקופלות. חולמת בלילה על קיפול מגבות. יש במסעדה מנה סופר־מורכבת של פטריות. אתה יודע כמה צרחתי כשטבחים שרפו מנה כזאת? השתגעתי! מאותו רגע לא שרפו יותר את המנה. עכשיו יש לי צוות נהדר והתחלתי לשחרר".
קשוח מאוד.
"'נחמד' לא משתלם בישראל, טבחים מנצלים את זה. בגלל שהכל פה שכונה וסבבה, הם לא מבינים גבולות. אז האוכל יצא לפני שהלקוח קיבל כוס יין? יאללה בסדר. הכוס לא קרה? יאללה בסדר. לא! אין לתאר איזה עצבים זה עושה לי בגוף".
איך נרגעים?
"סקס. ועושה קצת מדיטציה. התחלתי להתאמן עם מאמנת כושר, עושות קיקבוקסינג. הייתה תקופה שהייתי שמה תמונות של יעל ושרונה ומוציאה עצבים".
לפנייה לכתב/ת 
