yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: אלכס קולומויסקי
    חדשות • 08.10.2019
    סליחה ומחילה
    מניחים בצד את המחלוקות והריבים. מתמסרים לחשבון הנפש, לצום, לשקט. הערב, עם כניסת יום הכיפורים, הכבישים יתרוקנו - והלב יתמלא

    הרגע האחד | חן ארצי־סרור

     

    מכל הרגעים בזמן המקודש של יום הכיפורים יש רגע אחד שהוא התמצית. הרגע הזה לא מתרחש בתוך בית הכנסת, לא ב"כל נדרי" או בתפילת נעילה. הרגע הזה קורה דווקא בתום התפילה. התמונה הכי מרגשת ומשמעותית של יום הכיפורים היא הרגע בו המתפללים והמתפללות יוצאים מבית הכנסת ופוגשים את הרחוב. הרחוב ההומה, הגדוש מפה לפה גברים, נשים וטף לובשים לבן. הרחוב בו אף מכונית לא תיסע אך ילדים וילדות ירכבו על אופניים. המפגש הזה הוא רגע גאולי, רגע שיכול להתקיים רק כאן, במדינת ישראל הריבונית עליה חלמו אבותינו ואמותינו אלפיים שנה.

     

    רק כאן יכול ילד יהודי לרכוב על אופניו על כביש ראשי באיבו של יום, רק כאן יוכלו עוטי הטליתות לברך בחום רב את הנערים והנערות שיושבים על הברזלים בבגדי לבן. והדיסוננס הזה, כביכול, מתיישב לנו בדיוק. הפנים של כולם רכות, מחייכות, טובות. למרות הצום, למרות אימת הדין, האור ניכר בעיניים. זה פלא שדווקא ביום של חשבון נפש, בו נחתם גורלנו, אנו מצליחים לייצר מציאות של לב פתוח ולא מכווץ. של חסד ורחמים ולא של יראה ופחד. יום נטול כפייה בו כל יהודי ויהודייה מוצאים דרך לאותת לעצמם שלרגע צריך לעצור, לעשות שינוי, לייצר מרחב ציבורי אחר שיש בו נחת והתבוננות. שיש בו קודש שנולד מתוך המשותף ולא מתוך האסור והמפריד.

     

    את תפילת "כל נדרי" של עדות המזרח פותח הפיוט "שמע קולי". הקריאה שלנו, כבודדים, היא להישמע ולהיראות. לדעת שיש לנו מקום בעולם, שיש לנו חותם. איזו בקשה יפה זו לפתוח איתה את התפילה, בקשה לקשב. "שמע קולי אשר ישמע בקולות". בתוך הקולות הרבים כל כך, בתוך ההמון, ישנו הד אישי, אינטימי, של אדם מול עצמו. מול אלוהיו. כשיום כיפור ייצא בעוד כמה שעות נוכל להתניע במהירות, וליבנו ישוב להיות גס ומחוספס מהר משחשבנו. ואולי נצליח למשוך עוד קצת מהקודש. מהקשב. מהמפגש ההוא, ברחובה של עיר, שבו מתקיים הפסוק: "קול המון כקול שדיי".

     

    לפתוח דף חדש | דני אדינו אבבה

     

    השנה החולפת הייתה שנה סוערת במיוחד עבור הישראלים יוצאי אתיופיה. הצטברות של כמעט ארבעה עשורים של יחס משפיל, פוגעני וגזעני פרצו בבת אחת במחאה ‑ שהוגדרה על ידי חלקים בציבור כהתפרעות חסרת מעצורים. "איבדתם אותנו", הם כתבו ברשת החברתית, בליווי אמירות המוניות ומביישות. חלק המליצו לקהילה לחזור לאפריקה, כאילו עדה שלמה הגיעה לפה בחסד ולא בזכות.

     

    זו הייתה שנה של העמקת המשבר עם משטרת ישראל. ההרג של סלומון טקה ז"ל בידי קצין משטרה היה רק סימפטום לשורש הבעיה. תחושת הנידוי והניכור על רקע צבע עור הפכה לפצע פתוח ומדמם בגופם של אלפי צעירים ישראלים אתיופים.

     

    השנה נחצה הקו ביחסים העדינים בין הקהילה לחברה הישראלית. הלכנו כולנו רחוק מדי ובחרנו להתבצר בשונות. יותר מתמיד לא התביישנו להיות גזענים מוחצנים. איש לא היה מוכן להקשיב לכאבו של האחר.

     

    בהיעדר מנהיגות שתפשר ותדאג לאיחוי הקרעים שנפערו במהלך השנים, וביתר שאת בשנה האחרונה, לא נותר לנו אלא לגייס את יום הכיפורים על מנת לפתוח דף חדש ומהול בחשבון נפש נוקב ביחסינו העכורים.

     

    מוטב שנעשה חשבון נפש עמוק, איש־איש בקהילתו, בארגונו, ובעיקר עם עצמו, על השנה המפרידה בין צבעים, אמונות וקהילות שהייתה לנו. עלינו ללמוד לקח מוסרי מהסיפור של השוטרת אמבר גייגר שרצחה צעיר שחור בארה"ב וביקשה את סליחת המשפחה. אחרי גזר הדין, ששלח אותה למאסר, אמר אחיו הצעיר של הנרצח שהוא סולח לה, ואף ביקש מבית המשפט רשות לחבק אותה. הם התחבקו, בדמעות, במשך דקה ארוכה.

     

    מוטב היה שערב יום הכיפורים, מ"מ מפכ"ל המשטרה ירים טלפון לאימו של סלומון טקה ויבקש סליחה בשמו ובשם ארגונו על עוול משווע שנעשה כלפיה וכלפי בני דורו של בנה. מוטב היה שהקצין היורה יכרע ברך בפני האם ויגיד בקול זך וכן: חטאתי בפנייך, רחמי עליי.

     

    מוטב היה שראש הממשלה נתניהו יפרסם בדף הפייסבוק הפופולרי שלו אמירת סליחה לכבוד הימים הנוראים על שלא עשה מאום למנוע עוד שנאה, פילוג וסכסוך בין כולנו, ולהפך.

     

    הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים הם ימים של תשובה וסליחות. זה הזמן שלנו לסלוח איש לרעהו, ובכך לעמעם את שלל הצבעים שבהקו לשלילה בשנה אחרונה. לנסות לפתוח דף חדש ביחסינו המטרידים והמורכבים ולראות את צבע עורו של האחר כצבע מים. על אף שעל עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר, אין לנו ארץ אחרת ואין לנו עם אחר - עת לדעת לסלוח ולאפשר פתיחת צוהר ללא דעות קדומות, למען העתיד.

     

    בעל אסתראי (יום הכיפורים) פורה לכולנו.

     

    שני לקחים | ראש אמ"ן, האלוף תמיר הימן

     

    מחר נציין את יום הכיפורים, מועד סמלי עבור צה"ל, ואמ"ן בפרט. במועד ייחודי זה אני רואה הזדמנות לשתף אתכם בשני לקחים משמעותיים בראייתי, הנכונים לכולנו גם היום, 46 שנים לאחר המלחמה ההיא.

     

    הלקח הראשון קשור בחופש הבעת הדעה. אין ויכוח באשר לחשיבותה של המשמעת בצה"ל. אולם באמ"ן, דיוני הערכת המודיעיצריכים להתנהל מתוך ויכוח. בתחקירים שלאחר המלחמה נשמעה ביקורת נוקבת על השתקת הדעה האחרת, זו שהעמידה כאפשרות סבירה את ההיערכות המצרית והסורית למלחמה. הדרך הטובה ביותר להתמודד היא הנחלת הרגלים המעודדים תרבות דיון פתוחה וחשיבה יצירתית.

     

    הלקח השני עוסק בחשיבותה של הצניעות. גם טובי המוחות המשרתים באגף המודיעין, אנשים בעלי כישורים יוצאי דופן ויכולות גבוהות במיוחד, עלולים לטעות. אין לי ספק שעידוד הדעה האחרת וחתירה מתמדת לשיפור ברוח הצניעות יאפשרו לנו להיות טובים יותר במשימתנו הלאומית החשובה.

     

    במרחק של 46 שנים, אמ"ן ממשיך להתמודד עם אתגרי הערכה רבים. אני סמוך ובטוח שבחודשים האחרונים נחשפתם ולו במעט לאתגרים הצפויים לכם כקציני מודיעין צעירים, ורכשתם את הכלים הדרושים להצלחה עם מגוון משימות.

     

    אמ"ן נמצא בעיצומו של תהליך השתנות. תהליך ההשתנות נועד לאפשר לנו לעסוק במודיעין בצורה מקצועית וטובה יותר. לרתום את הטכנולוגיה, ולפתח יכולות בתחום מדע המידע והבינה המלאכותית כדי להצטיין בעידן עתיר הידע.

     

    קצינים וקצינות, אתם המיטב שיש לחברה הישראלית להציע. כשמאחוריכם מסורת מפוארת - לפניכם עתיד מזהיר. עלו והצליחו!

     

    דברי ראש אגף המודיעין, האלוף תמיר הימן, לקציני אגף המודיעין החדשים ערב יום הכיפורים

     

    yed660100