אתה מת רק פעמיים

התוכנית הייתה אמורה להיראות פחות או יותר ככה: בשעה עשר בבוקר, האימאם יתחיל לקרוא למאמינים להגיע ל"חוסנייה", מקום התכנסות דתי ביישובים שיעיים. בסביבות עשר וחצי, חנויות הכפר ייסגרו, ומהבתים יזרמו התושבים. כולם ידעו כי בכירים רבים יגיעו לטקס; ושגם ה־בכיר מכולם יגיע, יליד הכפר, בנו של המנוח שלזכרו נערכת האזכרה: קאסם סולימאני.

על פי טענת האיראנים - שבאופן נדיר פירסמו בשבוע שעבר פרטים רבים על החיסול שלכאורה סוכל - מבית שנשכר בסמוך לחוסנייה הייתה אמורה להיחפר מנהרה, שתמולא בחומר נפץ. כאשר יגיע קאסם סולימאני, המפקד הנערץ של כוח קודס, לחלוק כבוד לאביו המת, מנהרת הנפץ תופעל ותשלח את סולימאני לפגוש את הבתולות ב"ג'אנה", גן עדן.

ספק רב אם הפרסום הזה נכון, לפחות בכל הקשור לישראל. בישראל אומרים כי אין להם מושג על מה מדובר, וייתכן אכן שמישהו מאויביו הרבים של סולימאני - אגב, לא כולם מחוץ לאיראן - הוא שתיכנן לחסל אותו. הֶרג של כל כך הרבה אזרחים שאינם קשורים כלל למשמרות המהפכה בפיצוץ לא ממוקד שיביא לקריסת בניין, אינו שיטת פעולה שישראל משתמשת בה.

מה שכן בטוח, הוא שלפי הפרסומים, ישראל השתמשה לא פעם ולא פעמיים בעבר במועד של לוויה או אזכרה כדי לפגוע באדם המגיע לשם. מדוע דווקא לוויות ואזכרות? כי מניסיון רב־שנים התברר שגם טרוריסטים או מבוקשים שעברו לחיות במחתרת - עושים מאמץ גדול ולוקחים סיכון כדי לכבד את המתים. ויש עוד סיבה, כפי שהסביר זאת השבוע איש מבצעים בכיר לשעבר במוסד: "אזכרה מתרחשת תמיד באותו מועד, וזה גן עדן מבחינתו של איש המבצעים".

אולי ברוח זו, על דלת אחד המשרדים בבסיס של יחידה 8200, יד נעלמה דאגה לכתוב: "רק אלוהים סולח, אנחנו מסדרים את הפגישה".

×

השימוש בלוויות ואזכרות לצורך סיכולים החל להתגבש בשנות ה־50, אבל הפתיחה הייתה לא מזהירה, בלשון המעטה.

ב־17 במארס 1954 תקפו 12 מחבלים במעלה עקרבים אוטובוס שהיה בדרכו מאילת לתל־אביב. הם רצחו 11 מנוסעי האוטובוס בירי מטווח קצר. ילד בן תשע שהסתתר בספסל האחורי התרומם לאחר שירדו המחבלים מהאוטובוס ושאל "הם הלכו?". המחבלים שמעו אותו, חזרו, וירו בראשו. הוא נפצע אנושות, הפך למשותק כולו והיה בהכרה חלקית עד שנפטר 32 שנה מאוחר יותר. המחבלים ירקו על הגופות והתעללו בהן.

כשאותר אזור מגוריו של אחד המחבלים שביצעו את הפיגוע בכפר בדרום ירדן, שלחה אליו יחידה 504 של צה"ל חוליה של שלושה מתנקשים בדואים. הם חצו את הגבול, עמוסים בנשק ושני מתקני חבלה. אחרי חקירה שערכו, גילו את ביתו. כשבדקו את האפשרויות לפגוע בו, התברר כי בכפר הוקמה סוכת אבלים לציון מותו של אחד הנכבדים, וחברי החוליה העריכו כי המחבל יגיע אליה. התוכנית הייתה להמתין לו בצאתו מסוכת האבלים, ואז להורגו. אבל המתנקשים התעכבו, איחרו בדקה או שתיים, והיעד הספיק לעזוב. חלון ההזדמנויות נסגר. המתנקשים נאלצו להמתין לשעת הכושר הבאה. זו הגיעה רק כשהמחבל אותר לבד בביתו. חברי החוליה חדרו אל הבית וכשיצאו משם, אירגנו לכפר עוד סוכת אבלים. אגב, המפקד המצרי שהוציא לפועל את המבצע, מוסטפא חאפז, חוסל באמצעות ספר ממולכד שהעביר לו סוכן כפול.

העניין בבתי הקברות של האויב התחדש בסוף שנות ה־60, תקופת מלחמת ההתשה. באמ"ן ביקשו להבין מה הנזק שההפגזות וההפצצות של ישראל מחוללות לצבא מצרים. הצבא המצרי הסתיר את הנתונים הללו, או שפירסם דיווחי שקר. במחקר הביוגרפי שכתב עמוס גלבוע על ראש אמ"ן באותה עת, אהרל'ה יריב, נכתב שקצין זוטר הגיע אל יריב עם רעיון: "אם נתחיל לעקוב אחר בתי הקברות של הצבא המצרי, נוכל לדעת כמה נהרגו להם". יריב "נדלק": "שבו עם המפענחים של ענף 1", הורה לקצין, "תעשו עבודה משותפת, ונראה איך זה עובד". וכבר למחרת הוא סיפר זאת בהתלהבות לחיים בר־לב הרמטכ"ל, שאישר, ומאז הופנו אמצעי איסוף רבים לבתי הקברות.

ד"ר מנגלה

גם המוסד חשב לנצל לוויה לסגירת חשבון, באחד המרדפים הארוכים אי פעם שהוא ניהל. היעד היה "מלצר", שם הקוד של ד"ר יוזף מנגלה, מלאך המוות מאושוויץ, אחד מפושעי המלחמה המפורסמים בהיסטוריה. אף אחד לא ידע היכן מנגלה, עד שב־6 בפברואר 1974 שיגרה שלוחת אגף "צומת" של המוסד באירופה למטֶה בארץ מברק מיידי, שבו נמסר כי אלואיס מנגלה, אחיו של יוזף, מת, ועומד להיקבר בעיר גינצבורג שבגרמניה. על פי הדיווח, ההלוויה נדחתה במספר ימים, כיוון ש"מצפים לאורחים שצריכים להגיע מחו"ל". המחשבה שהתבקשה הייתה שאם הוחלט להמתין לאורחים מחו"ל, הרי שקיימת הייתה סבירות שמישהו אמור היה להגיע ממרחק רב, וייתכן אף שמדובר היה באח הבכור - יוזף.

צילומי המוסד מלוויית האח של מנגלה . ההזדמנות הוחמצה

הוחלט לשגר ללוויה איש מבצעים של המוסד, שהכיר היטב את תמונותיו השונות של ד"ר מנגלה, כפי שתויקו בתיק "מלצר", עם מצלמה רבת־עוצמה, לנסות ולאתר שם את האיש, ואם יאותר, אולי אף לפגוע בו תוך זמן קצר.

צלם המוסד השתלב יפה בין שני צלמים אחרים שתיעדו את טקס הלוויתו של אלואיס מנגלה, שנערכה בצהרי 7 בפברואר 1974 ליד המפעל המשפחתי. מזג האוויר לא היטיב עם הצלמים: השלג, שירד בעת ההלוויה, הפריע לזיהוי הנוכחים, שהיו מכורבלים במעיליהם ומטריותיהם מעל ראשיהם. מהתשלילים שפותחו ממצלמתו של איש המוסד, לא אותר אף אחד כיוזף מנגלה. מנגלה האח הבין ככל הנראה שהוא בסכנה והעדיף להחמיץ את ההלוויה של אחיו. ההזדמנות לסגור חשבון עם מי שבמו ידיו רצח ועינה אינספור יהודים, אבדה לעד.

×

מלחמת לבנון הראשונה שינתה לחלוטין את המזרח התיכון, ובראש ובראשונה היא הצמיחה מול ישראל אויב חדש, חזק ורב־עוצמה - חיזבאללה. מהר מאוד הפכו בכיריו ליעד לחיסול תוך שימוש בלוויות ואזכרות. הפעם, זה גם יעבוד.

תכירו את השייח' רארב חרב. אין טעם להיקשר אליו יותר מדי, כי עוד מעט הוא לא יהיה עימנו עוד. הוא רק בן 31, כריזמטי מאוד, חכם דת מבריק שלמד בעיר הקדושה נג'ף בעיראק, אחר כך חזר ללבנון וריכז חלק מפעילות ההסברה וההטפה של חיזבאללה בדרום לבנון. מאוחר יותר יטענו אשתו וההיסטוריה הרשמית של חיזבאללה, כי הוא תיכנן והשתתף בפעולות פיגוע רבות נגד "הכובש הציוני". אלו לכל הפחות סיפורים מוגזמים, שהומצאו בדיעבד. חרב היה איש דת, לא איש מבצעים, אבל הסיפורים עליו הגיעו לאוזניו של מאיר דגן, שטען כי "חרב הפך לסמכות דתית חשובה בדרום לבנון ותמך בקביעות בהתקפות נגד ישראל וישראלים".

על פי פרסומים זרים, ישראל שיגרה שני סוכנים לבנונים כדי לפגוע בחרב. ב־16 בפברואר 1983, הוא יצא לטקס אזכרה בכפר סמוך ועשה את דרכו לביתו שבכפר ג'יבשית. במהלך הטקס הוא אותר והושם תחת מעקב. כשהתקרב חרב לעיקול בדרך והאט את רכבו, ניגשו אליו שני הלבנונים וריססו את הרכב בקליעים, מוודאים שוב ושוב כי המנהיג הצעיר אכן מת.

חרב הוכרז מיד כשהיד. דיוקנו הופיע מעל תמונות כל הקדושים המעונים האחרים של חיזבאללה, שמספרם הלך וגדל בהדרגה בחלוף השנים. טקס האזכרה לזכרו הפך לאירוע חשוב בלוח השנה של החיזבאללה. ובכלל, כל בכיר כזה שמסיים בצורה כזו או אחרת את פועלו, מייצר עוד ימי זיכרון ואזכרות; או, במילים אחרות: עוד הזדמנויות לגדוע את חייהם של יורשיו.

זה בדיוק מה שקרה עם האזכרה לשייח' חרב. חלפו תשע שנים, ובישראל שברו את הראש איך לוחצים על חיזבאללה כדי להשיג את היעד החשוב מכל: להשיב את "חום הגוף", שם הקוד של הנווט השבוי רון ארד. החטיפה של עבד אל־כרים עובייד, מחליפו של השייח' חרב, לא הניבה את התוצאות המקוות. במהלך יולי־אוגוסט 1991, התקיימה סדרת ישיבות באמ"ן בניסיון לשבור את המלכוד ולמצוא מישהו בכיר מספיק לחטוף. הישיבות העלו את האופציה להתמקד במזכ"ל הארגון, עבאס מוסאווי, או בשני סגניו. השאלה היא איך עושים את זה.

לסגן אלוף בזירת טרור של אמ"ן היה רעיון: להתמקד בכפר ג'יבשית, שבו התנקשו בחייו של חרב. ביום רביעי, 12 בפברואר, התקבלה באמ"ן הידיעה הדרמתית שחיכו לה: "חיזבאללה יקיים בג'יבשית מפגן מדיני גדול עם נאום לרגל יום השנה להירצחו של השייח' חרב. למפגן יגיעו בכירי חיזבאללה, כולל המזכ"ל מוסאווי ומפקד משמרות המהפכה האיראניות".

באמ"ן החלו להתארגן לבדיקת היתכנות. הרעיון היה לנצל את הטקס הקרוב (פברואר 1992), כדי לערוך מודל לחטיפת מוסאווי. לפי התוכנית, החטיפה עצמה תתרחש באותה אזכרה, שנה מאוחר יותר. זה, כאמור, אחד היתרונות של אזכרות כאלו: הן תמיד מתרחשות ותמיד באותו תאריך. אלא שבסופו של דבר, הרמטכ"ל אהוד ברק וראש אמ"ן אורי שגיא, שיכנעו את שר הביטחון משה ארנס לשנות את יעד המבצע מחטיפה לחיסול מהאוויר. מאיר דגן, אז יועץ הרמטכ"ל למלחמה בטרור, שמע על התוכנית ההולכת ומבשילה להרוג את מוסאווי באזכרה לחרב. הוא סבר שהרעיון לנצל את האזכרה הוא טוב, אבל בקשר לביצוע, לדגן היה, כרגיל, רעיון אחר לגמרי, שכלל פיצוץ שיפגע במוסאווי. לפי דגן, היו אלה "בכירים באמ"ן" שאמרו לברק כי הפיצוץ יהרוג גם נשים וילדים שיעמדו בשורה הראשונה ליד הקבר עם מוסאווי. "אמרתי ל(רמטכ"ל) ברק שזה בולשיט", שיחזר דגן. "לפי מנהגי האבלות השיעיים, רק נכבדים זכרים עומדים בשורה הראשונה. הנשים היו מחכות בחוסנייה ... אבל הם (הבכירים באמ"ן) הצליחו לשכנע את אהוד (ברק)".

מצלמת המזל"ט עקבה אחרי השיירה של מוסאווי מגיעה להלוויה. לפתע ניתר ממקומו מפקד המבצעים. "יש לנו אותו", צעק. המזל"ט עקב אחרי השיירה של מוסאווי לכל אורך הביקור בכפר, מהחוסנייה לבית הקברות ואחר כך לבית אלמנת השייח', משם לפגישה עם בכיר מקומי ואחר כך, שמה פעמיה חזרה לביירות. זמן קצר אחרי שיצאה מהכפר, ירו שני מסוקי תקיפה של חיל האוויר, שקיבלו סימון לייזר מהמזל"טים, כמה טילים על השיירה. מוסאווי נהרג ביחד עם עוד חמישה שומרי ראש, אשתו ובנו.

לנוכח מצבה של הגופה לא הייתה אפשרות, כנהוג בלוויות הארגון, לערוך למנהיג טקס עם ארון פתוח, ולכן הגופה נוקתה, נעטפה בתכריכים והונחה בארון מהודר שהוכן במיוחד: עץ מגולף בדייקנות, צבוע אפור כחלחל משובץ באבזמים בצבע כסף. אבל שלא כנהוג, ראשי חיזבאללה לא מיהרו לערוך את הלוויה תוך היממה הראשונה. עימאד מורנייה, "רמטכ"ל חיזבאללה", ומי שלימים יחוסל בעצמו, הבין כי טקסי זיכרון יכולים בעצם לשמש יעד מועדף למתנקשים. הוא העלה חשש כי גם הלוויה תהפוך לשדה קטל, כשישראל תנסה לחסל את כל הנהגת הארגון. בתגובה לחיסולו של מוסאווי, יורשו, חסן נסראללה המטיר קטיושות על ישראל, והורה למורנייה לצאת למסע נקמה. 40 יום מאוחר יותר, פוצצה שגרירות ישראל בבואנוס־איירס.

עימאד מורנייה

×

בינתיים, בישראל עסקו בעוד מבצע חיסול חשאי ביותר, ואולי היומרני שאי פעם תוכנן במערכת הביטחון: הניסיון לפגוע בסדאם חוסיין; או, כפי שכונה במערכת הביטחון, מבצע "שיח אטד". אחת השאלות המרכזיות בהכנות למבצע הייתה איפה לעזאזל תופסים את שליט עיראק.

סדאם חוסיין | צילום: AP

המודיעין שהיה לישראל באותה תקופה על עיראק בכלל וסדאם חוסיין בפרט היה עגום. נדב זאבי, שמונה לקמ"ן של המבצע, נאלץ להיעזר בתחילה בעיקר במידע גלוי. אז הוא רכש את כל הספרים שנכתבו על האיש ושלף מארכיון "חצב", היחידה באמ"ן העוסקת בתקשורת גלויה, את כל הפרסומים העיתונאיים וכתבות הטלוויזיה על השליט, ואז התיישב לקרוא ולצפות בהכל.

בפגישה עם האלוף עמירם לוין, שמונה ל"פרויקטור" של המבצע, דיווח זאבי על ממצאיו: אם עד מלחמת המפרץ עוד אפשר היה לראות את סדאם מסתובב פה ושם, מקבל מנהיג ערבי או נוסע בשיירות, הרי שאחריה, הוא הרגיש עוד יותר נרדף ומבוקש והפסיק כמעט להופיע. סיכום הדיווחים היה שסדאם שובר את השגרה שלו ללא הפוגה. "כשאתה בא לאתר או לחטוף או לחסל מישהו, הרעיון הבסיסי הוא לבדוק איפה הוא חוזר על עצמו, לאן הוא בטוח יגיע, הוא בעצמו, הוא ולא מלאך, הוא ולא שרף, הוא ולא כפיל", סיכם זאבי.

המעקב אחרי סדאם הוליד בכל זאת כמה נקודות של שגרה. אחת מהן הייתה האנדרטה לזכר החייל האלמוני בלב בגדד. זאבי הציע להשתמש באזכרה השנתית למרגלות האנדרטה: חלק מהפסל, יציקה דמויית צדפה, יוחלף באישון לילה כמה ימים ואולי שבועות לפני הטקס הרשמי, כשהמקום אינו שמור. הבסיס ימולא בחומר נפץ. בעת הנחת הזרים המסורתית של סדאם חוסיין, ילחץ אדם העומד קרוב לאירוע על הכפתור, והקריירה שלו כשליט עיראק תיגדע.

פסל החייל האלמוני בבגדד, שהיה אמור להיות ממולכד. בצה"ל חששו מהסתבכות

עוד רעיון שעלה מהתבוננות בכתבות בטלוויזיה העיראקית היה לגבי פסל באמצע רחוב ראשיד בבגדד, שחוסיין נהג לפקוד. סוכן של המוסד, מצויד במצלמת וידיאו סמויה, יצא לצלם את הפסל מקרוב ולבדוק פרטים על אודותיו. התברר כי מדובר בפסלו של עבד אל־ואהאב אל־ריירי, חבר קרוב של סדאם, שנהרג בניסיון התנקשות שהשניים ניסו לבצע בנשיא עיראק הקודם. במהלך הניסיון נפצע סדאם עצמו וברח בשחייה ממקום האירוע. סדאם חוסיין דאג להקים במקום נפילתו של מקורבו אנדרטה מפוארת. השליט העיראקי אמנם לא הגיע לטקס האזכרה השנתי לזכרו של ריירי ב־1991, אולם הנחת העבודה הייתה כי עד הטקס של 1992 הוא יירגע קצת מהפרנויה ויגיע בעצמו.

לוין פסל את כל הרעיונות הללו בטענה שלא בטוח כי חוסיין יהיה באירועים הללו, וממילא סיירת מטכ"ל תתקשה לפעול בתוככי הכרך הבגדדי. זאבי חזר לערימות החומר המודיעיני וחיפש פתרון אחר.

הוא מצא. בסופו של דבר, הוחלט להכות בסדאם במקום היחיד מחוץ לבגדד שאליו היו בטוחים שיגיע בעצמו, ולא אחד הכפילים שלו: חלקת משפחתו בבית העלמין בתיכרית. אבל האירוע חייב להיות מיוחד, כמו לוויית מישהו שקרוב לסדאם מאוד.

מישהו כמו חיראללה טלפאח, דודו של סדאם, האדם שגידל אותו, ושבאותה עת חלה מאוד. היה ברור כי אם הדוד האהוב ימות, הוא ייטמן בבית הקברות של משפחתו, וחוסיין בוודאי יגיע ללוויה שלו. במודיעין הישראלי עקבו מקרוב אחר הטיפול שטלפאח קיבל בירדן והמתינו לחדשות על מותו, אך הוא המשיך להיאחז בחיים, כך שהוחלט על תוכנית חלופית: במקום טלפאח, המוסד יפגע בברזאן אל־תיכריתי, שגריר עיראק למוסדות האו"ם בשווייץ, וחתנו של השליט. בישראל היו משוכנעים שסדאם חוסיין יגיע גם ללווייתו.

כשהתוכנית לחיסולו של שליט עיראק בלוויה התגבשה, החלה להתגבש גם שיטת הפעולה: פגיעה בסדאם חוסיין בטיל "תמוז". ראש הקרב של הטיל הוחלף בידי מדעני רפאל, כך שבמקום שיותאם לחדירה לשריון, מטרתו המקורית, הוחלף ברש"ק שיתפוצץ לרסיסים רבים (כמו רימון יד גדול, ולכן כונה "ראש שוקולד"), ויגרום לכמה שיותר נזק סביבתי, כלומר יהרוג את כל מי שנמצא במעגל הקרוב לפיצוץ.

הסוף הכואב ידוע: ב־5 בנובמבר 1992, בבסיס צאלים, הוכנה "חזרה כללית" של המבצע, כולל קבוצת חיילים שגילמה את סדאם חוסיין ופמלייתו בתרגיל היבש. בגלל סדרת כשלים ותקלות חמורות, במקום תרגיל "יבש", החיילים נכחו במקום בעת ירי הטיל החי. חמישה חיילי סיירת מטכ"ל נהרגו במה שהשתרש כ"אסון צאלים ב'".

11 שנה מאוחר יותר, יילכד חוסיין במחבוא תת־קרקעי, מרחק קצר מבית הקברות שבו היה אמור למצוא את מותו.

×

אחמד יאסין ("ידית הילוכים", בכינויו במודיעין), המנהיג הדתי של חמאס, לא חוסל באזכרה או לוויה, פשוט כי מיעט ללכת לכאלו, מחשש לחייו. בסופו של דבר נורתה אש אל עבר שיירתו ב־2004 בעת חזרה מתפילה. בכירי חמאס, ובראשם יורשו של יאסין, עבד אל־עזיז רנתיסי, התכנסו במגרש כדורגל באחד ממחנות הפליטים ברצועה, למעין טקס שהיה חצי אזכרה וחצי הבטחת נקם. כל צמרת ארגון הטרור במקום אחד מרוכז - הזדמנות שספק אם תחזור. בישראל ידעו על טקס הזיכרון שחמאס עומד לקיים, אבל נמנעו מחיסול באירוע. רנטיסי יחוסל כחודש מאוחר יותר, בדרכו מחתונה.

גם חיסולו של עימאד מורנייה מיוחס לישראל. אחרי ניסיון למגה־פיגוע בשגרירות ישראל בבנגקוק, ופיצוץ מחבל מתאבד בחזית המרכז הקהילתי היהודי ארגנטינאי - שגבה 85 הרוגים ומאות פצועים - הבינו בישראל, כך על פי פרסומים זרים, שהגיע שעתו של מורנייה. אבל איך מגיעים אליו? התוכנית, שהפרסומים הזרים מייחסים לישראל, עסקה גם היא בלוויה: קודם להרוג את פואד מורנייה, אחיו של עימאד, להמתין בלוויה שלו לעימאד - ואז להרוג אותו.

ב־21 בדצמבר 1994, כמה דקות לפני השעה חמש בערב, הגיע אדם שהתיידד עם פואד מורנייה לחנותו. השניים שוחחו קצרות, פואד נותר בחנות והידיד יצא החוצה. כשהתרחק כמאה מטר, הסתובב הידיד אחורנית, הביט ארוכות בחנות ובמכונית שחנתה לידו והכניס את היד לכיסו. מטען של כ־50 ק"ג חומר נפץ מרסק שהוטמן בתא המטען של המכונית התפוצץ ברעם אדיר, שהחריב את החנות ופגע בחנויות הסמוכות. פואד מורנייה נהרג, ביחד עם עוד שלושה עוברי אורח. 15 נפצעו קשה.

למחרת נערכה הלוויה. אלא שעימאד מורנייה, בעל אינסטינקט ההישרדות שהוכיח עצמו פעמים רבות בעבר, חשד שיש משהו מוזר בכך שמישהו טרח להרוג את אחיו. הוא לא הגיע ללוויה משום שחשש כי אנשי המוסד ממתינים לו, וכי זאת הייתה מטרת המבצע האמיתית.

בסוף 2006 העתיק מורנייה חלק גדול מפעילותו לדמשק. הוא האמין שבבירה הסורית הוא הרבה יותר בטוח, ושם גם ממילא נערכו פגישותיו עם הבכירים האיראניים, ובראשם קאסם סולימאני, הרבה לפני שהפך לידוע (אגב, כינויו של סולימאני במערכת הביטחון הוא "כלב טוב"). והייתה עוד סיבה: למורנייה הייתה אמנם אישה חוקית בביירות, אבל שלוש פילגשות, שלושתן בדמשק.

ב־12 בפברואר 2008 עימאד מורנייה נהרג. הלוויה שלו, טקס המוני ורב־רושם, נערכה בהאנגר ענק בביירות. האבֵלים הניפו אלפי כרזות שנשאו את התצלום האחרון של מורנייה, שרק עכשיו, לאחר מותו, הותר לחשוף אותו. הכיתוב לתצלום נשא את המילים, "הקדוש המעונה הגיבור הגדול". רק אדם אחד בלט שם בהיעדרו: חסן נסראללה. מסכי ענק שידרו את ההספד שלו אל ההמונים, בתוך ומחוץ להאנגר. במילים רבות־רושם הוא ספד ללוחם־העל שלו, "שהקדיש את חייו למות קדושים, אבל המתין שנים ארוכות להפוך בעצמו לקדוש מעונה".

נסראללה חשש שאם יגיע ללוויה הזאת, הבאה יכולה להיות שלו.

הלווייתו של מורנייה. "הקדיש את חייו למות קדושים", ספד לו נסראללה, עמוק מהבונקר

ronen@ronenbergman.com