{ }
שבת 23 בנובמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    לינדזי צ׳בלין, עזריאל אוטנוולדר, אלק רבין וניית׳ן בנטולילה. "אנשים עוברים לידנו ואומרים, ׳אתם נאצים׳. אפילו לא רוצים להיכנס לדיון״
    המוסף לשבת • 10.10.2019
    קומנדו קמפוס
    עזריאל, לינדזי וניית'ן לומדים באוניברסיטאות יוקרתיות בניו–יורק ובקליפורניה, אלק סטודנט בוויסקונסין וארבעתם נתקלים בגילויי אנטישמיות בקמפוסים שמצמיחים את מנהיגי המחר של אמריקה | מול הבורות והשנאה הגוברת לישראל, הם מסרבים לשתוק | ״היה סטודנט אחד שאמר לי, ׳אתה קמצן׳״, מספר אלק שגם משחק בייסבול. ״נתתי לו אגרוף בפרצוף״ | אבל לא תמיד מכה עושה את העבודה, הם מבהירים, צריך לפעול גם עם הרגש והראש
    ציפי שמילוביץ, ניו-יורק | צילום: תומריקו

    עזריאל אוטנוולדר נולד ברפובליקה־הדומיניקנית, מדינה קתולית אדוקה עם קהילה קטנטנה של כ־2,000 יהודים. פה ושם שמע בדיחות על כך שיש לו הרבה כסף והוא קמצן, אבל הפעם הראשונה שבה הרגיש אנטישמיות בוטה, ישר לפרצוף, הייתה כשהגיע לכור ההיתוך הגדול בעולם, ניו־יורק, והלך לאוניברסיטה הפרוגרסיבית והנאורה NYU.

     

    ״מישהו שישב לידי בכיתה ראה וידיאו בטלפון וביקשתי שינמיך את הווליום״, מספר עזריאל, 23, סטודנט למדעי המדינה. ״הוא הסתכל עליי ועל הכיפה שחבשתי אז, פתח ספר, דיפדף לעמוד האחרון והזיז את הספר כך שאוכל לראות מה הוא כותב: ׳זוכר כשהיהודים הלכו לתאי הגזים? זוכר כשהיהודים הרעילו את המים במזרח התיכון?׳ הוצאתי את הטלפון שלי כדי לצלם, אז הוא סגר את הספר מהר. היה לי קשה לנשום ממש. אחר כך גם התחלתי לשים לב לדברים קטנים שמתרחשים בשיעורים״.

     

    למשל?

     

    ״בשיעור שעסק בבנקים, במקום לקרוא לבנק בשמו, אנשים אמרו: ׳רוטשילד׳, או ׳בנקים בשליטת יהודים׳. אתה לא יכול לקרוא לבנק בשם הגנרי ׳רוטשילד׳, משפחת רוטשילד לא מחזיקה בכל הבנקים בעולם. הייתה לי מרצה שבאה לכיתה ואמרה שהיא במצב רוח רע ׳בגלל הציונים׳, כי הייתה בקמפוס מסיבת יום העצמאות לישראל. היא ידעה שאני ציוני ולא הייתה לה בעיה לומר זאת. זה הגיע למצב שסטודנט אחר הלך להתלונן, בלי שידעתי, על הדרך שבה פרופסורים מתייחסים אליי. אז הבנתי שאני חייב לשלוט בזהות שלי ואני לא יכול לתת לאף אחד להגיד לי מי אני ומה אני. אני יהודי, דומיניקני מלידה, אמריקאי מאומץ וישראלי בלב״.

     

    הפגנה אנטי־ישראלית באוניברסיטת קולומביה. "יהודים השתלבו כל כך טוב באמריקה, שהם לא מבינים שזה יכול להשתנות תוך שניות"
    הפגנה אנטי־ישראלית באוניברסיטת קולומביה. "יהודים השתלבו כל כך טוב באמריקה, שהם לא מבינים שזה יכול להשתנות תוך שניות"

     

    בקרוב היא על מדים

     

    עזריאל יושב בבית קפה רועש במרכז מנהטן, ולצידו עוד שני סטודנטים יהודים שעד לפני רגע הוא לא הכיר, אבל מעכשיו הם חברים למרות שהם שונים לגמרי. לינדזי צ׳בלין, 21, שנולדה בניו־ג׳רזי, לומדת ביולוגיה באוניברסיטת קולומביה בניו־יורק, ואלק רבין, 22, שנולד בפרברי שיקגו, הגיע מאוניברסיטת וויסקונסין־סופריור שבה הוא לומד מינהל עסקים, וזו הפעם הראשונה שלו בעיר הגדולה.

     

    החיבור ביניהם מיידי, לא רק כי הם בני אותו גיל, לא רק כי הם ציונים כמו שכתוב בספרי ההדרכה הישנים, אלא כי הם מקדישים את שנותיהם הצעירות למאבק ההסברה הקשה ביותר של ישראל בארה״ב: הקמפוסים של האוניברסיטאות, המקומות שבהם לומדים מנהיגי המחר של אמריקה. ניית'ן בנטולילה, 21, סטודנט להנדסה רפואית, עושה אותו דבר באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, וכל הארבעה קושרים את עתידם, באופן כזה או אחר, פיזי או לא, עם ישראל.

     

    עזריאל מבקר בארץ לעיתים קרובות וכששומעים איך הוא מדבר על ישראל, די ברור שבסופו של דבר יעשה עלייה; אלק יגיע בקיץ הקרוב לביקור ראשון בישראל והוא סופר את הימים; ניית'ן, הדתי מהארבעה, מבקר אף הוא לא מעט ואפשר בקלות לראות אותו הולך לפוליטיקה. ולינדזי תגיע לישראל בדצמבר ותתגייס לשירות צבאי מלא, לפני שתחזור לארה״ב ותלך לבית ספר לרפואה.

     

    שירה רודרמן, מנכ״לית הקרן. "הסטודנטים עומדים בחזית"
    שירה רודרמן, מנכ״לית הקרן. "הסטודנטים עומדים בחזית"

     

    למה את הולכת לעשות צבא בישראל?

     

    ״כשאני מספרת את זה לאמריקאים, הם יוצאים מדעתם מהתלהבות, אבל כשאני אומרת לישראלים, התגובה היא ׳למה לך לעשות דבר כזה?׳ זה כל כך מצחיק. תמיד הייתה אהבה לישראל מסביבי, ובחורף שעבר בביקור בארץ החלטתי סופית שאני רוצה ללכת לצבא. אני מרגישה שזו חובה שלי״.

     

    שלושה מהארבעה נאבקים באווירה אנטי־ישראלית חריפה בקמפוסים מהחשובים בארה״ב. דווקא חייו של אלק, שמגיע מאוניברסיטה קטנה בערבות וויסקונסין, והוא היהודי הראשון שרוב האנשים שם בכלל ראו, יותר קלים. ״אני היחיד בקולג׳ ששני הוריו יהודים, אני מכיר עוד אחד שהוא חצי יהודי״, אומר אלק, שחקן קבוצת הבייסבול של האוניברסיטה, ״בשנה הראשונה היה סטודנט אחד ששאל אם יש לי קרניים, אבל הבנתי שזו בעיקר בורות, והיה חבר בקבוצה שאמר לי, ׳אתה קמצן׳״.

     

    מה עשית?

     

    ״נתתי לו אגרוף בפרצוף״.

     

    או, זו הדרך האינטלקטואלית להגיב.

     

    ״אני טיפוס פיזי ואין לי סבלנות לאנטישמיות, אבל עזרתי לחברים האלה ללמוד מה זו יהדות ועם השנים התחלנו אפילו לעשות חגים ביחד. הסטודנט שהכיתי הוא אחד החברים הכי טובים שלי עכשיו״.

     

    החיים של לינדזי, עזריאל וניית׳ן אכן קשים יותר, אבל לפחות לינדזי ועזריאל לא ציפו שזה יהיה ככה, ודאי שלא בניו־יורק. ״גדלתי במשפחה מאוד ציונית ואקטיבית ולא הייתה לי בעיה להיות פרו־ישראלית ולהפוך את זה לחלק מהזהות שלי בלי להרגיש מאוימת״, אומרת לינדזי, ״אבל לפני שהלכתי לאוניברסיטה ראיתי קליפים של דברים שקורים בקמפוסים, ולא האמנתי שיש שנאה כל כך בוטה לישראל. הגעתי לאוניברסיטה בהחלטה להיות קולנית והקמנו בקולומביה סניף של ארגון SSI - ׳סטודנטים תומכי ישראל׳. אני זוכרת תורים ענקיים באירועים פרו־פלסטיניים והיה מדכדך לראות כמה אנשים לא יודעים מה באמת קורה ואיזו דיסאינפורמציה הם מקבלים. לאורך השנים ניסינו להגיב וראינו שהתורים בכניסה לאירועים שלהם התקצרו״.

     

    למה יש כזו אווירה אנטי־ישראלית דווקא באוניברסיטאות ליברליות?

     

    עזריאל: ״כדי להיחשב ליברל היום אתה חייב למלא כל מיני משבצות, ואחת מהן היא להיות אנטי־ישראל. ברגע שאתה אומר שאתה ציוני, אתה כבר לא ליברל. לאנשים קשה להבין איך מישהו יכול להיות ציוני ועדיין לתמוך בזכויות הומואים או נשים או מהגרים או מאבקים חברתיים אחרים, ורק בגלל שאתה ציוני לא אומר שאתה שונא פלסטינים או שאתה לא חושב שהם סובלים״.

     

    קולומביה גרועה במיוחד.

     

    לינדזי: ״כן, כי זה מקום כל כך פוליטי, והפרופסורים הם בעיה גדולה מאוד. פעם אחד הפרופסורים הגיע לאירוע פרו־פלסטיני, ובמשך שעה וחצי אמר לחדר מלא בסטודנטים שאנטישמיות זה משהו שיהודים דוחפים, ש׳היהודים שיתפו פעולה עם הנאצים כי הם רצו שזה יגרום להקמת מדינת ישראל ולגירוש הפלסטינים׳. עומדים שם אנשים חכמים ומשכילים ומהנהנים בהסכמה. תארי לך שאדם לבן היה עומד ואומר ששחורים אחראים לגזענות, זה לא היה מתקבל בשום אופן.

     

    "יש אווירה קבועה שאתה לא יכול להיות פרו־ישראל. את מתחילה מראש בפיגור כי ברור לך שרוב הפרופסורים והתלמידים סביבך הם לגמרי אנטי־ישראל. קולומביה זה מקום מאוד אינטלקטואלי, אז האנטישמיות שם מתבטאת בדרך שנשמעת חכמה, הם לא סתם יקללו״.

     

    אם יש מקום קשה אפילו יותר מקולומביה, זו אוניברסיטת ברקלי בפאתי סן־פרנסיסקו. ניית׳ן ידע מה מצפה לו. ״התרבות של ברקלי אקטיביסטית מאז ומתמיד, אבל האקטיביזם נחטף היום על ידי אנטי־ישראלים. אני מחובשי הכיפה היחידים בקמפוס וידעתי שיהיה קשה, אבל אני חושב שהתגובה הכי טובה לזה היא שיותר יהודים ילכו לברקלי״.

     

    אנשים הפכו מגעילים

     

    מבין הארבעה, הסיפור המרתק ביותר הוא של עזריאל, שמורכב מכל כך הרבה זהויות, שכל אחת מהן מנפצת סטריאוטיפ אחר. ״כשהגעתי ל־NYU הצטרפתי לקבוצה של הומואים יהודים, וכבר בפגישה הראשונה, ברגע שאמרתי שאני אוהב את ישראל, אנשים הפכו מגעילים. אמרו לי, ׳לעובדה שאתה גיי אין שום משמעות עכשיו׳. וזה עוד מועדון יהודי. אחר כך הצטרפתי למועדון הדומיניקני ורציתי לרוץ לנשיאות שלו, אבל אחד החברים אמר לי, ׳אין לך סיכוי, הם לא רוצים אותך, אתה לא דומיניקני מספיק, אתה יהודי תומך ישראל׳.

     

    "אז ההומואים לא קיבלו אותי כי אני תומך ישראל, והדומיניקנים לא קיבלו אותי כי אני יהודי תומך ישראל. יום אחד ראיתי בפארק קבוצת סטודנטים מחזיקים ידיים עם דגל ישראל, והצטרפתי אליהם. הם קיבלו אותי כמו שאני, לא היה אכפת להם, הרגשתי כל כך שייך. הבנתי שאני לא צריך לקבל את זה שאומרים לי שאני לא מספיק לטיני או לא מספיק גיי רק כי אני יהודי־ציוני״.

     

    הסיפור של עזריאל גם מעלה זווית שכמעט אף פעם לא זוכה להתייחסות - יהודים שצבע עורם משייך אותם לבני מיעוטים באמריקה. ״יש המון יהודים לטינים בקמפוס, יש יהודים שחורים. אנשים אומרים לי, ׳אתה שונא את עצמך׳. לא, אני לא אתן לך להגיד לי מי אני. אני יהודי גאה, ציוני גאה, לטיני גאה וגיי גאה. היום כל אחד בקמפוסים הליברליים יכול להחליט מה מגדיר את הפגיעה בו. שחורים מחליטים מה גזעני, הומואים מחליטים מה הומופובי, אבל יהודים לא יכולים להגדיר מה אנטישמי או מה ציוני״.

     

    יש הבדל בין הצורה שבה מתנגדי ישראל בקמפוס מדברים איתך לעומת יהודי לבן?

     

    ״הבדל גדול. באה בחורה ואומרת לי שציונות זה גזענות ועליונות לבנה. ׳את, אישה לבנה, אומרת לי, מהגר לטיני חום־עור, יהודי, גיי, שאני גזען כי אני ציוני?׳ זה מבלבל אותם. הם יכולים להגיד ליהודי לבן שהוא גזען, אבל קשה להם איתי״.

     

    לינדזי: ״הם חושבים שכל היהודים הם אשכנזים שבאו מאירופה הקולוניאליסטית כדי לגרש את הפלסטינים מהמולדת שלהם״.

     

    עזריאל: ״כשהגעתי לאוניברסיטה, נשיאת הארגון הפרו־פלסטיני בקמפוס הייתה יהודייה, ובמקביל גם הייתה הנציגה של ׳מיעוטים יהודיים׳, כלומר יהודים לא־לבנים. היא עמדה להציע שהאוניברסיטה תשתתף ב־BDS, אז ביקשתי ממנה שתבוא אליי לדירה ונדבר. אמרתי לה שהיא חייבת לדבר איתי כי אני אחד המיעוטים היהודיים שהיא מייצגת״.

     

    יש לך כל כך הרבה קלפים.

     

    ״נכון? היא באה, דיברנו חמש שעות, אמרתי לה, ׳את פוגעת בי רק כי אני פרו־ישראל. את מבינה שאני בשוליים בכל כך הרבה דרכים? אני מהגר בארה״ב, צבע העור שלי חום, אני מיעוט בתוך הקהילה היהודית, אני גיי, אני מבולבל דתית, אני באמת לא צריך עוד מזה׳. כשהיא עזבה את הדירה היא החליטה לא להציע את החרם. ואז נסעתי לשנה ללמוד בחו״ל וכשחזרתי התברר שהיא הפכה אפילו יותר קיצונית נגד ישראל״.

     

    כתובת "ציוני" על המצח

     

    השאלה שבה הארבעה מתחבטים היא היכן עובר הקו בין ביקורת לגיטימית על מדיניות ממשלת ישראל לאנטישמיות, והמסקנה שלהם היא שהקו טושטש לגמרי, לכן אין להם ברירה אלא להתייחס כמעט לכל ביקורת על ישראל כאנטישמיות.

     

    ״BDS אוהבים להצביע על המיעוט הקטנטן של יהודים שתומכים בהם כדרך להוכיח שהם לא אנטישמיים״, אומרת לינדזי, ״ישראל מחוברת לזהות היהודית שלנו מאז ומתמיד, אבל הם אומרים, ׳לא, באתם לשם אחרי המלחמה, אתם קולוניאליסטים׳. הם עושים בקמפוס אירועי הדמיה של מחסומים בשטחים. אני לא טוענת שכיף לפלסטינים לעמוד בצ׳ק פוינט או שטוב שזה ככה, אבל בכל פעם שאני סתם ניגשת ומנסה לדבר איתם, הם אומרים, ׳אנחנו לא מדברים עם ציונים׳. פעם מישהו ירק עליי כשרק התקרבתי. אנשים עוברים לידנו ואומרים, ׳אתם נאצים׳. הם אפילו לא רוצים להיכנס לדיון״.

     

    אלק: ״אם אני מבין שאנשים מדברים מתוך בורות, אז הם יכולים להגיד דברים מגוחכים ואני לא אגיב. אבל עכשיו אני יודע מתי זו בורות ומתי זו אנטישמיות מכוונת של אנשים שיודעים מה הם עושים״.

     

    לינדזי: ״רבים מהסטודנטים האלה מאוד משכילים בהמון נושאים, אבל כשזה מגיע לישראל הם אפילו לא מנסים ללמוד. זה שחור ולבן עבורם. אם אתה סופר־ביקורתי על ישראל בגלל הערכים שלך, אז לפחות תבדוק ותהיה בטוח שהבעיה היא באמת בגלל הערכים. אני בעצמי מעבירה ביקורת על ישראל, אבל לאנשים בקמפוס שקוראים לעצמם ׳פרו־פלסטינים׳ אין עניין לסיים את הסבל הפלסטיני, הם פשוט אנטי־ישראל. פעם עשינו אירוע עזרה לפליטים סורים, והם באו לצעוק עלינו שבגלל שלא אכפת לנו מפליטים פלסטינים בישראל, אין לנו זכות לדאוג לפליטים סורים״.

     

    ניית׳ן: ״לברקלי באים כמה מהמוחות המבריקים בארה״ב וכשהם רואים שזה בסדר להיות אנטישמי, הם ייקחו את זה איתם. הכי מסוכנים הם המרצים שמנצלים את הפלטפורמה ומשתמשים באנטי־ישראליות ובאנטי־ציוניות כדי לתקוף יהודים. מהניסיון שלי, זה אותו דבר מבחינתם. הרבה סטודנטים באים ממדינות שיש בהן בעיות, אבל אף אחד לא מבקש מהם להשאיר את הזהות שלהם בחוץ. אם המדינה היחידה בעולם שיש לך בעיה איתה היא ישראל, אז אולי אתה אנטישמי״.

     

    עזריאל: ״יהודים מחוץ לארה״ב הבינו שהם יכולים להיות ארגנטינאים או ספרדים או צרפתים, אבל ברגע שמשהו קורה, למשל הכלכלה קורסת, הם מיד חוזרים להיות ׳יהודים׳ והם אשמים. גרתי במדריד חצי שנה, והאישה שהייתי אצלה אמרה לי, ׳אל תשים את הכיפה בחוץ, יתקפו אותך׳. לא לקחתי את זה ברצינות. יצאתי החוצה ומישהו ישר צעק לי ׳יהודי מלוכלך׳, ואחר כך זרקו עליי פחית מתוך מכונית נוסעת״.

     

    לינדזי: ״סבא שלי ניצול שואה, אז אבא שלי לימד אותנו מה זו אנטישמיות ואיך לזהות אותה ובעיקר לא לשתוק. יהודי אמריקאי צעיר מרוחק עכשיו כמה דורות מהשואה, ולא מרגיש שהוא צריך לצעוק את היהדות שלו. בקולומביה יהודים הם 30 אחוז מהתאחדות הסטודנטים, ועדיין יש שם הכי הרבה אנטישמיות בקמפוס. אם כל היהודים בקולומביה היו גאים ומוחצנים, לא הייתה לנו בעיה, אבל האווירה כל כך עוינת שרוב היהודים הציוניים מתרחקים מזה״.

     

    עזריאל: ״אנשים שהם דור שלישי של איטלקים או אירים באמריקה, יכולים להגיד שהם אוהבים את איטליה או אירלנד, ואף אחד לא מאשים אותם בנאמנות כפולה, אבל אנחנו לא יכולים להגיד בקול רם שאנחנו תומכים בישראל״.

     

    לינדזי: ״׳ציוני׳ זו כזו מילה גסה פה בקמפוסים״.

     

    עזריאל: ״ביום העצמאות כתבתי בענק ׳ציוני׳ על המצח, לבשתי חולצת צה״ל, התעטפתי בדגל ישראל והלכתי ככה לכל השיעורים״.

     

    החולצה של צה״ל הייתה אולי קצת מוגזמת.

     

    ״אולי, אבל זה היה כמו לצאת מהארון ולקבל לגמרי את כל הזהויות שלי. זה עשה אותי חזק. אנשים אומרים לי שאני שונא את עצמי, ועכשיו אני יכול לחייך בחזרה ולהסביר להם שאני לא״.

     

    לינדזי: ״אם סטודנט בא אליי ואומר, ׳יש גזענות בישראל׳, אני עונה לו, ׳כן, יש גזענות גם בעוד הרבה מקומות, עכשיו בוא נדבר על גזענות במקומות אחרים בעולם׳. הם מיד נעלמים. בשבוע שעבר ראיתי מישהו באפר ווסט־סייד שכתב בגיר על המדרכה ׳שבת שלום׳. שני אנשים עברו לידו ואמרו לו, ׳יהודי מלוכלך, המדרכה לא שלך׳. וזה באזור הכי יהודי בניו־יורק״.

     

    אלק: ״מזל שאני לא עובר את הדברים האלה, כי אם מישהו היה אומר לי דברים כאלה הייתי מרביץ לו״.

     

    אלימות מוצדקת?

     

    ״יש קו דק, אבל אני חושב שלהכות נאצים זה בסדר. סבא שלי נחת בנורמנדי והיה בין אלה ששיחררו את מאוטהאוזן. הוא לא דיבר על זה, אבל כתב יומן וסבתא שלי נתנה לי לקרוא אותו. הסיפורים האלה הסבירו לי למה אני חושב או מתנהג ככה״.

     

    לישיבה ובחזרה

     

    עזריאל, לינדזי, אלק וניית׳ן הם ארבעה משבעה משתתפים בסדרת סרטונים שנקראת "להיות סטודנט יהודי בארה"ב בשנת 2019". את הקמפיין הפיקה קרן משפחת רודרמן, והוא נועד לתאר לישראלים את שגרת החיים של סטודנטים יהודים תומכי ישראל. ״רוב הישראלים אינם מכירים מספיק את מורכבות חיי הדור הצעיר של יהודי ארה"ב״, אומרת שירה רודרמן, מנכ״לית הקרן, ״מדובר בסטודנטים שניצבים לא אחת בחזית המאבק למען ישראל בקמפוסים. אין דרך טובה יותר להתוודע למציאות הזו, ולבסס את הקִרבה בין שתי הקהילות, מאשר לשמוע ממקור ראשון על החיים של יהודים צעירים בארה"ב״.

     

    מה זה להיות יהודי עבורכם?

     

    אלק: ״אני חושב שיש לנו רמה אחרת של אכפתיות ויכולת לצאת מכל צרה. אני משתתף בקמפיין הזה כדי שבישראל יידעו שהרבה אנשים מעולם לא פגשו יהודים ולא יודעים כלום, אבל אפשר לחנך ולהפוך אותם לפרו־ישראל״.

     

    לינדזי: ״יש כל כך הרבה מיעוטים בעולם שעברו חוויות איומות, והרבה מהם הפכו לקורבנות, הם מדברים כל הזמן על מה שקרה להם וחושבים שמגיעים להם פיצויים וכו׳. יהודים נרדפו לכל אורך ההיסטוריה, אבל אנחנו אף פעם לא התבכיינו, אנחנו לא מרגישים כמו פליטים, לא מתנהגים כמו מיעוט, לא מבקשים רחמים. אנחנו ממציאים את עצמנו מחדש. הייתי יהודייה בכל מקום שבו הייתי נולדת, היהדות זו אני, הלאומיות שלי רנדומלית״.

     

    עזריאל: ״אני שואל את עצמי כל הזמן מה זה להיות יהודי. הייתה תקופה שהייתי בישיבה ונכנסתי מאוד עמוק לדת, אבל לא ידעתי אם אני באמת רוצה להיות כל כך דתי או שאני רק חושש לאכזב את הרבי שלי. היה לי קשה גם עם זה שאני גיי, איך אני יכול להיות דתי ועדיין לאהוב את מי שאני אוהב. החלטתי לנסות להוריד את הכיפה ולא לשמור שבת, הבנתי מה בתוך היהדות חשוב לי ומה לא, וזה לאו דווקא ללכת לארוחת שבת או לשים תפילין, זה הקשר בין אנשים שתמיד באים אחד לעזרת השני. אני יכול לפגוש יהודי במקסיקו והוא מיד ׳אח שלי׳. כשהייתי בשנחאי ניגש אליי מישהו ברחוב ואמר, ׳אני מכיר אותך, נפגשנו לפני שלוש שנים בבר בירושלים׳״.

     

    זכרת אותו?

     

    ״לא, מה פתאום, בטח הייתי שיכור באותו לילה. כשאני מגיע לישראל זה כמו להגיע הביתה, כל הזהויות שלי מרגישות שם חלק מהשלם, ודווקא פה אני צריך להסביר את עצמי. יהודים הצליחו להשתלב כל כך טוב באמריקה, שהם לא מבינים שזה יכול להשתנות תוך שניות, הרי יהודים היו בצמרת החברה הגרמנית, מעורים לגמרי, וזה התהפך תוך לילה. נאצים צעדו לפני שנתיים בשרלוטסוויל וצעקו: ׳יהודים לא יחליפו אותנו׳. אז אם אנשים אומרים שהם שונאים יהודים, קחו אותם ברצינות ותזכרו שישראל זה המקום היחידי שאפשר ללכת אליו אם משהו יקרה״.

     

    Tzipis@ynetus.com

     

     

     


    פרסום ראשון: 10.10.19 , 16:37