חמישי 26 בנובמבר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    אלכס
    המוסף לשבת • 10.10.2019
    האיראנים לא על הגדרות
    נבואות המלחמה שמפזרים חברי קבינט, ועוד בשבוע הטעון של יום הכיפורים, הן בעיקר דמגוגיה | אסור לזלזל בטילי השיוט שהבעירו את מתקני הנפט והגז בסעודיה, אבל במערכת הביטחון ערוכים לקראת איום כזה, ובטהרן יודעים שמתקפה דומה על ישראל תוביל לתגובה הרסנית | גם כמה עשרות רחפנים חמושים לא יכריעו את צה"ל
    אלכס פישמן

    היום לפני 46 שנה, ב־11 באוקטובר 1973, הייתה ישראל על סף כניעה. היא ביקשה הפסקת אש, אבל המצרים סירבו. איום קיומי ממשי ריחף באוויר. כמה ימים קודם לכן דיבר שר הביטחון משה דיין על חורבן הבית השלישי ועל התגובה הישראלית המשתמעת מכך. כל ניסיון להשוות את מה שאירע אז לפגיעה במתקני הנפט והגז בסעודיה ב־14 בספטמבר השנה הוא דמגוגיה זולה, ניצול ציני של הזיכרון הקצר ושכל חרדת ההישרדות הטבועה בציבור הישראלי. 18 מל"טים הנושאים חומר נפץ במשקל של כ־30 ק"ג כל אחד, ובין שמונה לעשרה טילי שיוט עם ראשי נפץ של 100 ק"ג (שמתוכם רק שניים פגעו במטרות), הם לא איום בסדר גודל של מלחמת יום כיפור. זה אפילו לא מתקרב.

     

    מזה שנים נערכת ישראל להתמודדות עם כניסתם של טילי שיוט למזרח התיכון. הקבינט אולי גילה את איום טילי השיוט האיראניים רק ביום ראשון האחרון, אבל כבר תקופה ארוכה מערכת הביטחון מקצה לאיום הזה משאבים בלתי מבוטלים על פי תוכנית עבודה רב־שנתית. זהו קצב החיים במזרח התיכון - מרוץ חימוש קבוע בינינו לבין השכנים הקרובים והרחוקים.

     

    שרי קבינט יכולים היו להרשות לעצמם לספר על מה נסוב הדיון ביום ראשון שכן לא מדובר בתפנית ביטחונית חדשה, סודית ודרמטית, אלא באירוע פוליטי בעל ניחוח ביטחוני ששווה להפיץ אותו בעת הזו, כשיש מי שרוצה ליצור תחושת חירום שתאיץ הקמת ממשלה בראשות נתניהו. צעקות "זאב, זאב" האלה עלולות לחזור אלינו כבומרנג, כי אם יתרחש בעתיד משבר שבאמת יסכן את ישראל, הציבור עלול לאבד אמון במסרים שיגיעו מהממסד הביטחוני.

     

    דימוי אויב

     

    שארית של טיל שיוט ששיגרו האיראנים
    שארית של טיל שיוט ששיגרו האיראנים

     

     

    כבר בחודש מאי השנה, כשאיראן עברה ממאמצים דיפלומטיים לאקטיביזם צבאי, הרימו בצה"ל ובגופי הביון האחרים את הפריסקופ לעבר המפרץ. מערכת הביטחון נכנסה לדריכות מסוימת, בעיקר מודיעינית, לנוכח האפשרות של הידרדרות המשבר בין איראן לארצות־הברית לכדי עימות צבאי. ישראל, על פי תרחישים מסוימים, עלולה להיקלע לקלחת כזו, בעיקר אם המשטר האיראני ימצא את עצמו עם הגב לקיר. הפעם, בניגוד למשברים קודמים, פתחו האיראנים בשורה של מבצעים צבאיים שהוצאו אל הפועל על ידי אנשי משמרות המהפכה עצמם, ולא באמצעות בעלי ברית למיניהם, כפי שעשו בעבר. זה בא לידי ביטוי בעיקר בפגיעה בחופש השיט של מכליות מערביות וכאלה השייכות למדינות המפרץ – אם באמצעות מעצר ואם בפעולות חבלה.

     

    צריך להבין: איראן לא נוטה לשלוח את כוחותיה למלחמות האזוריות. הלקח שעומד מול עיני מנהיגיה הוא מלחמת איראן־עיראק שבמהלכה נטבחו מאות־אלפי איראנים בקרבות סרק, ושהותירה צלקות עמוקות בחברה האיראנית. כך שבניגוד לאמירה המביכה "האיראנים על הגדר", שהשמיע השבוע שר האנרגיה פרופ' יובל שטייניץ, האיראנים לא על הגדר. לאורך כל מלחמת האזרחים בסוריה לא הגיע מספרם של לובשי המדים האיראנים על אדמתה אפילו לאחוז אחד מכוחות היבשה האיראניים. בניגוד לדימוי הדמוני והבלתי־רציונלי שמנסים להדביק לאיראנים בישראל, הם לא מתכוונים להקריב מאות־אלפים במלחמה אזורית – אלא אם כן יעמוד המשטר בפני סכנה. המשטר בטהרן ייקח זאת בחשבון לפני שיחליט לתקוף יעדים אסטרטגיים בישראל באמצעות טילים בליסטיים. רק לפני שבועיים, בראיון למוסף זה, אמר הרמטכ"ל לשעבר גדי אינזקוט שישראל היא מדינה לא מנוצחת מבחינה צבאית מאז שנות ה־60. גם האיראנים יודעים זאת. מה עוד שלישראל יש דימוי של מדינה בלתי צפויה, עד כדי מטורפת.

     

    האיראנים חרגו ממנהגם ועשו שימוש באנשי צבא מיומנים בפעילותם במפרץ כדי להגיע במדויק להישג הנדרש ולא לחרוג מהיקף הנזקים המתוכנן, דבר שיחייב את הצד הנפגע בתגובה מלחמתית. פעולות במינון מדויק גם מאפשרות להם לשמור על מרחב הכחשה. כך היה בתקיפת מתקני הדלק בסעודיה: האיראנים לא לקחו אחריות לפעולה ואיפשרו בכך הן לסעודים והן לאמריקאים להימנע מתגובה צבאית שעלולה להוביל למלחמה כוללת – דבר שהאיראנים אינם רוצים בו.

     

    שימוש בבעלי ברית כמו החות'ים בתימן, המיליציות השיעיות בעיראק ואפילו חיזבאללה עלול היה לסבך את האיראנים בפעולות כושלות, שהיו מרחיקות אותם מן היעד המרכזי: להביא להסרת הסנקציות באמצעות פגיעה במשק הנפט ויצירת לחץ של צרכני הנפט במערב על ארה"ב – וכל זה מבלי להידרדר למלחמה. אחרי כל פעולה בחנו האיראנים את תגובות האמריקאים ובעלי בריתם. באין תגובה צבאית מחד־גיסא, ובאין היענות להסרת הסנקציות מאידך־גיסא, הם לקחו סיכון מחושב והעלו פעם אחר פעם את הרף.

     

    השיא הגיע במתקפת המל"טים וטילי השיוט על שדות נפט וגז סעודיים בחודש שעבר. זו הייתה קפיצת מדרגה משמעותית שגרמה - גם בישראל - לתחושה שהאיראנים מאבדים רסן מתוך עודף ביטחון עצמי, וכי הדבר עלול לדחוף אותם לתגובות הרבה יותר אגרסיביות נגד ישראל, אם זו תפגע באינטרסים של איראן או של בעלות בריתה באזור.

     

    עם שורשים ישראליים

     

    בישראל מודעים כבר כמעט שני עשורים לכך שהאיראנים מפתחים ומייצרים טילי שיוט. בראשית שנות האלפיים הוברחו מאוקראינה לסין 18 טילי שיוט מדגם KH-55, שהיו בעבר חלק מהפריסה הסובייטית. שישה מתוכם "נשרו" בדרך באיראן. מדובר בטילים כבדים במשקל של עד טונה וחצי, המיועדים לשיגור ממטוסים. המהנדסים האיראנים הסבו אותם לתצורה יבשתית בהתאם לצרכים וליכולות של צבאם. לקח להם 15 שנה עד שהוציאו מתחת לידיהם שלוש גרסאות של טילי השיוט הרוסיים לטווחים של 700־1,500 ק"מ: "מאשקאט", "חובייז" ו"סומר".

     

    לצד טילי השיוט הכבדים הללו הצליחה התעשייה הצבאית האיראנית לייצר שני סוגים של טילי שיוט קלים יותר: "יא־עלי", לטווח של 300־400 ק"מ, ו"קודס 1", שנחשף לראשונה לפני כשנתיים כפרויקט הנדסי באחת האוניברסיטאות האיראניות. לפני כחודשיים הופיע ה"קודס 1" כטיל מבצעי בארסנל של החות'ים.

     

    טילי השיוט "הקטנים" הם אלה שנורו לעבר מתקן זיקוק הנפט "חורייז" בסעודיה. מתוך שמונה עד עשרה טילים ששוגרו, שבעה עברו את הגבול הסעודי. שלושה מהם נפלו בדרך וארבעה הגיעו לאתר, אבל תצלומי אוויר מלמדים על פגיעות מדויקות של שני טילים בלבד. ההישג הצבאי היה אמנם חלקי, אבל היה בו די כדי להוריד את תפוקת הנפט במקום למחצית למשך כחודש ימים.

     

    את המרכז לעיבוד גז "אבקאיק" בסעודיה תקפו מל"טים נושאי ראשי נפץ, שפגעו במדויק במטרה. שמו האיראני של המל"ט הזה אינו ברור, אבל אביו מולידו מוכר היטב בישראל. הוא דומה כשתי טיפות מים למל"ט "הארפי" מתוצרת התעשייה האווירית, שמייצאת ישראל למדינות שונות בעולם.

     

    טילי השיוט האיראניים טסו כשעה עד שפגעו במטרה. המל"טים שהו באוויר כשלוש שעות. התיאום בין שתי המתקפות הללו היה מושלם. היה פער של עשר דקות בין פגיעת המל"טים במתקן הגז לפגיעת טילי השיוט במתקן הנפט. לסעודים לא היה מספיק זמן להיערך למתקפת הפתע השנייה. האיראנים הצליחו להפתיע לחלוטין הן את האמריקאים והן את הסעודים. לא הייתה שום התרעה מוקדמת, ונתיב הטיסה של הטילים לא איפשר את איתורם גם אחרי שחצו את הגבול הסעודי.

     

    סעודיה היא מדינה ענקית, ומתברר שחלק לא מבוטל ממתקניה האסטרטגיים אינו מאובטח. מערך ההגנה האווירית הסעודי תלוי כמעט לחלוטין בסוללות הפטריוט שמכרה לה ארצות־הברית. אלא שהטילים הללו לא מסוגלים לטפל במספר גדול של מטרות. יתרה מזאת: טילי הפטריוט נועדו לפגוע בטילים בליסטיים ולא בטילי שיוט או בכלי טיס לא מאוישים.

     

    ישנו הסבר נוסף להפתעה האיראנית: עיקר המאמץ האיסופי של הסעודים מכוון לעבר תימן, ואילו טילי השיוט והמל"טים שפגעו במתקני הנפט והגז שוגרו – כפי שחשף המודיעין האמריקאי – מבסיס אוויר של משמרות המהפכה באהואז, על אדמת איראן. בישראל צריכים לקחת בחשבון שאיראן מסוגלת לפגוע ביעד אסטרטגי הנמצא במרחק של מאות קילומטרים משטחה מבלי לעשות שימוש במטוסים.

     

    האיראנים לקחו סיכון מחושב – והצליחו. הסעודים יודעים שכל תגובה שלהם עלולה לגרור פגיעה איראנית נוספת ביעדים אסטרטגיים בשטחה. למרות השקעות העתק בחיל האוויר ובפצצות חכמות, מערך ההגנה האווירית הסעודי לא מסוגל לספק הגנה לעשרות מתקנים אסטרטגיים חיוניים הזרועים לאורך המפרץ הפרסי מול חופי איראן – ממתקני גז ענקיים דרך שדות נפט ועד מתקנים להתפלת מים שפגיעה בהם עלולה לייבש את סעודיה. לכן סעודיה תאמץ, כל עוד היא יכולה, את מרחב ההכחשה האיראני, ולא תגיב.

     

    מלחמה חד–צדדית

     

    הסעודים בוודאי מעדיפים שהאמריקאים יעשו עבורם את העבודה המלוכלכת ויתקפו את האיראנים. תרחיש אחר, בעדיפות שנייה מבחינתם, הוא שהאיראנים מתגרים בישראל וזו מגיבה ועושה בשביל סעודיה את העבודה. אלא שהאמריקאים לא מוכנים לפי שעה להיכנס למלחמה חדשה במזרח התיכון. אם יש משהו שצריך להדאיג את ישראל בימים אלה, יותר מטילי השיוט האיראניים, זו העובדה שארה"ב נטשה את בעלי בריתם הכורדים בסוריה. עד לפני חצי שנה ראו הכורדים את עצמם כחלק מהמאמץ האמריקאי נגד דאעש. הם היו "המגפיים על הקרקע" של ארה"ב בסוריה, ולוחמים כורדים הצטלמו עם דגלי ארצות־הברית ועם תגי כתף של הצבא האמריקאי. עכשיו טראמפ מפקיר אותם לחסדיו של ארדואן. זה הלקח המרכזי של ישראל מהאירוע.

     

    עד כה הגיבו האיראנים באופן מאוד מידתי לפעילות צה"ל כלפי יעדים איראניים במרחב. ב־10 בפברואר 2018 שוגר כלי טיס בלתי מאויש לעבר ישראל — והופל. ב־10 במאי של אותה שנה שיגר כוח אל־קודס יותר מ־30 רקטות לעבר הגולן. ב־24 באוגוסט 2019 תקפה ישראל יעדים בעיירה הסורית עקרבה, כדי לסכל פעולה איראנית של שיגור רחפנים חמושים לגולן. הנזקים שעלולים היו להיגרם לישראל כתוצאה מאותן תוכניות איראניות שסוכלו היו ביסודם מורליים ותודעתיים, אבל לא היה בהם כדי לשנות את המציאות האסטרטגית.

     

    היחס בין המכות הקשות שהנחית צה"ל על אינטרסים איראניים לבין התגובה האיראנית המינורית הוא חסר פרופורציה. זה נראה כמעט כמו מלחמה חד־צדדית. יש לכך הסבר הגיוני: לאיראן אין כרגע אינטרס להוביל לעימות עם ישראל, שיסיט אותה מהיעד המרכזי של הפעלת לחץ צבאי על משק הנפט כדי להביא להסרת הסנקציות. ניסיון איראני לפגוע, למשל, בשדה גז ישראלי, יהיה מבחינת ישראל הכרזת מלחמה. האיראנים לא ימהרו לקחת כזה סיכון.

     

    אגב, גם לאיראנים יש נקודות תורפה בתחום הפקת הדלקים. הסעודים בהחלט יכולים לפגוע במתקנים כאלה בטווחים שהם מעבר ליכולות ההגנה האיראניות. מטוסי הטורנדו של חיל האוויר הסעודי יכולים לשאת טילי שיוט לטווח של יותר מאלף ק"מ. אבל הסעודים לא מעיזים לפעול אפילו נגד הבסיס שממנו שוגרו לעברם טילי השיוט. ולא רק הסעודים מבוהלים. כל מדינות האזור מבועתות מהאפשרות שהמפרץ הפרסי יבער. ואכן, מאז אותה תקיפה בסעודיה יש ירידה בהיקף הפעילות הצבאית בזירה הזו. כל הצדדים, כולל האיראנים, שוקלים כעת את צעדיהם הבאים.

     

    שאלת הארבעה מיליארדים

     

    מערכת ההגנה האקטיבית הישראלית שונה בתכלית מזו המוצבת בסעודיה. ההתמודדות מול טילי השיוט מתבססת על שלוש שכבות הגנה: כיפת ברזל, שרביט קסמים ובמידה מסוימת – גם טילי הפטריוט. אבל ברור לחלוטין שאין הגנה של מאה אחוז, ולכן הצבא רוצה יותר אמצעים ויותר מהר. כשראש הממשלה מבקש עוד ארבעה מיליארד שקלים לתקציב הביטחון, זה נועד לקצר את לוחות הזמנים לפיתוח ולהצטיידות במערכות מתקדמות שייתנו מענה טוב יותר לטילי שיוט, למל"טים ולטילים בליסטיים.

     

    גילוי טיל השיוט הוא השלב הקריטי ביירוט. ככל שיהיו יותר סנסורים, כך ההתמודדות עם הטילים תהיה טובה יותר. ועוד סנסורים פירושו עוד כסף. ישראל משקיעה הון עתק באיסוף מודיעין כדי לאתר את יכולות האויב, את ההכנות שהוא עושה ואת כוונותיו. ואכן, שני הניסיונות האיראניים לפגוע בישראל באמצעות מל"ט או רחפנים סוכלו. התקיפות בעיראק בחודשים האחרונים, שיוחסו לישראל, עשויות להעיד על הרחבת מוטת המודיעין המדויק שעומד לרשותה.

     

    אסור לזלזל ביכולות שצברו האיראנים בתחום טילי השיוט והמל"טים, בפרט אלה שחוצים את טווח ה־700 ק"מ – המרחק בין ישראל למערב עיראק. אבל כל ניסיון לקשור בין כישלון ההגנה על מתקנים אסטרטגיים בסעודיה לבין ההגנה האקטיבית על אתרים אסטרטגיים בישראל הוא בעייתי. משוואה כזו עשויה להתפרש כהודאה של מערכת הביטחון בכך שהצבא לא השקיע נכון את הכסף שקיבל ממשלם המיסים בעשור האחרון. אם זה אכן המצב — כפי שרומז ראש הממשלה – אז ה־11 באוקטובר 1973 עלול לחזור על עצמו. לא נותר אלא לקוות שמדובר בעוד תרגיל פוליטי. ¿

     

    fishmanalex1@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 10.10.19 , 16:39