יום הכיפורים נגמר, והתחיל בוקר הכיפורים.

התעוררתי אתמול בבוקר לתוך הכותרת על דריסתו הבלתי נתפסת של של איתי מרגי, ילד בן שמונה שבסך הכל נסע על אופניו בתל־אביב.

לעזאזל. לילד שלי קוראים איתי. הוא בן עשר. גם הוא נסע, באותן שעות, על אופניו בתל־אביב.

זה יכול היה להיות איתי שלי. זה יכול היה להיות הילד של כל אחד מאיתנו. הילד - הפעם זה ממשי ביותר מדרך אחת - של כולנו; כי כולנו שותפים, או לפחות אמורים להיות, לברית הישראלית השקטה, הבסיסית מכולן, הקדושה מכולן - גם כשמדובר בקדושה חילונית; הברית לגבי היום האחד בשנה.

רק יום אחד.

יום אחד של שקט והתכנסות. יום אחד שבו אנחנו מניחים הכל, ובעיקר זה לזה. יום אחד שבו אנחנו מסוגלים לשמוע את עצמנו. נושמים. חושבים. יודעים. מתפללים. מתחרטים. סולחים. מקווים.

וכן, יום אחד בשנה שבו אנחנו מותירים ומתירים את הרחובות והכבישים לילדינו. ילדינו המתגלגלים כמו צחוקם; על אופניים, גלגיליות, קורקינטים - יש שמתרגזים על הנאתם של הילדים ביום כיפור, אבל הם טועים; ילדינו הם פתח המילוט, הגאולה והישועה שלנו. הם מסמנים לנו את ההמשך, את הסיכוי, את נחיצותנו בעתידם גם לאחר שיום ההתכנסות החיוני הזה יחלוף. הם, במידה רבה, הכיפור והכפרה שלנו. אבל המכונית פגעה באיתי מרגי במהירות 120 קמ"ש. ביום כיפור. כמה שווים 120 קמ"ש ביום כיפור? מספר אינסופי כנראה, ובלתי נסלח בוודאות.

לא היה לאיתי סיכוי יותר מכפי שהיה לריאד אבו־שריקי בן ה־12, שרכב גם הוא על אופניו בסמוך ליער בן שמן ונדרס על ידי אופנוע דוהר.

זה מוות ארור שמגיח מתוך עיבורם של הביטחון והשלווה שהבטיחו להם הוריהם, כפי שהבטיח להם היום עצמו, כפי שמבטיחה הברית הכל־ישראלית - הברית שממנה רואים עצמם הדורסים פטורים. והפטור, אל תטעו, אינו קשור לדת או מגזר, שכן יום הכיפורים מכובד ומקובל על כל שבטי החברה הישראלית כולל כולם. הפטור קשור למי שגם בשגרה - בימי החול - רואים בכביש פלטפורמה לביטוי עצמי אלים בשילוב ספורט אקסטרים. יום הכיפורים, במקרה זה, הוא רק תוספת; המנה העיקרית היא עדיין היעדר ההרתעה והאכיפה בכבישים. אפילו לא, מתברר, ליום אחד. אפילו לא ביום האחד.

יום שבו נרצחו שני ילדים. רצח שאין לו - ולעולם לא תהיה - כפרה.